The gospel according to whom

1. למרות הכל

תקציר הפרקים עד כה: הבילויים מתפרקים. הבילויים לא מתפרקים. הבילויים אולי מתפרקים. אני מחליט לכתוב משהו על האלבום השני והאחרון שלהם, בינתיים, לפני שיהיה באמת מאוחר.

2. אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה

אפשר לומר בעדינות. אפשר לטפוח על הכתף ולשתוק. אפשר לקרוא לאלבום שלך באותו השם כמו של הלהקה ולקוות שמישהו יבין את הרמז. אבל ברגע שאתה קורא לאלבום שלך "שכול וכשלון", האיזור שבו המוזיקה שבאלבום מתנגנת הופך להיות הרבה יותר מצומצם. ובאמת, אלבום שמתחיל בהתרסקות של מטוס ונגמר בתה לא יכול ללכת למקום טוב במיוחד.

הבילויים התחילו את דרכם, אחרי זמן די ארוך של הופעות ובלי אלבום בידיים שיוכיח את גדולתם גם למי שלא נדחק בתור לבארבי, עם אלבום שהיה עמוס בשירים של כיף, עם קצת מחאה, ועכשיו, באלבום השני, הם חוזרים עם אלבום שעמוס בשירים של מחאה עם קצת כיף. לטענתם, מפני שהם לא יכלו להמשיך לעמוד על הבמה ולהריץ דאחקות. מפני שיש פה יותר מדי דברים רעים שקורים ומועמסים מכדי להתגבר עליהם באיזשהו שיר על שר הבטחון. הפתרון שלהם לכל המועקה הזאת, בזמן שעשרות חוקרים ומלומדים ומבקרים מנתחים את מהות הישראליות ומנסים לפענח איפה קצה החוט שפורם את התרבות הישראלית, היה לטוס לניו יורק (האירוניה) ולשבת שם בשקט ובסבלנות ולהקליט אלבום שממפה, בצורה מדויקת ורק באחד עשר שירים, את מהות הישראליות. מאריק איינשטיין, יפה ירקוני והעגלה של הדיוטי פרי, דרך המצעדים ושרת בריאות נשכחת משנות ה-80, והשמות האבודים של המקומות שעליהם בנויות הערים הגדולות, והאנץ, שכאן הוא דווקא עם זרועות, ופירות ההדר והשירה הגבעטרונית של שיר הסיום, "משהו כמו תה". הבילויים יודעים לקחת את עצמם מאד ברצינות ובמקביל, לא לקחת את עצמם ברצינות בכלל. יעידו על כך הציטוטים מי.ח. ברנר, מצד אחד, ו"רחוב סומסום", מצד שני. אבל השירים שלהם, שהולכים צעד אחד רחוק יותר מהאלבום הראשון, ששמו כשם הלהקה, ומשתמשים בשנינות ובמילים החותכות בשביל באמת לחתוך, שמים אותנו, כמאזינים, במקום קצת פחות נעים מההרגשה מחממת הלב שהיינו מקבלים משירי חצי-הנונסנס שהיו מנת חלקנו באלבום הראשון. "תנשב הרוח", למשל, הוא שיר שבהופעה קצת עובר מעל הראש. שיר יפהפה, שכאן באלבום מקבל, בנוסף לגיטרת הליווי האחת, עוד גיטרה שמטפסת על הפזמון כמו על גן סלעים, והמילים שלו נבלעות בתוך העובדה שהוא שיר שקט, ולירי, ולא מאד מתאים לקו הכללי של מה שהם מנגנים בדרך כלל. אבל באוזניות, לבד, כשהמילים זולגות אל האוזניים בלי אפשרות לעצור אותן, פתאום אפשר להבין שזה שיר עם ביקורת קשה ונוקבת על כל הדברים הלא יפים שעשינו וטאטאנו מתחת לשטיח בזמן שנורא רצינו להיות עם ולהתחיל ללכת. "תישן, ילד, תישן, שאלות זה דבר מסוכן," הם שרים לילד שאולי רוצה לדעת על כיביה, או על כל מקום אחר שלא כתוב עליו באותיות גדולות מדי בספרי ההסטוריה. במקומות אחרים באלבום, הם ממשיכים לנפץ את הפרות הקדושות שמתנפצות בכל מקרה מחוץ לעולם המוזיקלי שלהם – השכול, הפאתוס של הצבא, הפלות, דייטים גרועים – הכל מוצא את מקומו בשלום באלבום הזה.

על ההפקה המוזיקלית אמון תמיר מוסקט, שבימים כתקנם הוא בעיקר חלק מ-Balkan Beat Box (שכשיגיעו לכאן בפברואר יהיה אפשר להתייחס אליהם בתור להקה מחו"ל), וגם לפעמים חלק מאחת מהלהקות האהובות עליי, Firewater, ובעקבות האלבום הזה הוא אוחז בתואר "המפיק עם הכי הרבה אלבומים שיש בהם שירים על התרסקות של מטוס". הוא מצליח לנתב את המוזיקה של הבילויים, שפה מתוגברת לא רק בהרכב המקורי, שנזנח מאז האלבום הראשון והוחזר, אלא גם במאיה דוניץ, בקלידים, אקורדיון וקולות רקע, וביוני סילבר, בכינור, קלרינט, והשד יודע אילו עוד כלים, וגם בתמיר מוסקט, שתופס את מקומו של די ג'יי קאטמאסטר בשיר הראשון ומוסיף לשיר את קולה המקורי של יפה ירקוני, שרה את באב אל וואד כמו איזושהי רוח שעולה בלהבות ומתרסקת ביחד עם המטוס. ברקע, בין שיר לשיר, אפשר לשמוע את אבני הבניין שמרכיבות את האלבום הזה – יריות, צעקות, פוגרומים, שמחה וגאווה של מצעדים צבאיים. בין לבין יש פה גם פנינים מוזיקליות שמתחילות ומסתיימות לפני שבאמת הספקנו להבין – "ערפל הזייתי" שנמשך רק חצי דקה, בין שירו של האנץ ל"שיר בחסות המועצה לפירות הדר". בחלק מהשירים כאן, בשמיעה ראשונה, אפשר לחשוב שנועם ענבר וימי וויסלר עברו את מכסת השנינות המותרת לשיר וחורזים חרוזים, הפוכים מחרוזים אחרים, רק לשם החריזה והשנינות והמילים המתוחכמות, אבל בשמיעה שניה ושלישית מבינים את המהות הכללית של השירים ואיך הכל מתחבר אחד לשני מאחור, בחוטים של פצצת זמן. השירה של נועם ענבר, בקול שמדי פעם נסדק, אומרת דברים חדשים על מהות השירים כאן. לא עוד הצעקה העברית השמחה של האלבום הראשון, אלא איזשהו גרון ניחר – שירה שמציגה משהו שלא בסדר, שחייבים להגיד אותו במילים אבל קשה. והמבנה של האלבום, דומה לפעמים למבנה של האלבום ההוא, הקודם – "עצות מאמא", למשל, הוא השיר הפולני שיש לשים באלבום, במקביל ל"בלדה לאם חד הורית" מהאלבום הקודם. "משהו כמו תה" מכיל בתוכו אלמנטים מורבידיים כמעט כמו "נפלא פה". "שגר פגר" מתפקד כ"אוטו זבל" של האלבום הזה – השיר עם האקורדים השמחים שלא באמת מקשיבים למילים שלו.

הבילויים מתפרקים (או לא מתפרקים, תלוי את מי אתם שואלים ובאיזה מצב רוח הוא) בזמן לא טוב. אנחנו צריכים אותם, בשביל שיזכירו לנו שבזמן שאנחנו חיים את החיים כי הזמן עובר בכל מקרה, שהדברים פה לא קרו בדיוק כמו שרצינו. אנחנו צריכים אותם כדי שיזכירו לנו, במילים שמתארות בצורה חותכת ומדויקת את מה זה אומר לחיות כאן, ביומיום, כמה המרחק הוא לא באמת גדול בין י.ח. ברנר ל"רחוב סומסום". וכמה כל המהות העברית שלנו, שהפכה למהות ישראלית, היא בעצם בדיחה. "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה," מין מנטרה שפותחת את הפזמון שחותם את האלבום, הוא תיאור כל כך מרוכז ומדויק, שאולי הם באמת צריכים הפסקה. ואנחנו צריכים לשבת כאן, בשקט ובסבלנות, בעצמנו, ולחשוב על מה כל זה אומר.

זה הכל להשבוע (אתם מוזמנים לכתוב בתגובות איך היתה החוויה הדו פוסטית הרב יומית הזאת). עד השבוע הבא, שיהיה פחות קר.

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על שלוש להקות שהכרתי כשחייתי במינסוטה, ומסתבר עכשיו שעשיתי שם עוד משהו מעניין. באדיבות גיאחה מ"עונג שבת" גיליתי שביקרתי בחדר הכי שקט בעולם. הוא נמצא במקום שנקרא "מעבדות אורפילד" במיניאפוליס, מקום שהיום משמש לבדיקות מדעיות של רעש, ופעם היה אולפן שבוב דילן הקליט בו את "Blood on the Tracks", ולהקה שאני לא אטרח לבדוק את שמה הקליטה בו את " Funky Town" – סוג של להיט דיסקו בשנות ה-70. מאיזשהו סיבה בלתי מוסברת, הם שמרו את האולפן שבו הוקלט השיר הזה כמו שהיה אז, אבל האולפן שבו בוב דילן הקליט נהרס. בחדר השקט במיוחד, שבמינוח מדעי נקרא תא אנכואי (Anechoic Chamber), אומרים שחוסר הרעש, שנמדד במינוס 9.4 דציבל, יכול להכאיב לאוזניים של אנשים מסוימים. אני יכול רק להעיד שזה לוחץ באוזניים. ומלחיץ בלב מספיק בשביל לא לרצות לבלות בתוך החדר הזה יותר מדי.

שני טריילרים מסקרנים לסרטים עוד יותר מסקרנים מוצאים את דרכם לאינטרנט. האחד ייצא ב-18.1, וזה היה גם שמו עד עכשיו. Cloverfield הוא השם שלו עכשיו. הסרט, פרויקט של ג'יי ג'יי אברמס, מספר על מפלצת בגודל של גורד שחקים שתוקפת את ניו יורק. הוא מתואר מנקודת מבטם של תושבי ניו יורק, ועד כמה שאני מבין, לא מכיל צילומים של המפלצת, בכלל. אלפרד היצ'קוק היה גאה בתרגיל הקולנועי הזה. השני, שייצא רק בקיץ הקרוב, הוא הסרט השני בסדרה המוצלחת המחודשת של סרטי באטמן. כריסטופר נולאן, שכולי תקווה שימשיך להיות הבמאי של הסרטים האלה גם בהמשך, מתקן את העלילה הקומיקסית-אם-כי-האפלה-יותר-מהסרטים-הבאים של הסרט הראשון של באטמן, ההוא עם ג'ק ניקולסון, והופך את הדמות של הג'וקר לדמות המעורערת והמורכבת שהוא אמור להיות – הפעם לוקח את המושכות קית' לדג'ר.

2. אי אפשר להגיע לשם מכאן

בשבוע שעבר יצא לי לשמוע את האלבום הראשון של REM כרביעייה, ואת האלבום האחרון שלהם כרביעייה, אחד אחרי השני. באופן מפתיע, האלבומים די דומים, אף על פי שעברו 14 שנים בין אחד לשני. הסיבה היא, אולי, חוסר היומרה. האלבום המלא הראשון של REM כרביעייה, "Murmur", יצא אחרי אי פי אחד – "Chronic Town", שזכה להצלחה מקומית מסוימת ולמעט השמעות, בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ברחבי ארה"ב, ואחרי שהסינגל הראשון שהקליטו, "Radio Free Europe", זכה גם הוא להצלחה לא קטנה. את האלבום, שעיצב בפעם הראשונה את הסאונד המוכר שלהם – הגיטרות המצלצלות של פיטר באק, הבאס המטייל של מייק מילס, התופים המחושבים של ביל ברי והשירה הממלמלת והבלתי מובנת של מייקל סטייפ – הם הקליטו בעזרת המפיק שעזר להם ליצור את הסינגל הראשון (שהם היו צריכים להקליט שוב) – מיטש איסטר, שהיה שגם הבעלים של הלייבל שהוציא בשבילם את "Radio Free Europe" לראשונה. על אף המילים הלא מובנות, השירים הצליחו ליצור איזושהי אווירה מיוחדת שקשה להסביר בצורה אחרת מלומר שזאת המוזיקה של REM, וזה העולם שהם יוצרים. כל ההשפעות שלהם – החל מרוג'ר מק'גווין וה-Byrds בשירים כמו "Talk About the Passion", דרך הפוסט פאנק של פטי סמית' ו-Television ב"West of the Fields", עד להשפעות של להקות כמו Gang of Four ב"9-9". REM גם השאירו משהו משל עצמם, שאי אפשר לזהות השפעה של אף אמן אחר בו, בשיר הייחודי הראשון שלהם – "Perfect Circle". האלבום לא זכה להצלחה גדולה במיוחד כשיצא – הוא מכר רק כמה מאות אלפי עותקים – אבל עם השנים, ובעקבות האלבומים הבאים של REM וההצלחה הגדולה שלהם בהמשך דרכם, הוא נבחר למקומות גבוהים בכמה רשימות של האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה, או האלבומים הטובים ביותר בשנות ה-80. החשיבות של האלבום זכתה להוכחה ניצחת בשנה שעברה, כשעיריית את'נס, העיר בה נוסדה הלהקה, החליטה לא להרוס את הגשר שמצולם על העטיפה האחורית של האלבום.

בקצה השני של סקאלת ההצלחה של REM, אם עוברים קדימה ביעף דרך ההצלחה הראשונה שלהם עם "The One I Love", המכירות המאסיביות של "Out of Time" ו"Automatic for the People" והמטאמורפוזה שלהם מלהקת רדיו קולג'ים שהצליחה להפוך את הרוק האלטרנטיבי למשהו שיכול להיות גם אותנטי מבחינה מוזיקלית וגם מאד רווחי, מגיעים לתקופה של סיבוב ההופעות של "Monster". סיבוב הופעות שלא היה מוצלח בשביל חברי הלהקה, ששלושה מהם היו צריכים להיות מאושפזים בבית חולים – המקרה החמור ביותר היה של ביל ברי, המתופף, שהתמוטט במהלך הופעה בשוויצריה. לאחר שהובהל לבית החולים לניתוח חירום, הרופאים גילו מפרצת במוחו, והצליחו להציל את חייו. הלהקה החליטה להתייחס לתקרית בהומור, ושינתה את שם מסע ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת". (Monster tour ל-Aneurysm tour, אבל בעברית, באופן מפתיע, זה נשמע יותר טוב.) כשהלהקה הגיעה לארץ, בקיץ 1995, מסע ההופעות היה כבר תחת השם השני שלו, וביל ברי תופף את הופעותיו האחרונות.

במהלך מסע ההופעות הזה הלהקה התחילה להקליט חומר לאלבום הבא שלה, בעיקר בחזרות ובבאלאנסים לקראת הופעות. חלק מהשירים הושארו כמו שהם, חלק עובדו ועודנו באולפן, חלק הוקלטו מלכתחילה באולפן. האלבום שיצא מההקלטות האלה, "New Adventures in Hi Fi", היה האלבום האחרון שלהם כרביעיה – במהלך ההקלטות שלו הודיע ביל ברי ללהקה שהוא פורש, והם החליטו להמשיך כשלישייה. האלבום, שלדעתי (ולשמחתי, גם לדעתו של מייקל סטייפ) הוא האלבום הכי טוב שלהם, חוזר כמה צעדים אחורה אל התקופה הראשונה של הלהקה, לפני הפולק של "Out of Time" ויצירת המופת "Automatic for the People", ולפני ההצלחה האלטרנטיבית-מיינסטרימית הראשונה שלהם ב-"Document" וב-"Green", ומציב את הלהקה בפני אבני הבניין הבסיסיות ביותר שיש להם כדי ליצור שירים – גיטרה אחת, באס אחד, מערכת תופים וקולו של מייקל סטייפ, שמגובה, רק באחד מהשירים , בפטי סמית'. הקסם שבאלבום נוצר מפני שכשמפשיטים את REM מהתחכום שהם לבשו על עצמם לאורך האלבומים, מהצורך שלהם להיות להקת אצטדיונים ולהצדיק את האהדה הכלל עולמית אליהם, הם חוזרים בבת אחת אל נקודת ההתחלה שלהם – אל את'נס, ג'ורג'יה, אל רדיו הקולג'ים, אל הלייבל העלום שהוציא את הסינגל הראשון שלהם ואל חוסר הידיעה , אם האלבום שיקליטו יתקבל על ידי הקהל או לא.

החשש, מסתבר, היה מוצדק. האלבום היה אישי מדי, אפל מדי, ושלדי מדי בשביל המעריצים שהתרגלו לדברים כמו "Everybody Hurts", "Man on the Moon" או אפילו הדברים הרועשים יותר של האלבום הקודם. הוא לא מכר את כמות העותקים שאלבומים קודמים שלהם מכרו, והם לא הצליחו לשחזר מאז את ההצלחה של האלבומים הקודמים – כל אחד מהאלבומים הבאים מכר רק כמה מיליונים בודדים של עותקים. התמיכה של קהל המעריצים הגדול של הלהקה לא דעכה, אמנם, מכיוון שבאלבום הזה, שמכיל שירים כמו "So Fast, So Numb" שיכולים בקלות להיכלל ב"Murmur", הלהקה משאירה את עצמה בצבעים הטבעיים שלה, ומסרבת להתפשר על מנת ליצור משהו שיהיה נגיש לקהל הקונים שרכש כמויות עותקים עצומות מהאלבומים הקודמים.

על אף שהאלבומים שהגיעו אחר כך היו מאד שונים ומאד נסיוניים, השנים האחרונות הוכיחו שהשלם, שכלל את ביל ברי הפורש, היה גדול יותר מסכום חלקיו. ו-REM של היום הם הרבה פחות מעניינים ממה שהיו כשהקליטו את Murmur. אבל אלבום כמו New Adventures in Hi Fi מוכיח שהתקווה עדיין קיימת – עוד כמה שנים, REM ירצו לחזור ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לחזור לנקודת ההתחלה, עם או בלי המתופף המקורי.

זה הכל להשבוע (קצר, אני יודע. עיסוקים אחרים, מעניינים יותר ופחות, מונעים ממני להקדיש יותר זמן לבלוג השבוע). עד השבוע הבא – אם אתם רואים אותו ברחוב, תשאלו אותו מתי האלבום הגנוז שלו יוצא.

1. לפני הכל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פסטיבל "הפזורה" שהולך להתרחש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  אז חולון, אף על פי שהיא עיר מגניבה ומלאה בינשולים, היא – תל אביבים עצלנים שאנחנו – קצת רחוקה. ולכן, שמחתי לגלות, וקרוב לוודאי שגם אתם תשמחו לגלות, שרוב ההופעות הטובות שהולכות להתרחש בפסטיבל הזה, הולכות להתרחש דווקא בלבונטין 7, שהוא יותר קרוב אלינו.  ב-14 וב-15 לחודש יופיעו שם Faust, כשב-14 יופיע לפניהם פיליפ ג'ק (וגם קייר נויבינגר, שאני לא מכיר);  ב-19 יופיעו Machinefabriek ו-Blood Stereo ביחד עם עוד כל מיני גורמים אלקטרוניים קשים יותר ופחות; וב-20 יופיעו אדי פרווסט וג'ון בוצ'ר, השלישיה של פיטר ברוצמן ו-Mapstation באותו ערב.  יהיה שמח.

ועוד לגבי שמח – מזל טוב לעמרי לוי, מייסד ה-Basement, שהיה פעם סאב-לייבל של Fact Records ועכשיו הוא מעין לייבל בזכות עצמו (שנתן הזדמנות ראשונה להרבה סינגר-סונגרייטרים בתחילת דרכם המקצועית – גם עבדכם), וגם מוזיקאי מוצלח ומראשוני הסינגר-סונגרייטרים-ששרים-באנגלית בארץ, שהתחתן בשבוע שעבר.

אם לצטט את חיים יבין – במעבר חד, היום יום האיידס הבינלאומי.  קרה המקרה, והיום גם יום שבת.  אז אני לא לגמרי בטוח כמה יציינו את זה ברחבי העולם.  אבל זאת התרומה שלי, בכל מקרה. זה הסוף של סרט שנקרא "התזמורת ממשיכה לנגן" – סרט עלילתי שמבוסס על ספר לא עלילתי, הישג בזכות עצמו – שמספר על תולדות גילוי מחלת האיידס בסוף שנות ה-70.  כל השחקנים שמשחקים בו (ויש המון – מתיו מודין, סול רובינק, לילי טומלין, אלן אלדה, איאן מקלן, בין השאר, בתפקידים ראשיים; ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, פיל קולינס, דונאל לוג, בין השאר, בתפקידים קטנים מאד), השתתפו בהתנדבות – כל הכנסות הסרט הועברו לארגונים שחוקרים את האיידס, מנסים לחפש לה תרופה, או מנסים להקל על האנשים שחולים בה . הוא משודר מדי פעם בטלוויזיה, ביום האיידס ולא ביום האיידס.  שווה לשבת ולראות אותו פעם אחת לפחות.

ואם אתם מרגישים פעלתניים ופילנתרופים במיוחד היום – הוועד למלחמה באיידס ישמח להיעזר בתרומות שלכם.

2.  תאומי האשפתות חוזרים לסיאטל

אני רוצה להחזיר אתכם לרגע ל-1992.  תקופה מוזרה כזאת, עם מוזיקה מאד ייחודית והרבה אנשים שלבשו חולצות פלאנל עם משבצות.  במקום אחד, סיאטל, היתה פתאום התפרצות של הרבה להקות שעשו מוזיקה די דומה שהיתה צעד אבולוציוני אחד מעל לרוק כבד, וצעד אחד לפני המוזיקה האלטרנטיבית, המוגדרת בצורה יותר מופשטת, שהפכה להיות הרבה פחות אלטרנטיבית והרבה יותר מיינסטרימית עם השנים שעברו.   הלהקות שאיכלסו את המרכז של הסגנון המוזיקלי החדש הזה היו נירוונה, Alice in Chains ו-Soundgarden (בסדר, וגם Pearl Jam).  בצדדים, היו להקות איכותיות יותר – הסיבה היתה, בדרך כלל, שהלהקות האלה לא צמחו בסיאטל אלא איכשהו הגיעו לשם, בעיקר דרך החתמה ל-Sub Pop.

שתיים מהלהקות האלה היו Screaming Trees ו-Afghan Whigs.   הראשונה, שהוקמה באלנסבורג, וושינגטון – לא רחוק מסיאטל אבל עדיין לא סיאטל, באמצע שנות ה-80, ישבה טוב יותר בתוך ההגדרה המוזיקלית של גראנג'.   היא כללה את מארק לאנגן, זמר כריזמטי שנראה כמו אח של רון פרלמן ב"היפה והחיה בניו יורק", נשמע כמו כמה קילומטרים של חצץ, וכתב את עיקר השירים של הלהקה.  ההצלחה של הלהקה התבססה בעיקר על "Nearly Lost You", שהם כתבו בשביל "סינגלס", הסרט המייצג של התקופה, ו-"All I Know", שהם הוציאו כשהיו חתומים לתקופה קצרה ב-Epic, בזמן שבו כל חברת תקליטים ניסתה למצוא את הנירוונה הבאה.  אחרי ההוצאה של "Dust", האלבום המצליח ביותר שלהם מ-1996, הם הפסיקו ליצור באופן פעיל והתפרקו באופן רשמי ב-2000.  בין לבין, הם הספיקו להוציא כמות מרשימה של אלבומים, רובם בלייבל SST וב-Epic, בתקופה המאוחרת יותר שלהם.  הלהקה עצמה לא נעה רחוק מדי מהסגנון המוזיקלי הגראנג'י, ואת ההשראה והנסיון להתחקות על כיוונים מוזיקליים אחרים מצא מארק לאנגן באלבומי סולו שהחל להוציא במקביל.  בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו משתף פעולה – בפורמט "היפה והחיה" אמיתי באלבום משותף עם איזובל קמפבל בשנה שעברה, ועם עמיתו ללייבל גרג דולי ב-Twilight Singers ובהרכב חדש (שנגיע אליו עוד מעט).

Afghan Whigs, לעומת זאת, הגיעו ממקום רחוק יותר מוושינגטון – סינסינטי, אוהיו.  הם היו, למעשה, הלהקה הראשונה שהיא לא מאיזשהו מקום בחוף המערבי שהוחתמה ב-Sub Pop.  ההתחלה שלהם, בשני אלבומים, היתה גראנג'ית אמנם, ומתאימה לאווירה הכללית של 1992 ושל סיאטל, אבל באלבום השלישי, "Congregation", הם כבר הראו את הצבעים האמיתיים שלהם – השפעה הולכת וגוברת של מוזיקת נשמה ו-R&B משנות ה-60.  שנת הציר של המוזיקה שהשפיעה על הלהקה, ובעיקר על גרג דולי, הסולן שלהם, הית ה 1965 – כשם האלבום האחרון שהם הוציאו.  אחרי "Congregation" הלהקה הצליחה לעלות על הזמניות של הז'אנר שבתוכו יצרו, והם המשיכו למחוזות אחרים, ולחברה אחרת – Elektra – שבה הם הוציאו את אחד מהאלבומים הכי מורכבים והכי מוצלחים שלהם – "Gentlemen" האפל והמופרע, ואחריו את האלבום הכי טוב, והכי מורכב, שלהם – "Black Love".   ב-1998 יצא האלבום האחרון שלהם, "1965", שהיה מהוקצע מדי ומבריק מדי (מבחינת גימור, לא מבחינת איכות) – אפילו העטיפה שלו היתה מבריקה.  אחר כך התפרקו.  בין לבין, גרג דולי התחיל לעבוד על פרויקט הצד שלו, שמאז הפך לדבר המרכזי שהוא עושה כרגע – Twilight Singers (וגם הוציא אלבום סולו, "Amber Headlights").

מארק לאנגן שיתף פעולה עם הלהקה החדשה של גרג דולי בכמה הזדמנויות – הוא התארח בכמה שירים באלבום השני, "Blackberry Belle", ושר את גרסת הכיסוי ל-"Hard Time Killing Floor" באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "She Loves You".  אחרי האלבום הרביעי של הלהקה, "Powder Burns", הוא גם הצטרף להופעות שלהם והפך לחלק כמעט-רשמי של הלהקה כשהוציאו את ה-EP האחרון שלהם, "A Stitch In Time".

עכשיו, גרג דולי ומארק לאנגן מאחדים כוחות בהרכב חדש לגמרי, ה-Gutter Twins, וסוגרים מעגל נוסף כשהם חוזרים ל-Sub Pop, שם ייצא האלבום הראשון שלהם כצמד אי שם ב-2008 (עוד לא נקבע לו תאריך הוצאה רשמי).  לפני שייצא האלבום, הם יופיעו באירופה ובארה"ב, כשההופעה הראשונה תהיה בניו יורק, ב-14 בפברואר.   ניו יורק, דרך אגב, זה אפילו יותר רחוק מחולון. כך שאם מישהו מהנפשות הפועלות למען הבאת אמנים מוצלחים ולא יותר-מדי-מצליחים לישראל (זאת אומרת, האנשים של לבונטין 7, או שרוליק איינהורן), קוראים את זה, אנחנו רוצים את Gutter Twins כאן.  הרי גם גרג דולי וגם סקוט פורד (הבסיסט של Twilight Singers שכותב את עיקר הפוסטים בבלוג הרשמי של הלהקה) אמרו שההופעה הכי טובה של הלהקה היתה כאן, וגם מארק לאנגן לא נראה סובל (על מי אנחנו עובדים, בעצם?  הוא תמיד נראה סובל).  אם מישהו ירים את הכפפה, זה בכלל יהיה חורף מוצלח באולמות ההופעות של ישראל.

3.  באיזו שפה?

מין חוק טבע מוזיקלי שכזה – כששמים משורר, במיוחד מארבעים השנים האחרונות, ומוזיקאי, במיוחד כזה שעושה מוזיקה אלקטרונית, או קצבית או שיש לו DJ לפני השם, בדרך כלל יוצאים דברים טובים.  כשהמשורר הזה הוא גם ראפר, או שיש לו אסתטיקה של ראפ בדרך הקראת השירים, זה בדרך כלל נשמע אפילו יותר טוב – לראיה, סול וויליאמס, משורר וראפר שהקליט את האלבום האחרון שלו בהפקה של טרנט רזנור וגם האלבום הקודמים, הלא רזנוריים שלו, נשמעים מצוין.

במהלך השבוע האחרון נתקלתי באלבום נוסף שעומד בקריטריונים האלה.  בפינת המוזיקאי האלקטרוני\הקצבי עומד מייק לאד, שבימים כסדרם יוצר מוזיקה אלקטרונית מעניינת שאמורה ללוות שירי היפ הופ שלא באמת נמצאים שם.  בפינת המשורר נמצא מישהו בשם וויג'אי אייאר, שאני לא מכיר.  מה שהם עשו ביחד הוא אלבום שנקרא "In What Language?".  שישה עשר קטעים שנכתבו על ידי אייר ומוקראים על ידו ועל ידי אנשים אחרים, כולם שייכים לקבוצות אתניות לא לבנות.  כל הקטעים מספרים על חייהם של אנשים במדינות שהם לא הרוב בהן, מדינות שהם מרגישים, תמיד, זרים בהן.  חלק מהקטעים מספרים על החוויה של היתקלות עם העולם המערבי בעידן שאחרי ה-11/9 – שם האלבום נלקח מחוויה שעבר קולנוען אירני בשם ג'פאר פנאחי.  כשעבר ב-JFK בדרכו לטיסה נוספת, לפני ספטמבר 2001, הוא נעצר על ידי ה-INS (המוסד שאחראי על הגירה לארה"ב ושהיה בלתי חוקית שם) וגורש להונג קונג, כשהוא יושב בטיסה עם אזיקים לידיו.  הוא אמר שהיה רוצה להסביר לנוסעים האחרים שהוא לא פושע, שהוא קולנוען ושהוא כבול באזיקים רק מפני שהוא אירני, "אבל באיזו שפה?".    האלבום כולו מורכב משירים שמתרכזים בעיקר בנמלי תעופה, ובמעבר של אנשים שונים בהם – כאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד החזק של הגלובליזציה, וכאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד המדוכא של הגלובליזציה.  את הטקסטים, שמספרים על פליטה מסודן שנכלאת בארה"ב, על עובד עיראקי שמרגיש מאוים על ידי הבוס שלו (ומתאר את האינטראקציה איתו בדרך מאד סוריאליסטית), על יליד מזרח אסיה שמבכה את האיסלמיזציה המתגברת במקום שהגיע ממנו, או יליד מזרח אסיה אחר שנאלץ לעבוד בחנות סקס במדינה שאליה היגר ומתגעגע לסרטים ההודיים של מולדתו,  מלווה המוזיקה של מייק לאד, שלא מסתפק פה בקטעים אלקטרוניים או בביטים, ומתבל את חלק מהשירים בפסנתר שמנגן בסולמות הודיים, בצ'לו, בקבוצה של כלי נשיפה (שמכילה גם את דנה ליאונג, חבר חולף ב-Firewater, בטרומבון), בצקצוקים אלקטרוניים מוזרים.  מפני שהמוזיקה לא תופסת מקום מרכזי באלבום הזה, יש הזדמנות קלה וטובה יותר להקשיב למילים – נקודת מבט אחרת על העולם, כפי שהוא מסתובב עכשיו.

כאן אפשר להקשיב לשני שירים מהאלבום ואפילו לצפות בשיר הנושא מתוכו, כפי שהוא מבוצע בהופעה שנועדה ללוות את האלבום.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – חג סופגניות שמח!

1. לפני הכל

חברי הטוב עידו משה שלח לי את החידון הזה מ-Rolling Stone, שהוא באמת די קשה. מתוך 58 שאלות, שפרוסות על חמישה עשורים של מוזיקה, נסו ותראו כמה אתם יודעים. אני הוצאתי 37.

רון מיברג מפרסם (כבר ארבעה שבועות. עושה רושם), רשימה של 100 השירים הכי טובים בהסטוריה של הרוק'נ'רול, לטעמו. הרשימה עצמה לא מפתיעה את מי שמכיר את הטעם המוזיקלי של מיברג – הרבה דילן, הרבה יאנג ושותפיו, רוק אמריקני קלאסי מהדרום ורוק בריטי משנות ה-60. מה שכן מפתיע הוא הבחירה שלו במקום הראשון – Danko/Manuel של ה-Drive By Truckers, הספד מודרני לשני החברים המתים ב-The Band.

אפשר להרגיש את השינוי מתחיל באוויר. אז לא, חברות התקליטים לא ייעלמו מן העולם וישאירו אותנו באנרכיה חצי-פיראטית, אבל ההתוודות הזאת של מנכ"ל וורנר מיוזיק היא צעד בכיוון הנכון. ככל ששאר מנכ"לי חברות התקליטים בכל העולם יבינו שצרכני מוזיקה ישמחו לשלם אם יתנו להם את האופציה לשלם מחיר הוגן על מוזיקה, בפורמט שבו הם רוצים לקבל אותה, כך הענף העסקי הזה יוכל להתקדם קדימה מהר יותר.

2. אלימות מעודנת – אטליז עוצרים בנקודת זמן

אחרי כמה האזנות, וכשחושבים על זה יותר לעומק, שם אלבום הבכורה של אטליז הוא בעצם מאד מתאים. יש משהו מאד אלים במוזיקה של אטליז בהופעות, פרזות גיטרות שנזרקות אל הקהל במהירות ואז מתחלפות באחרות, שירה שצועקת, מאיימת לנפץ את חומות האדישות של המאזינים הממוצעים, תופים שהם תופי שבט ביותר הזדמנויות מאשר הם תופי ג'אז, נאמר. וכאן, באלבום, צריך להכניס את כל האנרגיה בתוך קוביה קטנה, שאפשר לקחת לכל בית ולשחזר – לקחת את הנמר הזה ולקשור לו את הטלפיים, להפוך אותו למעודן יותר.

יש משהו מוזר בהאזנה לאלבום הזה של אטליז. שוב ושוב, אני מקשיב לשירים והם עדיין אותם שירים – אותן מילים, אותן מלודיות שהיו בכל ההופעות שלהם. אבל משהו שונה. באיזשהו שלב זה תופס אותי. יצר ההרפתקנות, המתח ששורר בהופעות שלהם ומאיים להתפרץ בכל רגע, נעלם כאן. אותו אפשר להשאיר בהופעות. מה יש כאן במקום? יש כאן את הסדר המופתי של שירים שביצעו אותם שוב ושוב ושוב במשך שש שנים. יש כאן את הידיעה שלאלבום הזה הולכים להקשיב גם עוד שנים, כשאטליז ימשיכו לרעות בשדות אחרים, לאלבום שני ושלישי ורביעי והלאה. יש כאן את הדאגה, שחסרה באלבומים אחרים, של אמנים אחרים. מפני שאטליז היא להקה מיוחדת. היא סופרגרופ, מה שאומר שהיכולות המוזיקליות המשותפות של חבריה הן כמעט אינסופיות. אבל היא גם להקה שמבוססת בעיקר על הופעות, שאוספת איתה לאט לאט קבוצה של מעריצים שמכירים את השירים שלהם לעומק – כל קו מלודי, כל מילה, כל ברייק – דבר ראוי לציון בשירים שהם לא מאד קלים לנגינה. לכל להקה אחרת יש את הפריביליגיה להקליט, באולפן, בצורה קצת שונה, ואחר כך לנגן, בצורה קצת שונה, את השירים על במה. לעמית ארז יש את הפריבילגיה הזאת כאמן עצמאי. לאדם שפלן יש את הפריבילגיה הזאת כבסיסט שמופיע עם אמנים אחרים , וגם ב-The Girls. אבל אם אחד מהברייקים יהיה חסר, אם אחת מהמלודיות לא תהיה במקום, המעריצים עשויים להתרעם. אטליז יכולים, לפחות במקרה הזה, לישון בשקט. כל הברייקים במקום. כל השירים הם רפליקות כמעט מדויקות, לפחות מבחינת המבנה, של מה שהם עושים בהופעות. פה ושם הם מרשים לעצמם להוסיף תבלין שלא קיים בהופעות הרגילות שלהם – הפסנתר של יובל סמו שפותח את האלבום ואת "בולשביקים", ואחר כך גם מחזק את הפזמון; הסקסופון המתפרע של אייל תלמודי ב"Sunshine".

זה אלבום שמסכם, בעצם, שש שנים של עשיה מוזיקלית שביטאה את עצמה בשלושה הרכבים עיקריים. הוא מכיל כל מיני שירים, מכל מיני תקופות של הלהקה, ואמור לסכם את כל הדברים הטובים שעשתה בזמן הזה – לפני המעבר לאלבום הבא ולדברים חדשים לחלוטין. כמה מהשירים, בעיקר מגלגולים קודמים של הלהקה, נזנחו – וקשה לי להאמין שיהיה להם מקום באלבומים הבאים. "The Moon Belongs to Me", למשל. או "Surf". שירים אחרים שהתהדרו בשם אחד עד עכשיו החליפו את השם שלהם לצורך האלבום – "אום כולתום" החליף את השם שלו ל"Be Invisible". שירים חדשים, ששייכים אך ורק להרכב הנוכחי שלי טריפון עומדת בקדמתו, הצטרפו לכאן – "Whore", למשל, שמכיל רק ארבע שורות של מילים אבל את כל הפיתולים המוזיקליים המאפיינים את השירים היותר ארוכים ויותר ליריקליים באלבום הזה. "Say Where", שמכיל את כמה מהמלודיות היפות יותר של אטליז (מלודיות, ברבים. אף שיר של אטליז לא מסתכם בקו מלודי אחד).

את קופסת הצבעים הרחבה יותר שמאפשר להם האולפן הם מנצלים במומחיות בשירים סכיזופרניים כמו "בולשביקים" הפותח או "I Don't Care", כמו גם בשירים פופיים ופשוטים יותר כמו "Big Fish" – שלוש הגיטרות של הלהקה מפוזרות על פני מרחב הצלילים, מוסיפות חלקים קטנים לפאזל המוזיקלי המורכב, הקולות של לי טריפון מוכפלים, נדגמים ונחתכים, ומאפשרים לנו להתנסות בחוויה מעניינת ושונה לחלוטין מזו של ההופעות – וזו בעצם המטרה של אטליז באלבום הזה, לדעתי. כאן, הם הופכים את הישות שנקראת "אטליז" לשתי ישויות – אטליז של ההופעות ואטליז של האלבום. זו לא תמיד חייבת להיות אותה להקה וברוב המקרים ההבדלה הזו הופכת להקות לטובות יותר (אלא אם כן הן מתעקשות להוציא גם את ההופעות בתור אלבומים בתדירות גבוהה מדי). מה יקרה עכשיו לישות השניה, הוותיקה יותר, בעקבות האלבום ותשומת הלב התקשורתית (שהגיע הזמן שיקבלו)? את זה נוכל לדעת בפעם הבאה שהם יאחדו כוחות על במה (וזה הולך לקרות ב-23 לחודש, בלבונטין 7, לפני Frog Eyes. אקוסטי, אמנם).

Violently Delicate של אטליז יצא בחברת התקליטים Anova וניתן להשיג אותו, אני מאמין, בכל חנויות הדיסקים.

3. בסוף המדבר יש ים

ארצות הברית היא מדינה גדולה. וותיקה. היה להם מספיק זמן – מאתיים ומשהו שנים, שמתוכן הם ניצלו קצת יותר משבעים, כדי ליצור ולבשל מערכת תרבותית מוזיקלית, שמורכבת מז'אנרים שהורכבו, בקפדנות ולאורך זמן, על ידי כמה אמנים שניגנו באותו סגנון. ישראל, מצד שני, היא לא גדולה ולא וותיקה. בשישים השנים שהיו לנו ליצור מוזיקה, השתדלנו למהר ולעבור דרך כל התחנות מעצבות האישיות כדי להדביק את אמריקה, ובדרך איבדנו את היכולת ליצור ז'אנרים מוזיקליים. אין פה באמת קבוצות של אמנים שיוצרים מוזיקה דומה, ורוב היצירה המוזיקלית מסתפקת בהידבקות למיינסטרים – פתרון מצד אחד, או ביצירת איים קטנים שמורכבים בדרך כלל מאמן אחד, או מלהקה אחת, מצד שני. פונץ' היתה, ועדיין בעצם, אחד מהאיים האלה. להקה שהגיעה מהפרובינציה לתל אביב בשביל לכתוב שירים, ולהלחין אותם ולהגיש אותם, אחרת. מי ההשפעות שלהם? אי אפשר לומר משמיעה ראשונה. כמו מי הם מנסים להישמע? כמו מי הם רוצים לכתוב? גם אי אפשר לדעת. אבל ההחלטה האינסטינקטיבית הראשונה כששומעים את המוזיקה שלהם היא שהם כותבים בצורה מיוחדת – שהיא בבת אחת ישראלית מאד ולא ישראלית בכלל. "פינוקיו בחלל", אם פינוקיו היה ישראלי, היה יכול להיות הגדרה מדויקת לסוג המוזיקה שלהם. בשני האלבומים הראשונים, שני אנשים – שני המלכים של האי – היו אחראים על היצירה המוזיקלית המיוחדת הזאת. יוסי בבליקי, הסולן, היה אחד מהם. שלום גד, הבסיסט, היה השני. אחרי האלבום השני שלום גד החליט לעזוב את הלהקה ולנסות להפוך את האי לז'אנר, באמצעות קריירה מוזיקלית נפרדת משלו. הוא הוציא אלבום סולו ראשון, והשיר הראשון שיצא מתוכו, שיר הנושא, הכיל את האקסיומה המאד פשוטה והמאד נעלמת מן העין הזאת: "בסוף המדבר יש ים. יש ים בסוף המדבר."

שלום גד מתמחה בדברים שנעלמים מן העין. הוא מטייל בתל אביב, כמו בכל עיר אחרת, או בפרובינציה, איפה שלא תהיה, ורואה דברים שהוא יכול לכתוב עליהם שירים. השירים שהוא כותב הם סיפורי חיים, או טביעות חיים קטנות, של אנשים שהחיים שלהם רגילים, אפורים, מלאים באכזבות ובוויתורים ובכאב. כבר בשיר הראשון באלבום, "תפוס", הוא מציע את משנתו לגבי כל הסיפורים של כל האנשים שהולכים לאכלס את האלבום הזה, מכאן ועד "תהיה בסביבה" המתנחם שחותם אותו – "תפוס את החלום שלך… תפוס אותו… זה כל מה שיש".

לקראת סוף האלבום, אחרי גלריה שלמה של אנשים וחוויות, רגילים יותר ורגילים פחות, שמאכלסים את העמודים האחוריים של העיר הגדולה ושל הפרובינציה שמסתכלת עליה בעיניים כמהות, יש שיר יפהפה. "רוע לב" שמו. הוא מתחיל קצת כמו "Working Class Hero" של ג'ון לנון, אבל עוזב אותו באיזשהו שלב עומד על הדרך, מחייך במבוכה מתוך הליווי המוזיקלי הבלתי צפוי הזה שהוא לא גרסת כיסוי. "רוע לב יש לו אחות, שם שלה זה אהבה," שלום גד שר, מלווה בכינור – כלי מאד לא שגרתי במוזיקת רוק ישראלית. הוא מטעים את המילים במיוחד, בכוונה, כדי שלא יקבילו בשום צורה לדרך הנכונה להגיד אותן בעברית. כדי שיהיה בהן בבת אחת משהו גלותי ומשהו שורשי-ישראלי. כל השירים שלו הם כאלה – מגדירים בבת אחת את המהות של מוזיקת רוק ישראלית. מוזיקת רוק ישראלית היא סדרה של איים בודדים, לא מחוברים ביניהם, כל אחד מגדיר מחדש איך הכל צריך להיות, מפרק ומרכיב מחדש.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, בואו מצאו את עצמכם.

1. לפני הכל

לפני כמה ימים קיבלתי ברשימת הדיוור של Hiss Records את החדשות המשמחות שהאלבום של דוד פרץ שיצא שם, "Haiku Blues", אזל כמעט לגמרי. אני לא יודע מה היה מספר האלבומים בהדפסה הראשונה של האלבום (עדיין לא קיבלתי את המידע הזה מהם) אבל בהתחשב בעובדה שאלבומים בדרך כלל מודפסים לפחות בארבע ספרות של עותקים, מדובר בהישג מאד מכובד, לאלבום מאד מכובד.

בשבוע שעבר כתבתי כאן, כמדומני, על העובדה שמייק גארסון, נגן הפסנתר ברוב האלבומים הטובים של דיוויד בואי, וגם, בעצם, נגן הקלידים\פסנתר של The Spiders from Mars, יגיע לארץ כדי לנגן בהופעה עם אביב גפן. אני שקלתי ושקלתי והחלטתי בסופו של דבר שאני לא מוכן להשקיע 130 שקלים (כן, זה מחיר ההופעה) בלשמוע שירים של אביב גפן בליווי של מייק גארסון בלי שום חומר משל עצמו ועם כמות מינימלית של אלתורים או התפרעויות. אם מישהו מכם היה בהופעה, ספרו בתגובות איך היה.

וגם – Shameless plugging משל עצמי. אני יודע שהחלטתי שלא לערבב שמחה בשמחה ולא לכתוב על המוזיקה שלי בבלוג הזה, אבל במקרים מסוימים אני אחרוג מהכלל הזה שקבעתי לעצמי וזה אחד מהם. ביום שני הקרוב, ה-22 לחודש, יש לי הופעה כמעט-ראשונה לקראת האלבום החדש (אחרי הופעה אחת, מצומצמת יותר, ב"יהושע", בתחילת החודש והיעלמות די ממושכת מבמות תל אביב לפני כן) ב"קפה ביאליק", שנמצא ברח' ביאליק 2 בתל אביב (כמעט בפינת רח' אלנבי). ההופעה תתחיל ב-22:30, אורח של כבוד יהיה שגיא צבי, שיעזור לי בקלידים בחלק מהשירים שלי ויעזור לי לעזור לו בשניים מהשירים שלו, מחיר הכניסה יהיה 20 שקלים, ואני אשמח לראות את כולכם שם. רק תזכרו לבוא ולהגיד לי שלום בסוף ההופעה, כדי שאני אדע מי אתם.

2. התנצלות \ עיכוב

בשבוע שעבר גם הבטחתי לכתוב כאן על האלבום של Radiohead, שאך מתבקש שאני אוריד אותו ממש כשהוא ייצא ואשמע אותו בהזדמנות הראשונה ואכתוב עליו. אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. בדרך המהפכנית משיווק אלבומים דרך חברות תקליטים לשיווק אלבומים ישירות למאזינים, עושה רושם שהחברה שמייצרת את כרטיס האשראי שלי נפלה בדרך. אני חושב שזה בגלל שהמילה "אמריקן" כתובה בו, ו-Radiohead לא מחבבים אמריקנים. לפחות, לא את המנהיגים שלהם. בכל מקרה, עד שאמצא מישהו שמחזיק באחד מכרטיסי האשראי שהם כן מקבלים, לא אכתוב על In Rainbows. ככה זה.

3. שירים ממחר

אחת מתוך הרבה סיבות שהאלבום המתקרב שלי התעכב כל כך, היא שרציתי להיות בטוח שאני מוציא אלבום שהוא מקשה אחת – שכל השירים בו אומרים משהו אחד על השני ועל עצמם. מדי פעם, במהלך שש השנים האלה וגם עכשיו, הייתי שומע אלבום שמתפקד בצורה מושלמת כזאת, והייתי אומר: "כזה אני רוצה." האלבום השני של אד הארקורט, "From Every Sphere", הוא בדיוק אלבום כזה.

האלבום הגיע, יום אחד, לחנות הדיסקים שעבדתי בה, בלי אזהרות מקדימות ובלי שום אינדיקציה לגבי מי הזמר האמור עם האלבום בעל העטיפה המסקרנת. את השם זכרתי מאזכורים של האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", במגזין Uncut בשנים שלפני כן (אלבום ששמעתי מאוחר יותר והוא שונה לגמרי מהאלבום השני). האלבום נכנס לנגן הדיסקים שבחנות לבדיקה ומהפעם הראשונה שהוא הושמע בחלל החנות, הוא התחיל למכור עותקים. בכל פעם שהכנסתי את האלבום הזה כדי להשמיע אותו, עותק שלו נמכר. לא מפני שהזמר היה מוכר במיוחד או מפני שאנשים חיפשו ספציפית את האלבום הזה כשנכנסו לחנות, אלא מפני שאם אתם מוצאים את עצמכם חשופים לשירים שבאלבום הזה לזמן ממושך, קשה להתכחש לעובדה שזה אלבום מאד מיוחד ומאד שלם. אולי אפילו, במידה מסוימת, מושלם.

המיוחד באלבום הזה הוא בעיקר בעיבודים שלו. עיבודים גדולים ומלאים ורחבים של תזמורות – חלק מהן בעלות כלים קונוונציונליים, כמו כלי מיתר וכלי נשיפה, וחלק בעלות כלים פחות קונוונציונליים, כמו אורגן מפוח. לקול של הארקורט, שנשמע בחלק מהמקרים כאילו שהוא שר חצי מתוך שינה ובחלק אחר מהמקרים כאילו שהוא מתחנן בשארית כוחותיו למשהו, יש איכויות שמשלימות את התזמורים האלה והופכות אותן לקנווסים רחבים של צליל. בחלק מהשירים האחרים העיבודים כוללים שכבות על גבי שכבות של פסנתר (הכלי עליו מנגן הארקורט, בעיקר), גיטרות והקולות של הארקורט – כמו Ghostwriter שבו שלושה אד הארקורטים משוחחים בינם לבין עצמם. בחלק מהשירים האחרים מסתפק הארקורט בפסנתר ובמפוחית, או בגיטרה. שני השירים היפים ביותר באלבום הם אלו שחותמים אותו – Metaphorically Yours שבו מקהלה של אד הארקורטים מלווה את עצמו – וזה השיר באלבום שהכי מתקרב להשוואות המתבקשות עם רופוס וויינרייט (שהארקורט גם דומה לו באופן פיזי. אולי יש משהו גנטי משותף ליוצרים שמראים ניצוצות של גאונות מגיל צעיר) – והמילים מדגימות את היכולות המיוחדות של הארקורט לטוות שירים שהם מתוקים גם כשהם חמוצים: "I'd confess I love you so – but you know", הוא שר שם. ו-From Every Sphere, השיר הנושא את שם האלבום והוא שונה לחלוטין מכל הדברים האחרים שם – בתוך מערבולת של צלילים שנוצרים על ידי גיטרות, מצילות וקלידים, אד הארקורט כמעט לוחש את המילים האחרונות של האלבום, וכך, בניגוד מוחלט להתחלה הבטוחה בעצמה של האלבום, הוא נחתם בנחשול מהוסס של צלילים שנפרסים על פני שבע דקות תמימות.

ב-2002, השנה שבה הוציא את "From Every Sphere", אד הארקורט היה כמעט אלמוני לחלוטין בישראל. אחד מתוך סדרה ארוכה של סינגר-סונגרייטרים שהוציאו אלבומים באותה שנה – טום מקריי, Badly Drawn Boy, פרי בלייק, אלכס לויד – חלק מהם עדיין פועלים, חלק מהם כבר לא. אד הארקורט התחיל, אמנם, מנקודת פתיחה מאד ייחודית. כשהוציא את האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", שנה אחת לפני כן, היו לו כבר 300 שירים תחת אמתחתו – והאלבום היה מועמד לפרס Mercury. כל זה קרה כשהיה בן 23. מאז אותה שנה, הוא כבר הספיק להוציא עוד שלושה אלבומים, אלבום אוסף (שיצא בתחילת אוקטובר ונקרא Until Tomorrow Then), ו – אם כבר בעיקוף של חברות התקליטים והוצאת אלבומים להורדה בלבד ישירות לקהל המאזינים עסקינן, אד הארקורט הוציא כבר שניים כאלה – Elephant Graveyard והסינגל Revolution in the Heart.

האוסף שיצא לא מזמן, Until Tomorrow Then, יכול להיות נקודת התחלה טובה לאלו מכם שרוצים להכיר את מה שאד הארקורט עושה – הוא מכיל גם שני שירים מ-From Every Sphere. הפוריות יוצאת הדופן שלו (שרק ריאן אדמס, אולי, יכול לעלות עליה) מבטיחה שיהיו עוד הרבה אלבומים ממנו, חלקם, קרוב לוודאי, מיוחדים יותר, וחלקם מיוחדים פחות, אבל זה- From Every Sphere – מבטיח לשמור, לפחות אצלי, מקום של כבוד בתור האלבום האחד שפתח את עיניי לאד הארקורט.

הנה כמה שירים מתוך האלבום:

All of Your Days Will be Blessed

Watching the Sun Come Up

From Every Sphere (בהופעה חיה – ממש לפני כמה ימים)

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיה שבוע פרודוקטיבי.

1.  לפני הכל

קודם כל (מתוקף חינוכי הבריטי והפולני אני מחויב להתנצל לפחות שלוש, ארבע, תשע פעמים) התנצלות נוספת על הזמן המאוחר שבו הפוסט הזה מוצא את עצמו מולכם.  מדי פעם החיים שלי נערמים בצורה כזו שאני לא מוצא את הבלוג בהם.

הלאה.  שמועות עקשניות אומרות ש-Moonchild, הרכב\פרויקט שכולל, בין השאר, את ג'ון זורן ואת מייק פאטון, יגיע לכאן במרץ בשנה הבאה.  מאחר ונסיוני עם ג'ון זורן (קוברה, ירושלים, 2003) והרצון או היכולת שלו להגיע לישראל הוא כבר מוכתם משהו, אני אאמין רק כשאראה אותו על הבמה.  ובכל זאת, זה משהו ששווה לצפות לקראתו.

2. על אוספים: שני טיעונים בעד וטיעון אחד נגד

אם מפשטים את העניין, מאד, יש בעצם שתי אסכולות מרכזיות בכל מה שקשור לרכישת אוספים של אמנים או להקות לעומת רכישה של אלבומים מלאים שלהם: אסכולת "אוספים זה טוב", ולעומתה אסכולת "אוספים זה רע".   האסכולה הראשונה גורסת שיש אמנים שאנחנו לא בהכרח רוצים להתעמק במוזיקה שלהם, אבל צריכים איזשהו ייצוג בדיסקיה שלנו.  האוסף בא לשרת כאן איזשהו צורך לרכז את כל הלהיטים או השירים המוכרים של אמן או להקה שאי פעם נרצה לשמוע.  האסכולה השניה גורסת שאם אין את היכולת, או הרצון, להתוודע לכלל המוזיקה שהאמן רוצה להעביר בתוך האלבום שלו – והרי חלק מהאמנים מקדישים הרבה מחשבה לאילו שירים להכניס לאלבום, ולסדר שלהם בתוכו – עדיף לא לטרוח ולרכוש משהו המוני כמו אוסף מלכתחילה.  אני, מצידי, האזנתי השבוע לשלושה אלבומים שנחבטים נגד שתי האסכולות האלה ובסופו של דבר מוצאים את דעתי בנושא איפשהו באמצע. בכל אופן.

3.  תחנה ראשונה: Led Zeppelin – Remasters

כשנולדתי, לד זפלין עוד היו קיימים.  שנה אחר כך, הם כבר לא היו קיימים וכל מה שנותר מהם הוא ערימה, הולכת וגדלה, של אוספים – של מיטב השירים שלהם.  של מיטב השירים שלהם ערוכים מחדש ע"י ג'ימי פייג' והטכנאי המקורי.  של מיטב השירים בגרסאות רגאיי.  של השירים בהופעות מתכניות ב-BBC. סלילים של הופעות שנעלמו משנות ה-70, ואוספים מאוספים שונים, כל אחד בסדר אחר של שירים, במידת הדגשה כזו או אחרת של תקופה כזו או אחרת בקריירה שלהם.  לד זפלין, כמו הרבה אמנים אחרים שהשפיעו בצורה כל כך מהותית על המוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, היא להקה מאד מתאימה להיות מטרת גל השנאה לאוספים של להקות – מאחר ויש כל כך הרבה אוספים, ורובם, בעצם, אותו דבר.

העמדה המיוחדת שלי לגבי לד זפלין מציבה אותי במצב אידיאלי לקנות דווקא אוסף שלהם, ולא אלבום כזה או אחר (אני לא ממש אוהב את לד זפלין, עד כמה שזה מזעזע להודות בזה מפי מישהו שהוא גיטריסט חשמלי בהכשרתו – מצד שני, אי אפשר לדעת מתי פתאום יבוא לי לנגן משהו של לד זפלין והשיר לא יהיה בהישג יד). למזלי, באחד משיטוטיי באחת מחנויות הענק של מוזיקה בלונדון, נתקלתי באוסף שלהם שהתאים בדיוק למה שהייתי צריך.

"Remasters" יצא ב-1992, והוא גרסת דיאט לאוסף הרבה יותר גדול – של ארבעה דיסקים גדושים – שהמטרה העיקרית שלו היא לטפל בכל מיני בעיות סאונד וטעויות מביכות שהיו בכל מיני שירים של לד זפלין לאורך השנים.  סלילי הטייפ הוצאו מהמחסנים והורכבו מחדש על המכונות באולפן, ג'ימי פייג' ישב עם הטכנאי המקורי של ההקלטות והשירים הוצאו שוב, בעריכה דיגיטלית ובאיכות טובה יותר.

האלבום נפתח עם "Communication Breakdown", שיר מהאלבום הראשון.  ולרגע נדמה שסדר השירים באוסף נערך במיוחד, בדרך אחרת מהדרך הסטנדרטית שמתחילה באלבום הראשון ומסתיימת באלבום האחרון.  בדיקה קצרה מוכיחה אותי טועה – השיר הראשון הוא מהאלבום הראשון.  השיר האחרון הוא מהאלבום האחרון.  ביניהם, השירים מתפתלים בין האלבומים בסדר שבו הם יצאו.  אולי זהו גם סדר השירים באלבום. לא בדקתי.  קל, אמנם, לטעות ולחשוב שהם מסודרים באיזושהי צורה ששואבת אותך, המאזין, לתוך העצמה הפראית, השבטית, של המוזיקה שלהם קודם כל, ואז מרגיעה אותך ביכולת שלהם לטייל במחוזות מוזיקליים אחרים – ימי הביניים עם המנדולינה של "The Battle of Evermore".  המפלצת המוזיקלית שהיא "The Song Remains the Same".  ביקור קצר בג'מייקה עם "D'Yer Ma'ker".  ביקור קצר במזרח עם "Kashmir". אפילו הרגעים המביכים – "All My Love" (שהוא לא שיר רע בהכרח.  הוא פשוט לא שיר של לד זפלין) – לא נחסכים מאיתנו כאן ואנחנו עוברים את כל כברת הדרך, עד לשיר האחרון (שהוא בעצם השיר הראשון באלבום האחרון, "In The Evening").

אפשר בקלות למצוא סיבות שבגללן האוסף הזה לא מושלם.  חסרים בו שירים משמעותיים, למשל. לא הרבה מהם, אבל מספיק בשביל תחושת ההחמצה הקטנה שאומרת, "קרוב, אבל לא מושלם".  "Thank You", למשל, חסר כאן.  גם "The Ocean".  גם "What is and What Should Never Be".  סדר השירים לא משאיר הרבה מקום לדמיון, אף על פי שנדמה שכן.  קו ההתפתחות של לד זפלין, מהרוק הכבד שהם המציאו ועד להתנסות בסגנונות מוזיקליים אחרים והסאונד השונה והמיוחד שאפיין את כמה האלבומים האחרונים שלהם.  מצד שני, אפשר באותה קלות להסתפק במה שיש – 26 שירים שמייצגים, טוב יותר מכל קומבינציה אחרת באותה כמות של שירים – את הרוח של לד זפלין, ואת הסיבה שבגללה הם תופסים את מקומם הראוי כאחת מהלהקות שהשפיעו הכי הרבה על הרוק במאה ה-20.

אחרי כמה האזנות לאלבום הזה, גם אני מתחיל לשכוח למה לא אהבתי את לד זפלין מלכתחילה.  כשמפנימים את המסרים שהאזנה מפוכחת ומבוגרת לשירים שלהם מעבירה – השירים שלהם עוסקים, ברוב המקרים, בנושא אחד.  גם כשהם מתרחשים באיזושהי ממלכה דמיונית בימי הביניים.  ג'ימי פייג' הוא לא הגיטריסט הכי טוב בעולם, וגם הוא עושה את הטעויות שלו (שמתעצמות מפני שהוא מתעקש, מדי פעם, לנגן את הסולואים שלו בלי ליווי), אבל הוא כן אחד מהגיטריסטים הכי חשובים ומשפיעים בהסטוריה.  הנגן הכי טוב בלד זפלין נפטר, ושום הופעות איחוד לא יוכלו לשנות את העובדה שמה שהיה לא יכול להיות שוב.  עם כל העובדות האלה מאחוריי, המוזיקה של לד זפלין, גם במהדורה המייצגת והמצומצמת שלה, נשמעת הרבה יותר טוב.

4.  תחנה שניה: The Police – Every Breath You Take

בדיוק כמו לד זפלין, ההיכרות הראשונית שלי, בגיל 3 או 4, עם The Police, היתה מבוססת על שני תקליטים.  שניהם – "Regatta de Blanc" ו-"Zenyatta Mondata", על שמותיהם המוזרים, היו מהתקופה המוקדמת יותר של The Police, לפני ההצלחה הגדולה של השיר שנשא את השם של התקליט הנוסף של הלהקה שהיה לנו בבית – "Every Breath You Take".  האלבום הזה הוא הרבה יותר קטן והרבה פחות מקיף מהאוסף של לד זפלין – הוא מכיל רק שנים עשר שירים (שלושה עשר בגלגולו הנוכחי כדיסק), שהם בדיוק כל מה שצריך לדעת כדי להבין למה The Police הם להקה שהשפיעה כל כך הרבה, על כל כך הרבה להקות, בכל כך מעט זמן – בסך הכל שבע שנים.  האלבום נפתח ב-"Roxanne", הלהיט הראשון שלהם, ומסתיים ב-"Wrapped Around Your Finger", הלהיט האחרון שלהם.  הוא מכיל גרסה מחודשת לשיר ישן שלהם – "Don't Stand So Close To Me" – שסיפור ההקלטה שלה (סטיוארט קופלנד שבר את היד לפני ההקלטות המתוכננות – לאחר פירוק הלהקה ולקראת הוצאת האוסף הזה – ולא יכל לתופף, והלהקה רבה במכונת התופים של מי ישתמשו במקום סטיוארט קופלנד.  מכונת התופים של סטינג, כמובן, ניצחה) משקף את המצב בו היתה נתונה הלהקה אחרי שהתפרקה.  בניגוד לאוסף של לד זפלין, כמות השירים שהקליטו The Police בחייהם (שנכנסת כולה בארבעה דיסקים עמוסים – "Message in a Box" – שהוא פתרון מצוין למי שרוצה, בבת אחת, לצרוך את כל פועלה המוזיקלי של הלהקה הזאת), לא מאפשרת ליותר מדי שירים להיות חסרים מהאלבום הזה.  הוא מכיל בדיוק את כל מה שמי שרוצה להכיר את The Police, אבל לא להתעמק בהם, יכול להצטרך.  גם כאן השירים מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי, וכאן, אולי יותר מאצל כל להקה אחרת, אפשר לראות בבירור את ההתפתחות המוזיקלית – מהאלבום הראשון, "Outlandos D'amor", שהכיל שירי סקא מבריקים, לאלבום האחרון והמורכב, "Synchronisity".  האלבום הזה מהווה אבן מבחן טובה בשביל מי שרוצה לדעת אם הוא באמת רוצה להתעמק במוזיקה של The Police – יש בו את כל מה שצריך בשביל לרצות לשמוע עוד – עוד שירים, עוד השפעות, עוד מהיכולות המפותלות של הלהקה לתת משמעויות חדשות למוזיקת פופ פשוטה.  אם למישהו זה מספיק, כנראה שהוא באמת לא צריך יותר.

5.  תחנה שלישית: Simon and Garfunkel – Bookends

גם סיימון וגרפונקל הם אמנים עם כמות די נכבדת של אלבומי אוסף – אלו של הצמד, ואלו של פול סיימון והצמד, ואלו של פול סיימון לבדו.  אפילו לארט גרפונקל עצמו יש יותר מאוסף אחד של קריירת הסולו שלו.  ובכל זאת, יש מקומות בהם אוסף לבדו לא מספיק.  Bookends הוא דוגמא טובה.  האלבום הכמעט אחרון של הצמד, לפני שדרכיהם נפרדו, ואפשר כבר לשמוע בו את הסדקים שלאט לאט התפתחו לקרעים רחבים.  רק לקראת סוף האלבום, בשירים כמו "Mrs. Robinson", ושיר הבונוס "You Don't Know Where Your Interest Lies", הם שרים ביחד.  ברוב שאר השירים – אפשר להאמין שכל אחד מהם הקליט את הקטעים שלו ביום אחר, אולי באולפן אחר.  רוי היילי מנצח גם פה על עבודת ההפקה והסאונד המופלאה.  חלק מהשירים נפתחים בנסיונות להגדיר מחדש את רמת הווליום המתאימה לשיר פולק.

אלבום אוסף, אם כן, היה מכיל בוודאי את "Mrs. Robinson" שרואה פה אור פעם שניה – אחרי פסקול הסרט "הבוגר" שיצא מוקדם יותר באותה שנה, את "America" ואת "Hazy Shade of Winter", אולי, אבל היה מפספס כל כך הרבה דברים אחרים.  כמו, למשל, מקהלת הגוספל האדירה שמתפרצת כמו גל באמצע סערה אל הפזמון ב-"Save the Life of My Child".  כמו קולות האנשים הזקנים שהקליטו סיימון וגרפונקל בניו יורק, בתור הקדמה ל-"Old Friends".   את הצליל האחד, הבודד, הכל כך עצוב שמלווה אותנו מהסוף של "Old Friends" ל-"Bookends Theme".  את העובדה שלא בדומה לאף אלבום אחר של סיימון וגרפונקל, האלבום הזה נעטף בכמה שירים שחוזרים על עצמם – "Bookends Theme", פעמיים, וגם "Old Friends", בשתי גרסאות שונות.  החוויה של האלבום כולו, כמו גם הפרצופים המהורהרים של פול סיימון וארט גרפונקל, נשענים אחד על השני בפעם האחרונה (באלבום הבא זה יהיה כבר ארט גרפונקל מציץ, לא בקושי רב, מעבר לכתפיו של פול סיימון. ואלבום הבא אחרי זה כבר לא יהיה, למרות נסיון הנפל של "Still Crazy After All These Years").

אז מה למדנו?  אוספים, עושה רושם, זה טוב.  ומצד שני, אוספים זה רע.  יש אמנים ששווה להתעמק באלבומים שלהם ולהכיר גם את השירים החבויים והפחות מוכרים, אלו שמפרידים בין להיטים ללהיטים אחרים.  יש אמנים שהלהיטים שלהם מספיקים בשביל להבין מה הם יודעים לעשות.  יש אמנים שאוסף אחד לא יספיק להם.  יש אמנים ש-12 שירים מייצגים את מה שהם יודעים לעשות טוב מאד.

זה הכל להפעם.  הפוסט הבא יהיה, בניגוד לזה, ממש בקרוב.

1. לפני הכל

התנצלות, קודם כל (איך לא?) – הפוסט היה אמור להיות כאן כסדרו ביום שישי, אבל עם אווירת החג והעובדה שהייתי עסוק בכל מיני דברים, מעניינים יותר ופחות, הוא התעכב ומוצא את עצמו מולכם רק עכשיו.

עוד התנצלות. או שלא. מי שמחפש סיכומים כאלה ואחרים של השנה העברית הישנה לא ימצא אותם כאן. לא שאני לא מאמין בסיכומים או בצורך לעצור לרגע ולשים לב לכל הדברים הטובים שקרו כאן לפני שכל הדברים הטובים של השנה הבאה קורים, אני פשוט חושב שמוזיקה, ומוזיקה ישראלית בפרט, היא משהו שמתגלגל כל הזמן. אי אפשר לתחום אותו לשנה. דויד פרץ ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. נועם רותם ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. שלומי שבן ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. הבילויים ימשיכו להיות נפלאים גם בתשס"ח. גם עמית ארז, ותמר אייזנמן, שמוציאים אלבומים חדשים בתשס"ח. ואטליז, שמוציאים (סוף סוף!!) את אלבום הבכורה שלהם בתשס"ח. ואגרול, שמוציאים אלבום של חומר מקורי בתשס"ח. וכל האמנים הנפלאים שאני עדיין לא מכיר, אבל אכיר בתשס"ח.
ועוד משהו, קצת באותו נושא: במהלך החג (או לפחות ביום אחד ממנו), 88 הקדישו את כל היום למוזיקאים ישראליים שיוצרים באנגלית. מלבד השעה או שעתיים שהוקדשו לגרסות לועזיות חיוורות ל"סיוון" ו"פאמלה" ושירים מהסוג הזה, הם הקדישו זמן ליוצרים ישראליים עכשוויים – במשך שעה שלמה הם שידרו כמה שירים של אטליז (בפעם הראשונה ברדיו ממלכתי), של תמר אייזנמן, של אגרול. בשעה יותר מאוחרת הם שידרו שירים של Geisha No, של רוקפור, של Jaywalk Snail. במהלך אחת התכניות הסביר אחד השדרנים שזה לגיטימי בשביל יוצרים ישראליים ליצור באנגלית מפני שזו שפה נגישה לכל העולם. לרגע אחד – יום אחד – הרגשתי שסוף סוף מה שחלמתי עליו מתגשם וליצירה ישראלית באנגלית יש לגיטימציה בתרבות הישראלית. תודה, 88. עשיתם לי את החג.

2. איך הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה (כמעט)

אחת המילים שאני הכי אוהב בשפה האנגלית היא Serendipity. גם את המילה עצמה – כל כך הרבה הברות משוננות, כמו צוקים בגראנד קניון – וגם את הקונספט שאותו היא ממסגרת. בעברית החליטו לתרגם את זה, בעילגות מה, כ"תאונה משמחת". ומכיוון שתאונה היא לא מילה משמחת לכשלעצמה, אני מעדיף לקרוא לזה "קוביית הרוביק של החיים מסתדרת בצבעים הנכונים, בפחות מדקה, במזל של מתחילים", אבל מפני שזה שם באמת ארוך מדי מכדי לכתוב אותו שוב ושוב בפוסט הזה, אנחנו נסתפק ב"סרנדיפיטי". בכיתוב עברי. הלאה.

לפורום המוזיקה האלטרנטיבית של Ynet יש מסורת כזו, נדמה לי שפעם בשנה בתקופת החגים, של להגריל את חברי הפורום בין חברי הפורום האחרים ולאפשר לכל אחד מהמוגרלים לשלוח מיקסטייפ למישהו אחר – כרוח הדמיון שנופלת עליהם באותה התקופה. החלטתי להצטרף, כי אני אוהב להכין אוספים (מיקסטייפים זה משהו שכרוך בקלטות) וכי נחמד לי אם אנשים אחרים שומעים אותם, וכשחשבתי, ומצאתי, מה הנושא שאני רוצה לכרוך מסביבו את האוסף, התחלתי לאסוף שירים מהדיסקיה שלי שנראו לי מתאימים למאורע. כשסידרתי אותם ביחד והתחלתי לנגן אותם אחד כנגד השני כדי לראות איזה מהם יישמע טוב אחרי איזה מהם, גיליתי ששניים מהם לא מסתדרים כל כך עם שאר השירים. כדי למנוע מהשירים להרוג אחד את השני ברגע שאני לא שם לב, החלטתי להחליף אותם. שיר מחליף אחד נמצא במהירות, והשני לא.

כדי לקבל השראה, שמתי פעמיי ל-eMusic ומחוסר מחשבה יצירתית אחרת הקלדתי את מילות המפתח שמתאימות לנושא האוסף שהכנתי בשורת החיפוש. הלהקה הראשונה שקפצה, ששמה הוא כשם נושא האוסף, פחות או יותר, נראתה לי כמו הימור בטוח. הקשבתי לחלק מהשירים. פופ אוורירי ומלא שמש, מתאים בדיוק לקליפורניה – כשם אחד מהשירים באלבום. בקטע הביוגרפי הקצר המסביר על הלהקה, נכתב ששני החברים בלהקה – כרמן פרדייז וג'ייסון לנטריפ – חברים בעצם בלהקה אחרת, שנקראת Calliope. זה, חשבתי לעצמי, שם הרבה יותר ייחודי ללהקה והרבה פחות ברור מאליו, ולכן המשכתי כדי לחפש אם שירים של הלהקה הזו יתאימו לאוסף שלי. והצלחתי – "It's Later Than I Thought", קטע אינסטרומנטלי שסוגר את האלבום האחרון שלהם, מצא את דרכו לתוך האוסף. מתוך סקרנות, וגם מפני שהסגנון המוזיקלי של הלהקה הוזכר בנשימה אחת עם (שלא נאמר, תואר כחיקוי של) ה-Cocteau Twins, החלטתי להקשיב לשני אלבומים שלהם – הראשון והאחרון – כדי לראות אם שאר המוזיקה של הלהקה באמת מוצלחת כמו השיר האחד שמצאתי.

האלבום הראשון של Calliope נקרא בשם הלהקה. הוא יצא ב-1995, אבל כל מה שמעורב בו, החל מהמוזיקה שבתוך האלבום ועד לתמונה על העטיפה והגופן שבחרו להשתמש בו לשם הלהקה, אומר 1985 – אם היה לי את הדיסק עצמו ביד, הייתי מחפש איפה מוטבע הלוגו של 4AD על העטיפה. הצלילים הראשונים של האלבום – מלודיות גיטרה כפולות טובלות בריוורב ובכורוס – כמעט והצליחו לשכנע אותי שבכל רגע, אליזבת פרייזר תתחיל לשיר. אבל הקול שפותח את האלבום הוא דווקא קול של גבר – ג'ייסון לנטריפ, הסולן, שגם מנגן ברוב הכלים הפחות קונוונציונליים באלבום – כמו חצוצרה ומפוחית. בשלב הזה, ההשוואות ל-Cocteau Twins מתחילות לדעוך, והקול של לנטריפ, רך ומלא באוויר, מזכיר דברים אחרים – כמו Belle and Sebastian או Moose.

ככל שהאלבום מתגלגל קדימה, וכשהוא מגיע לשיר הרביעי, "Train of Thought", כל הבריטיות, הגיטרות המצלצלות וה-twee נעלמים ומה שנשאר הוא הגרעין המזוכך של מה שהלהקה הזו יודעת לעשות מצוין – לקחת כמה רעיונות מלודיים פשוטים ולהפוך אותם למשהו מורכב, לא צפוי ומרשים. כאן, למשל, מלודיה פשוטה ועצובה שמנוגנת בקלרינט, נעטפת במסה של גיטרות רוויות ריוורב וטרמולו, מעגלים מעגלים של אפקטים שהופכים את השיר ממשהו יציב – בית, פזמון, מילים – למשהו שמרחף בחלל. אחר כך מגיעים שירים כמו "Gennanica", שנפתח בחזרה על שלושה צלילים, שוב ושוב ושוב, עד שהם מאבדים מהמשמעות שלהם, כמו מילה שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב. הקול של ג'ייסון לנטריפ ומצילות הם הדברים היחידים שמצטרפים אל הגיטרה, והמלודיה הופכת להיות מורכבת ומפותלת ושוב נעלמת כדי לפנות מקום לצלילים הבודדים של הגיטרה, למצילות ולמילים. "Ode to River Phoenix" האינסטרומנטלי והקצר, שגם הוא לא דוגל בשכבות עבות של צליל, והקטע האינסטרומנטלי הסוגר את האלבום, "Trillium", שחוזר למחוזותיו של רובין גאת'רי.

כמעט עשר שנים מפרידות בין האלבום הראשון של Calliope לאחרון שלהם, בינתיים. בעשר השנים הם הספיקו להיפרד מכל מאפיין שאי פעם חיבר אותם ל-Cocteau Twins, עושה רושם, אבל לצרף אליהם זמרת (שהיא גם בסיסטית). האלבום המלא האחרון שלהם, מ-2004, נקרא "Sounds Like Circles Feel", ואולי, כשמו כן הוא. הוא נפתח במקצב אלקטרוני, שמלווה בחצוצרה שמנגנת מנגינה אחרת, בסולם אחר לגמרי. אל כל זה מצטרפים הקול של לנטריפ וגיטרה, בשיר שמנבא את המשך האלבום, "What I Think You Mean". האלבום כולו מאגד בתוכו המון השפעות מוזיקליות וסגנונות מוזיקליים, כולם מאוגדים בתוך המסגרת של שירי פופ שהמוזרות שלהם לא נראית לעין מיד – אם זה ב"By The River", שנפתח ברמז של ג'אז וממשיך לקטע גיטרות אופייני, או ב-"Winds", שבו עדר של חצוצרות, שיחזור גם כדי לסגור את האלבום, מנגן שוב ושוב מלודיה מהורהרת. או ב-"It's Later Than I Thought", שבו עדר החצוצרות מצטרף לקטע אינסטרומנטלי שמאגד בתוכו גם את שבע בבוקר וגם את שלוש בבוקר.

למרבה הצער, כל מה שהצלחתי למצוא כדי לאפשר לכם לשמוע משהו מ-Calliope הוא אחד השירים הפחות טובים והפחות מייצגים באלבום האחרון – "Midwest Life" – אבל גם זה משהו.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים מלאי קסם.

1. לפני הכל

כשרק התחלתי לכתוב את הבלוג הזה הבטחתי, שהוא יעסוק גם במוזיקה שלי, בנוסף למוזיקה של אנשים אחרים. רצה הגורל ולא היה יותר מדי מה לעסוק במוזיקה שלי עד עכשיו. ועכשיו, כשהבלוג הזה כבר כמעט בן 30 פוסטים ויודע ללכת לבד, קצת לא בא לי לערבב שמחה בשמחה. לכן אני פותח בלוג נפרד למוזיקה שלי. שם יהיו עדכונים, בין השאר, על הופעות קרובות (ובמיוחד על פרויקט "Anything Elevated"), על איך מתקדמות הקלטות האלבום הבא, על כל מיני מקומות חדשים שאפשר למצוא אותי באינטרנט בהם, ועל למה התחביב החדש שלי הוא דווקא לרצות לנגן ג'אז. הוא יתחיל להיות מעודכן ממש בשבוע הקרוב.

2. לפני הרוב

במקרה יצא, שאת שני האלבומים שאני אכתוב עליהם הפעם קיבלתי ביחד. במקרה יצא, ששניהם הם האלבומים השניים של האמנים שהוציאו אותם. במקרה גם יצא, שהם מהווים סוג של אבני דרך ביצירה של שני האנשים האלה – במקרה של האחד, זה האלבום הראשון שמתקבל בתור יצירה נפרדת, חשובה, עומדת בזכות עצמה של אמן שבאלבום הקודם שהוציא, אלבום הבכורה שלו כסולן, היה עדיין רושם של הסולן-לשעבר-של-הלהקה-ההיא-שרצתה-להיות-הלהקה-ההיא. במקרה של השני, הוא הוציא אלבום מבריק אחד ונעלם לשבע שנים. הנה האלבום השני – מה הספיק לדהות? הפלא או הילד? או שניהם?

במקרה גם יוצא, וזה משהו שמצטייר לי יותר ויותר כשאני שומע את שני האלבומים האלה הרבה, ובמקביל, ששני האלבומים האלה עוסקים באובדן – האחד באובדן הקלות של החיים הרגילים, כשמשהו כמו סרטן מטלטל אותם והופך אותם בבת אחת ללא מאד וודאיים; והשני באובדן ההוויה הקוסמופוליטית והצבעונית והמיוחדת של תל אביב, וההבנה שזו סתם עיר אפורה וקשה.

אני רוצה גם להגזים ולומר, שלדעתי מכל המבחר הבאמת מרשים של אלבומים ישראליים שיצאו בזמן האחרון (וייצאו בחודשים הקרובים), שני האלבומים האלה עושים לי רושם של האלבומים שיש להם את הסיכוי הכי גבוה להיכנס לפנתיאון של אלבומים מודרניים נצחיים, לצד, נאמר, הראשון של אהוד בנאי, הראשון של אסף אמדורסקי,ֿ הראשון של נושאי המגבעת – מוזר, שבכל הפנתיאון הזה אני לא ממש מצליח למצוא אפילו אלבום שני אחד.

3. "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד"

יש אנשים, שמרגע שהנחת עליהם את העיניים, הם איבדו אצלך את הסיכוי להיתפס כאנשים אהובים, בלי שבאמת עשו משהו כדי להצדיק או להפריך את זה. זו תופעה מוזרה, ואני בטוח שכולנו נתקלנו בה בתוך עצמנו, ובתור חובבי מוזיקה יש לנו את הסלידה הזו גם מאמנים - בלי שבאמת נעצור את עצמנו ונשאל למה. אני, למשל, יודע למה אני לא סובל את קורטני לאב. אבל אני לא יודע למה אני לא סובל את כריסטינה אגילרה. היא זמרת מצוינת, אחרי הכל. נועם רותם גם היה אחד כזה, עד ממש לא מזמן. אני לא יכול לשים את האצבע על למה. אולי זו הלהקה הזו, שכל כך רצתה להיות Suede, או אסף אמדורסקי. אולי זו החזות הקרה, שלא נראית תואמת להוויה של מוזיקאים ישראליים (מצד שני, הוא היה אמור להיות ברט אנדרסון). אבל מול כל אמן אני מוצא את עצמי בנקודה שבה אני צריך להסביר לעצמי מה, לעזאזל, כל כך לא מוצא חן בעיניי באמן הזה, או פשוט להפסיק עם זה ולהתחיל לאהוב. הנקודה הזו, מול נועם רותם, הגיעה בפסטיבל פולקלה האחרון. נועם רותם עלה וניגן כמה שירים, חלק מהאלבום המתקרב, חלק מהקודם, אף לא אחד, נדמה לי, של "קרח 9". שניים מהם נגעו בי - אחד, גרסת כיסוי ל"מבול" של רונה קינן שנשמעה לי יותר טובה מהמקור. בעיקר מפני שהוא לקח את הפאתוס שבשיר המקורי ועידן אותו, הפך אותו למאד קורקטי ומאד קטן ואישי, וזו דרך שנראה לי שמתאימה הרבה יותר לשיר הזה: "כאילו שאפשר לדעת להרפות - לאהוב פחות," הוא שר, בנימה שאומרת שזה כל מה שיש. הנקודה שבסוף המשפט היא הנקודה שבסוף תהפוכות הנפש האלה. אחר כך הוא שר שיר, שנדמה לי שלא היה לו שם באותו הזמן. באלבום הוא נקרא "שיר מהקומה התשיעית" והוא סוגר את האלבום. "תמיד יש מוזיקה," הוא שר שם, "ויש אור ויש חום. ויש לב שצריך אותך, ויש פחד וצחוק." וברגע אחד כל החזות הקרה והמנוכרת התבקעה ונשאר שם מישהו שחושף את הנפש שלו לפניך עם כל הכנות שהוא יכול להשקיע בזה. לא להקשיב עכשיו יהיה פשוט נבזי.אז אני מקשיב. האלבום נפתח ב"עולה ויורד", השיר שרץ עכשיו ברדיו בתדירות כמעט מסוכנת. זה עוד שיר שתפס אותי, מאוחר יותר, כששמעתי אותו בפעם הראשונה ברדיו, עם שורה פשוטה אחת - "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד". המילים, בהאזנה הראשונה, נשמעו לי קצת סוריאליסטיות, עד שקראתי את הכתבות בעיתונים והבנתי על מה מדבר האלבום. ההפקה המוזיקלית היא נפלאה, וזה משהו שאפשר לזהות מהרגע הראשון - מעט כלים, הרבה מרווח ביניהם, ומספיק מקום לתת לשירים לבנות את עצמם. כשמגיע השיר השלישי, "חרב דמוקלס", אני כבר מכין את עצמי לכתוב שהיתה פה איזושהי גניבה משיר הנושא של ג'ינג'יות (מה שמסתמן כדבר די מסוכן בביקורות מוזיקליות בזמן האחרון) ואז אני נזכר שזו גרסת כיסוי לשיר של לו ריד - מ"Magic and Loss", גם הוא אלבום שמדבר על התמודדות עם מחלת הסרטן אצל אנשים אחרים.המילים פה (פרט אולי ל"עזרה בדרך", שיר הנושא, שעושה רושם שהוא לא ממש קשור) הן מאד כנות ומאד אמיצות - מדברות גם על האובדן של חבר קרוב, וגם על חוסר האונים שבכמעט האובדן של אשה אהובה - "אם הכל אקראי כמו שהיא אמרה, למה לו ולא לי, למה לה?" "את רצה מהר אל הידיים המושטות לך, ורק מתרחקת יותר" "מה אם יקרה לך משהו, מי יישאר עם הילדה?" - השירים כאן הם קשים, ואישיים ולא נעימים לשמיעה, בהתחלה, אבל היתרון שבלהקשיב לאלבום הזה כמה פעמים הוא שכל השירים, לאט לאט ואחד אחד, תופסים אותך, אוחזים לך ביד ומובילים אותך, ביחד עם הזמר ואשתו, לסוף הטוב (שעדיין לא רואים אותו באלבום, אבל הוא כאן - אחרי שהקלטות האלבום הסתיימו. וגם אשתו כאן, בריאה).בפעם הבאה שאתם בחנות דיסקים, קחו איתכם את הדיסק הזה לקופה. הוא עושה בדיוק מה שהוא אומר על העטיפה.כאן אפשר לשמוע כמה שירים לדוגמא.4. " מי שאוהב, בל יעלה לעיר"

עכשיו, כשהתחלתי לכתוב על שני האלבומים, אני רואה פתאום עוד נקודת מפגש ביניהם. "לפני תהום", השיר הכי עצוב, ועירום, וחסר תקווה ב"עזרה בדרך" של נועם רותם, מוקדש למירי בן יוסף. כל האלבום של שלומי שבן מוקדש לאותה מירי בן-יוסף (המנהלת האישית של שבן,שנפטרה גם היא מסרטן לאחרונה – אני לא יודע מה הקשר לנועם רותם).

האלבום השני של שלומי שבן, "עיר", גם הוא אלבום עצוב מאד. אבל מכיוון אחר לחלוטין. העצבות שלו היא לא עצבות אישית של משפחה בטלטלה. היא עצבות של עיר שלמה, שהיא לא אותה העיר שהיתה לפני שבע שנים, כששבן הוציא את האלבום הקודם שלו. שלומי שבן, לפחות מבחינתי, הוא אחד האמנים שמייצגים הכי טוב את התל אביביות, ולכן מי טוב ממנו לכתוב את ההספד שלה – בשלושה עשר שירים אישיים ולא אישיים.

האלבום נפתח ברעש. לקח לי הרבה זמן להבין מה זה הרעש הזה (או לחשוב שאני מבין. לי זה נשמע כמו בנדוניאון או אקורדיון שהמפוח שלו מצטמצם מאד מאד לאט), ולקח לי עוד קצת זמן להבין מה הוא מייצג – את רעש הרקע התמידי של תל אביב. הרעש הזה מלווה שיר קטן שנקרא "פעם שירים". האלבום ממשיך לשיר אמיץ – אמיץ, מפני שהוא נמשך שש דקות תמימות.

אחד מהדברים שאהבתי במיוחד באלבום הראשון של שלומי שבן הוא ההרגשה של תמימות מסוימת, של – אפשר הכל, כי זו מוזיקה. כאן, למשל, אפשר לראות את זה שוב – אם לי, לדוגמא, היה יוצא שיר שנשמע בדיוק כמו הבילויים, אני מניח שהייתי גונז אותו. שלומי שבן פשוט הזמין את הבילויים לנגן איתו – "New Age Women" קוראים לשיר הזה, ומנגן בו ההרכב המקורי של הבילויים. מיד אחריו מגיע השיר הכי יפה ששבן כתב אי פעם – "הומור" – שיר אפל וקודר וכל כך מנוגד לנושא שלו. השירים הבאים מדגימים את יכולת הליהטוט במילים של שבן, שאותה הציג כבר באלבום הראשון, במיוחד ב"בעיות אישיות" היפהפה, שמכיל את מה שלדעתי הוא המוטו של האלבום – "מי שאוהב, בל יעלה לעיר".

בהמשך מחכים "מוכן לאהבה", אחד משני הפתיונות ששוחררו לרדיו במטרה לגרום למאזינים להקשיב לכל האלבום – חוויה לא קלה גם למעריצים הכי גדולים של שבן, שצריך להוריד בפניו את הכובע, על שהחליט להמציא את עצמו מחדש באלבום הזה; "האזרח האחד", עוד שיר סאגה – קצת אפוקליפטי, קצת אמיתי; "אני מצטער לראות שגם אתה נפלת ל", שיר שנדמה לי שנכתב על מישהו שמנגן בו בגיטרה חשמלית; "אינטואיציה", בעיניי דווקא השיר הכי חלש באלבום (קצת יותר מדי שנינות, קצת מעט מדי תוכן); והשיר שסוגר את האלבום, מעין רקוויאם לדרך החיים בתל אביב ולאיך שהיא מסתיימת בדרך כלל – "עברנו לצפון". וכך, האלבום שמתחיל בפליאה מהעושר התרבותי ובכלל של העיר – "זוכרת איך הכל אמר חדש", מסתיים בהתפכחות – "לא מתגעגעים", כמו מנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, במטרה לשכנע, למנוע מהעיר ומהשדים שלה לשאוב אותך שוב.

כאן אפשר לשמוע שלושה שירים מהאלבום

זה הכל להשבוע (קצת באיחור, ואני מתנצל). להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, אתם יכולים לעשות משהו בשביל לוודא שהשירים האלה מוצאים את מקומם הראוי.

1. היום זה עכשיו

לקסטה ולי היתה איזו התכתבות במהלך השבוע שעבר לגבי החשיבות של עיצוב העטיפה לאלבום עצמו בעידן הדיגיטלי שאנחנו חיים בו. כמיטב המסורת של הסתירה העצמית שלי, אני חושב שהאריזה של האלבום היא חשובה כמו מה שמתנגן בתוכו, אבל ההאזנה שלי למוזיקה מתרכזת ברובה באיי פוד שלי, שאותו אני סוחב לכל מקום, כך שהאריזה של אלבום לא משחקת תפקיד יותר מדי משמעותי בהאזנה היומיומית שלי. ההאזנה האידיאלית שלי לאלבום, אמנם, היא לשבת בשיכול רגליים מול המערכת, רצוי עם אוזניות, וחוברת המילים פתוחה לפניי, ולהקדיש את כל תשומת הלב שלי לאלבום שמתנגן, למילים, למנגינות, לעיבודים ולכל מה שהאמן בחר להשתמש בו כדי להעביר לי את המסר שהוא רוצה להעביר.

במין צירוף מקרים שכזה, הגיע אליי בשבוע שעבר גם האלבום החדש והראשון של דוד פרץ שהזמנתי מ-Hiss Records. אחרי שקראתי בבלוג שלהם, וראיתי מה המשמעות של האלבום הזה, ואלבומים של האמנים שלהם בכלל, בשביל המנהלים של הלייבל הזה, וכמה אהבה ומאמץ ועבודה הושקעו בליצור את האלבום הזה (עד כדי לארוז כל אחד ואחד מהעותקים ידנית), הגעתי למסקנה שאין יותר מתאים מהאלבום הזה להחזיר בו את המסורת ששכחתי מזמן – להקשיב לאלבום ולהקדיש לו את כל הזמן שלי, בלי לעשות שום דבר אחר במקביל.

אז – "הייקו בלוז".

נתחיל בקליפה, בדברים הטכניים, הברורים מאליהם אולי, ונשים אותם בצד בינתיים, כדי להתרכז בדברים החשובים האמיתיים. קודם כל, על אף שהאלבום עצמו מורכב, ומודפס, וארוז, בצורה מקצועית לחלוטין (וקיבל מי שקיבל את ההחלטה הנבונה לדלג על ה-Jewel Case ונמצא פתרון די מוצלח על טהרת הנייר והספוג), אפשר מיד לראות שיש פה איזשהו מאמץ ביתי. מהבית של האמן שהקליט את האלבום לבתים של האנשים שעיצבו, והגיהו, וצילמו, וערכו את הווידאו, וארזו, אפשר מיד לראות שהרצון לראות את האלבום הזה קורם עור וגידים (או משהו) ומצליח, הוא של כולם, של כל העושים במלאכה. וזה תמיד משהו שיבליט אותו על פני אלבומים אחרים, קרים יותר, שנעשו על ידי לייבלים מחושבים יותר, שמתחרים על המקום שלו על המדף בחנות. דבר שני – זה אלבום יפהפה. אבל לא הייתי מצפה לשום דבר אחר מדויד פרץ. דבר שלישי – זה אלבום אישי מאד. כמעט ויש איזושהי רתיעה מלהיכנס לעולם של דויד פרץ, שנפרש בשירים שמופיעים כאן. אבל מצד שני – הוא מזמין אותנו להיכנס לעולם שלו, ואפילו יותר מזה – פורש לפנינו את כל המסכת שהביאה אותו להקליט את האלבום בחוברת שמצורפת לגרסה המיוחדת. ולבסוף – זה אלבום קצר, אולי אפילו קצר מדי. לא מכיוון שיש איזושהי מדידה של זמן למחיר, עמדה ביקורתית מגוחכת שראיתי לגבי אלבומים אחרים, אלא מפני שבתוך האווירה האישית של האלבום הזה, בתוך השירים החשופים והפשוטים, לכאורה, קל להרגיש כאילו פרץ פותח חלון ומיד סוגר אותו – "עד כאן," הוא אומר לך, והמסע שלך איתו נקטע. נקטע, אבל לא מסתיים.

האלבום מגיע בשתי גרסאות – ההבדלים ביניהן עשויים להיות מעניינים למי שרוכש את האחת או האחרת. הגרסא הרגילה כוללת את האלבום, ומי שרוכש אותה יכול ליצור לעצמו משמעויות בהתאם לדרך שבה הוא מבין את השירים. הגרסה המיוחדת מגיעה עם דיווידי ועם חוברת שבה דוד פרץ מגולל את סיפור היצירה של האלבום, ובעצם ממסגר את המקורות לחלק מהשירים, ואת המשמעויות שלהם, ובכך נותן רבדים נוספים לשירים, שהופכים אותם ליותר אישיים ויותר נוגעים ללב.

הדיווידי כולל בתוכו ליווי וויזואלי לשני קטעים מוזיקליים – "עצוב כמו מים" מתוך האלבום ו"ממלכתי", קטע אינסטרומנטלי משלהי בלו-בנד שהופיע גם באוסף "מוזיקה מסוף היקום"; שני ראיונות עם דויד פרץ – אחד שבו הוא מסביר על הבלוז, והשני שבו הוא מספר על איך הוא רואה את הקשר שלו עם הקהל, למה הוא מאפשר להוריד ולשמוע את כל המוזיקה שהוא עושה ואילו אלבומים השפיעו עליו. בתוך הראיונות אפשר לראות גם קטעים מוזיקליים מתוך האלבום (וגם לא) ביחד עם רות דולורס ווייס, אי שם באמצע באר שבע. עוד בדיווידי יש קטע מוזיקלי נוסף – "אבודים בבאר שבע" – שלא מצא את דרכו לאלבום, תמונות ואפשרות לשמוע את כל השירים שבאלבום על גבי הדיווידי.

2. יפה כמו שקט

כשצפיתי בדיווידי (דיווידי פרץ, מכנים אותו האנשים ב-Hiss) אחותי עברה בדיוק ברגע שבו החל הסרטון שמלווה את "יפה כמו שקט", והעירה שזה דבר מאד מוזר למוזיקאי להגיד, "יפה כמו שקט". ולפרץ יש הרבה תובנות מוזרות, אפשר לומר אפילו מאירות עיניים, שהוא חושף בפנינו גם בתוך השירים, וגם בתוך הסיפור המצורף בחוברת, לגבי הדרך שהובילה אל האלבום. דבר מעניין נוסף אחד, שגיליתי לגבי הקשר בין האלבום לחוברת – אם קוראים את החוברת בקצב קריאה רגיל, מרגע שמתחיל האלבום, כשמגיע רגע השיא ב"יפה כמו שקט", מגיע הרגע בחוברת בו דויד פרץ מספר על הנסיבות בהן נכתב השיר. אני לא יודע אם זה נעשה בכוונה, ולא מצאתי שום מקום אחר שבו יש סימוכין כאלה בין המוזיקה לכתוב בחוברת, אבל יש מקומות שבהם האלבום מהווה פסקול מעניין למה שכתוב בחוברת, אם כי לא בהכרח בהקשר.

אבל האלבום מתחיל, בעצם, בצד הוויזואלי שלו. כשפותחים את האלבום, הדיסק יושב מצד שמאל ומצד ימין יש את חוברת המילים – והיא נפתחת בדף שמכיל רק את שם האלבום – "הייקו בלוז" – באותיות קטנות, לא גדולות יותר מאלו שבהן מודפסות מילות השירים. יש משהו בכיתוב הזה שמשקף את האווירה של כל האלבום. שירים קטנים וקצרים, שמכילים מעט מילים, אבל בעצם מכילים עולם ומלואו. אחר כך, כשמתחילה המוזיקה, שהיא, בדיוק כמו שכתוב על האריזה, משהו שמכיל בתוכו גם בלוז של הדלתא של המיסיסיפי וגם צלילים מהמקדשים של יפן, השורה הראשונה כבר מנבאת את סוף האלבום, והסוף של כל דבר, בעצם: "כל מה שמתחיל נגמר \ רק הרגע כאן נשאר". זה אחד מהדברים המרכזיים שמאפיינים את האלבום – סדרה של רגעים, תחנות בחייו של דויד פרץ. חלק הן לבד, שירים ערומים מעיבודים, רק קול וגיטרה, ואין צורך ביותר מזה, בחלק ישנם חברים לדרך – חברי הלהקה של פרץ, יוחנן קרסל, אלעד שופן, ניסים מסס ואוהד גולדברט, טל אורן (ילד? ילדה? בחורה?) ונועה בביוף בליווי של קולות מלאכיים במקומות נכונים, כלי נשיפה וכלי מיתר.

"עצוב כמו מים" ו"יפה כמו שקט" הם שני קצוות של רכבת הרים של רגשות, אחד מהם פשוט ואופטימי (לפחות במלודיה שלו), השני שובר לב בכנותו, במיוחד כשהחוברת המצורפת למהודרה המיוחדת מניחה אותו בקונטקסט האמיתי שלו. "מקום בתוכי", מספר פרץ, הוא בעצם סוג של גוספל עברי, ומישהי ששמעה את השיר אמרה לו שהוא נשמע לה כמו שיר ילדים למבוגרים. גם זה וגם זה מתאימים כאן – יש בשיר הזה את הכמיהה, והאמונה שאי אפשר לשבור, והנאיביות המסוימת שמאפיינים שירים משני הסוגים. אחרי "עוד שיר אחד, וזהו" יש איזושהי שתיקה, שאחריה מגיע השיר הסוגר, "היום זה עכשיו", שגיא מ-Hiss טוען שהגיע להם בהפתעה אחרי שחשבו שנסגרה רשימת השירים לאלבום. השיר מתחיל פחות או יותר באותה צורה כמו שאר השירים באלבום – כמה תווים בודדים בגיטרה מלווים את קולו של פרץ, ואז דועכים שוב – כדי לחזור, מלווים בכלי נשיפה, כינורות, וויולות, ואווירה אמיתית של סוף דרמטי של סערת רגשות שהיתה מאד מאופקת עד עכשיו. אחר כך גם זה דועך, ואנחנו נשארים עם מספר שניות של שקט – הבמה מוחשכת, כל הדברים מסודרים בחזרה במקום ביעילות ובחרישיות, וכל מה שמתחיל נגמר. נשאר רק דבר אחד, בעצם, לעשות.

אני לוחץ שוב על play.

כאן אפשר לצפות בטריילר לאלבום, ובעצם, גם לדיווידי.

כאן אפשר להאזין לאלבום במלואו.

כאן אפשר לרכוש אותו.

1. לפני הכל

לא מזמן הוציאה חברת Rhino, שעושה חסד לאמנים ומוציאה מדי פעם אוספים מיוחדים שחברות אחרות לא מוציאות, משום מה, אוסף ל-Afghan Whigs, אחת הלהקות האהובות עליי. מפני שהלהקה (בניגוד לחלק גדול מהאמנים שבדרך כלל מוצאים את דרכם ל-Rhino) עדיין בחיים, הם הקליטו שני שירים חדשים לאלבום. בעבר כבר נתתי לינק ל-I'm a Soldier, שהיה פושר משהו, ועכשיו הם מעלים לחללשלי שלהם את השיר השני, Magazine, שהוא הרבה יותר זה. תיהנו.

2 . Ederlezi
בסוף השבוע האחרון זכיתי להזדמנות להגשים חלום קטן שלי – לכתוב על מוזיקה תמורת כסף. הזדמנות, אני אומר, ולא חלום, מפני שעדיין לא קיבלתי תשובה. כשאקבל, אתם תהיו הראשונים, או השניים, שתדעו. זה היה כשהלכתי לחפש פריט מידע ב-All Music Guide, אתר אנציקלופדיה מוזיקלי שאני קורא לו בחיבה "אלוהים" (יען כי הם יודעי כל). גיליתי שהם מחפשים כותבי ביקורות וביוגרפיות מחוץ לארצות הברית ומיד מיהרתי לשלוח להם ביקורת. גם לכם, אם אתם רוצים, יש את ההזדמנות לשלוח להם ביקורת, או ביוגרפיה, או משהו – כאן.

בחרתי לכתוב את הביקורת שלי על אלבום שלא מצאתי לו ביקורת שם – אוסף שנקרא  "Ederlezi" של גוראן ברגוביץ', ואני אחלוק אתכם את הביקורת הזו כאן. בערך.

בכל אופן, את גוראן ברגוביץ' אין צורך להציג כאן, בניגוד לארה"ב. הוא אחד מהחלוצים של סוג המוזיקה הבלקני-צועני שהפך להיות מאד אופנתי לאיזושהי תקופה, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא נולד בסרייבו, ב-1950, להורים משני הקצוות. הוא למד מוזיקה קלאסית כשהיה קטן, אחר כך הצטרף לכל מיני להקות פאנק והיה חלק מהלהקה הכי ידועה שם בשנות ה-80 – Bijelo Dugme (כפתור לבן). במקביל הוא כתב גם מוזיקה לסרטים מקומיים. לקראת סוף שנות ה-80, אחרי שהלהקה התפרקה, הציע לו חבר מלהקה אחרת, אמיר קוסטוריצה, לכתוב את המוזיקה לסרטו הראשון, "שעת הצוענים".

זו הנקודה בה מתחיל האלבום "Ederlezi", שיצא לכבוד עשר שנים של מוזיקה לסרטים (ומאז כבר הספיקו ללוות אותו עוד כמה אוספים, לפחות עוד אחד מהם מוקדש אקסקלוסיבית לסרטים). השיר הפותח והשיר הסוגר של האלבום הם גם הקטעים העוטפים את הסרט עצמו – והם נותנים איזשהו רמז למסורת ממנה יצא ברגוביץ' ולהשראה שקיבל. שני השירים מייצגים שני מאורעות מכוננים בחיי הצוענים – בקטע הראשון שרה נערה ברומאנית (אני מניח), ומצטרפת אליה מקהלה אדירה בקינה שהופכת ליותר ויותר כבדה ואפלולית. בקטע השני מצטרפת אליה, במקום, תזמורת כלי נשיפה. מתוך שני הקצוות האלו במסורת המוזיקלית הצוענית והבלקנית בכלל, בנה ברגוביץ' את ההשראה למוזיקה שלו ואפילו החליט לקרוא לתזמורת שלו על שם שני המאורעות המכוננים האלה – תזמורת החתונות והלוויות.

עוד תכונה של ברגוביץ' כמלחין מוזיקה לסרטים היא היכולת שלו לטוות הרבה מאד סגנונות מוזיקליים לתוך סגנון ייחודי שלו, ולגרום להם להישמע טבעיים לחלוטין ביחד – כאילו שהמוזיקה העממית של הארץ הזו והמוזיקה העממית של הארץ הזו יכולות להפוך להיות מוזיקה עממית של ארץ שלישית, דמיונית לגמרי. כך, לדוגמא, הוא לוקח שיר ישראלי של עפרה חזה ("כל הנשמה"), מכתיר אותו בשם חדש ( "Elo Hi" ) ועוטף אותו במקהלה קורסיקנית. ואת המקהלה הזו עוטף שוב, בעפרה חזה, כדי ליצור את המוזיקה הייחודית והמלנכולית שמלווה את הסרט "המלכה מרגו". כך, לדוגמא, הוא לוקח את איגי פופ וממציא אותו מחדש כאיזה דוד זקן שממרומי שנותיו מטיף לצעירים ולחייהם הריקניים ("TV Screen makes you feel so small/no life at all"), או את סקוט ווקר, כדי לתת לו את אחד השירים הקליטים ביותר באלבום הזה (אולי בכל הקריירה של ווקר בשנות התשעים). בין השאר, יש פה גם קטעים מייצגים מתוך הסרטים שלהם כתב ברגוביץ' מוזיקה – שמציירים בקווים כלליים את האווירה שהסרטים מעבירים – עולצת ב"מתחת לפני השטח", מהורהרת ב"חלום אריזונה", קינתית ב"המלכה מרגו".

ברגוביץ' ממשיך, מדי פעם, ליצור מוזיקה לסרטים, ולתיאטרון, ואפילו הוציא אלבום חדש לאחרונה – "כרמן עם סוף טוב". אבל עיקר העבודה שלו בימים אלה היא מסעות הופעות אינסופיים עם "תזמורת החתונות והלוויות", שכבר היו בארץ פעם אחת, ואני, לפחות, מקווה לראות אותם כאן שוב. התזמורת מכילה את כל הכלים והקולות הדרושים בשביל להעביר את החוויה המלאה של פסקול של גוראן ברגוביץ', ואם יתמזל מזלנו ומישהו בעולם המפיקים יחליט שגוגול בורדלו צריכים לחמם אותם, כמו שהם חיממו את התזמורת שבחר להקים לעצמו אמיר קוסטוריצה, "No Smoking Orchestra", בשנה שעברה, מצפה לנו בכלל ממתק מיוחד. אני מחכה, בכל אופן, למפיקים שירימו את הכפפה.

הנה כמה ביצועים של "תזמורת החתונות והלוויות" לשירים שמופיעים באוסף הזה:

Mesecina

Ederlezi

ו-7/8 – 11/8

3. הקלות הבלתי נסבלת של להחליף לב

ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים שהכי קשה לקלוט אותם בשמיעה הראשונה. ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים הישראליים האהובים עליי. שני המשפטים האלה – יכול להיות שהם סיבה ותוצאה, יכול להיות שהם ניגוד. העיקר הוא שג'נגו הוא אמן שצריך להתאמץ בשביל לאהוב, במיוחד בשלושת האלבומים האחרונים – שהקודמים בהם, "מאה שקל אחרונים" ו"לנשום במים" היו מאד סגפניים – גיטרה, בס, תופים ושירה וזה הכל. שירים שמופשטים מעיבודים מפוארים ונשארים רק עם התחתונים, כביכול, לגופם, עשויים להישמע ממש רע, אבל במקרה של ג'נגו הפשטות היא היופי האמיתי של השירים. המילים האמיתיות, האורבניות, חודרות הרבה יותר עמוק כשהוא שר, בלי אפקטים, עם ליווי של גיטרה ואולי בס ותופים. הוא קרוב אליך, עושה רושם, יותר מכל מוזיקאי ישראלי אחר.

לא מזמן הוא הוציא את האלבום החמישי שלו (לא כולל האלבום האינסטרומנטלי), "לב", ולי יצא להקשיב לאלבום, סוף סוף, רק לאחרונה. הדבר הראשון שברור לגמרי מהצלילים הראשונים הוא שפלטת הצלילים התרחבה בהרבה באלבום הזה. כבר בשיר הראשון אנחנו לומדים שג'נגו קנה, כנראה, קלידים. הם מעטרים את רוב שירי האלבום (עד כדי כך שקטע קצר שמקדים שיר, שבו מלווה את עצמו ג'נגו רק בגיטרה, נקרא "מדברים עם גיטרה"), ואפילו הופכים חלק מהם – כמו "בדיוק מה שאני רוצה", ללהיטים בפוטנציה (ועל זה גלגל"צ יאמרו: נתנו לכם את מלכת הפלקט. מה עוד אתם רוצים?). יש שם עוד כלים חדשים – מפוחית, למשל, שמבליחה פתאום ב"דמעה", אבל הם לא מפריעים לפשטות, לחדות ולעירום של השירים שמאפיינים את המוזיקה של ג'נגו. לפעמים זה נדמה שהשירים הם לא מאד יפים, במיוחד כשהוא חוזר שוב, ושוב, ושוב, על השורה האחת של הפזמון ("היא לא חושבת עליי"), אבל זה רק לפני שמבינים את המשמעות האמיתית של כל אחת מהחזרות האלו. אפילו המילים הילדותיות של "שימי יד", שסוגר את האלבום, מקבלות משמעות נוספת עם כל שמיעה שמקדישים לאלבום הזה. "דמעה", שהוא גם פשוט וגם מורכב עד כאב, הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ג'נגו מעכשיו, אולי גם בכל היצירה הישראלית.

תהיה לכם הזדמנות לשמוע את ג'נגו פנים אל פנים, וגם, על הדרך, לרכוש את האלבום החדש שלו, במסגרת אירועי "לילה לבן" שיפקדו אותנו לטובה ביום חמישי הקרוב (28.6) – ב"אוזן השלישית" יקיימו מרתון הופעות אקוסטיות של האנשים שחתומים ב-Earsay, והיות וג'נגו הוא כרגע אחד מהם, גם הוא יופיע. גם Mad Bliss ועמית ארז, אם אתם צריכים עוד תירוץ.

4. אחרי הכל

התחלתי – והמשכתי הרבה מעבר למה שתכננתי – לקרוא ספר של יואל הופמן, שאין לי מושג מי הוא. הוא נקרא "`Curriculum Vitae", וקניתי אותו מפני שמאד אהבתי את העיצוב הגרפי שלו (קטן, בטור אחד על פני הדף, ורק העמודים השמאליים מודפסים, כשהימניים מוקדשים מדי פעם לשרבוטים מוזרים). הספר, מסתבר, הוא מעין stream of consciousness על החיים שלו, והוא בינתיים הדבר שהכי מזכיר לי את יוסל בירשטיין, שנפטר הרבה יותר מדי מוקדם, ואני מתגעגע אליו ולסיפורים שלו מאד.

זהו להשבוע. בינתיים, כדי להקל עליכם במעט מהחום, ביקור קצר באיסלנד.