תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית U2

בואו נדמיין שאין פה כסאות

1. לפני הכל

מתקפת ההופעות מחו"ל בהמשך השנה מאיימת להגיע לממדים של הופעות מחו"ל זה דבר שבשגרה, והנה כבר הגיע תורם של הרכבים מעט אזוטריים שרק מתי מעט אנשים מתכוננים אליהן מראש, ואנשים אחרים (אני, למשל), הולכים ומקשיבים למוזיקה שלהם ואומרים לעצמם, "זה באמת נשמע מעניין".  למשל:   Cut Hands, הוא הרכב של וויליאם בנט, שהיה פעם חלק מ-Whitehouse, והם מגיעים לישראל (ומשום מה אני לא מצליח למצוא אינפורמציה לגבי מתי ואיפה.  אם כי אני בטוח שלא חלמתי שתהיה הופעה בישראל – זה יהיה חלום מאד ספציפי ולא מובן);  ו-Spiritual Front, להקה מרומא שחבריה מגדירים את המוזיקה שלהם כ"פופ התאבדותי ניהילסטי", זאת אומרת אימו (הם לא להקת אימו.  הם עושים מוזיקה שנשמעת כמו גרסאות חדשות ורעננות לפופ איטלקי ישן), מגיעים ל"לבונטין 7" ב-22 בינואר 2016.

U2, שתפסו את מרבית הפוסט בשבוע שעבר, הולכים לצלם הופעה שלהם בפריס בנובמבר ולשדר אותה ב-HBO באותו היום. גם סרט תיעודי שמתאר את כל התהליכים הטכנים שמאחורי מסע ההופעות שלהם הולך להיות מצולם, ודווקא הסרט השני מעניין אותי יותר – בלי קשר ללהקה עצמה, זה מאד מעניין לראות איך מסע הופעות בסדר גודל כזה מתחיל להיבנות.

2. Suede, היכל מנורה מבטחים (יכול להיות שהשם שלו ישתנה עד מועד פרסום הפוסט), תל אביב, 30 ביולי 2015

Suedeאני יכול רק לדמיין מה עבר לברט אנדרסון בראש כשהוא פסע מאחורי הקלעים אל הבמה בתחילת הערב של Suede בהיכל מנורה מבטחים אתמול.  הפרצוף שלו היה מעט מופתע ומחויך, ובנסיון ראשוני לנתח את העניין אני חושב לעצמי שהוא כבר הספיק לראות את האולם שלפניו מואר בהזדמנות אחת לפחות מוקדם יותר היום, אבל אולי אז הרחבה שלפניו היתה ריקה וראויה יותר להופעת רוק, ועכשיו היא היתה מלאה בכסאות.   שורות ארוכות של כסאות שחורים (נוחים אמנם), שמחוברים אחד לשני ברצועות וולקרו זמניות, ועליהם יושבים אנשים ומחכים בסבלנות למוצא פיו.

כשקנינו את הכרטיסים להופעה תהינו, בינינו לבין עצמנו, איך הולכת לעבוד בדיוק הופעה של להקה כמו Suede במקום שיש בו מושבים מסומנים.  בדקנו, פעם אחת ואז שוב, את שרטוט האולם, וכן – זה נראה כמו כסאות.  כמו שורות של מושבים שמסודרים אחד אחרי השני.  בהזדמנות הקודמת והראשונה שיצא לי לראות הופעה באותו היכל (שאז היה היכל נוקיה), הבמה היתה מסודרת לאורך הרחבה והיתה גדולה יותר, ואני ישבתי ביציע ואפילו לא זוכר אם היו כסאות מסודרים ממש מול הבמה.  בזמנו, זה נראה כמו סידור הגיוני – המושבים, והמרחק הזה מהבמה, במיוחד ברגע האחרון של ההופעה כשמייק פאטון החליט להפגין את יכולותיו הקוליות, הוריד את המיקרופון והמשיך לשיר ככה.  וכולם, עד אחרוני היושבים בשורות העליונות ביותר של היציעים, שמעו אותו.   את התשובה לתהיה שלנו קיבלנו בשלב מוקדם מאד של המופע – האנשים שכבר מראש תכננו מה לעשות, ואולי היו כבר למודי הופעות באותו אולם, כבר נעמדו לצידי איזור הכסאות ששילמו במיטב כספם להיות חלק ממנו, וכשההופעה התחילה הם נהרו לקדמת הבמה ועמדו שם, צמודים לברט אנדרסון ולזיעה שלו, כמו שאמור להיות בהופעת רוק מהסוג הזה.  אחרים נעמדו ליד הכסאות שלהם, ותוך כדי ההופעה אזרו אומץ והתקדמו קדימה, ככל שהכסאות עצמם בשורות שלפניהם התפנו מאנשים שנעמדו וגם הם התקדמו קדימה.

אבל נחזור אחורה מעט, להופעה שלפני.  מי שנבחר לחמם את Suede היו סיאם, להקה שצברה מוניטין כמעט אגדי בימי הניו ווייב-פוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 בתל אביב, וזו היתה הופעת איחוד חד פעמית שלה, במרחק של שבע שנים מההופעה הקודמת.  מאחר ואני מכיר את סיאם רק כצמד – ג'ף שפירו בשירה וגיטרה והדר גולדמן בכינור ורעשים לא הגיוניים אחרים, הייתי מופתע לראות את יוסי פיין ודני מקוב (ועוד קלידן-מחשבן לא מוכר) עולים לבמה גם הם.  מחקר קצר אחר כך גילה שהם בעצם היו חלק מהלהקה כמעט מלכתחילה.  המוזיקה שלהם עדיין היתה מעולה, אחרי כל השנים האלה, אם כי הסאונד של האולם לא היטיב איתם.  היה נראה שגם בצד שלהם, מול המוניטורים, הסאונד לא היה מוצלח במיוחד, מפני שעברו שלושה שירים עד שג'ף שפירו הצליח לשמוע את עצמו במוניטורים ולא לזייף.  מדי פעם אחד מהכלים האחרים תרם לזיוף, מה שהפך את הסאונד שלהם לרק יותר טוב – זה מה שקורה כשהרבה מהסאונד שלך מורכב משכבות של רעש נפלא.  סיאם ירדו אחרי שישה או שבעה שירים וההמתנה לסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו באולם הלא-הגיוני-להופעת-רוק הזה התחילה.

מה שטוב ב-Suede הוא שהם מצאו דרך מקורית לבטל את התקווה, שלעתים קרובות מהולה באכזבה, שההופעה עומדת להתחיל, כשהאורות כבים ואז נדלקים שוב, או כשמישהו עולה לבמה ומרשרש שם בבגדים כהים ותוך מאמץ להיות בלתי נראה.  במהלך הדקות שעברו מילאו את הבמה בעיקר חבורה של אנשים גבוהים, כסופי שיער ובריטיים, שהיו בעליל לא Suede.  אבל אחר כך – מי שמכיר הופעות קודמות של Suede יכל לזהות את צלילי המקהלה והמיתרים שמסמנים את תחילת ההופעה שלהם, והאולם החריש.

חברי הלהקה עלו לבמה לפי הסדר שבו הם עומדים על הבמה (דבר הגיוני לכל הדעות), וגם התחילו לנגן לפי הסדר הזה.  ניל קודלינג, מסתתר מאחורי ערימת שיער, התיישב ליד הקלידים, ואחריו מאט אוסמן, וסיימון גילברט, וריצ'רד אוקס, והצלילים שפתחו את ההופעה מטעם הקלידים גם הם חשפו בפני הקהל במהירות מה הולך לקרות.   "Europe is our Playground", בי-סייד שהוא חלק נפוץ מאד בהופעות שלהם, מאז ההופעה השניה שלהם בארץ, היה בחירה מאד לא שגרתית ומוזרה להתחיל בה הופעה.  זה שיר שקט ואיטי, שזוחל לעבר הפזמון שגם הוא לא פצצת אנרגיה, והוא התחיל את ההופעה באווירה מהוססת ולא ברורה.  בניגוד לשאר השירים, שחלקם נוגנו במהירות שנשמעה לי כמעט פי שתיים מגרסאות האלבום שלהם, את השיר הזה הם התעקשו לעשות באיטיות המלכותית הרגילה שלו.  רק אחר כך ברט אנדרסון התפנה להגיד שלום לתל אביב, ולפתוח בשיר שבאמת היה אמור להתחיל את ההופעה – "She".   אולי, מחשבה עברה בראשי, הם החליטו לפתוח עם השיר הזה כי הם שמעו על האירוע המכוער והמזוויע שהתרחש בירושלים מוקדם יותר באותו היום, אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי זה, וההופעה המשיכה עם שירים שהכריחו את הקהל לקום, ולהשתתף ולהתנועע, והמחשבה הזו נשכחה ממני.

אחרי "She", שאר השירים הגיעו בקצב מסחרר – אחד מתחיל כמעט לפני שהקודם נגמר.  הם עברו על רוב הלהיטים שלהם כדי לוודא שאף אחד בקהל לא נשאר לא מרוצה –  "The Drowners", ו"Metal Mickey", ו-"Animal Nitrate", שלושת הסינגלים הראשונים שהכירו את Suede לעולם ב-1992, וגם "So Young" בהמשך הערב; כמה שירים, חלקם לא טריוויאליים, מ-"Dog Man Star", שאם אני מבין נכון 20 שנה להוצאתו הוא סוג של האירוע שבזכותו Suede מופיעים בכל מיני מקומות עכשיו, וכמה מהלהיטים הנדרשים מ-"Coming Up" (אם כי, תודה לאל, לא "Saturday Night"), ואפילו שני שירים מהאלבום האחרון.   למיטיבי הלכת, Suede הציעו גם את "To The Birds", עוד בי סייד, בביצוע נפלא, ואפילו שיר חדש.

"אני רואה שיש פה כסאות," ברט אנדרסון אמר, רגע לפני שהם ניגנו את השיר החדש, השקט והיפהפה הזה, "I Can't Give Her What She Wants", מתייחס סוף סוף לפיל השחור שבאמצע החדר.  "אבל אני רוצה שנדמיין שאין פה כסאות.  אם תקומו, ותתנועעו ותשתוללו, האווירה של ההופעה הזו תהיה הרבה יותר טובה.  אבל עכשיו לא צריך.  זה שיר חדש, והוא שיר שקט."  ואז הוא כרע בקדמת הבמה ושר את השיר החדש, מלווה רק בגיטרה של ריצ'רד אוקס ובקלידים של ניל קודלינג.  ואז הוא קם, והקלידים ליוו את הלהקה אל תוך "Everything Will Flow", והווילון הסגול והסולידי שמאחוריהם סוף סוף ירד וחשף מסך שעליו הוקרנו, ברוב המקרים, לאורך שארית הערב, עטיפות הסינגלים שהלהקה ביצעה מתוכם שירים.

ברט אנדרסון הוכיח שהגיל לא משחק תפקיד כשהוא עולה לבמה, והעביר כמעט את כל ההופעה, למעט שניים או שלושה שירים שבהם התיישב או כרע בקדמת הבמה, או על אחד מהמוניטורים, בריצות וקפיצות מטורפות לאורכה ולרוחבה של הבמה, ובסיבובים שנראו מעט מסוכנים של המיקרופון מעל לראשו.  בהזדמנות אחת, מרשימה, הוא הניף את המיקרופון מעליו עם מספיק כבל כדי שהמיקרופון יעביר מעגל רחב במיוחד, מעל הבמה ומעל הקהל, וכשהשיר הסתיים הוא נתן למיקרופון להיכרך מסביבו, מודע בדיוק לכמה הפעולה הזו הולכת להאט את מהירות הסיבוב של המיקרופון.  רק המחווה הזו זכתה לתשואות משלה, בנוסף לאלו שהשיר הרוויח.  מאחר ואנדרסון הוא בכל זאת לא אדם צעיר, הוא הגיע לשיר האחרון בסט המרכזי של ההופעה כשחולצתו ספוגה בזיעה מכל הכיוונים ואחרי שכבר איבד כל תקווה להצליח לסדר אותה מחדש כדי שלא תתנפנף ברוח שמגיעה מהמאוורר שהוצב בקדמת הבמה.  "כיף לכם?" הוא שאל רגע לפני שהלהקה פצחה ב-"Beautiful Ones", השיר האחרון של הסט העיקרי, והקהל הגיב בתשואות.  "אז הכיף הזה הולך להיגמר."  קריאות ברורות של אכזבה נשמעו מהקהל, אבל גם השיר האחרון היה עמוס באותה האנרגיה שליוותה את כל השירים הקצביים יותר של הערב, וכשהלהקה ירדה מהבמה מחיאות הכפיים ליוו אותם עד לרגע שהחליטו לעלות.

"אני רוצה לעשות ניסוי", ברט אנדרסון אמר כשעלה לבמה, רגע אחרי שניל קודלינג התייצב מצד שמאל וריצ'רד אוקס מצד ימין, כל אחד חמוש בגיטרה אקוסטית, והמשיך להעביר מסר של חיזוק כשהוא מסביר לקהל שכל אחד יכול לשיר.  אחרי המסר הזה הלהקה פצחה בביצוע אקוסטי ל-"She's In Fashion", שאף שהיה אנמי מעט, זכה לתמיכה מהקהל שברט אנדרסון ביקש כשהוא העביר את המיקרופון לקהל ונתן לו לשיר.  שאר הלהקה הצטרפה מיד אחר כך לשיר אחד אחרון, "New Generation", כשבסיומו ברט אנדרסון הודה לנו ואמר שהיינו קהל מושלם.  קהל מושלם זה טוב.  אם רק האולם להופעה היה מושלם, והיה יכול לתעל את האווירה הנכונה והאנרגיות הנכונות, ההופעה הזו היתה אולי ארוכה יותר ומלאה יותר בשיאים מוזיקליים.

עכשיו, שישי בבוקר, ברט אנדרסון וחבר מרעיו אולי מטיילים באיזשהו מקום בארץ, ואולי כבר המריאו בדרכם חזרה אל הממלכה הגשומה בדרך כלל שלהם (אם כי חמה כמו פה עכשיו [תיקון לאחר פרסום פוסט שקיבלתי מחברים בלונדון:  19 מעלות שם וגשם כל יומיים. במקרה היום אין. לא חמה כמו פה, אם כן.]).  ואנחנו נותרנו עם הופעה מוצלחת מאד שהיתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת.  Suede  יחזרו לפה להופעה שישית, אם יחזיקו מעמד בשלוש השנים הקרובות, מפני שהם אוהבים את ישראל ואת הקהל שלהם כאן (ההופעה הזו, אחרי הכל, נקבעה במיוחד לישראל.  זו לא תחילתו ולא סופו של שום מסע הופעות שלהם שאני יודע עליו).  לנו רק נותר לקוות שההופעה הזו תיקבע במקום גדול מעט יותר שבו ברט אנדרסון יוכל להשקיף מהבמה על הקהל שלפניו, כשהוא עולה על הבמה בתחילת ההופעה, והפרצוף המופתע שלו לא יהיה מנוכחותם של כסאות לפניו, אלא מנוכחותם של אלפי אנשים שמתפרשים לאורך המדשאות של פארק הירקון.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שסיים לשחק את אותו התפקיד במשך 12 שנה בשנה שעברה, אית'ן הוק מתפנה להצטרף לכמה בוגרים של "הארי פוטר" לסרט מאד מטריד.

המקרה המוזר של יותר מדי מוזיקה

1. לפני הכל

אחרי שביקר פעם אחת בישראל במסגרת ההרכב המקורי (והמחודש) של Dinosaur Jr, לו בארלו חוזר עם הלהקה השניה והמוצלחת שלו Sebadoh, להופעה אחת בישראל, ב-17 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב. ואם זה לא מספיק, יחממו אותם "מלכת הפלקט", שלא יוצא להם להופיע הרבה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  דיטר מוביוס, גאון וחלוץ של מוזיקה אלקטרונית שהיה חבר ב-Cluster ומקורב ל-Neu!, נפטר בגיל 71.

 

2. שירים של תמימות

U2 - Songs of Innocenceבאלבום האחרון של U2 שהיתה לו איזושהי משמעות, "All That You Can't Leave Behind", שיצא בשנת 2000, אחד מהשירים נקרא "Stuck in a Moment You Can't Get Out Of".  חמישים וחמש אלף השמעות לפני שהוא הפך להיות אחד מהשירים הנדושים ביותר של סוף המאה ההיא, השיר הזה נכתב בהשראת המוות של מייקל האצ'נס, הסולן של INXS, ומתאר וויכוח שבונו היה רוצה שיתרחש בינו לבין האצ'נס בו הוא משכנע אותו לא להתאבד.   שלושה אלבומים אחר כך, עושה רושם שהוא גם נכתב קצת בהשראת המקום ש-U2 מצאו את עצמם בו באותן השנים.  תקועים ברגע שהם לא יכולים לצאת ממנו, או, יותר נכון, בצל שהם לא יכולים להיחלץ מתחתיו.

"Achtung Baby", שיצא ב-1991 ובישר את הלידה מחדש של U2, היה האלבום הראשון שבו הם הודיעו, במגוון ראיונות, שהם החליטו להתפרק אם האלבום לא ייצא מוצלח (מוצלח, לא מצליח, כי הרבה יותר קל לעצב מחדש את המשמעות של הפועל הראשון מאשר את זו של הפועל השני).  הם כמובן אמרו את זה לאחר מעשה, כשהאלבום היה בחנויות, נמכר כמו לחמניות חמות והגדיר מחדש את המשמעות של להקת על, ויכול להיות שההכרזה המקורית קרתה ויכול להיות שלא, אבל מאז, U2 הקפידו להכריז את ההכרזה הזו לפני הוצאה של כל אלבום, כסוג של מסורת.  ולפחות בשני האלבומים שבאו אחרי "All That You Can't Leave Behind", הם הקפידו לעצב מחדש את ההגדרה של מוצלח ככל שיכלו.

ואז בא חודש ספטמבר בשלהי שנת 2014, ו-U2, שהיו יכולים להמשיך ולמלא אצטדיונים רק בכוחם של השירים הישנים שלהם, משנת 2000 ודרומה, החליטו שהפעם הם רוצים לעטוף את האלבום החדש שלהם באיזשהו גימיק.

פעם, דברים כאלה – אלבום חדש של U2 – היו כרוכים בהרבה יותר רעש וצלצולים – מסיבות עיתונאים בסופרמרקטים, לימונים ענקיים נתלים מפיגומים ענקיים כשצלילים ענקיים ממלאים אצטדיונים ברחבי העולם.  רק אז, אחרי מהלומה ארטילרית כזו על התודעה המוזיקלית שלנו, האלבום היה יוצא, ומקבל את הסכמתנו או חוסר הסכמתנו לסופרלטיבים ש-U2 כבר השכילו לעטוף אותו בהם, בראיונות אין ספור שהעניקו לפני צאת האלבום.

ואז – דקה אחת אין אפילו רמז קל שבקלים לאלבום חדש של U2 באופק, ודקה אחר כך – אלבום חדש.  "Songs of Innocence".

אנחנו, ווטרנים מוזיקליים, למודי הפתעות ואכזבות וגימיקים, קיבלנו את זה בגבה מורמת, קצת, ובהמשך בעיסוקינו. הגימיק היה מוצלח, השיג כנראה את המטרה המיועדת שלו ונתן ל-U2 הזדמנות להיות שוב בכותרות לזמן מה. אבל ההפתעה האמיתית, לפחות בשבילי, הגיעה מספר ימים אחר כך – תרעומת, שהפכה לסוג של סופה, ברחבי האינטרנט, של משתמשי iTunes שלא רצו את האלבום הזה בספריה שלהם, הכריחו את Apple להוסיף כפתור שאי אפשר למצוא אותו בשום אלבום שיש לכם בענן של אפל – כפתור שמאפשר להוריד את האלבום הזה, וכל זכר שלו, מהענן, ולא לשמוע אותו, או עליו, יותר.  לבונו היתה, כדרכו, דרך ציורית יותר לתאר את זה:  "רצינו לשים בקבוק חלב ליד הדלת של כל מאזין," הוא אמר. "והיו מקרים שהחלב הגיע למקררים של אנשים, לדגני הבוקר שלהם, בטעות . ואנשים אמרו, 'אני לא שותה חלב'."

אני, מצידי, לא אומר לא למוזיקה בחינם.  בטח כשהיא מגיעה באופן כל כך פשוט, בלי צורך מצידי לגשת לאיזשהו לינק או להוריד את האלבום מאיזשהו מקום.  בטח כשהיא מגיעה מ-U2, שאני שומר להם, בכל זאת, חסד נעורים.  אם להתעלם משני האלבומים שבאו לפני האלבום הנוכחי (משהו שאני בהחלט מנסה לעשות), המוזיקה שהם עושים תמיד היתה מיוחדת בעיניי, גם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים וגם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים יותר, בעצם.

ולכן הקדשתי – גם אז וגם עכשיו, כמעט שנה אחר כך, את תשומת הלב הראויה לאלבום חדש וחינמי של U2.  על העטיפה, מתופף הלהקה לארי מאלן הבן מחבק איזשהו נער חצי עירום.  אין בזה משהו מיני – U2  מעולם לא שידרו וממשיכים לא לשדר עכשיו שום נופך שערורייתי מהסוג הזה, ובעקבות שם האלבום – "Songs of Innocence" – אפשר להבין את מהות התמונה שמעטרת את העטיפה מאד מהר:  מאלן מחבק את עצמו כשהיה צעיר, כשרק התחיל את דרכו בלהקה, והחיבוק הוא לא חיבוק מנחם אלא חיבוק נואש – מאלן פחות מחבק את עצמו כנער ויותר תופס את עצמו כדי שלא יברח וייעלם.

בפנים, שורה של שירים שיש בהם געגועים וייאוש וערגה כמו אלו שהעטיפה מרמזת עליהם, אבל גם הרבה תקווה ומבט מפוכח קדימה.  מבט קצר על רשימת שמות השירים – "הנס של ג'ואי רמון", "קליפורניה (אין קץ לאהבה)", "שיר בשביל מישהו", "גדל עם זאבים" – מרמז שאולי תהליך העבודה על השירים התחיל ברשימה של שמות מגניבים על דף, ונסיונות מאוחרים יותר למצוא שירים שימלאו את הקונטיינר שכל שם של שיר תופס.   והקשבה למילים ולדרך שבה הן משתלבות בתוך המוזיקה מלמדת שהמוזיקה, כנראה, הגיעה קודם.  אבל בונו הצליח למצוא דרכים מוצלחות ומעניינות לצייר תמונות של רגעים – מהעבר ומהעתיד – בתוך השירים האלה.  חלקן נדושות (שורת הדימויים שמרכיבה את הבתים של הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "Every Breaking Wave", נשמעת כמו גרסא מעודנת ומיינסטרימית יותר לשיטת כתיבת השירים של ת'ום יורק, אבל בהקשבה שניה ושלישית לשיר הזה אפשר לשמוע קשר בין הדימויים והתחלה של סיפור, שחושף את עצמו יותר ויותר ככל שמאזינים לשיר) וחלקן מוצלחות יותר ("יש לנו שפה כדי שנוכל לתקשר,  דת כדי שנוכל לאהוב ולשנוא, מוזיקה כדי שנוכל להעצים את כאבנו, ולתת לו שם," בונו שר בשיר שפותח את האלבום ובשלוש קפיצות אדירות מתאר את החוויה האנושית בדרך שלא חשבתי עליה אף פעם), אבל כולן מובילות לאותו מרחב מוזיקלי, שמסביר את עצמו יותר ויותר טוב בכל פעם שמאזינים לאלבום.  המרחב המוזיקלי הזה אומר – U2 מרגישים נינוחים עכשיו, במקום שבו הם נמצאים.  הם לא רוצים להמציא את עצמם מחדש והם לא רוצים להמציא את עולם המוזיקה מחדש.   הם חילקו את האלבום שלהם בחינם למיליוני אנשים, שרבים מהם אפילו לא רצו את האלבום, כי זו היתה הגרסא שלהם לפאנק.  הם החליטו לעשות את האלבום עם Danger Mouse ולקחת בחזרה, לפחות בשיר אחד, את הסאונד שהם השאילו ל-Killers, אף על פי שזה גרם להם ללכת קרוב מאד לקצה שמעבר לו העיתונות המוזיקלית היתה עשויה להאשים אותם בשינוי הסאונד שלהם כדי שיישמע כמו להקה צעירה ומצליחה יותר. בשביל U2, כל זה לא משנה.  הם ממשיכים להסתכל קדימה ולעשות את מה שזה לא יהיה שהם עושים, ותוך כדי למלא אצטדיונים באנשים שרוצים לשמוע גם, ובעיקר, את הדברים הישנים יותר שלהם.   השמועה אומרת שהם מקליטים עכשיו שני אלבומים נוספים – "Songs of Experience" ו-"Songs of Ascent".  ושאם האלבומים האלה לא יהיו מוצלחים יותר מהקודמים, הם יתפרקו.  מילא.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ג'ייסון סיגל חוזר למיניאפוליס כדיוויד פוסטר וולאס (כשעושים סרט על דיוויד פוסטר וולאס אני יודע שיש עדיין תקווה בעולם הזה).

See You on the Other Side

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – Rolling Stone מסכמים את השנה במתים מוזיקליים, ובין השאר מתברר שם שיוברט סאמלין, שמנגן בין את השאר את ריף הגיטרה ב-"Spoonful", נפטר גם הוא בתחילת החודש, בגיל 80.

וגם ב"ניו יורק טיימס" יש פרויקט שקשור במתים, אם כי לא מוזיקליים – העיתון פנה לקוראים שלו והציע להם להנציח את יקיריהם שנפטרו במהלך השנה האחרונה, ויותר ממאתיים מהם הרימו את הכפפה ושלחו את התמונה האהובה שלהם של הנפטרים וקטע קצר שמסביר מי הם היו.  יש שם כמה תמונות וסיפורים נוגעים ללב במיוחד, והרבה יותר מדי ילדים.

2. החיים בצד האחר

למצוא את הנקודה הנכונה להיכנס בפעם הראשונה למוזיקה של Mercury Rev הוא תהליך בעייתי. אם הולכים אחורה מדי בזמן, מגיעים לתקופה רועשת ומלוכלכת, כמעט פרהיסטורית, עם סולן אחר והרבה יותר דיסטורשן ושכבות של צליל; אם מנסים לתקן וקופצים קדימה מדי בזמן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בעולם תזמורתי ואוורירי של הלהקה שאחרי המפץ הגדול. הנקודה הטובה ביותר, אמנם, היא זו שבאמצע – שם מחכה אלבום שהוא נקודת חיבור בין שתי התקופות המוזיקליות המאד שונות של הלהקה הזו, אלבום שהם קיוו שיהיה מצליח לפחות כמו שהיה מוצלח בעיניהם.

הסיפור שמאחורי האלבום הזה, כמו כמעט בכל המקרים, מנוגד לחלוטין לאווירה שהמוזיקה שהוא מכיל משרה. אחרי שהאלבום האחרון שהקליטו, "Boces", הסתיים אחרי תקופה קשה של הקלטות (״מה הדבר שאתה הכי אוהב ב-Boces?" נשאל גראסהופר, אחד משני מקימי הלהקה, בראיון למגזין פעם, והוא ענה: ״שהוא גמור.״), והסולן שלהם בשני האלבומים הראשונים, דיוויד בייקר, עזב והשאיר אחריו חור בצורה של בן אדם בקיר האולפן, חברי הלהקה הנותרים גילו שהוא גם משך אחריו בהימלטות שלו את כל המרכיבים הרועשים, הקשים והלא קומוניקטיביים של המוזיקה שלהם, והשאיר אותם עם משהו שאולי לא היה מלודי ופופי לחלוטין, אבל בהחלט היה משהו שאפשר לקרב את העולם אליו.
אבל כל זה, ושוב אנחנו קופצים לזמן הלא נכון, מתחיל שמונה עשרה שנים לפני כן. ג׳ונתן דונהיו וגראסהופר, שאז עוד קראו לו שון מקוויאק, פגשו אחד את השני לראשונה כששניהם מצאו את עצמם במחנה ״קרן אור״ בצפון המדינה ניו יורק – מאותם המחנות ששולחים אליהם ילדים שנמצאים צעד אחד לפני חיים של פשע, בדרך כלל בגלל שכבר הספיקו לעשות משהו לא ראוי אחד. דונהיו סיפר בראיון שהוא לא יודע מה הכניס את גראסהופר לשם, וגם הוא עצמו לא מספר איך מצא את עצמו שם, אבל הפגישה הראשונה שלהם שם התרחשה כשדונהיו פסע, מסוקרן, לגינה ששמע ממנה צעקות של ילדים, ומצא שם את מקוויאק זורק גוויות של חיות קטנות לתוך מכסחת דשא פועלת.

המוזיקה שבאה אחר כך היתה מושפעת גם מדברים אחרים.  דודו של גראסהופר, שעבד ב-Atlantic Records, הכיר לו מוזיקאי ג'אז כמו מיילס דייוויס, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין, והוא בתורו הכיר אותם לג'ונתן דונהיו, ואחר כך הכירו שניהם את המוזיקה שבעיר הגדולה שמדרום להם, שהתפתחה שם בסוף שנות ה-70 – The Velvet Underground ו-Television, ובשביל לקחת את הכל ולזרוק את זה ליקום אחר שבו הם יוכלו לעבוד ולהקליט, גראסהופר למד אמנות חזותית באוניברסיטה אצל, בין השאר, טוני קונרד, שהיה מוזיקאי אוונגרדי וגם יוצר מיצגים וסרטים אמנותיים כאלה ואחרים.  את הלהקה הם התחילו, באופן לא מפתיע, כשצירפו אליהם את דייב פרידמן, דייויד בייקר, וסוזאן ת'ורפ, כדי ליצור מוזיקה לסרטים שצילמו כסטודנטים.  הם גם התחילו להופיע עם הסרטים האלה ואחרים.

שני אלבומים אחר כך, הלהקה היתה במערבולת – גם מוזיקלית וגם אישית.  בסוף המערבולת הזאת, שהסתיימה עם האלבום השני ועם עזיבתו של דיוויד בייקר את הלהקה, היה סגנון מוזיקלי אחר לגמרי שהלהקה היתה צריכה לכבוש, והם עשו את זה כמעט במקביל ללהקה האחות שלהם, The Flaming Lips, והאלבום הבא שהקליטו היה סוג של חלום.  ככה גם קראו לסגנון המוזיקלי הזה, פופ חלומי.   החלום הספציפי הזה מתרחש בניו יורק, העיר, שבה הדמויות המצוירות של ראלף בקשי חיות בין האנשים בשר ודם, והתאומים המרושעים של הדמויות המצוירות של לוני טונס גם הן מסתובבות ברחובות.  ציפורים מצוירות מצייצות ומרחפות בין הבניינים, ומדי פעם איזשהו הבזק של צבע לא קשור מתפתח בין הבניינים ונעלם אל השמיים, שהם תמיד כחולים.

"Empire State (Son House in Excelsis)", שפותח את האלבום, משתמש בכמות מינימלית של צלילים – שניים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב כמו סוג של אזעקה – כדי למשוך את המאזין פנימה, אל ניו יורק המקבילה, המוזרה, הזו, וכדי לשכנע אותו שככה זה, זו המציאות.   המציאות הזו תכלול הרבה מהג'אז שהשפיע על שני מייסדי הלהקה – יש תזמורת כלי נשיפה שלמה שמוצאת את דרכה להרבה מהשירים באלבום, במיוחד בשיר הפותח וב-"Everlasting Arm", שכשמקשיבים לו ולטרומבון המוזר שמעטר אותו, אפשר רק לדמיין את ג'ונתן דונהיו יושב על מדרגה כשמסביבו מקהלת ילדים באיזו תכנית ילדים ביקום המקביל המוזר הזה ושר להם, מניע את פלג גופו העליון מצד לצד ביחד עם קצב השיר.  המציאות הזו תכלול גם, מילולית, דו וופ.  ואפילו גיחה לאחד מהמועדונים שמאכלסים את ההסטוריה של העיר הגדולה הזו בקטע דיסקו ארוך שבסופו ממליץ מישהו, אולי דייב פרידמן, לטכנאי ההקלטות לא לעצור את ההקלטה. "יש לנו עוד המון סרט הקלטה," הוא אומר. "תמשיך להקליט." רגע לפני שהשיר דועך וכל מה שנשאר הוא הצלילים המוזרים של עוד אחד מהכלים שרק הלהקה הזו מנגנת בהם, ספק איזשהו שיפור של האונד-מרטונט שהם יצרו, ספק הכלי המוזיקלי שהמציאו בעצמם, אוגר גלי הטטיקס.

האלבום הזה מכיל שמונה קטעים (ביפן, מדינה שבה כל האלבומים נשמעים ככה, הוא מכיל תשעה), וכשהוא נגמר,  אף על פי שהמוזיקה שהתנגנה בו היתה עולם ומלואו, שמונת הקטעים האלה מרגישים כלא מספיקים, כמו כל האלבומים האלה שנפרשים בצורה נפלאה אבל נגמרים לפני זמנם.  והאלבום הזה היה אמור להיות סיפתח להרבה אלבומים אחרים שהכילו הרבה מאותו הסוג של מוזיקה, וחברי הלהקה, כשסיימו אותו, היו משוכנעים שהם יצרו את האלבום הכי טוב שלהם עד אותו זמן.  אבל המבקרים, והאנשים שקנו את האלבום, ובעיקר האנשים שלא קנו את האלבום, לא חשבו ככה.  ומרקורי רב נשארה להקת קאלט אזוטרית גם כשהמוזיקה שלה היתה מבריחה אנשים הרפתקנים פחות ממועדוני רוק.    אמנים אחרים אולי היו מקבלים את זה בשלווה מסוימת, ממשיכים לאלבום הבא ומקווים שהוא יצליח יותר.  אבל בשביל דונהיו וגראסהופר, שהשקיעו כמויות אדירות של אנרגיה באלבום הקודם, שלא היה מוצלח מבחינתם, ובאלבום הזה, שהיה מאד מוצלח, זה היה סוף העולם.  דונהיו עבר התמוטטות עצבים ואז נכנס לדכאון שהיה לו קשה מאד לצאת ממנו, וגראסהופר החליט לעזוב את העולם והשתקע למשך החצי שנה הבאה במנזר בספרד, כאח מן המניין.   ואחרי שישה חודשים של שקט, כפוי וזועם ורווי בייאוש ותסכול בצד הניו יורקי של החבל ושל שלווה ומחשבה וסגירת מעגלים מבורכת בצד הספרדי שלו, הם החליטו לנסות לחזור ולהקליט משהו. כל דבר.  הם עקרו את עצמם מכל מה שהיה להם ועברו להתבודד בהרי הקטסקילס, שרשרת הרים שמכילה בעיקר עיירות נופש בצפון מדינת ניו יורק.  ארבעת חברי הלהקה – דייב פרידמן החליט לעזוב בשלב הזה כדי להתמקד בהפקה של שורה ארוכה של אלבומים מוצלחים, ולהיות "פיל ספקטור של הרוק האלטרנטיבי" כמו שכינה אותו אחד המגזינים – הסתגרו שם כשעברו מספר חודשים נוספים מאז הכשלון של האלבום הקודם.  הם הביאו לחיזוק, בנוסף למפיקים הרגילים של אלבומי הלהקה, דונהיו עצמו ודייב פרידמן, גם את גארת' האדסון, הקלידן והאקורדיוניסט, וליבון הלם, המתופף, של The Band (זו הסיבה, אגב, ש-"Opus 40" מהאלבום הזה נשמע כל כך דומה לשיר של The Band), והחליטו להקליט אלבום בשביל עצמם – כדי לסיים בצורה חיובית את הרפתקת הלהקה.  אחרי שהאלבום הזה ייצא, הם החליטו, הם יתפרקו.  אבל האלבום שיצא, "Deserter's Songs", היה חף מהמוזיקה הפסיכדלית מעט שאפיינה את האלבום הקודם, ואת המוזיקה התזמורתית המוזרה לא פחות שתאפיין את האלבום הבא אחריו, והוא היה פשוט אלבום רוק אלטרנטיבי מוצלח.  והמבקרים תפסו את מרקורי רב לחיבוק ולא הרפו מאז.  "Deserter's Songs" הכיל שלושה שירים שהיו, בקנה המידה של מרקורי רב, להיטים, והאלבום שאחריו, "All is Dream", הכיל את "The Dark is Rising", שהיה למשך תקופה קצרה הפסקול האולטימטיבי לטריילרים של סרטים שהיה להם פסקול אולטימטיבי אחר.  מאוחר יותר הם גם הוציאו אוסף שסקר את הקריירה שלהם, מההתחלה ועד אותה נקודה.  והמבקרים, והמאזינים, וכל מי שמרקורי רב נגעה בו פעם באיזשהו מקום, באיזושהי צורה, אומרים שיש סיכוי שגם ל-"See You on the Other Side" יהיה סיכוי נוסף עוד מעט.  יש כאלו שאומרים שהם מתחילים להבין אותו.  יש כאלו שמעמיסים את הדיסק על מגש נגן הדיסקים ולוחצים, וחיוך מתפשט על שפתותיהם.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – גם המתופף של U2 מצא מה לעשות בזמן שהלהקה לא מקליטה או מופיעה.

עשרים שנה וחודש ל-"Achtung Baby"

מדי פעם בשנים האחרונות, U2 מוציאים אלבום חדש. הוא מכיל עוד כמות כזו או אחרת של שירים שלהם שיודעים לבחור את כל הקומבינציות הנכונות של מילים ומוזיקה כדי להצליח, ולטפס במצעדים, ולא לשעמם את המאזינים יותר מדי, אבל הם לא רעבים, ולכן הם נוגסים רק במה שמספיק כדי שהמוזיקה שלהם תישאר בתכניות של חדשות ולא בתכניות של הסטוריה. זו המציאות שלהם, כלהקה שחבריה מתפזרים כשכל אלבום או סיבוב הופעות מסתיימים, מי להציל את העולם ומי לדון עם שני גיטריסטים נחשבים אחרים מול מצלמה בחומרים שמהם בונים שיר שנשמע טוב. וכשהם מתכנסים שוב כדי לקדם את האלבום, ההתנהלות שלהם שבלונית גם במקרים האלה. בשלב מוקדם מספיק של השיחה עם המגזין המוזיקלי הנחשב הם יחשפו שכשהתחילו ההקלטות הם אמרו לעצמם שאם זה לא יישמע הפעם כמו משהו חדש ומרענן, איזשהו דף שמועבר בהיסטוריה המוזיקלית שלהם, הם יתפרקו. והאמירה הזו הפכה במהלך השנים מאיום ממשי לאיזושהי הבטחה שלא מתממשת. אבל היתה פעם אחת לפחות שבה האיום הזה היה מאד ממשי ו-U2 הצליחו להפוך דף ענקי בהיסטוריה המוזיקלית שלהם.
השנה היתה 1989. העולם, מאד בדומה לעכשיו, השתנה בצורה מוחשית מסביב לאוזניים שלנו והאוויר שבחוץ הרגיש חדש, מבטיח. גם העולם המוסיקלי סגר דלתות כדי לפתוח חלונות אחרים, מכין את עצמו לעשור מוזיקלי חדש עם ז׳אנרים חדשים ומשופרים. בחזית של U2, אמנם, האוויר לא הריח כל כך חדש ומבטיח. התקשורת, שדאגה להרים אותם על פדסטל בזכות שני האלבומים הקודמים שלהם ולהדביק לוחית מתחת שהכריזה עליהם כלהקה החשובה והגדולה ביותר ביקום באותו הזמן, דאגה להפיל אותם
עמוק מאד ובאותה התלהבות, בגלל האלבום האחרון שהוציאו, ״Rattle and Hum", והסרט שליווה אותו מצידו האחד, וסיבוב ההופעות המשותף עם בי. בי. קינג מצידו האחר. יומרני מדי, התקשורת אמרה. חסר הבנה של התרבות האמריקנית. וארבעת הבחורים האירים, שבסך הכל רצו לצאת למסע כדי להבין את השורשים של שני האלבומים המאד אמריקניים שהקליטו קודם לכן, חששו לעשות את הצעד הבא. הם לא יכלו להמשיך ולעשות את אותה המוזיקה שאהבו, מפני שהתקשורת היתה קוברת אותם סופית. הם לא הבינו איך הם אמורים להשתלב בעולם המוזיקלי החדש שנטווה מסביבם, שניצניו הראשונים התחילו לבצבץ במנצ׳סטר וניצניו האחרים התחילו לבצבץ בדטרויט.
בהופעות האחרונות של סיבוב ההופעות שלהם, הם נפרדו מהקהל באווירה שהשאירה הרבה סימני שאלה לגבי האם הלהקה תפגוש את המעריצים שלה שוב מעל במה. ״אנחנו עוזבים לאיזשהו פרק זמן ארוך,״ בונו אמר. ״אנחנו הולכים להמציא את עצמנו מחדש.״. וכדי לנסות ולהמציא את עצמם מחדש הם ניסו לחשוב על המקום הכי לא הגיוני – וביחד עם זאת הכי הגיוני – להתחיל בו, והם חשבו על חומת ברלין שנפלה זה עתה, שהאבק שלה מילא את האוויר בריח התקווה הזה. הם נסעו להקליט ב״האנזה על החומה״, אולפן מפורסם בשביבי הקלטות והתחלות של פרקי הסטוריה מפורסמים של המוזיקה. דיוויד בואי הקליט שם אחד משלושת האלבומים הברלינאים שלו. איגי פופ כמעט סיים שם את ״האידיוט״. לו ריד רצה להקליט שם את ״ברלין״ וויתר.
״האנזה על החומה״ לא היה מקום נכון להקליט בו את כל האלבום – האווירה בעיר לא היתה שמחה ומלאת תקווה אלא דיכאונית ומודאגת. האולפן עצמו היה גדול ותעשייתי, והציוד בו כבר היה מיושן – אבל הוא היה מקום טוב להתחיל בו. הקרע בין שני צוותי חברי הלהקה – בונו והאדג׳, כותבי השירים, ואדם קלייטון ולארי מולן, חטיבת הקצב, התחיל להראות את אותותיו. הוא התחיל בעיקר מפני שבונו והאדג׳ רצו להתנסות בסוגים חדשים של מוזיקה, במיוחד כאלה שכדי להישמע טוב צריכים מכונות תופים, ולארי מולן התחיל לחשוש להמשך מקומו מאחורי התופים. בריאן אינו ודניאל לנואה, שהפיקו בהצלחה שניים מהאלבומים הקודמים שלהם, הוזעקו כדי לנסות לאחות את הקרע. הם ניסו לגשר על הפערים עד כמה שיכלו ולשכנע את הלהקה שמה שהיה לה עד אז היה טוב מספיק, ובסופו של דבר הצליחו, כי הלהקה התיישבה והקליטה, כולה בחדר אחד, בטייק אחד, את השיר המלא הראשון של האלבום – והשיר הזה החזיק מעמד מאז ואפילו תפס את מקומו הראוי בתור השיר הכי טוב שאי פעם נכתב ביותר מרשימה אחת. אפילו שם ראוי היה לו – ״One".
אחר כך U2 חזרו לדבלין, לאולפן מיוחד שהוכן בשבילם בבית פרטי בעיר, במרחק הליכה מבתיהם של חברי הלהקה, כדי להמשיך מהנקודה שהפסיקו בה בברלין, ומה שקיבל את פניהם היה מאפיין נוסף של הדור המוזיקלי החדש, מאפיין שהם לא למדו לחבב – ההדלפה. האינטרנט המסחרי היה אז בחיתוליו והורדות של קבצים יכלו להיות ארוכות כמו ההקלטות עצמן, אבל שירים – גמורים, גמורים למחצה וגרסאות דמו לשירים עתידיים – עדיין מצאו את דרכם לידיהם של מעריצים שהיו מסוקרנים מדי לשמוע איך נשמעת להקה שממציאה את עצמה מחדש מכדי לחכות לאלבום המוגמר. הלהקה החליטה לוותר על חלק מהשירים שהיו מוקלטים שם כדי להשאיר את אלמנט ההפתעה באוויר (אבל השאירו, בכל זאת, את ״Zoo Station", שהפך להיות השיר הפותח של האלבום).
במרתף הבית הפרטי שבו הקליטו פוזרו שטיחים על הרצפה, וציוד הקלטה משוכלל פוזר מסביב. אינו ולנואה השתדלו לאפשר לחברי הלהקה מרחב גדול מספיק כדי להתבטא בו, אבל קטן מספיק כדי לא לאבד אחד את השני. לחלק מההקלטות, שהמשיכו באווירה רגועה ולא רשמית, בונו הגיע עם משקפי שמש חדשים שרכש. הן היו משקפיים מוזרות, מעט עתידניות שכיסו את העיניים שלו בצורה מלאה. כשהקליטו את "The Fly״ האסימון נפל לבונו – כדי להצליח להתעלות על מה שעשו בהופעות לפני כן הם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש גם בתחום הזה – וליצור הופעה מסוג שאף אחד לא ראה לפני כן. בונו יצר בשביל ההופעה הזו כמה דמויות שעטה על עצמו, ושהפציעו בחלק מהשירים – הזבוב, בזכות משקפי השמש המוזרות שלו, ומק'פיסטו, השטן השרמנטי לבן הפנים.  על עשרות מסכי טלוויזיה שפוזרו מאחוריהם שודרו שידורים חיים מרחבי העולם, וגרוטאות אחרות מילאו את הבמה.  על באנרים דיגיטליים נמשכו משפטים רבי חוכמה על טבע העולם שמסביבנו, ועצות טובות לחיים – "צפו בעוד טלוויזיה," אחת מהן אמרה.  "כל מה שאתם יודעים הוא לא נכון," אמרה אחרת.  בונו היה עוצר את ההופעה כדי להזמין פיצה לכל הקהל או לנסות לשוחח עם נשיא ארצות הברית. שאר הנגנים היו מפוזרים לפעמים במקומות מרוחקים ברחבי הבמה, מציגים את הגרסה שלהם לפחד מפני העולם החדש והלא נודע שבנה את עצמו מסביבם – המוזיקה החדשה, הטכנולוגיה החדשה, עודף המידע שהציף את העיניים והאוזניים.  ומאחורי כל זה, המוזיקה החדשה של U2 – בונו מנסה את כוחו בשירה בשתי אוקטבות שונות, אחת גבוהה במיוחד שהפכה למייצגת של הקול שלו;  האדג' מגלה שיש דוושות נוספות מצד ימין של הדיליי ומשתמש בהן לטובה;  לארי מולן ואדם קלייטון מאחדים כוחות כדי להפוך למנוע קצב מדויק שמזיז את כל הכבודה הזאת קדימה.

כשהאלבום היה מוכן, הלהקה התפנתה לעבוד על המסר שמסביבו.  כמעט כל דבר שעשו, שהיה קשור לאלבום, נעשה מתוך מחשבה על מה יאמרו המבקרים על האלבום.  ולכן, במסגרת האלבום עצמו וגם במסגרת סיבוב ההופעות שליווה אותו, Zoo TV, הם התעסקו בעיקר בלהראות למבקרים שגם הם יודעים לצחוק על עצמם ועל מה שהפכו להיות במספר השנים שקדמו לאלבום הזה.  בין שאר הגימיקים שליוו אותם במסע ההופעות שלהם היו שתי בובות ענקיות של בונו והאדג' בגרסתם המעודכנת (בונו במעיל עור ומשקפי שמש זבוביים, האדג' בכובע הצמר שהיה צורך להפריד בתהליך סורגיקלי מאוחר יותר), שהבליחו גם בהופעת אורח מאוחר יותר בקריירה של U2, בגרסת הכיסוי שלהם לעצמם, "The Sweetest Thing".   את שם האלבום, "Achtung Baby", שנלקח מהסרט "המפיקים" של מל ברוקס (אבל קשור יותר, קרוב לוודאי, לעובדה שזה מה שהיה אומר טכנאי ההקלטות שלהם באולפן הביתי בדאבלין כשרצה למשוך את תשומת ליבם), הם בחרו בקפידה מתוך רשימה של שמות רציניים יותר, שכמה מהם היו מטרות זוהרות ענקיות למבקרים המוזיקליים שחיכו להשתלח בלהקה.    גם עטיפת האלבום, על שש עשרה התמונות הקטנות שבה, שהציגה לעולם את הלהקה שנולדה מחדש ואת שתי הדמויות החדשות שבונו המציא לעצמו, היתה מיועדת לנקב חורים בבלון המנופח של תדמית הלהקה עד אותו הרגע.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "The Fly", המחיש לעולם את גודל השינוי שהלהקה המריאה לתוכו – מהקול הרועם, הגאלי, הבוטח, של בונו באלבומים הקודמים, אנחנו מועברים ללחישה מתחבאת בבתים ולטיפוס לקול גבוה, גבוה בפזמונים.  הגיטרה של האדג' מנסרת את העולם המוזיקלי לשניים – זה שלפני "Achtung Baby" וזה שאחריו, וממשיך אחר כך לסולו שהוא בין הטובים בקריירה שלו, סולו שהוא ערימה של תווים בודדים ולא יומרניים שביחד בונים משהו שהוא הרבה יותר גדול מסכום חלקיו.   U2 המשיכו להגדיר מחדש את הדרך שבה הם רואים את העולם ושבה העולם רואה אותם גם בסינגלים הבאים מהאלבום, וגם בדרך שבה הסינגלים האלו יצאו  – מלווים ברמיקסים שחלקם הפכו להיות מפורסמים יותר מהגרסאות המקוריות.  U2 קידמו בברכה את העולם החדש, זה של קיץ האהבה במנצ'סטר ושל סגנון המוזיקה החדש רווי מכונות התופים והאלקטרוניקה, והם הצליחו לומר משהו על העולם ועל עצמם בעזרת המוזיקה הזו ובעזרת המילים שלהם.

ואז העתיד מיהר בדרכו לפגוש אותם, והם המשיכו והוציאו עוד אלבומים בשנות ה-90 – את "Zooropa" שהוא המשך ישיר של "Achtung Baby" (והיה אמור להיות, בעצם, מיני אלבום שנמכר רק בסיבוב ההופעות של האלבום הזה).  את  "Pop" שהסאונד שלו היה הרבה יותר רווי שמש ממה שאי פעם היינו יכולים לצפות מ-U2 ואת "All That You Can't Leave Behind" שהיה מוצלח מאד, אבל לא הופך עולמות מוזיקליים ברמה של האלבום שהתחיל את העשור שהוא סגר.  והם המשיכו והוציאו אלבומים אבל אלה הפכו לחיוורים יותר ויותר, לדוגמאות ללהקה שמצליחה להתרומם רק מעט מעל הבניינים ולעשות את מה שהיא יכולה, אבל לא מעבר לזה.  והם סיכמו את עצמם בשני אוספים נרחבים ועכשיו בחגיגות עשרים שנה לאלבום הזה.

ויום אחד, אני מקווה, הם יחזרו להרגיש רעבים, לפחד, לא לדעת מה הם יכולים לעשות כדי לרצות את המבקרים, ואת המאזינים, ואת העולם המוזיקלי שמתפתח מסביב, והם יתפסו את עצמם ויכניסו את עצמם לאולפן וייצאו משם עם סאונד חדש לגמרי ועם הרבה דברים חדשים להגיד לעולם.  אני מקווה שיום אחד הם יסיימו הופעה בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, זה שבו הם מוצאים את עצמם בדיוק במקום שבו הם התחילו בסוף ההופעה, בפרידה ארוכה מהקהל.  "אנחנו הולכים לאיזשהו זמן ממושך," בונו יגיד.  "אנחנו צריכים לחלום את כל זה שוב, מחדש."   ואני מאד מצפה לראות מה הם יעוללו אז.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הייר מטאל.  הסרט.  עם טום קרוז.

הפוסט הזה נכתב כבר

1.  לפני הכל

בגליון הקרוב של Q, שאמור להיות בחנויות הנבחרות ביום שלישי הקרוב, חוגגים עשרים שנים לאחד מהאלבומים החשובים ביותר של U2, אולי אחד החשובים ביותר של שנות ה-90, "Achtung Baby", באלבום מחווה שמכיל את כל השירים, לפי הסדר המקורי, בביצועים שיכולים להיות רק מסקרנים של Nine Inch Nailsֿ, פטי סמית', Depeche Mode, Garbage, ו-Snow Patrol, בין השאר. את "Even Better Than the Real Thing", אולי בתור בדיחה, השאירו בגרסה המקורית של הלהקה (אחד הרמיקסים שלה, לפחות).  עוד מידע אפשר למצוא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ימי סאוויל, שהיה המנחה הראשון של Top of the Pops (וגם האחרון – הוא הנחה את התכנית האחרונה), נפטר אתמול בגיל 84, כנראה מסיבות טבעיות.

2.  הכל כתוב.  או שלא.

במהלך השבוע האחרון צפיתי במקרה (או אולי לא במקרה) בשני סרטים שהעלו את אותה השאלה הפילוסופית וניסו להתמודד איתה כמה טוב שיכלו. שני הסרטים, כסרטים, לא יכלו להיות יותר שונים אחד מהשני: האחד, ״Knowing" (״הנבואה״ בעברית, אבל אני אתעלם מהעצלות הצפויה של מתרגמי שמות הסרטים בעברית), הוא סרט עתיר תקציב, הוליוודי, עם השחקן המוביל הנכון במקום הנכון, של במאי שתחת אמתחתו שני סרטים שלבדם יכולים לגרום לי לרצות לראות כל סרט שהוא מעורב בו; השני, ״Beacon77" (בעברית ״מגדלור 77״, באמריקנית "The 7th Dimension", אבל אני אתעלם משני השמות האלה מהסיבות המובנות), הוא סרט בריטי דל תקציב עד כדי כך שהוא מתרחש בדירה אחת, על שני חדריה, ולאורך חמש או עשר הדקות הראשונות שלו הוא כל כל גרוע שקל להתבלבל ולחשוב שאנחנו צופים בסרט הלא נכון. אבל בבסיס שני הסרטים האלה (הראשון אפילו מצהיר על זה בשלב די מוקדם) נלחמות שתי תפיסות עולם. לפי הראשונה, דטרמיניזם, כל מה שקורה עכשיו וכל מה שיקרה בעתיד כבר נקבע מראש ואי אפשר לשנות אותו (גרסה מרוכזת יותר של התפיסה הזאת, אקזיסטנציאליזם, אומרת שאם אי אפשר לשנות כלום, אין טעם לעשות שום דבר חוץ מלעמוד בלי לזוז ולחכות שהכל ייגמר). לפי השניה, שבחלק מהמקרים קוראים לה רצון חופשי ובהזדמנויות אחרות קוראים לה מקריות, דברים קורים ללא סיבה מיוחדת או שהם קורים כתוצאה ממשהו שגורם להם. שני הסרטים האלה יתקדמו, אחד מהר יותר ואחד לאט יותר, למסקנה לגבי השאלה הפילוסופית הכבדה הזאת, והמסקנה הזו תיטה לצד אחד, ובשני המקרים הסרטים מיועדים לגרום לנו לחשוב – גם כשהם מסווים את עצמם מאחורי עלילות שלא בהכרח גורמות לנו לחשוב.
[מהנקודה הזו ולמטה, הפוסט מכיל ספוילרים, מפני שאי אפשר באמת לדבר על הסרטים האלה בלי לדבר על מה קורה בהם. אם יש בכם איזה רצון לראות את הסרטים האלה, או אם אתם מתנגדים באופן עקרוני שיספרו לכם מה קורה בסוף של סרט, עדיף להפסיק לקרוא כאן.]
״Knowing" בונה את עצמו, מהרגעים הראשונים, כסרט מסתורין שיש בו איזו אמת נסתרת על היקום שהוא מוכן לגלות לנו במסגרת השבלונות ההוליוודיות המקובלות. ניקולס קייג׳, גבוה וגמלוני ומודאג מאי פעם, הוא ג׳ון קסטלר, אסטרופיזיקאי שהוא גם הורה יחיד לילד חכם כמעט כמוהו. הוא הורה יחיד מפני שאשתו נהרגה בשריפה. אביו הוא כומר שהקשר איתו התנתק בעקבות המוות, וקסטלר מניח את עצמו בצד המקריות של הדיכוטומיה הפילוסופית הגדולה שבבסיס שני הסרטים האלה. עד כאן, שבלונה הוליוודית.
אבל אלכס פרויאס, שהצליח ליצור עולם אפל וכמעט בדיוני באמצעות כמה בניינים גותיים, לילה של פורענות וכמה עננים בשביל ״העורב״, ושהצליח ליצור סרט קטן ונהדר שמדבר על נושאים מאד דומים בשם ״עיר אפלה״, שהשפיע על סרט גדול הרבה יותר ונהדר לא פחות בשם ״המטריקס״, דואג לקחת כל שבלונה הוליוודית אפשרית בסרט הזה ולסובב אותה כדי שתהיה עקומה רק קצת, אבל מספיק בשביל להרגיז את אלו שמעדיפים סרט אקשן פשוט ולא מחייב ולהלהיב את אלו שרוצים לחפור מאחורי חזות האקשן השטחית.
בבית הספר שבו לומד בנו של קסטלר חופרים החוצה קפסולת זמן, שהטמינו באדמה חמישים שנה לפני כן (בסצינה שפתחה את הסרט), ובה מעטפות שמכילות ציורים של הילדים של אז, שמציירים את העתיד שלהם ואת ההווה של הילדים שמקבלים את הציורים. בנו של קסטלר מקבל, במקום ציור, דף מלא עד אפס מקום במספרים. ברגע של שכרות ושעמום, קסטלר לוקח את הדף ומנסה להבין את התבנית שמאחורי המספרים. הוא מזהה סדרה לא מקרית של מספרים, ובירור קצר באינטרנט מגלה לו שאלו התאריך ומספר ההרוגים בהתקפת הטרור על מגדלי התאומים. אחר כך הוא מנסה כל סדרה אקראית של מספרים ומגלה שהדף כולו מכיל סדרה של תאריכים ומספרי הרוגים של אסונות לאורך ההסטוריה. מאוחר יותר הוא מגלה שהמספרים שהוא לא הצליח לשייך הם קואורדינטות, שמראות את המיקום המדויק של האסונות. ויש גם שלוש סדרות נוספות של מספרים, שלפי התאריכים שלהם מתרחשים בעתיד. קסטלר מנסה, ביחד עם חברו הקוסמולוג, לשכנע את עצמו שאין הגיון ברשימה, ולא מצליח. בנסיעה מקרית הוא מגלה שהמקום שבו הוא נמצא מציין את הקואורדינטות המדויקות של האסון הבא, ותוך
כמה דקות מתרסק עליו מטוס (באחת מסצינות האסון הכי מרהיבות שראיתי בסרט אי פעם. מאוחר יותר, במהלך המחקר על הסרט הזה, גיליתי למה: בניגוד להרבה סצינות מהסוג הזה, שהן עתירות בפעלולים, מודלים ואפקטים של מחשב, הסצינה הזו צולמה בשוט אחד ומכילה את הבלבול והערפול שמרגישים אנשים שלוקחים חלק באסון כזה באמת). קסטלר מנסה, ולא מצליח, להציל חלק מהאנשים הנשרפים וכשהוא חוזר הביתה, נרעש, הוא מגלה באמצעות החדשות שמספר ההרוגים באסון זהה במדויק למספר שמופיע על הדף. בהמשך הוא מנסה, בחוסר הצלחה, למנוע את האסון הבא ברכבת תחתית בניו יורק, ולאתר את ביתה ונכדתה של האשה שבילדותה הטמינה את הדף המלא במספרים בקפסולת הזמן, כדי להבין איך המספרים האלה הגיעו אליה. ביחד, הם מגלים שלשני הילדים שלהם יש את אותה הגישה למספרים שהיתה לאמה, ושאלו מגיעים באמצעות תקשורת מלובשי שחורים מסתוריים שמסתובבים בזוויות של הסרט, אולי בני גזעם של ריצ׳רד או׳בריאן וחבריו ב״עיר אפלה״, שיש להם ידע על כל מה שהולך לקרות בעולם או שהם אלו שמנתבים את כל מה שהולך לקרות בעולם. בשלב הזה, התאריך האחרון והאסון האחרון חושף את עצמו והסרט הופך להיות מעט פחות הגיוני: בתאריך האחרון שמופיע על הדף, העולם כולו ייחרב כתוצאה מהתפרצויות קרינה מהשמש שישרפו את שכבת האוזון ויהפכו את החום על פני כדור הארץ לבלתי ניתן להתמודדות אנושית. לובשי השחורים המסתוריים הם חייזרים, גורמים שאנחנו היינו מכנים בקלות מלאכים, אולי אפילו אלוהים, שעקבו מרחוק אחרי המתרחש ומוכנים לקחת איתם חלק קטן מאד מתושבי כדור הארץ כדי להתחיל מחדש במקום אחר. במקרה, הבן של קסטלר והנכדה של הילדה שהתחילה את כל הסרט הם חלק מהנבחרים המעטים. במקרה, קסטלר הוא לא. ברגעים האחרונים של העולם כולו, הוא חוזר לזרועות המשפחה הנוצרית המנוכרת שלו ונשרף ביחד איתם, ושני הילדים מונחתים על כוכב שטוף עשב, שבשמיו שני ירחים ובאופק עץ אחד, בודד.   אם הסרט השני של פרויאס, "עיר אפלה", הסתיים בפיסה אורבנית דיסטופית שמרחפת בחלל, רחוקה במקום ובזמן מכל דבר אחר שבני האדם הכירו בעבר, הסרט הזה מקבל ערימה של צבעי פסטל ופרויאס מצטווה לצייר איתם משהו.  מה שהוא בוחר לצייר הוא התחלה מחדש – וזו, כמו הרבה דברים אחרים בסרט הזה, זוכה למגוון תאוריות באינטרנט.  אולי זה כוכב אחר שמכיל כמה וכמה גרסאות של אדם וחווה, כל זוג כזה הגיע באדיבות חללית אחרת מאלו שנצפות באופק בסצינה האחרונה הזו.  אולי כל חללית מגיעה לכוכב אחר.  אולי החללית נוסעת בעצם בזמן וזה שוב כדור הארץ, שוב מההתחלה.

"Beacon77" הוא סרט צנוע הרבה יותר.  הוא לא נעשה בתקציב של מיליונים, הבמאי שלו לא הוכיח את עצמו בסרטים קודמים ואף אחד מהשחקנים שם הוא לא ניקולס קייג'.  למעשה, לא שמעתי על אף אחד מהשחקנים שם לפני הסרט הזה וקרוב לוודאי לא אשמע עליהם אחריו.  הוא נפתח בדירת פנטהאוז של בניין דירות גבוה בלידס, שם מתגורר מרצה צעיר באוניברסיטה.  אני לא בטוח שקלטתי למה הוא מרצה, אני לא בטוח שזה אפילו מוזכר בסרט.  אבל אחת מהתלמידות שלו מנהלת איתו רומן, ומגיעה כדי להתעמת איתו.  כשהיא מגיעה, ביחד עם חברה שנועדה לתת לה חיזוק מוסרי, היא מגלה שהוא חולק את הדירה עם עוד שני אנשים – האקר אנרכיסטי נכה בשם דקלן וחברתו לשעבר, גם היא האקרית.  לכל אחד מהחמישה יהיה תפקיד מהותי במה שהולך לקרות לאורך הסרט, כמו שמקובל בסרטים מהסוג הזה, שהעלילה שלהם נפרשת בשטח מאד צר.   השלושה מנסים לפרוץ למערכת המחשוב של הוותיקן, שם הם מקווים למצוא את הגרסה המוקדמת ביותר של התנ"ך, שהם סוברים שהיא שונה, ולו במילה אחת, מהגרסה המוקדמת ביותר שאנחנו מכירים.   הצופן התנ"כי, שהם יכולים לראות בשניים ובשלושה מימדים, יכול להכיל מסרים נוספים ביותר מימדים, ואלו באים לידי ביטוי, וניתנים לניתוח ממוחשב הרבה יותר בקלות, כשמדובר במגילה, במיוחד כשמדובר במגילה שמכילה את הטקסט האמיתי, המלא.  כשהמחשב מצליח לנתח ולעבד את הטקסט בארבעה, חמישה, שישה ובסופו של דבר שבעה מימדים, דברים מוזרים קורים בדירה – דקלן מפתח כוחות שבעיני אלו שעוקבים אחרי הסרט בשני המימדים המקובלים עשויים להיראות כמעט אלוהיים, ומנצל את הכוחות האלה כדי לחסל כמעט את כל שוכני הדירה האחרים, כי זה, אחרי הכל, סרט אימה, ולגרום לקץ העולם.    "Beacon77" סובל מכל אותם דברים ש-"Knowing" נהנה מהם, מפני שהוא קצר יותר ובתקציב צנוע יותר.  בשני הסרטים יש כמות די גדולה של רעיונות שצריך לעכל.  ב-"Beacon77" הבמאי זורק כמה מהרעיונות באוויר ולא טורח להסביר אותם או את הקשר שלהם לסיפור.  הסרט מסתיים בפלאשבק מסביר שרק הבמאי, אני מקווה, יכול להבין.  באמצעות חיבור של כמה סצינות קצרות, לכאורה רנדומליות מהסרט, הבמאי מוכיח בבת אחת גם שהכל כבר כתוב מראש וגם שהכל מקרי לחלוטין, וכל חיבור של סדרה של דברים שקורים, מנותקים אחד מהשני, זהה להשתלשלות טבעית של אירועים.  שאר הסרט מרגיש כמו מזוודה שהתמלאה מעבר ליכולת שלה להכיל ושמנסים בכל הכח לסגור.   יש שם חשיבה במימדים אחרים, תוך כדי הדגמה של איך נראים החיים בשלושה מימדים ליצורים שיכולים לתפוס רק שני מימדים, יש שם שני "צופים מרחוק", ששוכבים במעבדה של ה-CIA ויכולים באמצעות המחשבה להטיל את הגוף שלהם למקומות אחרים,  יש את התנ"ך ואת הוותיקן והפנטגון, תחנת רדיו מחתרתית ויצור שאולי היה שם מלכתחילה ואולי נוצר כתוצאה מהעיסוק הזה בנבכי התנ"ך, ויש שם הרבה מאד מילים לא הגיוניות בעברית (כי כשיש לך תקציב כל כך קטן אין כסף לשכור מישהו שמבין עברית.  העיקר שזו שפה זרה שכתובה הפוך.  זה לא באמת משנה מה כתוב בה).

בשני הסרטים יש משהו מוחשי שמטה את הכף בבת אחת לכיוון הדטרמיניזם.  ב-"Knowing" זו פיסת נייר שמצמצמת את עצמה לרשימה של אסונות – תאריכים, מספרי הרוגים וקואורדינטות (ובסופו של דבר, במקום מספר הרוגים, מכילה רק שתי אותיות שהן קיצור ל"כל השאר").  ב-"Beacon77" זה התנ"ך עצמו, על שבעים הפנים שלו, שמכיל, לפחות באחד משבעת המימדים שבהם אפשר לחוות אותו, את כל מה שאי פעם קרה ואת כל מה שאי פעם יקרה, אם יודעים מה לחפש ואיך.  בשני הסרטים יש מי שמפקפק בנכונות של המידע הזה, מנסה להטות את הכף בחזרה למחוזות ההגיוניים.  ושני הסרטים מגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה – "Knowing" הוא לא סרט אסונות טיפוסי מפני שאין בו גיבור שמציל את העולם.  ואין בו גיבור שמציל את העולם מפני שאי אפשר להציל את העולם כשהכל כבר כתוב מראש.  ו-"Beacon77" הוא לא סרט אימה טיפוסי מפני שכשהבוקר עולה על דירת הפנטהאוז שבה מתרחש הסרט אין אדם אחד שנשאר בחיים אחרי טבח, למעשה הדירה הזאת היא המוקד להיכחדות העולם כולו, אולי.  ושני הפלאשבקים המסבירים שמוצגים לקראת סוף הסרט מראים כיצד לא היתה לאף אחד מהדמויות את הזכות להימנע מלמלא את התפקיד שלה בגורל שהיה כתוב מראש.

ובסופו של דבר, שני הסרטים מסתיימים בהתחלה חדשה – מפני שהסוף ההוליוודי האולטימטיבי בסרט אפוקליפטי במידה כזו הוא שהאנושות שורדת, איכשהו, גם אם נשארה כמות מועטה במיוחד של אלו ששייכים אליה.  גם אם נשאר רק אחד.   ב-"Knowing", כדור הארץ, על כל היושבים בו, אולי נחרב, ואולי לא היה ניתן לעשות שום דבר בנושא, אבל בכוכבים האחרים שאליהם הובאו הניצולים האחרונים של האנושות, אולי הטבע יסתדר בצורה אחרת, ואולי לא הכל יהיה כתוב מראש.  ב-"Beacon77", הישות שדקלן הפך להיות מוחק את כל העולם, אולי, כדי להתחיל אותו מחדש.  ההחלטה לגבי דטרמיניזם לעומת רצון חופשי נתונה בידיו של אדם אחד – וגם זה, בעצם, סוג של רצון חופשי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר הייתי מוכן לפטור בזלזול את הסרט הזה, גרסה מצוירת ממוחשבת לקומיקס שמגיע לו יותר, אבל אז ראיתי מי האנשים שכתבו אותו.  אחד, סטיבן מופט, שיכנע אותי במיוחד לתת הזדמנות לטריילר.

פול וולר

1. לפני הכל

איכשהו, בין כל המחאות, והפיגועים, והרקטות, וההוריקנים, ולוב, החדשות הנפלאות האלו, מתנה מהיקום ליום ההולדת שלי, חלחלו אל מחוץ לטווח הראיה שלי:  ב-1996, שלושה בני נוער הואשמו ברצח אכזרי במיוחד של שלושה ילדים, ונשלחו לכלא – שניים מהם לכל החיים, אחד מהם כדי לסיים את חייו באופן יזום בשלב מאוחר יותר בכלא.  הם טענו, מהרגע שנכלאו ועד שבע עשרה שנים אחר כך, שהם חפים מפשע, ולאורך השנים הם, והמשפחות שלהם והתומכים שלהם, הצליחו לגייס הרבה מאד אנשים כדי לקדם את המטרה שלהם – כולל מוזיקאים, שחקני קולנוע ויוצרי קולנוע, ואנשים כבדי דעה.  וכל אלה, וגם אני, היו שמחים במיוחד לשמוע ב-19 לאוגוסט שהשלושה, שהספיקו לזכות בכינוי המתאים לרוצחים חפים מפשע, "השלישיה מווסט ממפיס" (או אפילו WM3, בקיצור), הגיעו לעסקת טיעון מפוקפקת עם המדינה שכלאה אותם, לפיה הם ריצו כבר את העונש שלהם ולכן הם עכשיו אנשים חופשיים.  הנצחון הזה הוא רק חצי מהדרך – הם עדיין מתכוונים להילחם על חפותם, הפעם מבחוץ.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע:  שניים מהאנשים שאחראים על עיצוב ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית כמו שהיא נפטרו באותו היום – ג'רי ליבר, חצי מליבר וסטולר, שכתבו בין השאר את "Hound Dog" בשביל אלביס פרסלי, או את "Stand By Me",  נפטר בגיל 78;   וניקולס אשפורד, שביחד עם אשתו, וואלרי סימפסון, כתב שירים כמו "Ain't No Mountain High Enough", נפטר בגיל 70.

2.  כבד נפש

אואזיס הם להקה שחוטאת מדי פעם ברגעים של יהירות, במיוחד שני האחים שמובילים אותה.  לעתים קרובות, אפילו, אפשר להגיד.  לפעמים, אפילו, אפשר להגיד, הם נושמים ביהירות.  ובאחד מהרגעים היהירים יותר שלהם, הם טענו שיש רק להקה אחת שיותר טובה מהם בכל העולם המוזיקלי, וזו "Ocean Color Scene".  במקרה, יצא שהם צודקים.  אבל אם זה מה שהם חושבים לגבי "Ocean Color Scene", כנראה שבבית של כל אחד מהם יש פסל מוזהב בגודל טבעי של פול וולר.  כי פול וולר, אחרי הכל, לימד את "Ocean Color Scene" את כל מה שהם יודעים.  אחר כך חלקם גם הפכו להיות להקת הליווי שלו, מה שהפך את תהליך הלימוד להרבה יותר מועיל בשבילו.

פול וולר (על אף השיר שלו), הוא מחזה נדיר במוזיקה הבריטית של העשורים האחרונים – מוזיקאי שנשאר נטוע פחות או יותר במקום שלו, מדי פעם נע לחוגים מוזיקליים אחרים אבל בדרך כלל חוזר למה שבתחילת הדרך שלו זיכה אותו בכינוי "The Modfather", ואחר כך זיכה את הז'אנר המוזיקלי שפיתח בשם הלא מחמיא "Dad Rock" – רוק של אבאים.  זאת אומרת, של זקנים.  זאת אומרת, לא של הדור שאפיין את התרבות המוזיקלית של שנות ה-90 בבריטניה.   את דרכו התחיל, כמו הרבה דברים אחרים שעשה במהלך הקריירה המוזיקלית שלו, בלי להתמהמה הרבה.  את הלהקה הראשונה שלו הוא הקים בגיל 14, והלהקה הזו, שאת השם שלה העניקה לה אחותו של וולר, שטענה שזה הצעד ההגיוני הבא אחרי להקות כמו מרמלדה ו-Bread, הפכה להיות החוליה המחברת בין המוד של שנות ה-60, זה שנוצר ועוצב על ידי The Who, ובין הפאנק שהלך והתגבש באותן השנים בלונדון על ידי להקות כמו ה-Clash.  כשהלהקה הזו לא ייצגה יותר את מה שוולר רצה להגיד, הוא פשוט פירק אותה והקים במקומה להקה אחרת – The Style Council, שעשתה מוזיקה שונה לחלוטין, ג'אזית ושמחה יותר, שהסתירה מאחוריה את המילים הקוצניות של וולר.  גם זו החזיקה מעמד כמעט עשור שלהם והתפרקה רק מפני שחברת התקליטים של הלהקה לא הסכימה להוציא את האלבום החמישי של הלהקה מפני שזה הוקלט בז'אנר מוזיקלי שהיה מעט רחוק מדי ממה שחברת התקליטים ציפתה לשמוע – האוס בניצניו הראשונים, או מה שכונה באנגליה באותם הימים גראז'.

כשגם התקופה הזאת נגמרה התחילה תקופת הסולו שלו,  שבה הוא הקליט אלבום אחד שנשא את שמו, ועוד אלבום שנשא שם של יער פרא, ועוד אחד שנשא את שם הרחוב שגדל בו, ואז הגיע האלבום הרביעי ואנחנו הגענו לכאן.

"Heavy Soul", האלבום הרביעי של פול וולר, נשמע בדיוק כמו שאלבום של פול וולר צריך לשמוע כשמסתכלים על הקריירה שלו מנקודת המבט הזו – נקודה טובה כמו כל נקודה אחרת, במיוחד לאור העובדה שוולר עצמו ראה לנכון לסכם אותה באוסף, מיד אחרי האלבום הזה.  הוא דיסק שבנוי כאילו שהוא תקליט, ומכיל שני צדדים שהם דומים אחד לשני אבל שונים אחד מהשני, בדיוק כמו ששני צדדים של תקליט צריכים להיות.  בתחילת הצד הראשון נמצא החלק הראשון של שיר הנושא,  שבכמה האקורדים הרוקעים שפותחים אותו מגשש את הדרך אל המלודיה, שמגיעה עטופה במילים של פול וולר.  וולר בונה לנו מסגרת לשיר שלו, ולאלבום שלו – בפנים, ראש שעון נגד החלון, מחשבות מתרוצצות קדימה ואחורה על החיים ועל מה שהיה ניתן לעשות איתם.  המים שמגיעים מבחוץ ומתעבים על הצד הפנימי של החלון מתאימים במיוחד לכתוב בהן מילים שאפשר אחר כך למחוק, או שייעלמו בכל מקרה, כשהחום יחלחל אל תוך הבית.  בחוץ הגשם, הטבע, העולם כולו.  וולר יתפנה אל העולם הזה מיד.  בינתיים, הוא מרגיל אותנו מחדש לצליל שלו, צליל שנטע שורשים עמוקים בהוויה המוזיקלית הבריטית ומצד שני הוא מקורי יותר מכל דבר אחר שלמוזיקאים אחרים היה להשמיע באותם הזמנים.  לפול וולר יש שתי שיטות עבודה, ואת שתיהן הוא מדגים בנדיבות באלבום הזה – הראשונה דומה מאד לדרך שבה בנה את הקריירה המוזיקלית שלו:  מהר, בלי להתעכב על השטויות שמסביב למה שהוא צריך לעשות.  השירים האלה מתחילים, מוצאים את הדרך שלהם אל המלודיה מהר מאד ומסתיימים לפני שיכולנו להרגיש שהם היו או נגמרו.  מצד שני, יש את השירים שמתפזרים לתוך ג'אם, חוזרים אל המקום שהגיעו ממנו.  כזה הוא החלק השני של שיר הנושא, שפותח את הצד השני של התקליט שהאלבום הזה היה יכול להיות.  הוא אינסטרומנטלי לחלוטין – אומר בצלילים של הגיטרות של וולר ושל קראדוק,  בתופים של אלן ווייט ובבאס של דיימון מינצ'לה, את אותם הדברים שוולר רצה לומר במילים בתחילת האלבום.  וולר לא מתעכב בלספר סיפורים בשירים שהוא שר.  הוא יוצר סביבות, בונה אותן בזהירות ובעדינות מסביבנו כדי שנוכל להיות שם איתו – בטוח לחלוטין שכשנהיה שם איתו, עד שהשיר יסתיים, אנחנו נבין את הסיפור בעצמנו.   כך ב-"Up In Suze's Room", שבו קבוצת מיתרים הופכת את השיר למשהו שונה לחלוטין ממה שהתחיל, וכשאותה הקבוצה נבלעת בתוך הפילטרים השונים שהיו מוכנים בשבילה באולפן, השיר הופך להיות אפל יותר ממה שהמילים שלו היו יכולות לגרום לנו לחשוב.

שאר השירים מרחפים בין העיר, לונדון, שהצליל שלו מייצג כל כך בנאמנות, ובין כל מה שמתרחש מסביב, אבל נדמה שגם הדימויים הטבעיים שלו – אלו שלוקחים אותו אל מרחבים של דיונות, למשל, או כאלה שמזכירים לו בתולות ים בלי להזכיר בתולות ים בשום מקום בשיר עצמו,  הם כאלה שמתחבאים בתוך העיר.  הצליל שלו, גם ובעיקר האלבום הזה, הוא הצליל של כלי הרכב שעושים את דרכם באיטיות במעלה רחובות, של אנשים שפוסעים בצעדים בטוחים ממדרכה למדרכה, של בניינים שנטועים ופארקים שמשתרעים מעבר להם ושל אופק רחוק, שמעבר לו יש גם עיר.  הצליל הזה הוא צליל של עיר שחיה את החיים שלה, ופול וולר, שהמוזיקה שעשה תמיד השלימה את החיים הפשוטים שבחר להוביל, המשיך לעשות דברים דומים גם בהמשך הדרך.  שני האלבומים האחרונים שלו, אמנם, הם כאלה שבהם הוא נוטש את העיר ואת הצליל המיוחד שלה ויוצא לחפש באמת מה נמצא בטבע שהוא רק מביט בו, מבעד לחלון, והאישיות המוזיקלית הקודמת שלו, זו שבחרה להציג אותו כראש משפחה מוזיקלית אחת, ואחר כך כראש משפחה מוזיקלית אחרת, נעלמת כמו מילים שנכתבות באדים על חלון, ביום גשום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הלהקה השניה הכי טובה בדבלין בסוף שנות ה-70.  אולי האנשים הכי חסרי מזל בעולם.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק שני)

1.   לפני הכל

קורט ווגנר, הסולן של Lambchop, הולך להגיע לבדו לארץ להופעה אקוסטית, שזה גם משהו.  זה הולך לקרות ב-6 לאפריל ב"בארבי".

ו-Faith No More הודיעה על איחוד לצורך סיבוב הופעות קצר, באירופה. אין עוד תאריכים או מקומות, או פרטים אחרים מעבר לעובדה שההרכב המופיע יכלול את ג'ון הדסון, שהיה הגיטריסט של הלהקה באלבום האחרון שלהם, "Album of the Year", ב-1997.  אמנם מייק פאטון כבר התוודה בראיונות שאיחוד של Faith No More הוא לא משהו שהוא מעביר לילות בלי לישון בגללו, והדברים שהוא עשה אחרי, ובלי, הלהקה הם הרבה יותר מעניינים, אבל בכל זאת – בואו נקווה שישראל נחשבת לחלק מאירופה לצורך העניין.

2.  יום הולדת (שני) שמח לגוספל:  מה שיש

לכבוד יום ההולדת השני של הגוספל, החלטתי להכין מתנה קטנה בשבילכם, האנשים שקוראים את הבלוג – אוסף של חמישה עשר שירים של אמנים שכתבתי עליהם במהלך השנה האחרונה."Songs Scattered on the Doorstep vol. 1", הוא נקרא, ואם אני אזכור, ואם הגוספל יחזיק מעמד, ואם העולם ימשיך לעמוד על תילו, תהיה מהדורה חדשה של האוסף הזה בכל שנה.  זה מה שיש בו:

1Rocking the Suburbs   Ben Folds – Still Fighting It

מתוך "Rocking the Suburbs"

בן פולדס נותן כמה עצות לחיים לבנו הקטן, באחד מהשירים היותר מרגשים והיותר מעניינים באלבום הבכורה שלו כאמן סולו.  "ואתה כל כך כמוני," הוא שר. "אני מצטער."

2Sorrythankyou    Unbelievable Truth – Covers

מתוך "SorryThankYou"

בזמן שהלהקה של אחיו הגדול הפכה מהר מאד מהאאוטסיידרית של הבריט פופ לאחת מהתקוות הגדולות של החיים שאחרי הבריט פופ, בזמן שאחיו הגדול כתב כמה שירים שיהפכו להיות קלאסיקות מודרניות של שנות ה-90, אנדי יורק ניסה לנצל את המרחב המוגבל שהיה לו בתוך הצל שנשאר לו כדי להקים להקה, מוצלחת לא פחות בהרבה מובנים, שכשנגמר לה המומנטום של הלהקה-של-אח-של, לא נשאר לה יותר מדי מומנטום משל עצמה, ואחרי האלבום הזה, המוזר והמעניין אבל הפחות מוצלח מקודמו, הם התפרקו.  עכשיו, בזמן שאחיו הגדול מנסה להמציא מחדש את עסקי מכירת האלבומים, אנדי יורק מנצל את הצל כדי להתחיל בקריירת סולו.

3Made in Heaven    Queen – Mother Love

מתוך "Made in Heaven"

השיר האחרון שפרדי מרקורי כתב והקליט.  הוא לא הספיק אפילו לסיים את השיר, ואת הבית האחרון שר בריאן מיי.  לקראת הסוף, אפשר למצוא רסיסים של הקריירה של פרדי מרקורי והלהקה שהוא הנהיג במשך עשרים שנה – "One Vision", נסיון שלו לדרבן את הקהל לשיר באחת מההופעות, וגם "Goin' Back" שיר שכתבו סטולר וקינג בשנות ה-60 והוא חידש בתחילת דרכה של הלהקה, תחת השם לארי לורקס.

4Red Hot and Blue    U2 – Night and Day

מתוך "Red Hot and Blue"
בין אלבום אחד שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית לאלבום אחר שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית,  ארגון Red Hot היה עסוק בלהוציא סדרה של אלבומים בנושאים שונים.  באחד מהם, שעסק בשירים של קול פורטר, U2 חידשו את השיר הזה ובזקו עליו קצת ממה שהפך את האלבום הבא שלהם, "Achtung Baby", לאבן דרך בקריירה המוזיקלית שלהם.

5The Nightfly   Donald Fagen – Walk Between Raindrops

מתוך "The Nightfly"

השיר שמסיים את אלבום החצי-קונספט הזה של שירים מתוקים-חמוצים, הוא יותר מתוק מחמוץ.  הוא נזכר בעבר שדונלד פייגן, ושותפו ליצירה עד לא הרבה לפני כן, וולטר בקר, היו שמחים מאד להחזיר.

6    Arrested Development – Tennessee

3 Years, 5 Months & 2 Days in the Life Of...בהופעה חיה ב"תיאטרון פוקס", 2.7.03

להקת הראפ המוצלחת שלא זכתה להכרה שהיא היתה צריכה לזכות לה, בגרסת הופעה ארוכה של הלהיט הכי גדול שלהם.

7A Man Under the Influence  Alejandro Escovedo – Wave

מתוך האלבום "A Man Under the Influence"

אלחנדרו אסקובדו, הטרובדור הבלתי נלאה שמשרטט את הקו הבלתי נראה בין מקסיקו לארצות הברית, מציג את הסיפור הפשוט ורב המשתתפים של הגירה, כל הגירה, למקום אחר – "חלק הלכו צפונה, חלק הלכו דרומה, חלק הלכו מזרחה, חלק פשוט עזבו".

8   טאנארא – הו אלי

        מתוך האלבום "טאנארא"
טאנאראבתוך שלל הלהקות המוצלחות שצמחו בשדרות בשנות ה-90, טאנארא היו אחת מאלה שלא זכו לתשומת הלב שלהקות אחרות זכו לה, וחבל.  האלבום האחד שלהם, שיצא ב-1997, היה אחד מהאלבומים שהצליחו לשלב את הרוק'נ'רול המערבי עם ההווי המוזיקלי המזרחי בצורה הטובה ביותר.  מיכה ביטון, הסולן וכותב השירים, שהתחיל את דרכו כנותן ההשראה לציון כהן מ"אל עצמי" של גלילה רון פדר והמשיך את דרכו כאמן סולו, פתח את האלבום הזה וסגר אותו בתפילה פשוטה.

9Everything and Nothing   Japan – Ghosts

Remix 2000, לקוח מתוך "Everything and Nothing" של דיוויד סילוויאן

שנות ה-80 היו עידן של סינתיסייזרים, יותר מהכל.  היו האמנים והלהקות שהשתמשו בסינתיסייזרים בשביל ליצור מוזיקה בעלת זוויות ישרות, שהולכת ומתקדמת בכיוונים מוכרים.  היו גם כאלה שיצרו יצירות משוננות, תזזיתיות, שהשתמשו בכל היכולות הנסיונות של סינתיסייזרים, בכל הדברים שכלים מסורתיים לא יכלו לעשות.  Japan היתה אחת מהלהקות האלה, ו-"Ghosts", שמובא כאן בגרסה מאוחרת ונטולת התרומה של שאר חברי הלהקה, הוא דוגמא טובה לכך

10Travelogue Joni Mitchell – The Circle Game

מתוך "Travelogue"
ב-2002, ג'וני מיטשל, בעזרתו של לארי קליין, חזרה לכמה משיריה הישנים וביצעה אותם בגרסאות רחבות, עשירות, תזמורתיות.  השיר שסוגר את האלבום היפהפה הזה, "Travelogue", מראה את היופי שבמבט הזה לאחור.  32 שנים אחרי שהקליטה את השיר הזה במקור, ג'וני מיטשל חוזרת ובוחנת את המילים שכתבה מחדש – "אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו רק יכולים להביט לאחור, בזמן שאנחנו מסתובבים, סביב, סביב, סביב, במשחק העגול הזה".

11Black Sea Fennesz – Perfum for Winter

מתוך "Black Sea"

אם מצמידים את האוזן לשיר הזה, אפשר לשמוע, ממש מרחוק, את הים.

12Wild Mood Swings   The Cure – Want

הוקלט בהופעה חיה ב-Royal Elizabeth Theater, וונקובר, 1.8.96

השיר המצוין שפותח את "Wild Mood Swings" שימש גם בתור שיר פתיחה במסע ההופעות של הלהקה בעקבות האלבום הזה – ומוכיח את עצמו בתור שיר פתיחה אידיאלי.  כל אחד מחברי הלהקה מוסיף את עצמו למרקם ההולך ומתעבה של השיר, ועוברת כמעט דקה עד שרוברט סמית' עצמו מתחיל לשיר.

13Heroes  David Bowie – Moss Garden

מתוך "Heroes"

מבין שלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית, האלבום האמצעי כולל את מאזן השירים-קטעים אינסטרומנטליים הנמוך ביותר, ומבין שני הקטעים האינסטרומנטליים שבאלבום, הקטע הזה, שעושה את המסע בין גרמניה ליפן לקצר במיוחד, הוא הרבה יותר מהורהר ומעורפל מהקטע שבא אחריו, נקרא על שם ומבקש להציג את האווירה של שכונה בברלין שבה מתגוררים מהגרים טורקיים היום.

14Mighty Joe Moon   Grant Lee Buffalo – Happiness

מתוך "Mighty Joe Moon"

אפשר לשמוע את הייאוש וחוכמת החיים בקול של גרנט לי פיליפס, והאירוניה במרחק בין שם השיר לתוכן שלו ולרגש שהוא רוצה להעביר נמתחת בצורה ברורה יותר עם כל אחת מהמילים. "אושר," הוא שר. "קשה למצוא את זה, אני מודה.  אני לא טוב בלחפש [אושר] – אם אתם מוצאים את זה, חלקו את זה עם כולנו."

15Twelve Stops and Home   The Feeling – Do I Miss You

מתוך "Twelve Stops and Home"

אחרי שמסתיימים שנים עשר השירים המרומזים בשמו של אלבום הבכורה, וחברי הלהקה עוזבים אחד אחד את האולפן, הסולן, דן גילספי סלס, נשאר מאחור, ניגש אל הפסנתר ומנגן את השיר הזה, שמתחבא מאחורי השיר האחרון.  שיר האהבה הפשוט והמושלם הזה הוא אפילו לא שיר אהבה טיפוסי – הוא מושר, כך נראה, לבחורה שעזבה, וכל מה שסלס מבקש בשבילה הוא שתהיה בטוחה ומאושרת, עם מי שזה לא יהיה.

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן.  השירים מוצעים כאן כרוכים ביחד, ולא בנפרד, מכיוון שצריך לחוות אותם ביחד.  האוסף, כהרגלם של אוספים שאני שם במקומות לשיתוף שירים, יהיה שם במשך שבועיים ואז ייעלם, אז קחו אותו כל עוד הוא חם.  האוסף לא מכיל אביזרים עיצוביים מיוחדים כמו עטיפה בגלל חוסר זמן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טוני סקוט מציע את הגרסה שלו ל"חטיפת פלהאם 123", שבה דנזל וושינגטון מחליף את וולטר מת'או, ג'ון טרבולטה מחליף את רוברט שאו, וכדורים, פיצוצים ומכוניות מתהפכות מחליפים את הדיאלוגים.

הצד המואר של שנות ה-80: Japan, The Dream Academy, Prefab Sprout

1. לפני הכל

חדשות משמחות שקיבלתי לראשונה ממש בבלוג הזה מחברי הטוב עידו: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיש בהרכב שלה נוכחות ישראלית כמעט מתמדת, מגיעה לישראל! זה יקרה בלבונטין 7, ב-20 וב-21 ביולי. הביקורות של חברים לקבוצת המיילים של הלהקה, שאני חבר לא מאד פעיל בה, אומרות שההרכב הנוכחי, שכולל את אורי כנרות בגיטרה ואת רעות רגב בטרומבון, וגם את אריק סאנקו מ-Skeleton Key בגיטרה נוספת, הוא הכי טוב של הלהקה עד עכשיו. את האלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", אתם יכולים להשיג באוזן השלישית.

ומאותו מקור, שמועות עקשניות אומרות שבספטמבר ואוקטובר יבקרו אותנו גם ניק קייב וגם ליאונרד כהן. אני מקווה שהשמועות יתבררו כנכונות. יהיה משמח לראות כאן את ליאונרד כהן במה שמוגדר כסיבוב ההופעות האחרון שלו. וגם את ניק קייב ולהקתו במה שאני מקווה שהוא לא סיבוב ההופעות האחרון שלו בכלל. [במהלך כתיבת הפוסט הזה, השמועות לגבי ליאונרד כהן הפכו להיות רשמיות – 18 בספטמבר]

עוד להקה שהייתי שמח לראות כאן בקרוב, אף על פי שלא שמעתי שמועות על הגעתה לכאן או לכאן, היא REM. למה? מפני שבסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמלווה את האלבום האחרון והכנראה מוצלח "Accelerate", הם הולכים לבצע שירים מכל האלבומים שלהם. מ-"Murmur" ועד… "Accelerate", אני מניח – לפחות אחד מכל אחד, לפי מה שהם אומרים. ביום שלישי האחרון, למשל, בהופעה בצפון קרוליינה הם ביצעו את "Sitting Still" מתוך האלבום הראשון, ביחד עם שני המפיקים של שני האלבומים הראשונים – מיטש איסטר ודון דיקסון.

ואם זה עדיין מעניין מישהו – האלבום הבא של U2 ייצא באוקטובר. הלהקה מבטיחה בחיוך שבע רצון של אנשים שבונים עכשיו בניין ענקי בדבלין רק בשביל עצמם, שהדיסק ייצא על חתיכה עגולה של אלומיניום, בתוך קופסה מרובעת מפלסטיק, ואתם תשלמו כמה שהם יחליטו שתשלמו. מנהל הלהקה, פול מק'גינס, אומר שהלהקה תשתמש "בכל טכנולוגיה שתהיה קיימת בזמן הוצאת האלבום שתהפוך את יציאת האלבום הזה למעניינת". ואני אומר, שכדאי שבזמן הקרוב הם ישקיעו בדבר היחיד שעשוי להפוך יציאת אלבום של U2 בחמש השנים האחרונות למעניינת – בשירים עצמם.

2. הצד המואר של שנות ה-80 – שלוש להקות שפספסתם

בחצי הזה של השבוע אני רוצה להזכיר לכם שלוש להקות שעיקר פועלן היה בשנות ה-80, ויכול להיות שפספסתם מפני שאלה היו שנות ה-80. החלק הגדול של הלהקות המוצלחות יותר, אלו שלא הסתתרו מאחורי הסינתיסייזרים ובזה הסתכמה התרומה שלהם לעולם המוזיקה, המשיכו גם אחרי העשור הזה (וחלקן גם התחילו, בעצם, לפני העשור הזה). החלק הקטן יותר נבלע בתוך המוזיקה המאד ספציפית של העשור, ונעלם, או שזכה לגלגולים מחודשים בזכות הסולנים וחברים אחרים בלהקות. שלוש הלהקות הבאות הן קצת מזה וקצת מזה – שתיים שנעלמו כמעט לחלוטין, ואחת שהתגלגלה מחדש לסולן מאד מוכשר ורב פעלים, וקלידן שיש לו לפחות דבר אחד משותף עם ערן מיטלמן, נאמר.

Japan היא אחת מהלהקות שהתחילו בסוף שנות ה-70, ונעלמו בהדרגה לאורך שנות ה-80 – או בשלב מאד מוקדם שלהן. שני אחים – דיוויד וסטיבן באט,Japan החליטו להקים להקה ולשנות את השמות שלהם כדי להתאים לאורח החיים המוזיקלי שבחרו בו. דיוויד באט הפך לדיוויד סילוויאן, ולסולן הלהקה, וסטיבן באט הפך להיות סטיב ג'אנסן, המתופף. הם צירפו אליהם את מיק קארן, באסיסט, ואת ריצ'רד בארביירי, קלידן שמצא את דרכו אחר כך ל-Porcupine Tree, וההשפעות המוזיקליות (והוויזואליות) שלהם היו ברורות כבר באלבום הראשון, ב-1978 – דיוויד בואי ו-Roxy Music. הלהקה פנתה, בבת אחת, לשני כיוונים מוזיקליים – האחד, כיוון פופי וקליט יותר שהזכיר שירים מסוף שנות ה-70, בעיקר של להקות כמו Roxy Music, ושירים מתחילת שנות ה-80', של להקות אחרות שגם הן הושפעו מאותם מוזיקאים, כמו דוראן דוראן, למשל, שהושפעו בתורם גם מ-Japan. הכיוון השני היה נסיוני יותר, וכלל בעיקר מוזיקה אטמוספרית, מורכבת בעיקר מסינתיסייזרים ומנגינת הפרטלס בעלת הצליל הייחודי של מיק קארן (למרבה האירוניה, אחד מהשירים הנסיוניים יותר שלהם נקרא "Pop Song"). גם בשירים הפופיים יותר שלהם אפשר לזהות מאפיינים ייחודיים וקצת שונים מאלו של הלהקות האחרות – כמו "Gentlemen Take Polaroids" או "Quiet Life" או אפילו החידוש המסורתי לשיר משנות ה-60 (משהו שלהקות מהסוג של Japan לא היו יכולות לעבור את העשור הזה בלעדיו), "I Second That Emotion". ומצד שני, שירים כמו "Ghosts", שמורכב בעבודת פסיפס ממגוון הצלילים שריצ'רד בארביירי הצליח להוציא מהסינתיסייזרים שלו, ומהעזרה שקיבל מהקסילופון וכלים אחרים שניגנו חברי הלהקה האחרים. או "Night Porter" האפל והחרישי שסלל את הדרך לדור שלם של להקות אפלות וחרישיות. או השיר האחד שמצליח לשלב את שני העולמות המוזיקליים השונים של הלהקה – "Some Kind of Fool"', שדיוויד סילוויאן חידש בעצמו בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ושמצליח, על פני 7 הדקות וקצת שלו, להפגין את הבלבול וחוסר הבטחון, ואז מציאת נקודת האחיזה וההמשך, שמשתקפים במילים.

הלהקה הספיקה להתאחד שוב, לפני ששנות ה-80 הסתיימו, בשם אחר – Rain Tree Crow. הם הוציאו אלבום אחד בשם הזה, שהיה הרבה יותר נסיוני והרבה יותר מעניין מהחומר המוקדם שלהם, אבל לא המשיכו מעבר לאלבום האחד. דיוויד סילוויאן עצמו המשיך, גם בתוך שנות ה-80 וגם אחריהן, בקריירה עצמאית מוצלחת, במסגרתה הוא עבד עם רוברט פריפ, ריואיצ'י סקאמוטו (הוא כתב ושר את המילים למנגינת הנושא של "חג מולד שמח, מר לורנס" – "Forbidden Colours"), ועם דרק ביילי, לפני מותו של ביילי.

Dream Academy

עוד להקה – שיר אחד שלה, קרוב לוודאי שלא פספסתם במהלך שנות ה-80 – "Life in a Northern Town" של The Dream Academy היה להיט גדול בתחילת שנות ה-80 והוא נכלל ברוב האוספים המקיפים של העשור הזה שמכבדים את עצמם. השיר עצמו הוא מאד שונה משאר השירים של התקופה, גם מכיוון שהוא לא מכיל כמעט תופים – ובטח לא את המבנה של שיר פופ רגיל. גם בגלל המילים, שהן מחווה לניק דרייק – "Morning lasted all day," שהיה אמור להיות שם השיר, הוא עדיין אחד המשפטים האהובים עליי מתוך שירים משנות ה-80 (קטגוריה שיש בה כמות מסוימת של משפטים, בכל זאת). גם בגלל הנטיה של חברי הלהקה – גם ובעיקר בשירים אחרים – לכלול כמה שיותר כלים שלא מסתדרים עם התקופה: כלי נשיפה, כלי מיתר, טימפני. גם בגלל שהפזמון של השיר האחד, הבולט בייחודיותו הזה, לא מכיל ולו מילה אחת באנגלית.

מעבר לשיר האחד הזה, שהצליח מעבר למה שחברי הלהקה שיערו שיצליח, היו להם מעט מאד רגעי תהילה במהלך הקריירה הלא ארוכה שלהם. הם בחרו לחדש דווקא שיר מאותה תקופה – "Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמית'ס, וגם לו היתה הצלחה קטנה. כששנות ה-80 פינו את מקומן לשנות ה-90, והלהקה עדיין לא ראתה הצלחה ממשית, שניים משלושת חברי הלהקה החליטו לעזוב – וכל אחד מהשלושה ממשיך בקריירת סולו כזאת או אחרת עד היום. ניק ליירד-קלואוס, הסולן, גם סייע לכתוב את אחד מהשירים באלבום "The Division Bell" של פינק פלויד שיצא בשנת 1994, "Poles Apart".

אחרונה מבין שלוש הלהקות היא Prefab Sprout – "אני קרוב לוודאי כותב השירים הכי טוב בעולם", אמר פאדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים שלPrefab Sprout הלהקה הזאת, ויש סיכוי סביר שהוא צודק. מספיק לשמוע את המילים שהוא כתב ל-"Blue Roses", שיר של ג'ימי נייל (זמר ושחקן בריטי שהוא כותב השירים העיקרי שלו), כדי להבין שמדובר פה באדם שיש לו מאגר בלתי נדלה של מטאפורות. הוא בטח מגדל אותן בעצמו. הלהקה הוקמה בתחילת שנות ה-80 וגם היא, כמו Japan, כוללת שני אחים – פאדי ומרטין מק'אלון, שהחליטו לשמור את השמות שלהם בכל זאת. ההצלחה שלהם, ויכולת כתיבת השירים ויצירת שירי הפופ הקרובים לשלמות של הסולן שלהם, באה לידי ביטוי כבר באלבום השני, "Steve McQueen" שהופק על ידי תומס דולבי – עוד אישיות מוזיקלית מוצלחת ונעלמת משנות ה-80. האלבום השלישי שלהם, "From Langley Park to Memphis", מכיל את שני הלהיטים הגדולים שלהם – "King of Rock'n'Roll", על הנקניקיות בלחמניות והצפרדעים הרוקדות על שפת הבריכה (באלבקרקי), שאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם (ולשמוע את השיר) היתה לי בפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", ו-"Cars and Girls", שיר שהוא ביקורת על המילים של שירים של ברוס ספרינגסטין – "ברוסי חולם שהחיים הם דרך מהירה," פאדי מק'אלון כותב בתחילת השיר, "יותר מדי דרכים עוקפות את הדרך שלי – או שהן לא מתחילות בכלל."

Prefab Sprout לא נעלמו, בעצם, עד עכשיו. הם המשיכו להקליט, בהרכבים כאלה ואחרים, וב-2001 הם הוציאו את האלבום האחרון של חומר מקורי שלהם, שהוא בעיקר אלבום קאנטרי. פאדי מק'אלון, שהוציא מאז עוד אלבום סולו, מקליט פחות וכותב פחות, בעיקר בגלל המחלה הנדירה שלקה בה, שגרמה גם לראיה וגם לשמיעה שלו להידרדר. ב-2007, הוא הקליט כמה מהשירים של האלבום השני, וההצלחה הראשונה, של הלהקה, בגרסאות אקוסטיות, ואלו יצאו במקביל להוצאה המחודשת של האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט החדש של מ. נייט שמלאן מגיע לקולנוע! ויש בו טוויסט!

פוסט כפול: ספר, סרט ולהקה מתחפשים לכבוד פורים; הצתה מאוחרת, חלקים 1 ו-2

1. לפני הכל

קודם כל, התנצלות על ההיעלמות הבלתי מוסברת שלי בשבוע שעבר. כמות אדירה של עבודה גרמה לכך שהבלוג נדחה מיום שבת ליום ראשון, מראשון לשני, משני לשלישי, ומשלישי לבכלל לא. מצד שני, אתם מרוויחים היום גם את הפוסט הכמעט גמור של שבוע שעבר וגם את זה של השבוע – שני פוסטים במחיר של אחד.

בדיקות מקריות באתרים לא קשורים הביאו לי חדשות מעניינות שאני יכול לחלוק איתכם: גם ל-Del tha Funky Homosapien (שאתם עשויים להכיר בתור מי שאחראי לקטעי הראפ באלבומים של Gorillaz) וגם ל-James, שחזרו מתרדמת חורף של 10 שנים, ייצאו אלבומים חדשים בקרוב. האלבום של James, שנקרא Hey Ma, עורר את תשומת לב התקשורת עוד לפני שהם השמיעו אפילו צליל אחד ממנו, בזכות העטיפה – שמראה תינוק יושב על הרצפה ולידו אקדח.

העובדה שיש לי חיבה לדברים שהם די שכיחים, בנפרד, גורמת לסיכויים הרבה יותר טובים לכמה דברים שכיחים כאלה להתנגש אחד בשני באיזשהו שלב. כמו, למשל, U2, להקה שלפחות שני שליש מהקריירה שלה חביבה עליי, והיא להקה שכיחה למדי, ואלבומי מחווה: בעיקר בזכות המעורבות של בונו במיגור העוני בעולם וכאלה, ייצא ב-1 באפריל "In the Name of Love", אלבום מחווה לשירים של U2 בביצועים של מוזיקאים אפריקניים, כמו אנג'ליק קידג'ו וולדמר באסטוס, ומוזיקאים בעלי נטיות מוזיקליות אפריקניות, כמו טוני אלן. יש מעט מאד ייצוג לתקופה המביכה של U2 (שזה, פחות או יותר, עכשיו), ויש כמה וכמה שירים שלא הייתם מצפים למצוא שם – כמו, נאמר, "Bullet the Blue Sky". ההכנסות מהאלבום הזה הן קודש לארגון צדקה.

ב"ספירת העונג" של "עונג שבת" השבוע – Butthole Surfers, דאוס, Stone Roses, Portishead ו-Animal Collective.

במסגרת ההצטיידות ההופעתית לקראת הקיץ: דיוויד סילוויאן סיים את סיבוב ההופעות העולמי שלו ולא עבר בארץ, בניגוד לשמועות העיקשות. התקווה עוברת עכשיו לליאונרד כהן, שייצא לסיבוב הופעות בחודש הבא ויגיע עד יוון, אבל לא לישראל – זאת אמנם רק הרגל הראשונה של מסע ההופעות, והוא עשוי לחזור ולהופיע בארץ בסיבוב השני. שמועות לא רציניות (בהתחשב בעובדה שהן מגיעות משוקי ווייס) מדברות גם על ניל יאנג, ומהבארבי לא מוכנים למסור יותר מידע מ-10 הרכבים מחו"ל שיבואו להופיע במהלך החודשים הקרובים.

2. שום דבר רציני לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן

טריסטראם שאנדי

דמיינו לעצמכם ספר שלא מדבר על שום דבר. זה לא קשה עכשיו – כשאחד מתוך עשרה ספרים, נאמר, לא באמת מדבר על שום דבר. אבל ב-1759, כשהסטנדרט הספרותי היה אפוסים כפריים על אנשים חסרי מזל ועל הצרות שלהם, ספר על שום דבר היה דבר די ייחודי. "החיים והדעות של טריסטראם שאנדי, ג'נטלמן", שנכתב על ידי לורנס סטרן ויצא במקור לראשונה באותה שנה, ובחלקים במשך עשר השנים הבאות, לא אמור להיות ספר על שום דבר. אבל בזה הוא מסתכם. לורנס סטרן לא נתפס בעיני הקהילה הספרותית המכובדת של התקופה כסופר רציני במיוחד. הציטוט שפותח את הקטע הזה מגיע מד"ר סמואל ג'ונסון, האיש מהמילון, והוא ציטוט של התגובה שלו לספר.

הספר, באופן די מילולי, עוסק בחיים ובדעות של טריסטראם שאנדי, שהוא ג'נטלמן אנגלי מכובד בגיל העמידה שמאד מעוניין שהעם האנגלי יתעניין, ילמד וישכיל מהחיים שלו. הבעיה היא שהוא לא מגיע לספר על החיים שלו, כמעט, מכיוון שכל דבר מסיח את דעתו וגורם לו לכתוב על דבר אחר, ובדרך כלל, לא קשור. כמו למשל, אפים. או החשיבות של שם ואיך העובדה שהוא כמעט לא נקרא טריסטראם היתה משנה את החיים שלו. או המלחמות השונות שהדוד טובי, הדוד חובב משחקי המלחמה שלו, השתתף בהן וכיצד הן השפיעו על ההסטוריה של אירופה וכיצד הפציעה חסרת המזל שלו, במקום קריטי להמשך השושלת המשפחתית , השפיעה עליו. כמות הסחות הדעת היא כל כך גדולה שאחרי ששלושה רבעים מהספר עברו, אנחנו עדיין בנקודה הכרונולוגית שבה טריסטראם שאנדי נולד. הוא לא מגיע הרבה יותר רחוק מזה.
הספר עצמו לא מסתפק בלהיות מאורגן מבחינה ספרותית בצורה יוצאת דופן, יחסית לתקופה שבה יצא. הוא גם משתדל להיות יוצא דופן במראה שלו – למשל, טריסטראם שאנדי מחליט שדפים ריקים מתארים הרבה יותר טוב פסקה מסוימת מהפסקה עצמה, ולכן הוא משאיר דפים ריקים. או, שהוא רוצה לדבר על חתיכת שיש, ולכן העמוד הבא נראה כמו חתיכת שיש. דפדוף קצר בספר מראה שקרוב לוודאי שזה מסוג הספרים שהיו גורמים להרבה כאב ראש למוכרים בחנויות ספרים, שהיו צריכים לנסות לשכנע את הקונים שהספר באמת אמור להיראות ככה.

המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הספר הזה, היתה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יצליח לעשות מזה סרט. למזלי, מייקל ווינטרבוטום, במאי של סרטים בריטיים לא-תמיד-מעניינים, חשב בדיוק אותו דבר, ולכן ב-2006 הוא ביים את A Cock and Bull Story, סרט שמדבר בדיוק על כמה בלתי אפשרי לעשות סרט מהספר הזה. את טריסטראם שאנדי משחק בסרט הזה סטיב קוגאן, שהוא בדיוק האדם הבריטי המתאים לשחק בתפקיד, אם רואן אטקינסון, למשל, לא היה מבוגר מדי לתפקיד (וכרוך מדי בתפקיד מיסטר בין מכדי שאי פעם אוכל לדמיין אותו בתפקיד משמעותי אחר). לצידו משחק, את הדוד טובי בעיקר, רוב בריידון, חבר של קוגאן וקומיקאי מוצלח בזכות עצמו. בתסריט שרק ספר כזה יכול להפיק, הסרט מתחזה לסרט תיעודי ומנסה לתאר מה קורה כששחקן שאפתן, שמשחק את עצמו כמו גם את הדמויות שהוא משחק בסרט, מנסה ליצור סרט ממשהו שברור לגמרי שהוא לא ניתן להמחשה בשום צורה. כל השחקנים משחקים את עצמם בסרט, וגם את הדמויות שהם משחקים. נשמע מבלבל? זה אפילו עוד לא קרוב למה שיש לספר, או לסרט, לצורך העניין, להציע.

והיות וזה ספר ממש ישן, שהזכויות עליו פגו כבר, אפשר לקרוא את כולו, בחינם, באינטרנט. כאן. הגרסה הזו יעילה במיוחד (ומנצלת את האינטרנט בשביל כל מה שהוא היה צריך להיות, בניגוד ל, נאמר, פייסבוק) – זו גרסת הייפרטקסט של הספר כולו, שמסבירה לגבי כל מיני אזכורים של טריסטראם שאנדי לגבי הספרות, האמנות, המוזיקה והפילוסופיה של אותה תקופה ושל התקופות שקדמו לה.

או לחילופין, אפשר לקנות אותו במחיר נמוך למדי באיזושהי חנות ספרים – הוא שווה את זה (ותזכרו לא לעשות יותר מדי צרות למוכרים בחנויות – הספר אמור להיראות ככה).

3. עצמים דרך שקית פלסטיק נוטים להיראות גדולים מכפי שהם באמת

זבוב עם גרוב

גילוי נאות: רוב רובם של זבוב עם גרוב הם חברים. להגנתי, אני יכול לומר שאהבתי את המוזיקה שלהם, כיוצרים נפרדים, לפני שהכרתי את הלהקה – והחיבור של כל הגורמים האלה ביחד ללהקה אחת רק גרם להם להישמע טוב יותר. הגורמים, במקרה הזה, הם אור קורט, נועם ששון ורועי אברהם, שהגיעו מ-Coral Valley, אחת מהלהקות המוצלחות יותר בסצינת המוזיקה-הישראלית-באנגלית, שמתה בטרם עת, עדי מהלר, שיצר והקליט והופיע בזכות עצמו לפני שהלהקה התחילה להופיע במרכז, ויהונתן לייבוביץ', שגם הוא הקליט ויצר והופיע בזכות עצמו לפני תחילת ההופעות שלהם במרכז. תחילת הדרך שלהם היא בצפון, שם הם היו מפוזרים, כל אחד בקיבוצו או מושבו הוא, והתאספו כדי לנגן ביחד, בדרך כלל לא למטרות של קידום או פרסום או עושר ואושר גלובליים. באחת מהפעמים, כשהתאספו לנגן ביחד וישבו על הדשא באחד מהקיבוצים (כפר בלום, לצורך העניין), זבוב התיישב על האגודל של יהונתן כשניגן, ולא הסכים לרדת גם כשהוא עבר לאקורדים אחרים. "וואלה, זה זבוב עם גרוב," היתה התגובה שלו, והלהקה נולדה שם.

על אף הקשיים הלוגיסטיים בחזרות והופעות (אחד מחברי הלהקה עדיין חי בכפר בלום, שניים חיים בירושלים, שניים חיים בתל אביב, וכולם עובדים במגוון עבודות שלא בהכרח קשורות למוזיקה), הלהקה מצליחה להופיע בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים (כמו למשל, במקום שנקרא "הקרפיון השיכור", בנקודת ציון בלתי ידועה בגליל, ב-2 באפריל), להקליט מיני אלבום נוסף ולהיכנס לרשימת ההשמעה של גלגל"צ פעמיים (פעם אחת בלילה, פעם אחת ביום. מסתבר שאלו רשימות השמעה שונות). פורים הוא זמן מצוין לדבר על המיני אלבום הזה, שנקרא בפשטות "0.6" (מפני שיש בו רק שישה שירים), מכיוון שעל אף שהלהקה לוקחת את עצמה מאד ברצינות מבחינה מוזיקלית והפקתית – כמו שאפשר לשמוע בקלות באלבום – השירים עצמם רוויים בהומור. כך, למשל, השיר הפותח, "A Girl from Peru", חוזר שוב ושוב על המנטרה שחברי הלהקה מאמצים, לפחות בהתנהגותם על הבמה ובאווירה שהשירים שלהם מייצרים – "You've got to be glad". או ב-"King of the Road", שיר שמספר על החיבה הגדולה של מי שמספר אותו לנהיגה מהירה (בתקווה במסלולים סגורים ומוגדרים באירופה), ומלווה בקטעים שנשמעים כמו פרשנות למירוצי מכוניות. או ב-"Supa Turtle", שמספר על אדם שדורס צב, ועל הנקמה שמחכה לו מ"יצור גדול וירוק עם גלימה". "Pet Thing", שבמקור מלווה בשירתה של מתנדבת שוודית מאחד הקיבוצים בצפון שמהם הגיעו חברי הלהקה, וכאן מסתפק בקולותיהם של שאר חברי הלהקה, מספר על התגובה הלא שגרתית לנסיון נפנוף של בחורה – "אתה נחמד מכדי להיות החבר שלי / האהבה שלי אליך היא כמו לאח".

כאן, בדף החללשלי שלהם, אפשר לשמוע כמה מהשירים שלהם – שלושה מתוך המיני אלבום, וגם את "Furry Belly Mary", שיר בגוון אירי שמספר על הנזק האפשרי שאלכוהול יכול לעשות. וגם אפשר לראות את הקליפ המאד מושקע לקליפ שפותח את האלבום, "A Girl from Peru".

[ממש כמו המעבר בין גבעתיים לרמת גן, המעבר בין הפוסט של שבוע שעבר, לבין הפוסט של השבוע הזה, הוא בלתי מורגש. אבל הוא קורה כאן]

4. הצתה מאוחרת, חלק ראשון

Trouble

מגזין Uncut ואני הפכנו להיות חברים טובים מאד מהר. בעיקר בזכות העובדה שגם הטעם המוזיקלי שלנו וגם הטעם שלנו בסרטים הוא מאד דומה (שלא לדבר על זה ש-Uncut יכול לדבר איתי גם על ספרים, וש-Uncut יכול להכיר לי כל מיני אמנים, כל מיני אלבומים, כל מיני סרטים וספרים, שלא חשבתי שיכולתי להכיר לפני כן). מכיוון שמלכתחילה Uncut זרק כל מיני שמות של אמנים, ושל אלבומים, וסרטים וספרים, ומכיוון ש-Uncut הכיר לי את הספר האהוב עליי – Ghostwritten של דיוויד מיטשל, וגרם לי לשנות את דעתי לגבי הרבה אלבומים בעזרת כתבות ארוכות דפים שמספרות על תהליך היצירה שלהם ועל המשמעות העמוקה יותר של המילים ושל העיבודים (כמעט הלכתי וקניתי אלבום של פליטווד מק בגללם), כש-Uncut אומרים לי שיוצר מסוים הוא מצוין, אני מקשיב. בדרך כלל אני הולך וקונה אלבום, לפעמים זה לוקח לי קצת יותר זמן. במקרה של ריי למונטיין, למשל, זה לקח לי כמעט ארבע שנים שלמות.

האלבום הראשון של למונטיין, "Trouble", יצא ב-2004 ונכתבו עליו רק מילים טובות בכל המקומות האפשריים. הוא היה אלבום החודש של Uncut באיזשהו שלב, שזאת תמיד אינדיקציה טובה, ואפילו היה מועמד לפרס Shortlist בשנה שלאחר מכן (אבל הפסיד). האלבום עצמו, ששמעתי רק שיר אחד ממנו לפני כן וציפיתי שיהיה בעל גוון אלט-קאנטרי, אקוסטי, דרומי, היה קצת מאכזב בשמיעה הראשונה. לא היה יותר מדי מיוחד במילים של למונטיין, וגם לא הרבה יותר מדי במוסיקה. העיקר באלבום הזה היה הקול המיוחד של למונטיין – קול של וורדים על חצץ. שמיעה שניה ושלישית של האלבום מילאו את הקווים בצבעים והפכו את האלבום הזה להרבה יותר מעניין. האלבום הוא די מינימליסטי – יש שם כמעט רק את הקול של למונטיין והגיטרה האקוסטית שלו. שירי הקאנטרי, האלט-קאנטרי, או הפולק שלו, מתחפשים שם לשירי נשמה, והמילים של השירים מתחברות אחת לשניה – "Trouble", שיר הנושא, נרדף על ידי "Shelter", לא רק בהתאם למיקום שלו באלבום אלא גם במה שנאמר במילים. "Narrow Escape" – השיר האחד ש- Uncut איפשרו לשמוע באוסף שהוציאו בתחילת אותה שנה, הוא סיפור דרום-מערב-אמריקני – בחור המבוקש על רצח מתחבא בבית החברה (או האשה) שלו, והתוצאות הרות האסון של ההחלטה הזו. חלק מהשירים באלבום הם אבסטרקטיים ולא סיפוריים, והם דווקא אלו שנשמעו יותר כלליים ופחות מעניינים. דווקא השירים של למונטיין שמספרים סיפור, אלה שצובעים משהו מתוך העלילה של החיים שלמונטיין חי בהם, הם אלו המעניינים יותר. הסיפור של למונטיין עצמו מתאים במיוחד לסוג השירים שהוא שר – הוא נולד בניו המפשייר וגדל בצפון ארה"ב, ורגע לפני שהתחיל לכתוב שירים הוא עבד במפעל לנעליים. הוא התחיל לכתוב שירים אחרי ששמע שר של סטיבן סטילס ששינה את חייו. מלבד השירים שלו יש מעט מאד שמקשר בינו לבין עולם יצירת המוזיקה – הוא אדם פרטי מאד, לפי מה שאומרות כתבות עליו, והוא כמעט ואינו מתראיין. בהופעות הוא בדרך כלל עולה, מנגן את המוזיקה שלו ויורד. לפעמים בחושך מוחלט.

מאד בדומה ללהקה אחרת שכתבתי עליה כאן בעבר, למונטיין שומר את שני השירים הכי טובים שלו לסוף האלבום – "Jolene" מספר על סופו הבלתי נמנע של מסע של מכור לסמים, שיר יפהפה שהוא אחד מהשירים הבודדים באלבום שיש בו יותר מכלי אחד – כינורות ופסנתר מלווים את השירה של למונטיין. אחריו, השיר המסיים של האלבום, "All the Wild Horses", נפתח בצלילים של צ'לו אחד (ככה זה נשמע, לפחות), שנשמע כמו תזמורת שלמה של כלי מיתר, רווייים ברוורב. ההמשך, רק ריי למונטיין והגיטרה שלו, סוגרים את האלבום בצורה הכי מתאימה שאפשר.

האלבום השני של למונטיין, "Until the Sun Goes Black", נשמע די שונה מהאלבום הראשון – הוא מכיל הרבה יותר כלים, ועיבודים עשירים יותר, לשירים, והוא נשמע, ולו רק במעט, יותר אופטימי מהאלבום הראשון. בקרוב, באוגוסט, ייצא האלבום השלישי שלו, ממנו כבר אפשר לשמוע את הסינגל הראשון, "Three More Days", בדף החללשלי שלו. גם הוא נשמע מעובד יותר, אופטימי יותר ועשיר יותר מהשירים של האלבום הראשון – והוא קרוב הרבה יותר לצד שירי הנשמה של למונטיין מלצד האלט-קאנטרי שבו התחיל.

5. הצתה מאוחרת, חלק שני

Night Falls over Kortedala

מה קורה כשלוקחים ילד שוודי תמים וכולאים אותו בחדר למשך עשרים ומשהו שנה, והאפשרות היחידה שלו לבידור היא אלבומים של ברט בכרך, ואלבומים מוקדמים של סקוט ווקר? אפשרות אחת היא שבאיזשהו שלב הוא ייצא מהחדר ויהפוך לרוצח סדרתי פסיכופטי, כך שיהיה אפשר לכתוב עליו סדרה של סרטי אימה מצליחים. אפשרות אחרת היא שייצא ממנו ינס לקמן. שכרנו יהיה איתנו אם זאת האפשרות השניה, בכל אופן, מפני שלקמן הוא קרוב לוודאי כותב שירי הפופ הכי מושלמים ששמעתי בינתיים (וטוב שפעם בכמה זמן מישהו בא ומעלה את הרף וגונב את הכתר ממישהו אחר).

במקרה הזה, ההצתה המאוחרת שלי לא היתה מאד רחוקה. השם של ינס לקמן צץ מדי פעם בפרסומות של Secretly Canadian, החברה שמפיצה את האלבומים שלו בארה"ב, והשמות של האלבומים ושל ה-EPיים שהוא הוציא היו מסקרנים – "When I Said I Wanted to be Your Dog", עם העטיפה המלווה אותו המציגה את פרצופו המבועת של לקמן כשהוא מבין את המשמעות האמיתית של מה שהציע, או "You're So Silent, Jens", האלבום האמיתי והשלם הראשון שלו. אחר כך באו ההמלצות, מכל מיני מקומות, לשמוע את האלבום הראשון שלו, כמעט בדיוק מאותה סיבה מתומצתת בשלוש מילים שאני מצאתי בשבילו – הוא כותב "שירי פופ מושלמים". הם מושלמים, מכיוון שאין שם צליל אחד שהוא לא במקום, ואין שם צליל אחד שמנוגן בכלי הלא נכון. ועל פני כל הצלילים האלה, המילים של לקמן, שמתארות סיפורים שלמים על החיים שלו ושל אנשים אחרים, בשכונה האפורה בגטנבורג שעל שמה נקראה האלבום השני – "Night Falls on Kortedala", מסתדרות בדיוק במקומות שבהן הן אמורות להישמע, כמו אבני חן שמשובצות בתוך איזשהו תכשיט מאד יקר.

לקמן עוזב כבר אחרי השיר הראשון את ההשפעה של סקוט ווקר – שהיא מאד בולטת, בעיקר בזכות השירה שלו, המיתרים והטימפני הגואים ועולים במהלך השיר, ומעדיף להיצמד לבכרך. ולא רק לבכרך, אלא למה שהייתי מגדיר בתור פופ שוודי. המדינה שאחראית לאבבא ולקרדיגנז השפיעה את השפעתה גם על לקמן, שהוא עדיין בחור צעיר והחיים שלו, עד כמה שהם משתקפים בשירים שהוא כותב ושר, מעניינים מספיק בשביל לכתוב עליהם שירים. כל השירים, שנכתבו, לפי כותרת המשנה של האלבום, בין 2004 ל-2007, הם נקודות מבט על מערכות יחסים – הראשונה שלו, למשל, בשיר הפותח את האלבום, "And I Remember Every Kiss", או בחורה גרמניה בשם נינה שגורמת לו להעמיד פנים שהוא החבר שלה כדי להמשיך להסתיר מהמשפחה שלה את מערכת היחסים הלסבית שלה. או בחורה עירקית בשם שירין שגוזרת את השיער של לקמן במספרה מאולתרת בדירה שלה ("ומה אם הממשלה תגלה," הוא שואל בשיר. "שיש לך סלון יופי בתוך הדירה שלך? אני לא אגלה לאף אחד."). או על ההחלטה שלו לא לדבר אפילו מילה אחת בגיל 17, ושרשרת הבחורות שמנעו ממנו לעמוד בהחלטה הזאת (באחד מהשירים הכי יפים באלבום, "It Was a Strange Time In My Life", שאפילו כולל, נדמה לי, סמפול של אנשים מדברים בעברית). על הסיבה למרחק הגדול בין האלבום הראשון לשני – 2004 ל-2007, בהתאם לשנים שבהם נאספו השירים – אפשר לשמוע בשיר שסוגר את האלבום, שנבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום, ושלא ממש נשמע כאילו הוא מתאים לאלבום. השיר נקרא "Friday Night at the Drive In Bingo", הוא נשמע כמו שיר פופ שוודי משנות ה-70, והוא מתייחס לאתר הבינגו במכוניות (לשוודים זה כנראה עושה יותר שכל) שמחוץ לעיר שבו החליט ינס לקמן לעבוד, כשסיבובי ההופעות וההקלטות התישו אותו והוא החליט לנהל חיים רגילים עם עבודה רגילה ומשעממת – באולם בינגו. אני אישית מקווה שלקמן ממש גרוע בלהיות מנחה בינגו, מפני שאנחנו צריכים אותו ככותב שירים. המילים שלו והמוזיקה שלו הם בין המרכיבים הכי טובים לשיר פופ מושלם ששמעתי בזמן האחרון, ואנחנו צריכים עוד כאלה – עוד ינס לקמנים, עוד ניל האנונים, עוד ג'ון דרניאלים ועוד סטפין מריטים, כדי שימשיכו ויאפשרו לנו להסתכל בצורה קצת צינית על עולם הפופ, בדרך הכי מחתרתית שאפשר – בעשייה מדויקת שלו, לפי החוקים.

זה הכל להשבוע. ביום חמישי אתם מוזמנים לכבות את כל האורות בבית למשך שעה בשביל לשנות במשהו את המצב העגום של כדור הארץ שלנו, ואנחנו כולנו יכולים לעשות פחות זבל, כדי שלרובוטים יהיה פחות מה לאסוף בסופו של דבר.

פסקולים – לטובה ולרעה; דיוויד בואי

1. לפני הכל

כחלק מההחלטות לשנה החדשה (אתם מכירים – כל אלה שנעלמות כלא היו אחרי חודשיים שלושה), אני הולך לשפר קצת את הבלוג הזה. אז, כל חודש, אולי אפילו כל שבוע, אני מתכוון להוסיף משהו – מועיל יותר או פחות – באחד מהצדדים של הבלוג הזה, ולקרב אותו בעוד כמה צעדים אל המאה שאנחנו חיים בה.  הישארו מכוונים.  אבל, כמו שאומרים בשביל לבטל את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בלי נדר.

מסתבר שההוצאה המחודשת של האלבום הראשון של אהוד בנאי היתה רק החלוץ בסדרה של הוצאות מחודשות, כולן, אולי לא במקרה, בחברה-שנקראה-פעם-NMC (עכשיו קוראים להם NMC יונייטד. הם כנראה חושבים שהם קבוצת כדורגל).  "פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, גם הוא מתחרה על תואר ראשון המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, חוגג עשרים שנה להיווסדו, ובנוסף להוצאת האלבום מחדש, עם כל מיני תופינים כתוספת, פורטיס גם מופיע – יומיים ברציפות, ועם כל מיני אורחים מיוחדים – כדי לחגוג את האלבום.  וכמו שנאמר באיזשהו מקום, בעוד כמה חודשים, באוגוסט 2008, יהיו חגיגות עשרים שנה ל"סיפורים מהקופסא", מה שדורש לפחות שבוע של הופעות.

לא חדש במיוחד, אבל סתם דוגמא לאיך להכניס משהו מגניב להופעה ולא רק בשביל להכניס אותו:  רובי וויליאמס, שמתחת לכל קליפות הפופ הוא זמר די מעניין, לא הסתיר אף פעם את חיבתו העזה לפרנק סינטרה.  באחת מההופעות שליוו את האלבום "Swing When You're Winning", אוסף של גרסאת כיסוי לשירים של פרנק סינטרה וחבר מרעיו משנות ה-50, הוא מבצע גרסת כיסוי ל-"It Was a Very Good Year", שבה פרנק סינטרה, במילותיו של ארווין דרייק, שר על כמה גיל 17, 21 ו-35 היו שנים טובות בשבילו.  אבל רובי וויליאמס עוד לא בן 35.  מה עושים?  מביאים את פרנק סינטרה שישיר את הבית האחרון בעצמו.

2.  איך להוציא פסקול מוצלח, ואיך לא להוציא פסקול מוצלח – בשני שיעורים פשוטים

אם נדלג לרגע על הוויכוח הפילוסופי, אם פסקול הוא ז'אנר או לא ז'אנר, פסקולים של סרטים הם אחד מהז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי.  מוזיקה, מיותר לציין, היא חלק חשוב מאד מסרט ובמיוחד מהאלמנט הרגשי שבו.  אתם יכולים לעשות ניסוי קצר ופשוט בשביל לראות אם אני צודק:  צפו בקטע שאמור להיות מרגש בסרט כרגיל, ואחר כך ב-mute.  הקו הדק שעובר בין סצינה מרגשת לסצינה מגוחכת הוא המוזיקה שהבמאי (או ה-music supervisor) בוחר להשתמש בה בקטע.  יש כמה במאים – קמרון קרואו, למשל (שאחד מהחלקים הכי טובים בסרט האחרון שלו, "Elizabethtown", הוא הקטע שבו הגיבור הראשי מאזין למיקסטייפ שהקליטה בשבילו הגיבורה הראשית ובו שיר רלוונטי לכל מקום שהוא עובר בו בנסיעה שלו חזרה הביתה מהעיירה הניו-אינגלנדית שהיה בה), או רוברט אלטמן (שהסרט האחרון שלו, "A Prairie Home Companion", מבוסס על תכנית רדיו ארוכת שנים שמשודרת מסיינט פול ועוסקת בין השאר במוזיקה אמריקנית שורשית) – שמייחסים חשיבות מיוחדת למוזיקה בסרטים שלהם, ולפסקולים שלהם יש בדרך כלל חשיבות מיוחדת כשהם יוצאים.  יש סרטים אחרים, שבהם הפסקול הוא עוד תירוץ לשים תמונות מהסרט על העטיפה ולמכור עוד משהו שקשור לסרט – בדרך כלל אלו סרטים צבעוניים והוליוודיים יותר.  כאן אני הולך לדבר על אחד כזה ואחד כזה.

עוד אחד מהבמאים מהזן הראשון הוא ווים וונדרס – הסרט הראשון שלו, "מלאכים בשמי ברלין", הציג את ניק קייב והזרעים הרעים וגם את Crime and the City Solution, לא רק כנציגים נכבדים בפסקול, אלא גם כמשתתפים בסרט.  את הסצינה הכי יפה, הסוגרת את סרטו המשותף עם מיכאלנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה שיר של ה-Passengers – שהם U2 ביחד עם בריאן אינו – "Your Blue Room", שהוא השיר היחיד, מתוך השירים באלבום שהקליטו שכולל שירים מסרטים שלא קיימים, שלקוח מסרט אמיתי.  בשביל סרטו "מלון מיליון הדולר" הוא דאג ש-U2 יקליטו שיר שכתב סלמן רושדי.  וגם הפסקול לסרטו "עד סוף העולם", שההשראה לשם שלו היתה או לא היתה שיר שהקליטו U2 באלבום "Achtung Baby" ב-1992, מכיל כמות נכבדת של אמנים שמבצעים שירים, ברובם במיוחד בשביל הפסקול ובהקשר ישיר לסרט.

Until the End of the World

את עיקר המוזיקה האינסטרומנטלית בסרט, ששלושה נציגים שלה אפשר למצוא בפסקול, הלחין גראם ראוול, מלחין של יותר סרטים מכדי לציין כמה מהם, חלק מהם בשיתוף עם מלחינים אחרים.  כאן הוא בחר לתאר באמצעות צ'לו את המדבר האוסטרלי רחב הידיים ואת הצחיחות הפנימית של הדמות שמשחק וויליאם הארט.   בין הקטע הפותח והקטע הסוגר שבאלבום אפשר למצוא עוד הרבה שירים שמנסים למפות את המרחב הזה בצורה מוזיקלית – גם ניק קייב והזרעים הרעים, וגם Crime and the City Solution חוזרים כאן לשירותו של ווים וונדרס – האחרונה בשיר אפל ואורבני, כמעט מנוגד לחלוטין לרוב המטען הוויזואלי של הסרט, בשם "The Adversary";  למשל דפש מוד, בשיר מאד לא אופייני להם – קטע מורבידי, אפל ואקוסטי לגמרי בשם "Death's Door"; למשל, REM בשיר שנלקח מתוך ההקלטות לאלבום "Out of Time" (וגם הוא מארח את קייט פירסון מה-B52's) אבל לא נכנס לאלבום – "Don't talk to me about being alone", הם שרים שם, בשורה שמייצגת בצורה מאד נאמנה את רוח הסרט.  לא כל השירים שם נשמעים כאילו נכתבו במיוחד בשביל הסרט – כמה מהשמות הצפויים בפסקולי סרטים – דניאל לנואה, טי בון ברנט (שהוא האחראי העיקרי לפסקול של "O Brother, Where Art Thou?"), אלביס קוסטלו (בקול הפסקולים הרועד שלו) – מופיעים כאן, וגם כמה שמות מפתיעים, זכר מהפוסט פאנק של שנות ה-80.  לו ריד, פטי סמית', Talking Heads, מרחפים מעלינו כחלק מהזכרון העמום של הסרט ולא משאירים את חותמם.  U2 הם אלו שסוגרים את החלק האסוף באלבום בשיר שהוקלט, ויצא, לפני שהפסקול נערך, ואחריהם רק קטע קצר, אינסטרומנטלי, של מיתרים וחליל שחותם את האלבום.

כל השירים באלבום, גם אם יש ביניהם פערים מסוימים של קשר יותר ופחות הדוק לסרט, מייצגים דרך אחת של עריכת פסקולים – הדרך המאפשרת דמיון של סרט אלטרנטיבי, אם לא ראיתם את הסרט המיוצג.  פסקול טוב אמור לתת לנו הרגשה שאנחנו יודעים על מה הסרט – אם לא את העלילה המדויקת, דבר שקשה לשרטט באמצעות פסקול, את הנופך של הסרט – ההילה שעוטפת את כל מה שמצולם בסרט אמורה להשתקף במוזיקה שממלאת את החללים שבו.  ווים וונדרס הוא אחד מהאנשים שיודעים את זה היטב, והוא גם משתמש במוזיקה במהלך צילומי הסרט כדי להשפיע על המשחק והצילום של הסצינות.  המוזיקה משפיעה על הסרט, ובתמורה, הסרט משפיע על המוזיקה.

יש פסקולים אחרים, שנאספים באותו הלך מחשבה, אך התוצאה שלהם היא אחרת לגמרי.  בדרך כלל, מדובר בפסקולים לסרטים יותר מצליחים, יותר נוצצים, שנכתבו מראש בשביל להיות משהו שיאגור רווחים גדולים וייעלם, סרט שלא ישאיר הרבה מקום למחשבה אצל הצופים, ממתק צלולוידי.  ברוב המקרים השירים שמלווים את הסרט משמשים כעוד חומר לקידום מכירות הסרט – הקליפים מכילים קטעים מהסרט והפסקול מיועד לאסוף עוד כסף לקופות האולפנים.  יש פסקולים שהם קיצוניים בחוסר הקשר שלהם לסרט (אות האזהרה מופיע, בדרך כלל, בכיתוב המלווה את שם הפסקול: "Music from and inspired by" ) – הפסקול של "גודזילה", למשל, על אף שהוא מכיל את "No Shelter" המצוין של Rage Against the Machine ועוד כמה פנינים, מכיל בדיוק שלושה שירים שהיו בסרט.  מתוך שמונה עשר בפסקול.  בפסקול של החלק הראשון של "משימה בלתי אפשרית" מסומן כל שיר שלא היה באמת בסרט בכוכבית.  יש שם הרבה מאד כוכביות.

סרטים אחרים מצליחים לעשות עבודה לא רעה גם כשלא כל השירים מופיעים בסרט.  קחו לדוגמא, את Batman Foreverהפסקול של "באטמן לנצח".  הסרט השלישי בסדרה שהסרט הרביעי בה היה כל כך גרוע, שהיו צריכים להתחיל את הסדרה מהתחלה, מראה ניצנים לסיבה שהסרט הרביעי יהיה כל כך גרוע בגללה, אבל עדיין משאיר אלמנטים מסוימים של כיף בתוכו.  במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.  המוזיקה שבפסקול, לעומת זאת, לוקחת את עצמה מאד ברצינות.  ואולי טוב שכך. על אף שרק שלושה מהשירים בפסקול מופיעים ממש בסרט (אחד מהם לא נראה כאילו הוא קשור בשום צורה לסרט), נראה כאילו כל האמנים קיבלו איזשהו רעיון לגבי מה הולכת להיות העלילה של הסרט, וכתבו שירים בהתאם.  יש כאן כמה אמנים חופפים ל"עד סוף העולם" – בעיקר אמנים שמודעים לכוחו של שיר בסרט, ואוהבים לתרום משהו משלהם לסרטים בלי שיהיה לו קשר לעבודה המוזיקלית הרגילה שלהם.  ניק קייב והזרעים הרעים תורמים לכאן את "There is a Light",  עוד שיר שכתב ניק קייב במהלך הקורס בהתכתבות לכתיבת מילים לשירים אצל שלמה ארצי (אבל המוזיקה בו נפלאה).  U2 תורמים את "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me" שהיה שיר הנושא של הסרט ולווה בקליפ שעושה שימוש נפלא בנגינת רביעיית המיתרים כמייצג מוזיקלי לעטלפים.   בין האמנים האחרים אפשר למצוא את האסכולה של "פסקול זו סיבה מצוינת לעשות גרסת כיסוי לשיר שלא ממש קשור לסרט" –  מייקל האצ'נס, בסיוע של גאווין פריידיי ומוריס סיזאר, שני אמנים מנוסים ביצירת פסקולים, עושה גרסת כיסוי ל-"The Passenger" של איגי פופ, Massive Attack בסיוע טרייסי ת'ורן, עושים גרסת כיסוי ל-"The Hunter Gets Captured by the Game" של סמוקי רובינסון, Offspring עושים גרסת כיסוי ל-"Smash it Up" של ה-Damned.    יש כאן כמה שירים שלא נראים כאילו הם מוצאים את מקומם בפסקול, ובכל זאת טוב שהם כאן – ה-Flaming Lips, למשל, בשיר שמשקף את הלך הרוח של הדמות שמשחק ג'ים קארי, לפני שהוא הופך לאיש החידות, או Sunny Day Real Estate, או פי ג'יי הארווי, או Mazzy Star.   ויש כאן אמנים, שעושה רושם שאפשר למצוא בעיקר בפסקולים, ואם לא בפסקולים בשידורי פרומו לתכניות טלוויזיה, והשירים שלהם רק מרוממים את רוחי כשאני רואה אותם בכל מקום – אדי רידר, למשל, שהיא זמרת נפלאה ולא מוערכת מספיק, וה-Devlins, שגם הם להקה מצוינת (והיו אחראים על השיר המתנגן בפרומו לשידורי העונה הראשונה של "הכל דבש").  כל השירים האלה גם הם משקפים, במידה מסוימת, את האווירה של הסרט, על אף שרובם לא קשורים אליו במיוחד.  לפעמים גם זאת סיבה טובה לפסקול – להמשיך את רוח הסרט במדיום אחר.

3.    דיוויד בואי – מנקודה א' לנקודה ב'

Station to Station

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי.  הפעם זה "Station to Station", מעין מיני אלבום שחוצץ בין תקופת מוזיקת הנשמה הקצרה לשלישיית אלבומי ברלין.  הנה עשרה דברים, מעניינים יותר ופחות, על האלבום הזה:

1 האלבום "Station to Station" הציג את ה"דמות" האחרונה של דיוויד בואי, הרוזן הרזה והלבן – דמות של אריסטוקרט בריטי משנות השלושים.  יבש, בריטי ופשיסטי – דמות שהושפעה במידה מסוימת מהדמות ששיחק בואי בסרט הראשון שהשתתף בו, "האיש שנפל אל כדור הארץ" של ניקולס רוג.  הדמות הזו נשארה, בעיקר בפורמט הוויזואלי שלה, גם באלבום הבא, "Low".   הרוזן הרזה והלבן גם היה מיועד להציג כלפי חוץ את מה שעבר על בואי מבפנים באותה תקופה – משבר פסיכיאטרי שהיה תוצאה של צריכה "אסטרונומית" של סמים, כדבריו.  לטענת אנשים שהיו מעורבים בהפקת הסרט, דיוויד בואי לא היה צריך לשחק את הדמות של ג'רום ניוטון, אלא רק להיות עצמו.

2 דיוויד בואי הסכים לשחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" מתוך הבנה שהוא הולך גם לכתוב את המוזיקה לסרט, אבל הבמאי החליט לא להשתמש במוזיקה בסופו של דבר.  מי שכן כתב את המוזיקה היה פול באקמסטר, שכתב גם את המוזיקה ל"12 קופים" (אם כי לא את קטע האקורדיון שהוא מוטיב מרכזי בסרט – שנכתב ומנוגן על ידי אסטור פיאזולה).

3 השיר הפותח, "Station to Station", היה תוצאה של ההשפעה של להקות הרוק הגרמני – Can, Faust, Neu!, והלהקות האלקטרוניות הראשונות, כמו Kraftwerk, שבואי האזין להן באותה תקופה.  Kraftwerk עצמם החזירו לדיוויד בואי את המחווה בשיר "Trans-Europe Express", שמכיל את המילים "Station to Station…Meeting Iggy Pop and David Bowie".   זה גם השיר הכי ארוך שדיוויד בואי אי פעם הקליט – הוא נמשך קצת יותר מעשר דקות.

4 העטיפה המקורית של האלבום, על אף שהיא מאד דומה, היא לא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על האלבום.  במקור, דיוויד בואי התנגד להדפסת העטיפה בצבע בטענה שה"שמיים נראים מלאכותיים".  העטיפה הודפסה, אם כן, בשחור ולבן.  בהוצאה המחודשת של האלבום בשנות ה-90, הוחזרו לו הצבעים, בתמונה שהיא סטיל מתוך הסרט בו השתתף בואי.  השמיים המלאכותיים מופיעים במלוא הדרם באלבום הבא, "Low".

5 את השיר "Golden Years" דיוויד בואי הציע לאלביס פרסלי.  פרסלי סירב לשיר אותו, ובואי החליט לשיר אותו בעצמו ולהכניס אותו לאלבום הזה.

6 במסורת שהתחיל בואי כבר באלבומים הראשונים שלו ודי דבק בה במהלך השנים, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי – הפעם לשיר ששר ג'וני מאת'יס, "Wild is the Wind", שלקוח גם הוא מסרט באותו השם.   דיוויד בואי החליט לבצע גרסה משלו לשיר אחרי ששמע גרסה של נינה סימון.  על אף שהשיר הוא קרוב לוודאי המצליח והמוכר ביותר באלבום, הוא יצא כסינגל רק חמש שנים אחרי שהאלבום יצא.

7 בשיר "Word on a Wing" מנגן בקלידים רוי ביטאן, שהוא בדרך כלל חלק מה-E Street Band.

8 דיוויד בואי טוען, שבעקבות ההתמכרות הקשה שלו לסמים באותה תקופה, הוא לא זוכר שום פרט מההקלטות לאלבום הזה.  הוא אומר שהוא יודע שהאלבום הוקלט בלוס אנג'לס רק מפני שהוא קרא את זה באיזשהו ספר.

9 השיר "TVC15" נכתב בהשפעה של קטע מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" שבו השתתף בואי, בו הדמות שהוא משחק בסרט, ג'רום ניוטון, בוהה בקיר מלא במסכי טלוויזיה.  אותה הסצינה השפיעה גם על קטע קבוע בסיבוב ההופעות שבעקבות "Achtung Baby" של U2.    המילים, אומרים, מדברות על מקרה שבו הטלוויזיה אוכלת את החברה של איגי פופ באותם זמנים.   יכול להיות שזאת מטאפורה.  בהתחשב בעובדה שזו היתה התקופה ההיא בקליפורניה, יכול להיות גם שלא.

10 ב-2002, המגזין Rolling Stone בחר את האלבום כאלבום הכי טוב של בואי בשנות ה-70.  תואר מאד משמעותי בהתחשב בעובדה שגם "Low", "Heroes" ו-"Lodger" יצאו באותו עשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא,  שיהיה שבוע של היזון חיובי.