תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

בואו נדמיין שאין פה כסאות

1. לפני הכל

מתקפת ההופעות מחו"ל בהמשך השנה מאיימת להגיע לממדים של הופעות מחו"ל זה דבר שבשגרה, והנה כבר הגיע תורם של הרכבים מעט אזוטריים שרק מתי מעט אנשים מתכוננים אליהן מראש, ואנשים אחרים (אני, למשל), הולכים ומקשיבים למוזיקה שלהם ואומרים לעצמם, "זה באמת נשמע מעניין".  למשל:   Cut Hands, הוא הרכב של וויליאם בנט, שהיה פעם חלק מ-Whitehouse, והם מגיעים לישראל (ומשום מה אני לא מצליח למצוא אינפורמציה לגבי מתי ואיפה.  אם כי אני בטוח שלא חלמתי שתהיה הופעה בישראל – זה יהיה חלום מאד ספציפי ולא מובן);  ו-Spiritual Front, להקה מרומא שחבריה מגדירים את המוזיקה שלהם כ"פופ התאבדותי ניהילסטי", זאת אומרת אימו (הם לא להקת אימו.  הם עושים מוזיקה שנשמעת כמו גרסאות חדשות ורעננות לפופ איטלקי ישן), מגיעים ל"לבונטין 7" ב-22 בינואר 2016.

U2, שתפסו את מרבית הפוסט בשבוע שעבר, הולכים לצלם הופעה שלהם בפריס בנובמבר ולשדר אותה ב-HBO באותו היום. גם סרט תיעודי שמתאר את כל התהליכים הטכנים שמאחורי מסע ההופעות שלהם הולך להיות מצולם, ודווקא הסרט השני מעניין אותי יותר – בלי קשר ללהקה עצמה, זה מאד מעניין לראות איך מסע הופעות בסדר גודל כזה מתחיל להיבנות.

2. Suede, היכל מנורה מבטחים (יכול להיות שהשם שלו ישתנה עד מועד פרסום הפוסט), תל אביב, 30 ביולי 2015

Suedeאני יכול רק לדמיין מה עבר לברט אנדרסון בראש כשהוא פסע מאחורי הקלעים אל הבמה בתחילת הערב של Suede בהיכל מנורה מבטחים אתמול.  הפרצוף שלו היה מעט מופתע ומחויך, ובנסיון ראשוני לנתח את העניין אני חושב לעצמי שהוא כבר הספיק לראות את האולם שלפניו מואר בהזדמנות אחת לפחות מוקדם יותר היום, אבל אולי אז הרחבה שלפניו היתה ריקה וראויה יותר להופעת רוק, ועכשיו היא היתה מלאה בכסאות.   שורות ארוכות של כסאות שחורים (נוחים אמנם), שמחוברים אחד לשני ברצועות וולקרו זמניות, ועליהם יושבים אנשים ומחכים בסבלנות למוצא פיו.

כשקנינו את הכרטיסים להופעה תהינו, בינינו לבין עצמנו, איך הולכת לעבוד בדיוק הופעה של להקה כמו Suede במקום שיש בו מושבים מסומנים.  בדקנו, פעם אחת ואז שוב, את שרטוט האולם, וכן – זה נראה כמו כסאות.  כמו שורות של מושבים שמסודרים אחד אחרי השני.  בהזדמנות הקודמת והראשונה שיצא לי לראות הופעה באותו היכל (שאז היה היכל נוקיה), הבמה היתה מסודרת לאורך הרחבה והיתה גדולה יותר, ואני ישבתי ביציע ואפילו לא זוכר אם היו כסאות מסודרים ממש מול הבמה.  בזמנו, זה נראה כמו סידור הגיוני – המושבים, והמרחק הזה מהבמה, במיוחד ברגע האחרון של ההופעה כשמייק פאטון החליט להפגין את יכולותיו הקוליות, הוריד את המיקרופון והמשיך לשיר ככה.  וכולם, עד אחרוני היושבים בשורות העליונות ביותר של היציעים, שמעו אותו.   את התשובה לתהיה שלנו קיבלנו בשלב מוקדם מאד של המופע – האנשים שכבר מראש תכננו מה לעשות, ואולי היו כבר למודי הופעות באותו אולם, כבר נעמדו לצידי איזור הכסאות ששילמו במיטב כספם להיות חלק ממנו, וכשההופעה התחילה הם נהרו לקדמת הבמה ועמדו שם, צמודים לברט אנדרסון ולזיעה שלו, כמו שאמור להיות בהופעת רוק מהסוג הזה.  אחרים נעמדו ליד הכסאות שלהם, ותוך כדי ההופעה אזרו אומץ והתקדמו קדימה, ככל שהכסאות עצמם בשורות שלפניהם התפנו מאנשים שנעמדו וגם הם התקדמו קדימה.

אבל נחזור אחורה מעט, להופעה שלפני.  מי שנבחר לחמם את Suede היו סיאם, להקה שצברה מוניטין כמעט אגדי בימי הניו ווייב-פוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 בתל אביב, וזו היתה הופעת איחוד חד פעמית שלה, במרחק של שבע שנים מההופעה הקודמת.  מאחר ואני מכיר את סיאם רק כצמד – ג'ף שפירו בשירה וגיטרה והדר גולדמן בכינור ורעשים לא הגיוניים אחרים, הייתי מופתע לראות את יוסי פיין ודני מקוב (ועוד קלידן-מחשבן לא מוכר) עולים לבמה גם הם.  מחקר קצר אחר כך גילה שהם בעצם היו חלק מהלהקה כמעט מלכתחילה.  המוזיקה שלהם עדיין היתה מעולה, אחרי כל השנים האלה, אם כי הסאונד של האולם לא היטיב איתם.  היה נראה שגם בצד שלהם, מול המוניטורים, הסאונד לא היה מוצלח במיוחד, מפני שעברו שלושה שירים עד שג'ף שפירו הצליח לשמוע את עצמו במוניטורים ולא לזייף.  מדי פעם אחד מהכלים האחרים תרם לזיוף, מה שהפך את הסאונד שלהם לרק יותר טוב – זה מה שקורה כשהרבה מהסאונד שלך מורכב משכבות של רעש נפלא.  סיאם ירדו אחרי שישה או שבעה שירים וההמתנה לסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו באולם הלא-הגיוני-להופעת-רוק הזה התחילה.

מה שטוב ב-Suede הוא שהם מצאו דרך מקורית לבטל את התקווה, שלעתים קרובות מהולה באכזבה, שההופעה עומדת להתחיל, כשהאורות כבים ואז נדלקים שוב, או כשמישהו עולה לבמה ומרשרש שם בבגדים כהים ותוך מאמץ להיות בלתי נראה.  במהלך הדקות שעברו מילאו את הבמה בעיקר חבורה של אנשים גבוהים, כסופי שיער ובריטיים, שהיו בעליל לא Suede.  אבל אחר כך – מי שמכיר הופעות קודמות של Suede יכל לזהות את צלילי המקהלה והמיתרים שמסמנים את תחילת ההופעה שלהם, והאולם החריש.

חברי הלהקה עלו לבמה לפי הסדר שבו הם עומדים על הבמה (דבר הגיוני לכל הדעות), וגם התחילו לנגן לפי הסדר הזה.  ניל קודלינג, מסתתר מאחורי ערימת שיער, התיישב ליד הקלידים, ואחריו מאט אוסמן, וסיימון גילברט, וריצ'רד אוקס, והצלילים שפתחו את ההופעה מטעם הקלידים גם הם חשפו בפני הקהל במהירות מה הולך לקרות.   "Europe is our Playground", בי-סייד שהוא חלק נפוץ מאד בהופעות שלהם, מאז ההופעה השניה שלהם בארץ, היה בחירה מאד לא שגרתית ומוזרה להתחיל בה הופעה.  זה שיר שקט ואיטי, שזוחל לעבר הפזמון שגם הוא לא פצצת אנרגיה, והוא התחיל את ההופעה באווירה מהוססת ולא ברורה.  בניגוד לשאר השירים, שחלקם נוגנו במהירות שנשמעה לי כמעט פי שתיים מגרסאות האלבום שלהם, את השיר הזה הם התעקשו לעשות באיטיות המלכותית הרגילה שלו.  רק אחר כך ברט אנדרסון התפנה להגיד שלום לתל אביב, ולפתוח בשיר שבאמת היה אמור להתחיל את ההופעה – "She".   אולי, מחשבה עברה בראשי, הם החליטו לפתוח עם השיר הזה כי הם שמעו על האירוע המכוער והמזוויע שהתרחש בירושלים מוקדם יותר באותו היום, אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי זה, וההופעה המשיכה עם שירים שהכריחו את הקהל לקום, ולהשתתף ולהתנועע, והמחשבה הזו נשכחה ממני.

אחרי "She", שאר השירים הגיעו בקצב מסחרר – אחד מתחיל כמעט לפני שהקודם נגמר.  הם עברו על רוב הלהיטים שלהם כדי לוודא שאף אחד בקהל לא נשאר לא מרוצה –  "The Drowners", ו"Metal Mickey", ו-"Animal Nitrate", שלושת הסינגלים הראשונים שהכירו את Suede לעולם ב-1992, וגם "So Young" בהמשך הערב; כמה שירים, חלקם לא טריוויאליים, מ-"Dog Man Star", שאם אני מבין נכון 20 שנה להוצאתו הוא סוג של האירוע שבזכותו Suede מופיעים בכל מיני מקומות עכשיו, וכמה מהלהיטים הנדרשים מ-"Coming Up" (אם כי, תודה לאל, לא "Saturday Night"), ואפילו שני שירים מהאלבום האחרון.   למיטיבי הלכת, Suede הציעו גם את "To The Birds", עוד בי סייד, בביצוע נפלא, ואפילו שיר חדש.

"אני רואה שיש פה כסאות," ברט אנדרסון אמר, רגע לפני שהם ניגנו את השיר החדש, השקט והיפהפה הזה, "I Can't Give Her What She Wants", מתייחס סוף סוף לפיל השחור שבאמצע החדר.  "אבל אני רוצה שנדמיין שאין פה כסאות.  אם תקומו, ותתנועעו ותשתוללו, האווירה של ההופעה הזו תהיה הרבה יותר טובה.  אבל עכשיו לא צריך.  זה שיר חדש, והוא שיר שקט."  ואז הוא כרע בקדמת הבמה ושר את השיר החדש, מלווה רק בגיטרה של ריצ'רד אוקס ובקלידים של ניל קודלינג.  ואז הוא קם, והקלידים ליוו את הלהקה אל תוך "Everything Will Flow", והווילון הסגול והסולידי שמאחוריהם סוף סוף ירד וחשף מסך שעליו הוקרנו, ברוב המקרים, לאורך שארית הערב, עטיפות הסינגלים שהלהקה ביצעה מתוכם שירים.

ברט אנדרסון הוכיח שהגיל לא משחק תפקיד כשהוא עולה לבמה, והעביר כמעט את כל ההופעה, למעט שניים או שלושה שירים שבהם התיישב או כרע בקדמת הבמה, או על אחד מהמוניטורים, בריצות וקפיצות מטורפות לאורכה ולרוחבה של הבמה, ובסיבובים שנראו מעט מסוכנים של המיקרופון מעל לראשו.  בהזדמנות אחת, מרשימה, הוא הניף את המיקרופון מעליו עם מספיק כבל כדי שהמיקרופון יעביר מעגל רחב במיוחד, מעל הבמה ומעל הקהל, וכשהשיר הסתיים הוא נתן למיקרופון להיכרך מסביבו, מודע בדיוק לכמה הפעולה הזו הולכת להאט את מהירות הסיבוב של המיקרופון.  רק המחווה הזו זכתה לתשואות משלה, בנוסף לאלו שהשיר הרוויח.  מאחר ואנדרסון הוא בכל זאת לא אדם צעיר, הוא הגיע לשיר האחרון בסט המרכזי של ההופעה כשחולצתו ספוגה בזיעה מכל הכיוונים ואחרי שכבר איבד כל תקווה להצליח לסדר אותה מחדש כדי שלא תתנפנף ברוח שמגיעה מהמאוורר שהוצב בקדמת הבמה.  "כיף לכם?" הוא שאל רגע לפני שהלהקה פצחה ב-"Beautiful Ones", השיר האחרון של הסט העיקרי, והקהל הגיב בתשואות.  "אז הכיף הזה הולך להיגמר."  קריאות ברורות של אכזבה נשמעו מהקהל, אבל גם השיר האחרון היה עמוס באותה האנרגיה שליוותה את כל השירים הקצביים יותר של הערב, וכשהלהקה ירדה מהבמה מחיאות הכפיים ליוו אותם עד לרגע שהחליטו לעלות.

"אני רוצה לעשות ניסוי", ברט אנדרסון אמר כשעלה לבמה, רגע אחרי שניל קודלינג התייצב מצד שמאל וריצ'רד אוקס מצד ימין, כל אחד חמוש בגיטרה אקוסטית, והמשיך להעביר מסר של חיזוק כשהוא מסביר לקהל שכל אחד יכול לשיר.  אחרי המסר הזה הלהקה פצחה בביצוע אקוסטי ל-"She's In Fashion", שאף שהיה אנמי מעט, זכה לתמיכה מהקהל שברט אנדרסון ביקש כשהוא העביר את המיקרופון לקהל ונתן לו לשיר.  שאר הלהקה הצטרפה מיד אחר כך לשיר אחד אחרון, "New Generation", כשבסיומו ברט אנדרסון הודה לנו ואמר שהיינו קהל מושלם.  קהל מושלם זה טוב.  אם רק האולם להופעה היה מושלם, והיה יכול לתעל את האווירה הנכונה והאנרגיות הנכונות, ההופעה הזו היתה אולי ארוכה יותר ומלאה יותר בשיאים מוזיקליים.

עכשיו, שישי בבוקר, ברט אנדרסון וחבר מרעיו אולי מטיילים באיזשהו מקום בארץ, ואולי כבר המריאו בדרכם חזרה אל הממלכה הגשומה בדרך כלל שלהם (אם כי חמה כמו פה עכשיו [תיקון לאחר פרסום פוסט שקיבלתי מחברים בלונדון:  19 מעלות שם וגשם כל יומיים. במקרה היום אין. לא חמה כמו פה, אם כן.]).  ואנחנו נותרנו עם הופעה מוצלחת מאד שהיתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת.  Suede  יחזרו לפה להופעה שישית, אם יחזיקו מעמד בשלוש השנים הקרובות, מפני שהם אוהבים את ישראל ואת הקהל שלהם כאן (ההופעה הזו, אחרי הכל, נקבעה במיוחד לישראל.  זו לא תחילתו ולא סופו של שום מסע הופעות שלהם שאני יודע עליו).  לנו רק נותר לקוות שההופעה הזו תיקבע במקום גדול מעט יותר שבו ברט אנדרסון יוכל להשקיף מהבמה על הקהל שלפניו, כשהוא עולה על הבמה בתחילת ההופעה, והפרצוף המופתע שלו לא יהיה מנוכחותם של כסאות לפניו, אלא מנוכחותם של אלפי אנשים שמתפרשים לאורך המדשאות של פארק הירקון.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שסיים לשחק את אותו התפקיד במשך 12 שנה בשנה שעברה, אית'ן הוק מתפנה להצטרף לכמה בוגרים של "הארי פוטר" לסרט מאד מטריד.

תגובה אחת ל“בואו נדמיין שאין פה כסאות”

  • D! פה ועכשיו הגיב:

    יש כבר תיעוד של מאחורי הקלעים של מסע ההופעות של U2 עם הבמה המסתובבת, לא יודע איך הוא נקרא. לדעתי הוא מצורף לדיוידי של ההופעה הזו. והוא מרשים ביותר.

תגובה