תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Afghan Whigs

The Afghan Whigs, מורה נבוכים: כמה רגעים מוזיקליים

1. לפני הכל

אם הצלחתם לעבור את משוכות השיחים הגבוהות שגוגל הניחו לפני הגוספל, אז קודם כל – כל הכבוד לכם על שהצלחתם.  גוגל מצליחים להסתיר את הלינק שמאפשר לכם להתעלם מהודעות האזהרה המפחידות שלהם די טוב, אולי בצדק.   גיאחה הצליח ברוב תושיה למצוא את רכיבי הספאם שגרמו להודעה הזאת, להוציא אותם מהמחבוא שלהם ולהכריח אותם להתנצל.  אמנם ייקח מעט זמן עד שגוגל יאנדקסו מחדש את האתר ויגלו שהכל שוב בסדר ויורידו את המסך האדום מעל פני הגוספל, אבל עד אז אתם יכולים להיות רגועים ובטוחים שהכל עכשיו בסדר ואין שום תוכנות שמנסות לרדת מהאתר ולהתמקם במחשב שלכם ולשלוח את כל המיילים שלכם למישהו אחר, נאמר.

 

2. שנים עשר רגעים מוזיקליים

בהופעה הבאה עלינו לטובה יהיו, אני מקווה, יותר משנים עשר שירים.  וגם במקרה הזה, אני בטוח שלדולי, ולמק'קולום, ולקרלי, ולכל מי שהיתה יד בבחירת השירים, היתה עבודה מאד קשה.  זה קשה לבחור בדיוק את מספר השירים הנכונים מתוך תקופה כל כך עניפה, שמכילה כל כך הרבה דברים שונים שמעבירים כל כך הרבה מסרים.  אבל ההופעה תהיה בנויה בצורה מסוימת שתכיל בתוכה כמות מסוימת של כל אחד מהמאפיינים שהופכים את הלהקה הזו למה שהיא, וגם הרשימה ההתחלתית הזו שפה למטה מתיימרת להצליח בתחום הזה.  הנה:

אחד.  Rebirth of the Cool

בסוף האלבום השלישי של Afghan Whigs (או השני אם נוקטים בשיטה שלהם ומתעלמים לחלוטין מאלבום הבכורה שלהם) מסתתר שיר בונוס שחברי הלהקה החליטו לקרוא לו "Miles iz Ded".  אף על פי שכבר אז, באי.פי.ים שהוציאו באותם זמנים ואפילו באלבום עצמו, הם כבר נתנו את אותות האמנים המשפיעים עליהם ושילבו במסגרת הזו גם סול, גם רית'ם אנד בלוז וגם שירי מחזמר כאלה ואחרים, הם לא התקרבו לעתים קרובות למחוזות הפאנק.  אבל כשהם החליטו לעשות את זה, הם עשו גם את זה בדרך האופיינית להם.  התופים והגיטרות היו מהירים מבדרך כלל, השירה, וגם המילים, היו רוויות אלכוהול, וכל הסיפור היה הרבה יותר מקפיץ ובר-ריקוד מהשירים האחרים שלהם.  אבל זה לא היה, כנראה, מספיק מהיר, או מקפיץ, או רקיד, מפני שכשהלהקה הוציאה את הפריט המוזיקלי האחרון שלה ב-Sub Pop, האי.פי. "Uptown Avondale", הוא הכיל ארבע גרסאות כיסוי ועיבוד מחודש לשיר הזה.  אפשר היה לקרוא לזה רמיקס, בעצם, מפני שחברי הלהקה לא עשו שום דבר מיוחד או חדש כדי לתרום לשיר הזה, וגם מפני שהתופים המקוריים הוחלפו בביט אלקטרוני שאיכלס באותו הזמן גם את מיטב השירים שהגיעו ממנצ'סטר.  השירה של גרג דולי הוטבעה בריוורב, מהירות השיר הוגברה מעט והשיר שינה את עורו לחלוטין והפך ל-"Rebirth of the Cool" – גם הוא קטע נסתר.  היו אחראים עליו, בעצם, שני אנשים שהיו בזמנו החברים העיקריים בלהקה שנקראה Pigeonhed – סטיב פיסק ושון סמית'.  האחרון הפך להיות, עם הזמן, חבר גם בגלגול הראשון של Twilight Singers (הוא זה שאחראי לקולות הגבוהים בשירים כמו "The Twilght Kid" או "Into the Street").

 

שניים.  What Jail is Like

רוב השירים באלבום הבכורה של Afghan Whigs בחברת תקליטים גדולה, "Gentlemen", היו מפתיעים בעצם הביקור שלהם במחוזות אפלים ואישיים שבדרך כלל אמנים, אפילו לא אמני רוק אלטרנטיבי, לא איפשרו למאזינים שלהם לבקר בהם.  חלק מהשירים הפגינו את העליבות של דמות המספר, שמאחוריה מסתתר דולי עצמו.  וחלק אחר מהשירים הפגין זעם עצור שהיה נדמה לאורך כל השיר שהוא הולך להתפרץ ולגרום לנזק בלתי הפיך לאנשים שמאזינים לו.  גם השיר הזה, על הפידבק המתגבר שפותח אותו ועל הפסנתר שממשיך ונשמע כאילו הוא מנוגן באגרופים ולא באצבעות, הוא כמה דקות מזוככות של זעם אצור כזה.  כשהמילים מגיעות, לא הרבה אחרי המוזיקה הפותחת, הן לא עוזרות הרבה בריכוך האווירה:  "אני מזהיר אותך, אם דוחקים אותי לפינה, אני אשרוט את דרכי החוצה מהכלוב.  בעצבים דרוכים, חית פרא, הקלסטרופוביה מתחילה."

שלושה.  Debonair

בראיון שערך עינב שיף עם גרג דולי, לקראת ההופעה, בוואלה, הוא שאל אותו בתור שאלה אחרונה, האם הם מתכוונים לבצע את "Debonair" בהופעה כאן.  מבעד לדף, היה נדמה כאילו גרג דולי מהסס קצת, חושב, לפני שהוא עונה שכן, הם יבצעו את השיר.  לי זה נראה מוזר – לא היה לי שום ספק עד אותה נקודה שהשיר הזה ימצא את מקומו בסטליסט שלהם כי, אחרי הכל, זה השיר הכי מפורסם שלהם.  זה קרוב לוודאי השיר שהכניס אותי בנבכי Afghan Whigs וקרוב לוודאי שגם הרבה מאד אנשים אחרים שהקשיבו לשיר הזה, שמצד אחד הוא פשוט, ומצד אחר אפשר לפרוש אותו לשלושה-ארבעה שירים פשוטים כאלה, בבת אחת.  מצד אחד הוא מעין שיר רוק סטנדרטי כזה, ומצד שני הוא מכיל מילים שבקצה של כל אחת מהן יש כמוסה של רעל.

ארבעה.  Crazy

Afghan Whigs תמיד היו להקה של גרסאות כיסוי קלאסיות.  קלאסיות, זאת אומרת, כאלה שבוצעו בפעם האחרונה אי שם בשנות השבעים.  אבל כל גווני הרית'ם אנד בלוז, לאורך כל העשורים, השפיעו עליהם ובמיוחד על גרג דולי, ובעוד שבלהקת האם שלו הוא לא הרשה לעצמו להיות עדכני עד כדי כך עם גרסאות הכיסוי, בלהקה הנוכחית שלו, Twilight Singers, הוא נוהג לבצע לפחות שיר אחד עדכני – בהופעה האחרונה שלהם בארץ, למשל, "All of the Lights" של קניה ווסט קדם ל-"Candy Cane Crawl" – וכאן, בשיר שהיה לו את הפוטנציאל להיות הסינגל, והלהיט, אם שני הדברים האלה היו מעניינים את Afghan Whigs, מתוך האלבום האחרון שלהם, יש רמז קטן לקרבה הזאת של דולי למוזיקה השחורה החדשה, בציטוט מתוך שיר של Notorious BIG שפותח את השיר הזה.

חמישה.  Congregation

בפנתיאון הפרטי שלי של מוזיקה של Afghan Whigs, האלבום השלישי שלהם, "Congregation", שוכב קצת מיותם.  אמנם השני שלהם, "Up In It", שוכב אפילו מיותם ממנו, אבל האלבום הזה לא זכה מעולם לאותה האהבה ממני כמו שזכו בה האחים המאוחרים יותר שלו – "Gentlemen" נוטף היזע והדמעות, "1965" המקהוקצע ו-"Black Love", שהוא הדובדבן בקצה של הקצפת מעל הגלידה שהיא המוזיקה של הלהקה הזו. לא, גלידה זה לא דימוי טוב.  אבל עכשיו כשהם מגיעים לארץ אני מוצא את עצמי רוצה להתפייס איתו ובכל זאת – הוא מיותם כל כך על לא עוול בכפו.  יש בו הרבה שירים נפלאים, את ניצני ופיגומי היצירה של Afghan Whigs שעליה הם יבנו את מה שיהפוך להיות שלושה אלבומים מאד מוצלחים, ואפילו מסתיים, בלי להודיע, ב-"Miles iz Ded", שהוא המקור לשיר שפותח את האסופה הזו.  השיר שנושא על כתפיו את שם כל האלבום הזה הוא מעין מייצג של האלבום, של הסאונד, של התקופה – המוזיקה מחוספסת ומלוכלכת, המילים נושאות בתוכן משמעות, מעל משמעות, מעל משמעות, כשדולי מנסה לפענח את התווים המיוחדים של מערכת יחסים, של דינמיקה של תקופה, של קהילה שלמה.

שישה.   Step into the Light

אף על פי ש-Afghan Whigs התחילו את דרכם, והחלק הגדול של המוזיקה שלהם שכן, במחוזות הרועשים יותר של התפוקה המוזיקלית האפשרית, הרגעים השקטים והמדודים שלהם, אלה שמאכלסים בתוכם כמות קטנה של כלים, שבוחרים את הצלילים הנכונים,  ומהיותם הצלילים הנכונים הם גם צלילים מעטים ורחוקים אחד מהשני, משאירים מספיק מקום במרחב הריק לקול השבור של דולי לסדוק את הלב שלנו, הם הרגעים היפים ביותר.  "Black Love", בזכות האווירה המיוחדת שהוא נועד להשרות, מכיל כמה וכמה קטעים כאלה והקטע הזה, שנע ונד כמו משהו שלא מצליח לגמרי להחזיק את עצמו ברוח, הוא אחד מהיפים שבהם.

שבעה.  I am the Sticks

אם נחזור לרגע לתקופה המוקדמת במיוחד של הקריירה של Afghan Whigs, בה הם מצאו את עצמם ב-Sub Pop, מנגנים מוזיקה שמתקרבת עד כמה שהיא יכולה לגראנג' בלי להיבלע על ידי הז'אנר הזה, הנה דוגמא אחת לשיר שמצד אחד הוא סטנדרטי יחסית – הוא לא מכיל כמעט שום דבר מהמאפיינים המיוחדים שקירבו את המוזיקה של הלהקה למוזיקה השחורה שהשפיעה עליה, והוא נשמע גיטרתי במיוחד ומחוספס במיוחד ומתאים להלך הרוח המוזיקלי ששרר באותה תקופה ובאותו איזור גיאוגרפי, ועדיין יש בו את טביעת הקול והאוזן הספציפית של Afghan Whigs, שגורמת לו לעמוד כתף וחצי מעל שאר השירים של התקופה ההיא.

שמונה. Be For Real

אם יצא לכם לשמוע, מתישהו בעבר הקרוב או הרחוק, את "The Future" של ליאונרד כהן, יכולתם לשמוע שם גרסת כיסוי שלו לשיר נשכח משנות השבעים בשם "Be For Real". אחרי מספר דקות שבהן הוא שוטח את הגרסה המהוקצעת והמסוגננת שלו לשיר הזה, הוא מסיים אותו במסר, "תודה על השיר, מר דמי".  מר דמי, במקרה הזה, הוא ג'ונתן דמי, במאי וחבר קרוב של גרג דולי, שביים את הסרט "נערות יפות", שליאונרד כהן בטח הצליח לתפוס בשיטוט לילי לאורך הערוצים, שבו גרג דולי היה אחראי על המוזיקה שמלווה את הסרט, ובין השאר גם גייס את הלהקה שלו כדי לגלם שם להקת בארים עלומה שמבצעת, לפחות במהלך הסרט עצמו, שני שירים – ביניהם השיר הזה, שהוא במקור של פרדריק נייט, והגרסה שלהם ספוגה יותר באלכוהול ומתאימה הרבה יותר לפאב מואר וחמים במיניאפוליס (שם הם מצולמים).  כהן הצליח לקחת את השיר, להחיות אותו ולתת לו את הכבוד הראוי לו, אבל Afghan Whigs הצליחו לחדור ללשד הרגש שהשיר הזה מנסה לעטוף במילים.

תשעה.  Fountain and Fairfax

השנה היתה 1995.  אולי 1996 – סדרות לא זכו להיות משודרות בארץ באותו הזמן כמו ששודרו בארצות הברית אז, ואנחנו היינו רק שלוש או ארבע שנים אחרי הולדתו הרשמית של הערוץ המסחרי הראשון. הדבר הנכון,  המעט מעניין, בטלוויזיה, היה לעקוב אחרי קורותיהם של קלייר דיינס, לפני יוליה, לפני שהתחילה לרדוף אחרי הגרסה האמריקנית לאסי כהן, ושל ג'ארד לטו, לפני שהפך לכוכב רוק ולפני שאיפשר לבראד פיט להרוס משהו יפה.  המוזיקה שליוותה את הסדרה, כמות מדודה ומחושבת של שירים במקומות הנכונים, היתה מוזיקה נכונה – בדיוק השירים שהייתם מצפים לשמוע, או שחברות התקליטים בשיתוף עם אחראי המוזיקה של הסדרה היו מצפות שתשמעו, מהדהדים בין הלוקרים במסדרונות בית הספר המצולם ההוא.  אבל אז, באחד מהפרקים, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת – "Fountain and Fairfax", ששוכן בלב "Gentlemen".  זה אחד מהשירים הקליטים יותר באלבום, אחד המזמינים יותר להתעמק במה שקורה בתוכו, ושמעתי אותו בתכנית הזו לא הרבה אחרי שלמדתי להכיר את הלהקה לראשונה.  על סמך הלהיטים היחסיים שלה, ועל סמך השיר הזה, נדמה היה שחוויית ההיכרות עם הלהקה הזו תהיה משהו מאד מעניין.  ואולי סדר האלבומים שבהם למדתי להכיר את Afghan Whigs – קודם "Gentlemen", אחר כך "Black Love", אחר כך כל השאר, עזרה להבין את העולם שלהם טוב יותר.

עשרה.   Somethin' Hot

וככה נפתח האלבום האחרון שלהם (בינתיים), "1965".  הצהרת כוונות מדויקת לגבי האופי של המוזיקה, של כתיבת השירים ושל העברת השירים לאורך כל האלבום הזה.  נשמע גם כמו שיר מצוין לפתוח בו הופעה. ואולי.

אחד עשר.   I Hear a Symphony

חלק ניכר ממערכת היחסים המורכבת של Afghan Whigs עם האמנים שהשפיעו עליהם היו גרסאות כיסוי למגוון רחב של שירי מוטאון.  ב-EP שהקליטו אחרי שסיימו להקליט את "Gentlemen", שנועד ללוות את צאתו של הסינגל האחרון מהאלבום, "What Jail is Like", הם בחרו לכלול שבעה שירים – כמות יוצאת דופן ל-EP, ששלושה מתוכם (בנוסף לשיר שלשמו התכנסנו) הם גרסאות כיסוי מהוקצעות ומוקלטות באולפן, ושלושת הנותרים הם שירים מהופעות – אחד מהם הוא מחרוזת צנועה של גרסאות כיסוי לשני שירים של ה-Supremes, שנשמעים, אחרי הכל, מאד דומים.  הנה אחד מהם בגרסה מוקדמת יותר, בהקלטה לתחנת רדיו.

שנים עשר. Faded

אם תחזרו בזמן לרגע לשבוע שעבר ולמהדורה הקודמת של האנציקלופדיה הזעירה הזו, תוכלו למצוא שם בתגובה מאת דוד לינק להופעה המלאה של Afghan Whigs בפסטיבל פרימוורה לאחרונה.  הוא מציין שהם לא סיימו שם את ההופעה עם "Faded", כמו שקיוויתי בקול בפוסט שמעל.  אני לא מעריץ גדול של Afghan Whigs עד כדי שאני יודע את כל הסטליסטים של ההופעות שלהם בעל פה, אבל עד כמה שאני יודע הם לא נוהגים לבצע  לעתים קרובות בהופעות פסטיבלים שלהם (שהסטליסט שלהן בדרך כלל שונה, בהתאם לנסיבות, מסטליסט של הופעה רגיל) את "Faded".  אולי זה בגלל ההופעה הזו, בפסטיבל ביזאר בגרמניה ב-1995 שבה הם היו צריכים להפסיק את השיר כדי שכוחות האבטחה של הפסטיבל יפנו מהקהל צופה צעיר שהחליט להתפרע ולעשות לא שמח לכל הנוכחים.  גרג דולי הציע לו לעלות על הבמה ולסיים את זה כמו גברים.  כוחות האבטחה בחרו לא לאפשר לו את התענוג.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שבו תושלם האנציקלופדיה הקטנה הזו עם רשמים מההופעה – מסע אל הכלא שהיה אחד מכורי המחצבה של הבלוז.

 

The Afghan Whigs – מורה נבוכים: פרק ראשון

1. לפני הכל

בעיתוי טוב עם מורה הנבוכים שמתחיל להיפרש למטה, Afghan Whigs מוציאים שיר חדש ומאפשרים להוריד אותו, חינם אין כסף, מהאתר שלהם.  הוא נקרא "See and not See", הוא גרסת כיסוי נוספת שמעלה באוב שיר נשכח, אולי אפילו לא ידוע, משנות השישים, והוא לא פאר היצירה שלהם או משהו שיגרום לכם ליפול מהכיסא ואז לקום ולהקיף את החדר בצעקות שמחה ואגרופים באוויר, אבל הוא שיר חדש של Afghan Whigs ובזמנים הטרופים האלה גם זה משהו.  (באותה הזדמנות הם גם ביצעו את השיר, לראשונה בתכנית טלוויזיה מאז לפני הרבה מאד זמן, אצל ג'ימי פאלון, וגם ניערו את האבק מעל "I'm Her Slave").

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מיני-אלבום יצירות הקסיו של יאיר קז, ופרנק זעתר העיר בתגובות שגם מורפלקסיס הוציא אלבום על טהרת הקסיו לאחרונה, שאפשר למצוא כאן, ושגם הוא ראוי לאזכור ולהאזנה. אז הנה – אזכור עכשיו, האזנה – כדרכי עם אלבומים חדשים כמו גם ישנים, אחר כך.

אני אודה – אני מציץ ב-Tiny Mix Tapes וב-Pitchfork מדי פעם, כשאני כותב את המהדורה ה(לא מאד) שבועית (בזמן האחרון), רק כדי לדעת אם יש לי משהו לכתוב בפינת המתים המוזיקליים השבועית.  אבל הפעם מצאתי שם חדשה משמחת ולגמרי לגמרי לא קשורה למתים מוזיקליים שבועיים:  ביל פיי הולך להוציא אלבום חדש, הראשון שלו מזה ארבעים שנה, באוגוסט. אם המילה העיקרית שלכם בתגובה על החדשה הזו היא "מי?", אתם חייבים לעצמכם לסור ליוטיוב לרגע, לכתוב שם "bill fay" בתיבת החיפוש ולתת האזנה בכמה מהתוצאות.  ואתם יכולים להחשיב את עצמכם ברי מזל – בתור הכנה לאלבום הקודם שלו הייתם צריכים ללכת כל הדרך לחנות התקליטים.

 

2. the Afghan Whigs – מורה נבוכים

קרוב לוודאי שלאלו מכם שהולכים לצפות ב-Afghan Whigs מתאחדים בהפגנתיות על במת ה״בארבי״, פעמיים באמצע החודש הבא – בשישי ה-15.6 ושבת ה-16.6, יש כבר כרטיסים לאחת מההופעות או לשתיהן. קרוב לוודאי שרובכם התכוננתם לקנות את הכרטיסים האלה כבר אחת עשרה שנים. ובכל זאת, עצם העובדה ש-Afghan Whigs החליטו לכבד אותנו ולאפשר לישראל להפוך להיות המקום היחיד בינתיים מחוץ לארצות הברית שיש בו יותר מהופעה אחת בסיבוב האיחוד הזה, פותחת פתח – קטן, אבל קיים – למי מכם שרוצים להתנסות בהיכרות עם להקה שפספסתם בשנות התשעים, ואולי חלק מכם כבר הספיקו לשכוח ורוצים להכין את עצמם בצורה הראויה למפגש עם גרג דולי וחבר מרעיו – ובשבילכם הגוספל הופך להיות אנציקלופדיה קטנה ל-Afghan Whigs למשך שלושת השבועות הבאים. נתחיל, לפי הסדר, בעבר:

3. תשומת הלב שלכם, בבקשה – עכשיו כבו את האור

The Afghan Whigs

אם תשאלו את גרג דולי, והיו כבר הרבה עיתונאים ששאלו אותו את השאלה הזאת לאורך השנים, הוא יגיד לכם שהוא לא מאד מרוצה מההכללה הגורפת שמכניסה, בתנועת יד זלזלנית משהו, את הלהקה שלו לתוך מכלול הלהקות שמרכיבות את הז׳אנר שהיה מי שהחליט לקרוא לו גראנג׳. הרי גראנג׳, הוא יגיד לכם, הוא סגנון מוזיקלי ייחודי כמעט באופן בלעדי לסיאטל, וושינגטון, והם בכלל מסינסינטי, אוהיו. אבל העובדות הן שם: את האלבום השני של הלהקה, ״Up In It", הם הוציאו ב-Sub Pop, הלייבל המזוהה ביותר עם גראנג׳ (אולי זה שהמציא אותו, בעצם). הם היו הלהקה הראשונה והיחידה שלא מדרום-מזרח ארצות הברית שהוחתמה בלייבל, ועד שהם עברו לחברת תקליטים גדולה יותר, הם הספיקו להקליט שם שני אלבומים ואי. פי., שהניב כמה מהניצנים הראשונים של הדברים שהבדילו אותם מלהקות אחרות של התקופה.  האלבום הראשון שלהם ב-Sub Pop, שנקרא "Up In It", ניסה, אולי בהוראות הלייבל ואולי לא ברצון רב מדי של חברי הלהקה, ליישר קו עם שאר התוצרת של להקות אחרות של הלייבל באותה תקופה.  היה בו הרבה דיסטורשן והרבה רעש,  השירה הצועקת שבו אמנם הפרידה את עצמה מהנהמות המקובלות על שאר הזמרים של הז'אנר אבל התוצאה הכוללת עדיין היתה מעורבלת ובוצית מספיק כדי להיחשב לגראנג', אם כי בשוליים הרכים של הגראנג'.  אבל כבר באלבום השני שלהם בלייבל, "Congregation", הם הדגימו שלושה מהמאפיינים שהפכו אותם ללהקה כל כך שונה וכל כך ייחודית בנוף של הלהקות שאיכלסו את עולם המוזיקה באותה תקופה – הראשון היה הנטייה המוחלטת שלהם להשקיע ברגש ובמהות של השירים שהקליטו ופחות בנכונות הטכנית שלו.  אז הקול של דולי הצליח לפגוע בסולם שהוא ניסה לשיר בו רק פעם בכמה צלילים, במיוחד כשהוא המריא למחוזות הגבוהים יותר של המנעד שלו;  אז הגיטרה של מק'קולום לפעמים יצאה לסולואים שהיא לא יכלה לחזור מהם, בעיקר כשהסולואים האלה היו כרוכים בשימוש בסלייד.  אבל כשהיינו לוקחים כמה צעדים אחורה מהמוזיקה הזו ומביטים בריכוז ממש, כמו בתמונות התלת ממדיות שאיכלסו גם הן את התקופה ההיא, היינו מצליחים לראות למה הם התכוונו ומה שהם התכוונו אליו היה בדרך כלל ראוי הרבה יותר מהתוצר הקל יותר לעיכול של הרבה להקות אחרות.  השני היה השימוש המדוד ויוצא הדופן שלהם בגרסאות כיסוי – ובין גרסאות הכיסוי שהחליטו לבצע, שהיו בדרך כלל של שירים, אמנים ולהקות שהשפיעו עליהם, היו גם גרסאות יוצאות דופן ולא צפויות:  באלבום הזה, למשל, הם בחרו לבצע את "The Temple" מתוך המחזמר "ישו כוכב עליון".  בהופעות שלהם, במיוחד מתקופת "Black Love" המאוחרת יותר, הם עלו לצלילי גרסת כיסוי ל-"Heaven on Their Minds" שפותח את המחזמר.  והשלישי היה הנטיה שלהם לשלב את ההשפעות שלהם – בעיקר בלוז, סול ורית'ם אנד בלוז ישן – במוזיקה שלהם.   השילוב הזה היה אמנם מרומז ולא מאד נרחב באלבום השני, אבל הוא הלך והתרחב לאורך הקריירה שלהם (והגיע לשיא באלבום האחרון שלהם, ששמו הוא כשם השנה שמבחינתם היתה בעלת המשמעות הרבה ביותר על המוזיקה שהשפיעה עליהם).

האלבום השני הצליח במידה לא מועטה ולא ברורה מאליו ללהקה שחתומה ב-Sub Pop.  על אף ההצלחה של גראנג' כז'אנר בתחילת שנות ה-90, לא כל הלהקות שהיו חתומות בלייבל הזה הצליחו במידה שווה – להקה שיכולה לתת עדות מוצלחת במיוחד לחוסר התיאום של הצלחה לעומת כשרון היא להקה שהנהיג חבר טוב של דולי, Screaming Trees, שזכתה גם היא ללהיט בינוני אחד או שניים בתקופת פעולתה אבל דעכה כשהעולם הפסיק להתעניין בצלילים שיצאו מסיאטל.  את ההצלחה הזו, שהתחילה לתת אותות בשוליים של רדאר המיינסטרים של אלו שמביטים ברדאר המיינסטרים ומחפשים בו נקודות קולניות, הם תירגמו לחתימה בחברת תקליטים גדולה יותר – אלקטרה – שגם, בכוונה או שלא בכוונה, היתה מקפצת הקריירה של הרבה מהאמנים ש-Afghan Whigs החשיבו כהשראה.   בחסות החברה הזו הם הוציאו את "Gentlemen", שבו לא רק שיכלו להשתמש בקנווס רחב יותר – כל האלבום – למוזיקה שלהם ולמה שרצו להגיד, אלא גם יכלו לעשות זאת מול קהל מאזינים הרבה יותר רחב.  "Gentlemen" היה סוג של אלבום קונספט – לא רק מהסיבה הבנאלית (השיר הפותח הוא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת [תיקון טעות: מסתבר שאני לא זוכר את "Gentlemen" כמו שהייתי רוצה לזכור – השיר הפותח הוא לא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת – השיר הסוגר הוא כמובן קטע אינסטרומנטלי.  השיר הפותח, "If I Were Going", חולק כמה שורות עם "Debonair" שמופיע מספר שירים אחריו]), ולא רק מבחינת הסאונד והאווירה שנשמרו לאורך כל האלבום והפכו אותו לייחודי יותר, אלא גם מפני שנראה שכל שיר בו משלים את השיר הקודם ומוסיף לו, מפשיל רבדים נוספים מהאישיות של המספר – שהוא כל התחנות לאורך הספקטרום בין מפלצת לבין ג'נטלמן.  דולי לבש את הדמות הזו ולא פשט אותה עד תום האלבום, ובעיקר, אולי רק, בזכות הדרך שבה הוא לקח את ידו של המאזין והוביל אותו לאורך האלבום, האלבום הזה הוא כל כך ייחודי.

אחר כך בא האלבום האהוב עליי של Afghan Whigs – אני נוטה לזכור שהוא גם האהוב על גרג דולי, לפי תשובות שלו בראיונות, אם כי יכול להיות שזה רק מה שאני רוצה לזכור – "Black Love".  את מה שהאלבום הקודם הציב בתור עיצוב מוזיקלי ייחודי בפנים, ועיצוב וויזואלי ייחודי בחוץ, האלבום הזה קיבע כדרך שבה Afghan Whigs עושים עסקים.  על העטיפה תמונה שאומרת הרבה יותר מאלף מילים.  במקרה הזה זו מאפרה ומעליה קיסם מעלה עשן בגווני ספיה.  על גבו של הדיסק אין זכר לשמות השירים או לשום מידע אחר.  רק תמונה נוספת, שאומרת גם היא יותר מאלף מילים, ומילים אחרות, שאמורות להוסיף לחוויית ההאזנה.   בפנים מילות השירים מלוות בתמונות שיש בהן רמז למה שמועבר בשיר.  ב-"Black Love" אלו תמונות בשחור-לבן, שמרמזות ברוב המקרים על החיבור שאי אפשר לנתק בין הייאוש לתקווה, בין הלילה שבעיר לבין הלילה שבנפש.  האלבום הזה מתחיל בצלילים מרחפים, לא קשורים, שחלקם מגיעים מכלי נגינה וחלקם מגיעים מהאוויר הלילי הקר של העיר – רעשים רחוקים, שקשה לשייך אותם לגורם מסוים, ורעשים קרובים יותר, חריקות שנשמעות כמו הצלילים של רכבת תחתית מתקרבת לתחנה ועוצרת בה.  בתוך כל זה, אחרי שהגיטרה מגלגלת את השטיח האדום, גרג דולי מתחיל לפרוש את משנתו: "הלילה, הלילה, אני נפרד מכל אלה שאוהבים אותי. זורק תנועה מגונה לאויבים שלי, ואני כבר לא כאן," והמשנה הזו תיקח אותנו למחוזות רועשים יותר ולמחוזות שקטים יותר, כאלו שיגרמו לנו לכעוס וכאלו שיגרמו לנו להרהר, ובסופו של דבר, דולי מניח אותנו בחזרה על המדרכה שטופת מי הביוב והזיעה והדם של המחוזות האפלים של העיר שבהם ביקרנו עד עכשיו, עם אחד מהשירים הכי יפים של Afghan Whigs, שהם נהגו לסיים בו הופעות שלהם מאז ימי "Black Love", ואני מקווה שהם יסיימו בו גם את ההופעות שלהם כאן – "Faded".

האלבום הבא שלהם, "1965", היה הרבה יותר משויף ומהוקצע, כיאות לאלבום של להקה שחתומה בחברת תקליטים גדולה, ושהאלבום הראשון שלה תחת מטריית חברת התקליטים הזו היה הצלחה גדולה והאלבום השני היה הצלחה קצת פחות גדולה.  הלהקה ניסתה לשלב את הרצון להתקרב להצלחה מסחרית עם הרצון לשמר את כל מה שהיה ייחודי להם מבחינה מוזיקלית, והאלבום הזה הוא מוצלח – ויש בו רגעים טובים יותר ורגעים פחות טובים, והוא נשען הרבה יותר על היסודות המוזיקליים של הלהקה מאלבומים קודמים – אבל בסופו של דבר הוא הביא לפירוק הלהקה.  הם יצאו לסיבוב הופעות, מאולץ מעט, על גבי האלבום הזה, ובסופו של דבר החליטו שהם לא יכולים להמשיך ביחד.

על תעודת הפטירה, הזמנית, מסתבר, של Afghan Whigs, כתוב שהם נפרדו בגלל מרחק גיאוגרפי גדול מכדי שיהיה אפשר לגשר עליו באמצעות מעט מוזיקה פשוטה – ובזמן שבו התפרקו זה באמת היה נכון:  ריק מק'קאלום עבר לגור במיניאפוליס;  גרג דולי עבר ללוס אנג'לס;  וג'ון קרלי נשאר בסינסינטי.  דולי המשיך את החזון המוזיקלי שלו, זה שרצה להתחיל מיד אחרי "Black Love" ונאלץ לוותר עליו ולהיענות לדרישות חברת התקליטים (האלבום הראשון של Twilight Singers, הלהקה הנוכחית שלו, היה אמור להיות האלבום הבא של Afghan Whigs.  השם המקורי של השיר "Love", שנמצא במרכז האלבום, הוא "Black Love", והוא תוכנן להיות חלק מהאלבום שחולק איתו את שמו).  מק'קאלום וקרלי המשיכו כל אחד בלהקה משלו.  (ל-Afghan Whigs היה, כמובן, מתופף מאז תחילת דרכה, אבל הוא היה יציב – סטיב ארל – רק עד "Gentlemen", ואחרי שעזב, הלהקה נהגה כמנהג "ספיינל טאפ" והחליפה מתופף כל ארבע דקות.  הם הקפידו, אמנם, על כלל מוזר שבמסגרתו אף אחד מהמתופפים שלהם הוא לא מתופף בתור הכלי הראשון שהוא מנגן בו, ואכן כל המתופפים בעברם, כולל סטיב ארל, המשיכו לנגן בכלים אחרים לגמרי בלהקות אחרות לגמרי בהמשך).

המהדורה הנוכחית של Afghan Whigs, שכוללת את שלושת החברים המייסדים, את דייב רוסר, הגיטריסט של Twilight Singers, בתור גיטריסט חיזוק, את ריק נלסון על הקלידים (והוויולה, בשירים הנכונים) ואת קאלי סימינגטון על התופים, נולדה בתור סיבה חד פעמית ראויה במיוחד ללכת ולבקר בפסטיבל I'll Be Your Mirror, שאותו אוצר גרג דולי השנה, ונדמה שהרעיון לאחד את הלהקה לא היה נולד אם Guided By Voices, שהיו אמורים להיות הלהקה שסוגרת את הפסטיבל השנה, לא היו מבטלים את ההופעה שלהם.  הצדק בעולם המוזיקה הוא צדק אכזר – חוסר האיחוד של להקה אחת מוביל לאיחוד של להקה אחרת [בירור מאוחר יותר מעלה שהאיחוד של Guided by Voices נמשך כמתוכנן, אבל לא בפסטיבל שאותו אוצר גרג דולי. אז יש מקום לאיחוד לכולם, מסתבר].  יש שיר חדש, שמרמז על אלבום חדש, ויש רצון, לפחות אצלי ואני כמעט בטוח שאצל כל שאר האנשים שחיכו בסבלנות אחת עשרה שנים לתחייתה המחודשת של הלהקה הזו, שסיבוב ההופעות הקטן הזה יצמיח אצלם איזשהו רצון לחזור ולעבוד כלהקה מתפקדת.  זה יהיה אתגר לא קטן בשביל גרג דולי, ש-Twilight Singers שלו מצליחה ומשגשגת מעט יותר עם כל אלבום שהיא מוציאה, ושיש לו מדי פעם פרויקטים אחרים שהוא נותן בהם סימנים, אבל כמו תמיד – האתגר שלו הוא הרווח שלנו.

 

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא ימשיך מורה הנבוכים הזה עם דגימה של מספר שירים ראויים, ובינתיים – רגע אחד מכל מדינה בעולם. ומזגן.

 

 

Versus the Spin – November 2010 Edition

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פיטר "סליזי" כריסטופרסון,  שידו נגעה לא רק בהקמת חברת העיצוב "היפגנוסיס" שאחראית בין השאר לרוב העטיפות המוצלחות של אלבומים של פינק פלויד, אלא גם בכמה מאושיות האינדסטריאל – Throbbing Gristle, ואחר כך Psychic TV ו-Coil (עם ג'ון באלאנס, שגם הוא נפטר החודש לפני שש שנים), נפטר בשנתו, בביתו שבבנגקוק, בגיל 55.

2. Versus the Spin – November 2010 Edition

חודש נובמבר מסתיים, וחודש דצמבר מתקרב כדי להחליף אותו.  לאמריקנים יש תרנגולי הודו ופשטידות דלעת.  לנו יש את האוסף הזה.  הנה:

1 The Punch Brothers The Punch Brothers – Kid A / Wayside (live in Newport Folk Festival, 2010)
בנג'ו, מנדולינה וכינור. לא בדיוק הכלים שהייתם מדמיינים בהם גרסת כיסוי ל"Kid A". ללהקה הזו, שהיא צאצאה של להקת הבלוגראס המאד מוצלחת Nickel Creek, קוראים The Punch Brothers (ולנגן הבנג'ו שלה, במקרה, קוראים נועם פיקלני) והכאוס שחותם את גרסת הכיסוי שלה גולש כל כך בטבעיות לקטע מקורי שלהם, שהשארתי גם אותו.
לשמוע לקנות
2 Larry Barrett Larry Barrett – The Big Slowdown
לארי בארט הוא מוזיקאי מדור שמתחיל להיכחד. הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כשהשאיר בנונשלנטיות שתי קלטות דמו בחברת תקליטים (גרמנית) בזמן שהיה נגן הופעות של להקה אחרת, והציע להם להקשיב למוזיקה בזמנם הפנוי. מאוחר יותר, חברת התקליטים היתה צריכה לשכנע אותו להקליט את המוזיקה החדשה שניגן בהופעות ולהוציא אותה בתור אלבום. הקול של בארט מזכיר קצת את זה של מייקל סטייפ, אף על פי שהם לא חולקים מהמים של את'נס, ג'ורג'יה (בארט הוא מסיאטל), והמוזיקה שלו היא קליטה במידה הנכונה ומקורית במידה הנכונה כדי לגרום לנו להבין למה חברת התקליטים ההיא התלהבה ממה ששמעה כבר בשתי הקלטות הראשונות.
לשמוע לקנות
3 Leonard Cohen Leonard Cohen – Because Of
לאונרד כהן, כבר משורר מזקין שמביט ממרומי הגבעה על העולם שהולך ומתרחק, מתחיל לסכם כבר כמה שנים, ובאלבום האחרון שלו, בינתיים, שר את השיר הזה – מעין מבט לאחור על האהבות שהיו לו ולא היו לו והדרך שבה השירים שלו מתגלגלים להיות אהבות חדשות והאהבות החדשות שלו מתגלגלות להיות שירים. כהן, כמובן, יודע שהדרך הבטוחה ביותר היא לתפוס את היום משני הקצוות שלו ובמקביל לכל הסיכומים כבר עובד על אלבום חדש.
לשמוע לקנות
4 Ani Difranco Ani Difranco – Letter to a John
כשאני דיפרנקו תפסה את האוזן שלי בחנות דיסקים בגלזגו, היא כבר היתה מגובה בלהקה, שכללה גם באס ותופים, אבל בארבעה מתוך חמישה האלבומים הראשונים שלה אלה היו רק היא והגיטרה האקוסטית שלה שהתמודדו לבד עם המילים הקשות שלה, המוטחות במאזינים כדי לעורר אותם מהתרדמה שלהם. השירים שלה מרחפים מעל, ונכנסים לתוך הנשמות של, כל הבחורות האבודות שהיא בוחרת לגלם בהם, ובמקרה הזה, שבו היא דווקא כן בוחרת לצרף לשיר שלה באס ותופים, זה נסיון שלה לתת נופך אחר, אנושי יותר, לסיפור של חשפנית בעל כורחה.
לשמוע לקנות
5 Rich Poor Ones Rich Poor Ones – Milwaukee
כנראה שמילווקי, העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בוויסקונסין, היא לא העיר הכי נערצת בארצות הברית. אני מסיק את זה משני דברים שאני מוצא ברשת – הראשון הוא שאלה של מישהו באתר שבו משתמשים עונים על שאלות של משתמשים אחרים – למה אין שירים על מילווקי, כשיש שירים מפורסמים על הרבה ערים אמריקניות אחרות? השני הוא העובדה שצריך להרחיק עד נורבגיה כדי למצוא שבעצם יש. אני לא מאמין שחברי הלהקה הזו, שכבר הספיקה להתפרק ושהסולן שלה כבר הספיק לפצוח בקריירת סולו מצליחה למדי במדינה הצפונית, ביקרו אי פעם במילווקי, או שיש לה איזושהי חשיבות בשבילם, אבל היא התאימה כנראה לשם של השיר הכל כך נורבגי הזה.
לשמוע לקנות
6 Dar Williams Dar Williams – Starman
הגולשים באתר של דאר וויליאמס נתבקשו לבחור בשיר, שגרסת כיסוי שלו וויליאמס תבצע ותוציא כסינגל דיגיטלי. אחרי סיום ספירת הקולות גילו אנשי האתר של וויליאמס שהשיר המבוקש הוא "Starman" של דיוויד בואי – בחירה מצוינת לכל הדעות. וויליאמס, בתורה, עשתה את מה שכל אמן שמכבד את עצמו היה עושה, וניסתה ככל יכולתה למצוא דרך להפוך את השיר הזה, ולו בכמה הבדלים קטנים, לשיר שלה. הוא יצא במקור בגרסת ליקוויד אודיו – וגם השיר וגם הטכנולוגיה כבר עברו מן העולם. עכשיו הוא מרחף לו כ-MP3 ברחבי האינטרנט, והנה הוא הגיע גם לכאן. אתם צריכים לנצור אותו, אם כן. השמועות אומרות שהוא נדיר.
לשמוע לקנות
7 The Divine Comedy The Divine Comedy – Make It Easy on Yourself (live at Shepherd's Bush Empire, 1997)
ב-1997, כשניל האנון והלהקה שלו כבר זכו להצלחה מסוימת, האנון יכל להגשים חלום קטן ולהופיע, עם תזמורת שלמה, בשפרדס בוש אמפייר בלונדון. כמה דברים טובים יצאו מההופעה הזו, ומהחזרות שקדמו לה. הדבר הראשון היה המיני-אלבום "A Short Album About Love" שהוקלט כולו בחזרות לקראת ההופעה, עם התזמורת המלאה שמשתתפת בהופעה. הדבר השני היה מגוון גרסאות כיסוי לשירים שזקוקים לתזמורות, שפוזרו בסינגלים מתוך המיני-אלבום. זה אחד מהשירים האלה, גרסת כיסוי לאחים ווקר, שכשחושבים על זה – היא אך מתבקשת מלהקה כמו The Divine Comedy.
לשמוע לקנות
8 Lisa Gerrard Lisa Gerrard – Sanvean (I Am Your Shadow)
אחרי שהקימה את הצמד Dead Can Dance עם ברנדן פרי, והקליטה איתו מוזיקה שבעיניי היתה הבבואה המודרנית של מוזיקה כנענית – מוזיקה מזמנים רחוקים ומתרבויות רחוקות שרק הדים שלהן מבצבצים היום, בעיקר מבין הריסות, ולאחר הקלטת וצילום ההופעה שבזכותה שמעתי את הלהקה בפעם הראשונה, ליסה ג'ררד החליטה לצאת לקריירת סולו, באלבום שכלל גם את השיר הזה. כמה עשרות סצינות סוחטות דמעות בסדרות וסרטים אחר כך, השיר הזה עדיין מוכיח כמה המוזיקה של הצמד הזה ונגזרותיו יכולה להיות מלאה ברגשות, גם כשהיא מנותקת מקונטקסט של שפה או מילים.
לשמוע לקנות
9 Afghan Whigs Afghan Whigs – Be for Real
"תודה על השיר, מר דמי," אומר ליאונרד כהן בסיום הגרסה שלו לשיר הזה באלבום "The Future". מר דמי הוא טד דמי, הבמאי של הסרט "בחורות יפות", ואת השיר הזה, שבמקור ביצעה מרלנה שואו בשנות ה-70, מבצעת כאן Afghan Whigs, שהסולן שלה, גרג דולי, אחראי על ההפקה המוזיקלית של פסקול הסרט – שכלל בין השאר שירים של הלהקות של שני שותפיו לגלגול הראשון של Twilight Singers, שון סמית' והרולד צ'יצ'סטר.
לשמוע לקנות
10 Swell Season The Swell Season with the Low Anthem and Tao Rodriguez Seeger – The Auld Triangle (live in Newport Folk Festival, 2010)
מאז שהכרתי אותם, נדמה ש-The Low Anthem נמצאים בכל מקום שבו אני נחשף למוזיקה. כאן, למשל, The Swell Season, שהם הלהקה שהוקמה בעקבות ההצלחה של שיתוף הפעולה בין גלן הנסארד ומרקטה אירגלובה בסרט Once ובפסקול שלו, וחתמו את סיבוב ההופעות המשותף שלהם עם הלהקה בפסטיבל ניופורט, מעלים אותם על הבמה כדי לעזור להם בשיר שחותם את ההופעה הזו, שאת מילותיו כתב המחזאי (וסופר ומשורר וכותב מאמרים) האירי ברנדן ביהן ללחן עממי. הם נעזרים גם, בשביל אפקט הפאב האירי שקשה לשחזר בניו אינגלנד, בטאו סיגר, שהוא הנכד של פיט סיגר, ובקהל.
לשמוע לקנות
11 Deacon Blue Deacon Blue – Real Gone Kid
שנות השמונים היו עשור קשה מכל מיני סיבות. מעבר לסיבות הברורות מאליהן, אלו שקשורות בתסרוקות ספציפיות ובהחלטה המצערת משהו של גברים להתאפר ולענוד תכשיטים מוגזמים בקליפים לשירים, מכל סוג שהוא, שנות השמונים היו רוויות כל כך במוזיקה מסוגים מסוימים, שלהקות מסוימות, כמו Deacon Blue למשל, זכו להכרה סמלית אז, וכמעט בשום הכרה מאז. אבל הלהקה הזו היא אחת מהדוגמאות הטובות יותר למוזיקת פופ מוצלחת, ואפשר להגיד את השם שלה בנשימה אחת, בזכות המוזיקה אם לא בזכות המילים, עם Prefab Sprout.
לשמוע לקנות
12 Radiohead Radiohead – Kid A
הביצוע ההוא, שפותח את האוסף הזה, תקע את השיר הזה, המקורי, בראש שלי למשך כמעט שבוע שלם. עשיתי את אחד מהדברים שהייתי יכול לעשות כדי לגרום לשיר הזה להפסיק להיות תקוע בראש שלי, מפני שזה קשה, אחרי הכל, לזמזם שיר מהסוג הזה של רדיוהד לאורך זמן, ויצרתי ממנו רינגטון. זה לא עזר. אבל לפחות כשאנשים מתקשרים אליי אני מעשיר את הסביבה המוזיקלית שלי ולו בקצת. רדיוהד, בדומה להרבה להקות אחרות, היו מושפעים ממגוון של מוזיקה מסוגים שונים לאורך השנים. לא בדומה להרבה להקות אחרות (ולמעשה, אני מכיר רק להקה אחת שאפשר לשים באותה קטגוריה), הם נתנו לכל הסוגים המגוונים של המוזיקה ששמעו לקחת חלק במוזיקה שכתבו, והפכו אותה למאתגרת יותר, שונה יותר ומאתגרת יותר. כאן, למשל, באות לידי ביטוי ההשפעות של Squarepusher ושל Aphex Twin על המוזיקה שלהם.
לשמוע לקנות

ֿ
את האוסף הזה אפשר למצוא, במשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תלת ממדי, שמט ממדי. פו הדוב!

גוספל חסר

1. במקום הכל

השבוע הולך להיות שבוע ללא גוספל.  שתי העבודות שאני עובד עליהן במרץ, בתקווה לסיים אותן עד סוף החודש (והשבוע), נוטלות את כל האנרגיה שאני מקדיש לכתיבה וחשיבה כרגע.  כל מה שאני יכול להציע השבוע, אם כן, הם השביבים הקטנים שבדרך כלל מקדימים את הפוסט עצמו, וזה שמסיים אותו:

יש הופעות שאי אפשר להימלט מהעובדה שהן הולכות להתקיים.  יש אזכור לגביהן בכל פינה אפשרית, בכל סוג אפשרי של מדיה.  ויש הופעות אחרות, שמפרסמים אותן בצניעות, מתוך תקווה שהשמועה, שתעבור מפה לאוזן, תספיק כדי למלא את האולם.  הופעה אחת כזאת הולכת להתקיים ב-12.11 במסגרת "פסטיבל העוד", שמתרחש בין ה-11 ל-25 בנובמבר בירושלים.  Night Ark, שהתפרקו ומתאחדים במיוחד לצורך הפטסיבל, באים להופעה אחת (ועוד כיתת אמן אחת של ארא דינקג'יאן, נגן העוד ומנהיג הלהקה).  בינתיים ראיתי רק פרסומת אחת, קטנה, בדפי ההופעות של אחד מעיתוני סוף השבוע, ולא הרבה מעבר לזה, ובכל זאת אני מקווה שהקהל ימלא את האולם בהופעה הזו – שתתרחש ב-11.11, בתיאטרון ירושלים.  (ואם השם של הלהקה לא נשמע לכם מוכר, אתם קרוב לוודאי מכירים את "Homecoming" שלהם).

רציתי לחרוג ממנהגי לא להזכיר הופעות ישראליות בחלק הזה של הבלוג (לזה דואג, ביעילות מופתית, נדב לזר בדלת ליד), ולספר לכם על הופעת יום ההולדת ה-50 של דן תורן, והנה שכחתי, או משהו מהדברים האלה, וההופעה כבר היתה וחלפה, וכל מה שנותר לכם ולי הוא לקרוא את מה שכתב עליה עמי פרידמן ב-YNet.  בין השאר, מוזכרים שם רעיונות להוציא את ההופעה הזו בדיסק, או ב-DVD.  אני אשמח לשניהם – איזושהי מזכרת מהחגיגה המאד מוצדקת למישהו שהוא לא רק עמוד תווך של המוזיקה הישראלית (אני קצת חושש לדחוף את המילה "האלטרנטיבית" באמצע בין שתי המילים האלה, אז אולי היא שם ואולי לא), אלא גם אחד מהיוצרים שהכי לא-אכפת-להם-לא-להיות-במרכז-הבמה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   חברות הלהקה של ארי אפ, שנולדה בשם אריאנה פורסטר ואיחדה את להקת הפאנק שלה, The Slits, לאחרונה, לא ידעו עד כמה היא חולה עד הימים האחרונים של חייה, והיא נפטרה בגיל 48 ב-20 באוקטובר כשהיא מופיעה עד הרגע האחרון שזה התאפשר לה.

האלבום החדש של Twilight Singers מתקרב בצעדים איטיים מדי, לטעמי, ובינתיים גרג דולי לקח הרכב מצומצם ואקוסטי של הלהקה שלו, שכולל את דייב רוסר ועוד שני נגנים שאני לא מכיר, ויצא לסיבוב הופעות קטן, שעובר בארצות הברית, אירלנד, איטליה, אבל לא כאן, בינתיים.  זה מההופעה בפילדלפיה לפני ארבעה ימים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש רגעים שבהם אתה יודע שהגיע הזמן למצוא את הדרך הנכונה למוזיקה של אמן שאתה צריך להכיר, אבל עדיין לא.  זה רגע אחד כזה.

Versus the Spin – September Edition

1. לפני הכל

[הלינק למהדורה החודשית של  Versus the Spin, שלא עבד, הוחלף בלינק שכן עובד, במקום אחר.  חוץ מזה העולם מסתובב כסדרו]

שיר חדש ל-Twilight Singers!  גרג דולי סיים את העבודה על האלבום החדש, החמישי במספר, של הלהקה, שייצא בתחילת השנה הבאה, ושיר אחד מתוכו – דואט עם אני דיפרנקו – מוצע לכם להורדה חינם, תמורת כתובת המייל שלכם, כאן.

אחרי, או לפני, שתקראו על השירים שבאוסף החודשי הפעם, כדי לעבור דלת ליד ולקרוא את הפוסט הראשון בפרויקט החדש של גיאחה, שהולך להסביר לכם למה אתם רוצים להקשיב למוזיקה בפטיפון, ואיך עושים את זה.

2. Versus the Spin – September Edition

החודש הסתיים, כדרכם של חודשים, וזה אומר שהזמן הגיע לעוד מהדורה של Versus the Spin, שהשירים שבה הם אלה:

1 Talk Talk Talk Talk – Happiness is Easy
פול ווב ולי האריס, החצי השני והפחות בולט של Talk Talk, מרכיבים את הפיסות המפורקות של "Happiness is Easy" למרקחת דאב. זה חלק מאחד משני האלבומים ש-EMI הוציאו כדי לחלוב את פרת הכסף שהלהקה השאירה להם כשהחליטה לעזוב ולחפש לעצמה חברת תקליטים אחרת – אסופת רמיקסים מוזמנים משלימה לאוסף שהוציאה, שנקרא "Natural History".
לשמוע לקנות
2 The Brian Jonestown Massacre The Brian Jonestown Massacre – Take It from the Man
העולם שלנו מסתובב כמו שהוא מסתובב, ולכן קרוב לוודאי שאתם מכירים את Brian Jonestown Massacre יותר בגלל היריבות החצי פאתטית, חצי קומית שלהם עם The Dandy Warhols, שהיא נושא הסרט התיעודי שצולם עליהם, ופחות בגלל המוזיקה שלהם. וזה חבל, מפני שהלהקה הזו, אחת מהלהקות היותר פורות שקיימות, משנה סגנונות מוזיקליים מאלבום לאלבום ומצליחה להתמחות בכל אחד מהסגנונות המוזיקליים האלה ולהפוך אותם למשהו ייחודי להם. כאן, למשל, הם החליטו להפוך את הגראג' רוק של שנות ה-60 לאיזושהי דרגה של אמנות.
לשמוע לקנות
3 Ozzy Osbourne Ozzy Osbourne – No More Tears
בסוף השבוע שעבר, אוזי אוסבורן הגיע כדי להראות לאלפי האנשים שהחליטו לפקוד את פארק הירקון באותו ערב מאיפה משתין הדג אחרי שהוא שתה במשך יותר מארבעים שנה. השיר הזה, עד כמה שאני יודע, לא היה שם. [גבי מתקן אותי ואומר שהוא דווקא כן היה שם, במסגרת ההדרן]. אבל הוא כאן מפני שאני זוכר אותו במיוחד לחיוב מתקופת ההתוודעות שלי לרנדי רודס ולזאק וויילד, בימי לימודי הגיטרה הכבדים יותר.
לשמוע לקנות
4/5/6 Pink Floyd Pink Floyd – Another Brick in the Wall, part I / The Happiest Days of Our Lives / Another Brick in the Wall, part II
שלישיית השירים העוקבים הכי יעילה מאז שלושת החלקים של Sweet Thing של דיוויד בואי חייבת חלק נכבד מחייה המוזיקליים להתנסויות הדיליי של ג'ון מרטין.
לשמוע לקנות
7 Blue Roses Blue Roses – Rebbeca
זו אמנם הפעם השניה ששיר של הזמרת הזו, לורה גרובס, שקוראת לעצמה Blue Roses כשהיא עושה מוזיקה, מופיע כאן, וזו עבירה על אחד מהחוקים הלא כתובים ולא מוגדרים של עשיית האוספים שלי, אבל יש אלבומים שפשוט צריכים את זה.
לשמוע לקנות
8 Nick Drake Nick Drake – Fruit Tree
ניק דרייק לא היה בדיוק זמר מפורסם כשהוא הקליט את השיר הזה. היו צריכות לעבור כמה שנים ומוות אחד כדי שהוא יקבל את ההכרה שהוא ראוי לה, אבל בכל זאת הוא הצליח לתפוס בשיר הזה את האווירה הנכונה של התסכול בפרסום שאין בו אושר ואין בו תקווה, כזה שהיה עשוי להיות מנת חלקו אם היה זוכה בפרסום הזה בתקופת חייו הקצרה. שנים אחר כך, חברת התקליטים שלו שערכה בוקס-סט של המוזיקה שלו קראה לו על שם השיר הזה, בהגדרה מדויקת של כל מה שעבר עליו מאז.
לשמוע לקנות
9 Pete Yorn Pete Yorn – June
בתקופה שבה רוב כהני האמו התחבאו מאחורי שמות להקות שהכילו רק את עצמם, או ריכזו מסביבם עוד אנשים מוכשרים כדי לתת לשם הלהקה שבחרו לעצמם לגיטימציה, פיט יורן התעקש להמשיך ולהיות יוצר בודד, שחותם על האלבומים שלו בשמו האמיתי.
לשמוע לקנות
10 Jolene Jolene – China Card
ל-Jolene, להקת אלט-קאנטרי מקרוליינה הצפונית, יש הרבה השפעות מוזיקליות. אחת מהן היא קרוב לוודאי דולי פרטון, שעל שם שיר מפורסם שלה הם נקראים. השפעה אחרת, ואותה מאד קל לשמוע כאן, היא R.E.M.
לשמוע לקנות
11 Afghan Whigs Afghan Whigs – Crazy (live at Bohager's, Baltimore, MD, February 1999)
במסגרת סיבוב ההופעות של Twilight Singers שלפני האלבום האחרון שלהם בינתיים (ועוד מעט אחד חדש!) הלהקה החליטה לאמץ את הלהיט של Gnarls Barkley ולבצע גרסה שלו, ולכן היה סיכוי טוב שבכל הופעה נתונה יהיה אפשר לשמוע את גרסת הכיסוי ההיא בתור הדרן או את השיר הזה, של Afghan Whigs, הלהקה הקודמת של גרג דולי, או את שניהם. באחת משתי ההופעות שלהם בישראל זכינו לשניהם, למשל, שזה תמיד דבר טוב. מפני שזה השיר האהוב עליי של Afghan Whigs.
לשמוע לקנות (את גרסת האלבום)
12 Cynic Cynic – How Could I
כש-Cynic נכנסו להקליט את האלבום הראשון הזה שלהם ב-1993, Roadrunner Records, שבשבילם האלבום הזה הוקלט, קרוב לוודאי ציפו למשהו כבד, מהיר ומלא נהמות גרוניות, המאפיינים העיקריים של הדת' מטאל שבזכותו הלהקה היתה מפורסמת במהלך שנות ההופעות שלה לפני הקלטת האלבום. אבל הלהקה הביאה עוד סגנון מוזיקלי מפתיע ממיאמי, המקום שממנו היא מגיעה – פיוז'ן. הלהקה היתה כמעט צריכה לוותר על הנהמות הגרוניות, מאחר וסולן הלהקה, פול מסדיוול, כמעט איבד את הקול שלו לפני ההקלטות. קלידן הלהקה התנדב לתרום במקומו את הנהמות הגרוניות הנדרשות כדי להציל את שמה הטוב של הלהקה ומסדיוול הסתפק במשפטים קצרים, מועברים דרך ווקודר.
לשמוע לקנות
13 אמיר שור אמיר שור – דוריס
בשנות ה-90 ותחילת המאה הזו מוזיקת האינדי התל אביבית הצמיחה כמה לייבלים מעניינים, שרובם לא החזיקו מעמד יותר מדי זמן. אחד מהלייבלים היותר מעניינים של התקופה הזו היה Fast Music, שהרעיון שלו היה פשוט – ללייבל יש אולפן וכל האמנים של הלייבל צריכים להקליט בו, ויש להם זמן מוגבל – שלושה ימים – לסיים אלבום כדי להוציא אותו. הרעיון היה שהמוזיקה שתצא בלייבל תהיה סוג המוזיקה שאפשר ורצוי לעשות בשלושה ימים. אמיר שור, שהיה הבעלים של הלייבל ביחד עם ג'נגו, עשה מוזיקה שלא תמיד עמדה בתנאי המוזיקלי הזה, אבל הוקלטה בצורה מינימלית – בעזרתם של אמנים אחרים מהלייבל כמו ג'נגו עצמו ומיכל קהן. הלהיט המאד מינורי מהאלבום הראשון שלו, בעל אותו השם, הוא "בסוכות". השיר הזה לא היה להיט בשום רמה, וחבל.
לשמוע לקנות – בחנות הדיסקים יד שניה הקרובה למקום מגוריכם?
14 The Who The Who – Go to the Mirror!
כש-The Who עלו על הבמה בוודסטוק, בארבע בבוקר של היום השלישי של הפסטיבל, הם לא התייחסו לוודסטוק כמו לפסטיבל – כזה שבו כל להקה מבצעת סט מקוצר יותר ויורדת כדי לפנות מקום ללהקה הבאה אחריה. הם התייחסו לזה כמו הופעה רגילה לחלוטין שלהם, ומכיוון שבאותו הזמן מסע ההופעות שלהם נועד לקדם את אופרת הרוק המורכבת שפיט טאונסנד כתב, "טומי", הם ביצעו עשרים וחמישה שירים, שרובם היו מהאלבום, וחתמו בחזרה על אחד המוטיבים המוזיקליים המפורסמים מהאלבום – זה שטמון בתוך השיר הזה, ובאותם רגעים השמש עלתה וסייעה להם להעביר את המסר שלהם למי מהקהל שנשאר ער.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, כרגיל, למשך שבועיים, כרגיל.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – משום מה יש אינפלציה של סרטים אמריקניים חדשים על מפלצות ענקיות מהחלל.  הנה אחד מהם.

Versus the Spin – July Edition

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1 The Chap The Chap – Now Woel
The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
לשמוע לקנות
2 Jim White Jim White – Corvair
ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
לשמוע לקנות
3 Radiohead Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
לשמוע לקנות
4 Rachel's Rachel's – With More Air than Words
קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
לשמוע לקנות
5 Afghan Whigs Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
לשמוע לקנות
6 Marillion Marillion – Jigsaw
זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
לשמוע לקנות
7 Pink Floyd Pink Floyd – The Final Cut
זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
לשמוע לקנות
8 The Divine Comedy The Divine Comedy – The Certainty of Chance
אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
לשמוע לקנות
9 David Bowie David Bowie – Ashes to Ashes
השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
לשמוע לקנות
10 Suzanne Vega Suzanne Vega – Rosemary
השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
לשמוע לקנות
11 Secret Mommy Secret Mommy – Dance Studio (edit)
אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
לשמוע לקנות
12 Mark Eitzel Mark Eitzel – Everything is Beautiful
יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.

Versus the Spin – מהדורת יוני

 1. לפני הכל

בפינת המתים  המוזיקליים השבועיים: אנדי יוז, שהיה מבין המוזיקאים שעברו בדלת המסתובבת שהיא ה-Orb בשלושה מאלבומיה, נפטר בגיל 45 ממה שהוגדר כ"מחלה קצרה".

ומייקל ג'קסון.  אני מקווה שתהיה לו עכשיו מנוחה.

2. Versus the Spin – מהדורת יוני

עוד חודש שלם (כמעט) עבר לו, והזמן הגיע לעוד מהדורה של Versus the Spin.  הנה מה שיש בה הפעם:

1 AC/DC AC/DC – Back in Black
יש מוזיקאים שהולכים לקראת המוזיקה שלהם מתוך ציפיה למילים שלהם, שיתירו איזשהו קשר ליריקלי, יסבירו איזושהי מציאות בלתי מובנת בחרוזים. AC/DC הם לא מסוג המוזיקאים האלה. אבל זה לא הופך את המוזיקה שלהם לפחות מעניינת.
לשמוע לקנות
2 Afghan Whigs Afghan Whigs – Debonair
זה אחד מהבונוסים שיש לי בתור זה שיש לו יד חופשית באוספים האלה – אני יכול לשים כמה שירים שקשורים לגרג דולי שאני רוצה באוסף אחד. במקרה הזה, שיר ישן של להקת האם שלו, מאלבום שלאחרונה יצאה לו גרסת מחווה.
לשמוע לקנות
3 David Bowie David Bowie – Strangers When We Meet
האלבום הזה, "Outside", הוא אחד מפסגות היצירה המוזיקלית של דיוויד בואי. הוא מכיל שש דמויות שונות, את כולן מגלם דיוויד בואי בעיוותי קול שונים ומשונים, ויש בו מגוון מסחרר של סגנונות מזויקליים. אבל דווקא השיר הזה, שמסיים את האלבום, גרסה מרוככת יותר של שיר כבד ומלוכלך מפסקול המיני סדרה "בודהה של הפרברים", הוא אחד מהכי מוצלחים בו.
לשמוע לקנות
4 שלומי שבן שלומי שבן – הומור
קשה לתאר במילים כמה האלבום הזה, "עיר", הוא גאוני (למרות שניסיתי). מתוך האלבום הזה, שמצליח, בכמות לא גדולה של שירים, לתאר את כל הרבדים השונים, המורכבים והסותרים של העיר העברית הראשונה, "הומור" הוא כבר לוודאי השיר הכי פחות קשור. תיאור אקזיסטנציאליסטי של מערכת יחסים מתפוררת, הוא מתאים לכל עיר. אבל איכשהו, הוא מתאים בדיוק לאלבום הזה.
לשמוע לקנות
5 Twilight Singers Twilight Singers – Blackberry Belle
אחרי האלבום המבריק הראשון של פרויקט הצד הזה שהפך להיות העיסוק העיקרי של גרג דולי אחרי ש-Afghan Whigs התפרקו, הגיע האלבום הזה שהיה הרבה פחות מובן. למה, אנשים שאלו את עצמם, אחרי הצעד הענקי לכיוון אחר שעשה באלבום הראשון ובהפקה של פילה ברזיליה, דולי חוזר לצליל העירוני והאפל של להקת האם שלו כאן? בסופו של דבר, שני אלבומים ומארק לאנגן אחד אחר כך, אנשים התרגלו.
לשמוע לקנות
6 Mark Knopfler Mark Knopfler – Metroland (Main Opening Theme)
צריך רק כמה שניות של צילומי מסילת הרכבת בפתיחת הסרט הישן הזה בכיכובו של האביר האפל, נסיך הכעס המתפרץ, כדי לזהות את טביעת הצליל הייחודית של האדם שכתב את הפסקול.
לשמוע לקנות
7 Chick Corea and Hiromi Chick Corea and Hiromi – Fool on the Hill
מפני שאם יש דבר שהוא יותר מגניב מפסנתר אחד שמנגן ג'אז, זה שני פסנתרים שמנגנים ג'אז. ואם יש משהו יותר מגניב מזה, זה שני פסנתרים שמנגנים גרסאות ג'אז של הביטלס.
לשמוע לקנות
8 Cymbals Eat Guitars Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
החוויה שהיא Cymbals Eat Guitars, במיוחד כשהיא מתחילה ככה, היא חוויה מאד מיוחדת. מצד אחד, זה נשמע כמו משהו מאד מוזיקלי ומאד מורכב שעשו עבודה מאד קשה כדי לגרום לו להישמע לא כזה. קצת כמו ציור ילדים שמנסה בכוונה לצאת מהקווים.
לשמוע לקנות
9 Glen Phillips Glen Phillips – Windmills (live at the Middle East Upstairs)
Toad the Wet Sprocket כבר מקבלים נקודות זכות על זה שהם קראו לעצמם בשם של להקה דמיונית ממערכון של מונטי פייטון. ואחרי קריירה מפוארת של מזויקת קולג'ים אמריקנית, הסולן שלהם, גלן פיליפס, ממשיך להקליט, להופיע ולהוציא מדי פעם אלבומים נעימים כמו אז.
לשמוע לקנות (את הגרסה המקורית)
10 Andy Statman Quartet Andy Statman Quartet – Adir
ג'אז חסידי. זה לא חייב להיות זועם או הרפתקני כמו שג'ון זורן וחבר מרעיו גורמים לזה להישמע.
לשמוע לקנות
11 Grant Lee Buffalo Grant Lee Buffalo – Lone Star Song
ל-Grant Lee Buffalo יש מגוון של שירים מעניינים, אפילו באלבום הזה עצמו. חלקם שקטים יותר, חלקם רועשים יותר, כולם חולקים את הרצון הזה למצוא אמת שנמצאת בדיוק מעבר לקצה של התמונה שהשירים מנסים לחשוף.
לשמוע לקנות
12 Greg Dulli Greg Dulli – Get the Wheel
לאלו מכם שעוקבים באדיקות אחרי הקריירה של גרג דולי, כמוני נגיד, ואוספים כל דבר שהאיש הזה מוציא בכל אחד מהגלגולים שלו, יש את השיר הזה בשלוש גרסאות שונות, בשלושה שמות שונים. אבל אז מה? זה שיר יפהפה בכל דרך שלא תקראו לו.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך בדיוק שבועיים, ואז יילך בדרכם של כל האוספים האחרים.

וזה הכל לשבוע הזה. עד השבוע הבא – הקריירה המוזיקלית של אבא שלו התחילה עם שיר על אסטרונאוט שהולך לאיבוד מסביב לירח.  הקריירה הקולנועית של דנקן ג'ונס, כמה הולם, מתחילה בסיפור על אסטרונאוט שהולך לאיבוד על הירח.

תלונות ותגליות

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

ליאונרד כהן: פרס ניחומים

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

I'm Your Fan

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעטTower of Song לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.

Gutter Twins; וויג'אי אייאר ומייק לאד

1. לפני הכל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פסטיבל "הפזורה" שהולך להתרחש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  אז חולון, אף על פי שהיא עיר מגניבה ומלאה בינשולים, היא – תל אביבים עצלנים שאנחנו – קצת רחוקה. ולכן, שמחתי לגלות, וקרוב לוודאי שגם אתם תשמחו לגלות, שרוב ההופעות הטובות שהולכות להתרחש בפסטיבל הזה, הולכות להתרחש דווקא בלבונטין 7, שהוא יותר קרוב אלינו.  ב-14 וב-15 לחודש יופיעו שם Faust, כשב-14 יופיע לפניהם פיליפ ג'ק (וגם קייר נויבינגר, שאני לא מכיר);  ב-19 יופיעו Machinefabriek ו-Blood Stereo ביחד עם עוד כל מיני גורמים אלקטרוניים קשים יותר ופחות; וב-20 יופיעו אדי פרווסט וג'ון בוצ'ר, השלישיה של פיטר ברוצמן ו-Mapstation באותו ערב.  יהיה שמח.

ועוד לגבי שמח – מזל טוב לעמרי לוי, מייסד ה-Basement, שהיה פעם סאב-לייבל של Fact Records ועכשיו הוא מעין לייבל בזכות עצמו (שנתן הזדמנות ראשונה להרבה סינגר-סונגרייטרים בתחילת דרכם המקצועית – גם עבדכם), וגם מוזיקאי מוצלח ומראשוני הסינגר-סונגרייטרים-ששרים-באנגלית בארץ, שהתחתן בשבוע שעבר.

אם לצטט את חיים יבין – במעבר חד, היום יום האיידס הבינלאומי.  קרה המקרה, והיום גם יום שבת.  אז אני לא לגמרי בטוח כמה יציינו את זה ברחבי העולם.  אבל זאת התרומה שלי, בכל מקרה. זה הסוף של סרט שנקרא "התזמורת ממשיכה לנגן" – סרט עלילתי שמבוסס על ספר לא עלילתי, הישג בזכות עצמו – שמספר על תולדות גילוי מחלת האיידס בסוף שנות ה-70.  כל השחקנים שמשחקים בו (ויש המון – מתיו מודין, סול רובינק, לילי טומלין, אלן אלדה, איאן מקלן, בין השאר, בתפקידים ראשיים; ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, פיל קולינס, דונאל לוג, בין השאר, בתפקידים קטנים מאד), השתתפו בהתנדבות – כל הכנסות הסרט הועברו לארגונים שחוקרים את האיידס, מנסים לחפש לה תרופה, או מנסים להקל על האנשים שחולים בה . הוא משודר מדי פעם בטלוויזיה, ביום האיידס ולא ביום האיידס.  שווה לשבת ולראות אותו פעם אחת לפחות.

ואם אתם מרגישים פעלתניים ופילנתרופים במיוחד היום – הוועד למלחמה באיידס ישמח להיעזר בתרומות שלכם.

2.  תאומי האשפתות חוזרים לסיאטל

The Gutter Twinsאני רוצה להחזיר אתכם לרגע ל-1992.  תקופה מוזרה כזאת, עם מוזיקה מאד ייחודית והרבה אנשים שלבשו חולצות פלאנל עם משבצות.  במקום אחד, סיאטל, היתה פתאום התפרצות של הרבה להקות שעשו מוזיקה די דומה שהיתה צעד אבולוציוני אחד מעל לרוק כבד, וצעד אחד לפני המוזיקה האלטרנטיבית, המוגדרת בצורה יותר מופשטת, שהפכה להיות הרבה פחות אלטרנטיבית והרבה יותר מיינסטרימית עם השנים שעברו.   הלהקות שאיכלסו את המרכז של הסגנון המוזיקלי החדש הזה היו נירוונה, Alice in Chains ו-Soundgarden (בסדר, וגם Pearl Jam).  בצדדים, היו להקות איכותיות יותר – הסיבה היתה, בדרך כלל, שהלהקות האלה לא צמחו בסיאטל אלא איכשהו הגיעו לשם, בעיקר דרך החתמה ל-Sub Pop.

שתיים מהלהקות האלה היו Screaming Trees ו-Afghan Whigs.   הראשונה, שהוקמה באלנסבורג, וושינגטון – לא רחוק מסיאטל אבל עדיין לא סיאטל, באמצע שנות ה-80, ישבה טוב יותר בתוך ההגדרה המוזיקלית של גראנג'.   היא כללה את מארק לאנגן, זמר כריזמטי שנראה כמו אח של רון פרלמן ב"היפה והחיה בניו יורק", נשמע כמו כמה קילומטרים של חצץ, וכתב את עיקר השירים של הלהקה.  ההצלחה של הלהקה התבססה בעיקר על "Nearly Lost You", שהם כתבו בשביל "סינגלס", הסרט המייצג של התקופה, ו-"All I Know", שהם הוציאו כשהיו חתומים לתקופה קצרה ב-Epic, בזמן שבו כל חברת תקליטים ניסתה למצוא את הנירוונה הבאה.  אחרי ההוצאה של "Dust", האלבום המצליח ביותר שלהם מ-1996, הם הפסיקו ליצור באופן פעיל והתפרקו באופן רשמי ב-2000.  בין לבין, הם הספיקו להוציא כמות מרשימה של אלבומים, רובם בלייבל SST וב-Epic, בתקופה המאוחרת יותר שלהם.  הלהקה עצמה לא נעה רחוק מדי מהסגנון המוזיקלי הגראנג'י, ואת ההשראה והנסיון להתחקות על כיוונים מוזיקליים אחרים מצא מארק לאנגן באלבומי סולו שהחל להוציא במקביל.  בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו משתף פעולה – בפורמט "היפה והחיה" אמיתי באלבום משותף עם איזובל קמפבל בשנה שעברה, ועם עמיתו ללייבל גרג דולי ב-Twilight Singers ובהרכב חדש (שנגיע אליו עוד מעט).

Afghan Whigs, לעומת זאת, הגיעו ממקום רחוק יותר מוושינגטון – סינסינטי, אוהיו.  הם היו, למעשה, הלהקה הראשונה שהיא לא מאיזשהו מקום בחוף המערבי שהוחתמה ב-Sub Pop.  ההתחלה שלהם, בשני אלבומים, היתה גראנג'ית אמנם, ומתאימה לאווירה הכללית של 1992 ושל סיאטל, אבל באלבום השלישי, "Congregation", הם כבר הראו את הצבעים האמיתיים שלהם – השפעה הולכת וגוברת של מוזיקת נשמה ו-R&B משנות ה-60.  שנת הציר של המוזיקה שהשפיעה על הלהקה, ובעיקר על גרג דולי, הסולן שלהם, הית ה 1965 – כשם האלבום האחרון שהם הוציאו.  אחרי "Congregation" הלהקה הצליחה לעלות על הזמניות של הז'אנר שבתוכו יצרו, והם המשיכו למחוזות אחרים, ולחברה אחרת – Elektra – שבה הם הוציאו את אחד מהאלבומים הכי מורכבים והכי מוצלחים שלהם – "Gentlemen" האפל והמופרע, ואחריו את האלבום הכי טוב, והכי מורכב, שלהם – "Black Love".   ב-1998 יצא האלבום האחרון שלהם, "1965", שהיה מהוקצע מדי ומבריק מדי (מבחינת גימור, לא מבחינת איכות) – אפילו העטיפה שלו היתה מבריקה.  אחר כך התפרקו.  בין לבין, גרג דולי התחיל לעבוד על פרויקט הצד שלו, שמאז הפך לדבר המרכזי שהוא עושה כרגע – Twilight Singers (וגם הוציא אלבום סולו, "Amber Headlights").

מארק לאנגן שיתף פעולה עם הלהקה החדשה של גרג דולי בכמה הזדמנויות – הוא התארח בכמה שירים באלבום השני, "Blackberry Belle", ושר את גרסת הכיסוי ל-"Hard Time Killing Floor" באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "She Loves You".  אחרי האלבום הרביעי של הלהקה, "Powder Burns", הוא גם הצטרף להופעות שלהם והפך לחלק כמעט-רשמי של הלהקה כשהוציאו את ה-EP האחרון שלהם, "A Stitch In Time".

עכשיו, גרג דולי ומארק לאנגן מאחדים כוחות בהרכב חדש לגמרי, ה-Gutter Twins, וסוגרים מעגל נוסף כשהם חוזרים ל-Sub Pop, שם ייצא האלבום הראשון שלהם כצמד אי שם ב-2008 (עוד לא נקבע לו תאריך הוצאה רשמי).  לפני שייצא האלבום, הם יופיעו באירופה ובארה"ב, כשההופעה הראשונה תהיה בניו יורק, ב-14 בפברואר.   ניו יורק, דרך אגב, זה אפילו יותר רחוק מחולון. כך שאם מישהו מהנפשות הפועלות למען הבאת אמנים מוצלחים ולא יותר-מדי-מצליחים לישראל (זאת אומרת, האנשים של לבונטין 7, או שרוליק איינהורן), קוראים את זה, אנחנו רוצים את Gutter Twins כאן.  הרי גם גרג דולי וגם סקוט פורד (הבסיסט של Twilight Singers שכותב את עיקר הפוסטים בבלוג הרשמי של הלהקה) אמרו שההופעה הכי טובה של הלהקה היתה כאן, וגם מארק לאנגן לא נראה סובל (על מי אנחנו עובדים, בעצם?  הוא תמיד נראה סובל).  אם מישהו ירים את הכפפה, זה בכלל יהיה חורף מוצלח באולמות ההופעות של ישראל.

3.  באיזו שפה?

מין חוק טבע מוזיקלי שכזה – כששמים משורר, במיוחד מארבעים השנים האחרונות, ומוזיקאי, במיוחדמייק לאד וויג'אי אייר כזה שעושה מוזיקה אלקטרונית, או קצבית או שיש לו DJ לפני השם, בדרך כלל יוצאים דברים טובים.  כשהמשורר הזה הוא גם ראפר, או שיש לו אסתטיקה של ראפ בדרך הקראת השירים, זה בדרך כלל נשמע אפילו יותר טוב – לראיה, סול וויליאמס, משורר וראפר שהקליט את האלבום האחרון שלו בהפקה של טרנט רזנור וגם האלבום הקודמים, הלא רזנוריים שלו, נשמעים מצוין.

במהלך השבוע האחרון נתקלתי באלבום נוסף שעומד בקריטריונים האלה.  בפינת המוזיקאי האלקטרוני\הקצבי עומד מייק לאד, שבימים כסדרם יוצר מוזיקה אלקטרונית מעניינת שאמורה ללוות שירי היפ הופ שלא באמת נמצאים שם.  בפינת המשורר נמצא מישהו בשם וויג'אי אייאר, שאני לא מכיר.  מה שהם עשו ביחד הוא אלבום שנקרא "In What Language?".  שישה עשר קטעים שנכתבו על ידי אייר ומוקראים על ידו ועל ידי אנשים אחרים, כולם שייכים לקבוצות אתניות לא לבנות.  כל הקטעים מספרים על חייהם של אנשים במדינות שהם לא הרוב בהן, מדינות שהם מרגישים, תמיד, זרים בהן.  חלק מהקטעים מספרים על החוויה של היתקלות עם העולם המערבי בעידן שאחרי ה-11/9 – שם האלבום נלקח מחוויה שעבר קולנוען אירני בשם ג'פאר פנאחי.  כשעבר ב-JFK בדרכו לטיסה נוספת, לפני ספטמבר 2001, הוא נעצר על ידי ה-INS (המוסד שאחראי על הגירה לארה"ב ושהיה בלתי חוקית שם) וגורש להונג קונג, כשהוא יושב בטיסה עם אזיקים לידיו.  הוא אמר שהיה רוצה להסביר לנוסעים האחרים שהוא לא פושע, שהוא קולנוען ושהוא כבול באזיקים רק מפני שהוא אירני, "אבל באיזו שפה?".    האלבום כולו מורכב משירים שמתרכזים בעיקר בנמלי תעופה, ובמעבר של אנשים שונים בהם – כאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד החזק של הגלובליזציה, וכאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד המדוכא של הגלובליזציה.  את הטקסטים, שמספרים על פליטה מסודן שנכלאת בארה"ב, על עובד עיראקי שמרגיש מאוים על ידי הבוס שלו (ומתאר את האינטראקציה איתו בדרך מאד סוריאליסטית), על יליד מזרח אסיה שמבכה את האיסלמיזציה המתגברת במקום שהגיע ממנו, או יליד מזרח אסיה אחר שנאלץ לעבוד בחנות סקס במדינה שאליה היגר ומתגעגע לסרטים ההודיים של מולדתו,  מלווה המוזיקה של מייק לאד, שלא מסתפק פה בקטעים אלקטרוניים או בביטים, ומתבל את חלק מהשירים בפסנתר שמנגן בסולמות הודיים, בצ'לו, בקבוצה של כלי נשיפה (שמכילה גם את דנה ליאונג, חבר חולף ב-Firewater, בטרומבון), בצקצוקים אלקטרוניים מוזרים.  מפני שהמוזיקה לא תופסת מקום מרכזי באלבום הזה, יש הזדמנות קלה וטובה יותר להקשיב למילים – נקודת מבט אחרת על העולם, כפי שהוא מסתובב עכשיו.

כאן אפשר להקשיב לשני שירים מהאלבום ואפילו לצפות בשיר הנושא מתוכו, כפי שהוא מבוצע בהופעה שנועדה ללוות את האלבום.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – חג סופגניות שמח!