תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Woven Hand

Versus the Spin – July Edition

1.  לפני הכל

לבלוג האב, "עונג שבת" ולבירה מכבי, יש מבצע חדש ומגניב עד מאד, גם בגלל הפרס המוצע, וגם בגלל מה שצריך לעשות כדי לקבל אותו.  הפרס הוא, שלומי שבן, האיש והפסנתר (מילולית, הפסנתר), אצלכם בסלון להופעה פרטית בשבילכם ובשביל חברים (או שכנים, או קרובי משפחה, או מבקרים אקראיים מהרחוב), ביחד עם כמה ארגזים של בירה כדי להזכיר לכם מי מממן את כל זה.  מה שצריך לעשות בשביל לקבל את הפרס הזה הוא לצלם את עצמכם בפורמט Sleeveface, שזה אומר עטיפה של תקליט שיש עליה פרצוף, ואתם משלימים את הפרצוף הזה בעצמכם, בדרך כלל כדי להשלים את התמונה או כדי לשים את התמונה בקונטקסט אירוני חדש.  עוד פרטים יש כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  שנה קשה במיוחד עוברת על  Big Star ומעריציה.  אחרי שכמה ימים לפני שהלהקה היתה אמורה להתאחד להופעה ב-SxSW, אלכס צ'ילטון נפטר מהתקף לב, עכשיו גם בסיסט הלהקה, אנדי האמל, נפטר בגיל 59 מסרטן.

2. Versus the Spin – July 2010 Edition

עוד חודש נגמר ממש היום, וזה אומר שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin, שנפרשת כאן:

1 Jason Becker Jason Becker – Altitudes
במהלך פרק הזמן שבו נמשך הקטע הזה, קצת יותר מחמש דקות, ג'ייסון בקר לוקח, ומפרק, ומרכיב מחדש את כל מה שידעתם לגבי איך שקטע אינסטרומנטלי מטאלי בגיטרה צריך להישמע. הוא עושה את זה בתקופה שלאהרבה מוזיקאים עשו את זה, ובתור אחד ממתחילי הדרך הוא עדיין נחשב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים שהז'אנר הספציפי הזה הצמיח. כש-ALS לקח את היכולת שלו לנגן בגיטרה, הוא לא הפסיק, והמשיך לנגן בכל כלי שיכל לנגן כל עוד אפילו אחד מהשרירים שלו עובד.
לשמוע לקנות
2 Beck Beck – Already Dead
בזמן שבו רוב האנשים היו מסתגרים ונעלמים מהעולם לכמה חודשים, בק משאיר דלת פתוחה ונותן לנו, בעזרת קבוצה של שירים אינטימיים באלבום הפרידה הזה שלו, לחפור בתור מערכת היחסים שלו, הלבטים שלו, הדבר המיוחד שמתפורר ושאי אפשר להרכיב מחדש, והנסיון להתמודד ולקבל את הלבד החדש הזה. Sea Change הוגדר בידי המון אנשים כאלבום החורף המושלם, וזה לא מפני שהוא מתאים במיוחד לנגינה בחורף. זה מפני שהוא יוצר חורף בכל מקום שבו הוא מושמע.
לשמוע לקנות
3 Helmet Helmet – Primitive
להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-90 מבצעת שיר של להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-80 – Killing Joke – והשיר הופך להיות כמובן הרבה יותר קשה להחזיק בידיים חשופות.
לשמוע לקנות
4 איפה הילד איפה הילד – הרסתי הכל
לאיפה הילד יש את הדבר הזה שכל כך הרבה להקות אחרות מחפשות, ומנסות להשיג במשך שנים על גבי שנים, בלי הצלחה. יש להם סאונד ייחודי. זה לא בגלל הקול בעל הגוון הכל כך קל לזיהוי של חמי רודנר, זו לא הדרך שבה חברי הלהקה מנגנים אחד עם השני, אלא זה משהו באופי של השירים. בדרך שבה הם נכתבים, מולחנים, ומבוצעים. גם כשהם שונים מאד אחד מהשני, חלק מהם הם כן רוק'נ'רול בעברית וחלק מהם הם לא, הם כולם נשמעים חלק ממקשה אחת, מקשה שאפשר להגדיר אותה מאד בקלות בתור "איפה הילד". ודווקא השיר הזה שחותם את האלבום השלישי שלהם, לא נשמע כמוהם בכלל. הוא נשמע דווקא כמו שיר של ג'נגו. אבל הוא יפהפה, בכל מקרה. וזה לא משנה כמו מי הוא נשמע בדיוק.
לשמוע לקנות – בחנות הדיסקים יד שניה הקרובה למקום מגוריכם, כנראה
5 Glen Phillips Glen Phillips – Duck and Cover (live at the Middle East Upstairs)
שנה לא קלה עברה על גלן פיליפס בשנה שעברה. הוא ישב על שולחן זכוכית בבית של חברים כשהשולחן החליט שנמאס לו והתמוטט. פיליפס ניסה לבלום את הנפילה עם היד, שזה דבר לא חכם במיוחד כשמדובר בשולחן זכוכית שמפריד בינך לבין הרצפה, ועוד יותר לא חכם כשמדובר במוזיקאי שהגיטרה האקוסטית היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו. כמה ניתוחים ותקופת שיקום כואבת אחר כך, פיליפס חזר להופיע, אם כי במהדורה מוגבלת יותר, וכשהוא מופיע הוא אוסף איתו עוד שני גיטריסטים כדי שיעזרו לו.
לשמוע לקנות
6 Susanna and the Magical Orchestra Susanna and the Magical Orchestra – Sweet Devil
התזמורת הקסומה של סוזנה היא בעצם החצי השני של הצמד שסוזנה וולמרוד הנורווגית היא חברה בו. לחצי השני הזה קוראים מורטן קוונילד, והוא מרכיב את התזמורת הנסתרת שלו בעיקר מצלילים אלקטרוניים, חלקם מעורבלים, מעוותים ומלוכלכים בכוונה, שרובם נשמע חלש ועדין ומחזיק בשיר לא כדי ללוות את השיר אלא כדי לא ליפול. במקרים אחרים, כמו השיר הזה, הדגימות האלקטרוניות מתערבלות אחת בשניה ונדמות, לרגע, כמו פסל של אגם, שכשמסתכלים עליו מכיוון אחד הוא מראה דבר אחד וכשמסתכלים מכיוון אחר הוא מראה דבר אחר לגמרי.
לשמוע לקנות
7 Faith No More Faith No More – Caffeine (live at the Cinerama, Tel Aviv, 1995)
"כל אחד צריך פזמון טוב פעם בכמה זמן," מייק פאטון אומר לפני שהם מתחילים לנגן את השיר הזה, מעל במת הסינרמה באחד מהפסטיבלים הכי מהוקצעים שהארץ שלנו ידעה בשלושת העשורים האחרונים, ואז הם פוצחים בשיר של כמעט שבע דקות שאין בו אפילו פזמון אחד. אבל מה, זה הקטע הכי טוב בהופעה הזו.
לשמוע לקנות (את האלבום המקורי)
8 The Baby Namboos The Baby Namboos – Ancoats2Zambia (Geoff Barrow remix)
פגישת פסגה קצרה, מהונדסת מחדש, של עולם הטריפ הופ של אמצע שנות ה-90 בבריסטול. ג'ף בארו, אחד משני האנשים שטווים את המוזיקה של Portishead, מציע רמיקס לשיר של הלהקה הזו, שאחד מחבריה הוא אחיינו של טריקי, שהפיק את השיר המקורי באלבום.
לשמוע לקנות
9 Woven Hand Woven Hand – Into the Piano
בהופעה שלהם ב"בארבי" השיר הזה הבליח למספר שניות בזמן שדיוויד יוג'ין אדוארדס כיוון את הגיטרה שלו, ורגע לפני שהם קפצו לתוך גרסא מלאה של השיר שמקדים את השיר הזה באלבום. אבל כאן, טובע בתוך צלילים רחוקים ועמומים של פסנתר, השיר הזה מקבל את המשמעות והיופי האמיתיים שלו.
לשמוע לקנות
10 Real Estate Real Estate – Green River
ללהקה הניו ג'רזאית הזו יש שיר באלבום הבכורה שלה שנקרא "Atlantic City" אבל הוא לא גרסת כיסוי לשיר ההוא של הבוס, וגם השיר הזה הוא לא גרסת כיסוי ל-Creedence Clearwater Revival. הם אוהבים כנראה להיות קרובים לאמנים שהם אוהבים, אבל לא קרובים מדי.
לשמוע לקנות
11 The Crimea The Crimea – Requiem Aeternam
ב-2007, שנתיים שלמות לפני שרדיוהד החליטו להציע את האלבום החדש שלהם בדרך עסקית מהפכנית, The Crimea החליטו לוותר מראש על כל סיכוי להרוויח משהו על האלבום שלהם והציעו אותו להורדה חינם באתר שלהם. וחבל, אולי, בשבילם, כי זה אלבום נפלא. אלבום שמכיל שירים כמו השיר הזה צריך להיות אלבום שנמכר, והרבה.
לשמוע לקנות? להוריד בחינם!
12 Tori Amos Tori Amos – Gold Dust
טורי איימוס חותמת עם השיר הזה את המסע החצי-אוטוביוגרפי שלה, "Scarlet's Walk", והשיר הזה נשמע כמו משהו שמשקיף בבת אחת על כל הדרך שנגמעה עד עכשיו, ועל כל הדרך שעוד מחכה בהמשך.
לשמוע לקנות

את האוסף, כהרגלנו, אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:  לא המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל הארולד וקומאר ו-Step Up. המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל זה.

Woven Hand, "בארבי", 3.7.10

1. לפני הכל

לכמות המרשימה של אמנים מחו"ל שהולכים (בתקווה) להופיע פה בחודשים הקרובים מצטרפת עכשיו גם ג'ואנה ניוסום, יוצרת ייחודית ואולי הסינגר-סונגרייטרית היחידה בעולם שמנגנת על נבל, שתופיע ב"משכן לאמנויות הבמה", שם בדרך כלל מועלות אופרות, ב-30 בספטמבר.  ההופעה, לפחות על פי מה שיצא לי לשמוע בהופעה דומה בבית כנסת בוושינגטון באדיבות NPR, היא מצוינת, האולם הוא מקום מעניין לעשות בו הופעה כזו והכרטיסים הם במחירים יחסית סבירים למקום מהסוג הזה.

2.  ניערתי החוצה ממני את הגאולה שלי

Woven Hand

[התמונה באדיבות יאיר יונה, שאף על פי שהגיע להופעה תחת השפעתם המעמעמת של סמים במרשם שכאלה, כתב יפה כהרגלו גם הוא על ההופעה]

המחשבות הראשונות שלי, כשמיהרתי את דרכי מהתחנה המרכזית אל ה"בארבי", הן שאני צריך למהר מאד, אחרת אמצא את עצמי, כמו שקורה לפעמים בהופעות ב"בארבי", עומד חסר אונים פחות או יותר בכניסה, כשכל המועדון מלא באנשים שהשכילו להגיע לפניי ולתפוס מקום טוב מול הבמה.  כשהגעתי ל"בארבי", הייתי מאד מופתע מהקלות שבה הגעתי לקופה, לקחתי את הכרטיס שלי ונכנסתי פנימה.  בפנים, מול הבמה, היו ארבעה עשר אנשים.   רחשים מדאיגים התחילו למלא את האוויר ואת הלב שלי.  ביטלו?  עכשיו?  בלי להודיע?  הזמן הלך ותיקתק קדימה, האלבום האחרון של Kings of Leon סיים את השיר האחרון שבו והפסיק, ואחרי השקט המדאיג שהשתרר באולם, התחיל שוב מהשיר הראשון.  אבל בסופו של דבר, "בארבי" התחיל להתמלא, והאווירה התחילה להיות קרובה יותר לזו של הופעה.  שעה בדיוק אחרי הזמן הנקוב, בזמן הופעתי תל אביבי שכזה, עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שני הנציגים של "הקולקטיב" שמחממים את Woven Hand הערב, עולים על הבמה.  שניהם מעולים – השירים שלהם מהוקצעים ומעניינים, ונפרשים בפני המאזינים בדיוק במהירות הנכונה.  הם מתחלפים תכופות בכלים שבהם הם מנגנים, אחד אוחז בגיטרה בזמן שהשני מנגן במפוחית, ובזמן שהשני מנגן בגיטרה הראשון מנגן בקלידים ושר. או להיפך.  הם שרים רק כמה שירים, מזמינים את הקהל להופעה מלאה יותר, בנגנים ובשירים, במועד מאוחר יותר (ב-23 ביולי ב"תמונע" – הפלאג הזה מגיע להם), ואז הבמה מתרוקנת שוב ומכינה את עצמה ללהקה שתאכלס אותה במשך השעתיים הקרובות.

Woven Hand היא להקה שמורכבת בעיקר מדיוויד יוג'ין אדוארדס, הסולן והמנהיג לשעבר של Sixteen Horsepower, ואחת מהדמויות המסקרנות יותר של עולם האמריקנה.  יש בו, לפחות לפי מה שהוא אומר, דם אינדיאני מכל ארבעת הצדדים שלו, והוא אמריקני דרומי – יליד קולורדו, אמנם – עד לשד עצמותיו.  הוא מנגן בעיקר על גיטרות ועל מנג'ו, כלי שהוא שילוב בין מנדולינה לבין באנג'ו. ביחד איתו בלהקה משתתפים גם פסקאל הומברט, גם הוא לשעבר מ-Sixteen Horsepower – נגן הבאס, שלפי שמו אתם יכולים לנחש שהוא לא אמריקני ולא טקסני, אורדי גאריסון, תופים, וג'ף לינסנמאייר, קלידים ורעשים היפנוטיים אחרים.  השירים של הלהקה, אותם הוא כותב, ממשיכים בעיקר את הקו הליריקלי של השירים שכתב בתקופת הלהקה הקודמת שלו – שירים דתיים, נוצריים, מלאים בדימויים ובתוכחות, ציוריים בדרך שרק מישהו שחי את כל חייו בדרום המוזר של ארצות הברית יכול לשרטט אותם.   אל ההופעה שלהם, הסתבר לי, הגעתי בלי שום ידע מוקדם.  בעולם המוזיקלי, הסגור, המנותק מזמן שלי, ל-Woven Hand יש רק שני אלבומים, בשניהם אני מכיר את השירים במידה כזו שאני לא יכול לחכות לשמוע אותם בהופעה.  במציאות, הסתבר לי ש-Woven Hand לא שקטו על שמריהם והוציאו עוד חמישה אלבומים (ופסקול, והשני שבהם בכלל יצא לפני האלבום שחשבתי שהוא השני), והם מגיעים לארץ, בעצם, כדי לקדם את האלבום האחרון שלהם, "The Threshing Floor", שהרבה ממנו עלה על הבמה באותו הלילה, בהרבה מאד מובנים.

כשהם עלו על הבמה, שלושת הנגנים תופסים את מקומותיהם ומיד אחריהם אדוארדס עולה על הבמה בצעדים מהירים, חבוש בכובע רחב תיתורת שנוצה של איזו ציפור טרף תקועה בו, מנופף לשלום לקהל ומתיישב על הכיסא שלו.  אחד מהמאפיינים הייחודים של Woven Hand בהופעה היא שהסולן שלהם שר ומנגן לאורך כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא.  יש מעט מאד אמנים שנתקלתי בהם (ואף אחד לא בהופעה חיה, למען האמת) שמופיעים תוך כדי ישיבה ובמקרה של הרבה מהם, זה מפני שהם לא מסוגלים לעמוד יותר.  במקרה של אדוארדס, הוא התוודה בראיון למתן נויפלד לפני שהגיעו לארץ, הוא יושב מפני שהתרגל להופיע ככה – ב-Sixteen Horsepower הוא ניגן על בנדוניאון, כלי כבד ומסורבל שהכריח אותו לשבת, ומאז הוא התרגל לנגן ככה.  הישיבה לא גורעת ולו במעט מהכריזמה האדירה שלו.  גם לא העובדה שהוא לא בא לכאן כדי להיות כוכב רוק אלא כדי להיות מטיף, איש בשליחות, שיש לו מסר אחד להעביר והוא רוצה להעביר לנו אותו לפני שהלילה הופך לבוקר.   הוא תופס קודם כל את המנג'ו – אותו שילוב של מנדולינה ובנג'ו שנראה כמו איזשהו כלי עתיק מימי הביניים, והשיר שפותח את ההופעה מתחיל כמו רוב השירים האחרים בהופעה, בגבב של צלילים, לא בהכרח קשורים אחד לשני, מטפסים אחד מעל השני, מתוך הקלידים של לינסנמאייר.   כמעט בכל אחד מהשירים, מרגע תחילת ההופעה ועד לסוף ההופעה, זו הדרך שבה מתחילים השירים.  קודם גבב הצלילים המהפנטים מהקלידים של לינסנמאייר, אחר כך דיוויד יוג'ין אדוארדס ממלמל מילים שלא הבנתי את פשרן – אולי אלו היו מילים בשפה האינדיאנית שהוא מכיר, אולי הדרך שלו לדבר בלשונות (speaking in tongues), אולי זו היתה ההגברה המוזרה שגרמה למילים שלו להיבלע אחת בתוך השניה.   אחר כך השיר נבנה, לאט לאט, מתוך זה, והגיטרה, והקלידים, והבאס והתופים מוצאים ביחד את הדרך המשותפת שלהם וממשיכים בה, עד שהשיר הזה גם הוא דועך ומפנה את מקומו לשיר הבא.   זה היה נראה, בעיקר בזכות הצלילים שעלו מן הקלידים והדברים שאדוארדס שר, או דיקלם, לפני תחילת השירים, בעוד הוא מכוון את הגיטרות או את המנג'ו שלו, כאילו שהוא מעלה את השירים האלה באוב.  מנסה לשכנע אותם להגיע, לעבור דרכו, לשטוף אותו ואת הקהל במילים שהוא מנסה להעביר.  לשתף אותו ואת הקהל בחוויה הזאת.

לא להכיר באמת את השירים שאני הולך לשמוע בהופעה הזאת, מסתבר, זה הדבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות לעצמי לקראת ההופעה הזאת. מפני שמרגע שהפסקתי לנסות לזהות אילו שירים הלהקה מבצעת (לפי מחיאות הכפיים מסביבי, אני יכול לנחש שרוב האנשים כן הצליחו לזהות באילו שירים מדובר, אף על פי שבתגובות לביקורות להופעה קראתי לא פעם אחת על אנשים שהסאונד לא איפשר להם לזהות את השירים בכלל, עד שהם הצליחו לקלוט משהו מהמילים), יכולתי לאפשר לעצמי להפוך להיות חלק מהחוויה המזככת הזאת.  אדוארדס בא לכאן כדי לחלוק, כדי לספר, כדי להטיף, וכדי לעשות את זה היו לו על הבמה שני מיקרופונים – אחד רגיל, שנשא את קולו העמוק והמהדהד, ואחד שהיה טבוע באפקט מגאפוני, שאיפשר לקול העמוק והמדהד שלו להפוך להיות עוד יותר כזה.  הוא בדרך כלל התחיל את השירים שלו בזה השמאלי, המגאפוני, והמשיך אותם במיקרופון הרגיל, כשהוא עובר מאחד לשני על פי החלטה של רגע, מדי פעם משנה את דעתו וחוזר למיקרופון שבו השתמש לפני כן.  כל ההופעה שלו – השירה, הנגינה בגיטרות ובמנג'ו, המלמולים האינדיאניים חסרי הפשר שבין השירים – נראתה כמו משהו שמועבר לו מאיזושהי ספירה אחרת.  העיניים שלו היו עצומות רוב ההופעה, ובפעמים הבודדות שבהן עצר את שטף השירים – בעיקר, מספר פעמים, כדי להגיד תודה שהגענו כדי לראות אותם (פעמיים מתוכן בעברית) – הוא דיבר כמו מישהו שמשפטים קוהרנטיים הם לא הצד החזק שלו, מתנודד קדימה ואחורה בכסאו.

המוזיקה של הלהקה רוויה ברבדים דתיים, נוצריים, עמוקים כל כך שהם מחלחלים גם אל תוך היהדות וגם זו באה לידי ביטוי במילים ובמוזיקה.  ב-"Tin Finger" אדוארדס מדגים משפט מהשיר, "He bears his arm", כשהוא חושף את הזרוע שלו עצמו, זרוע שעליה מקועקעת המילה "ישוע" בעברית.  לפני שהם מתחילים את "Your Russia" הוא ספק מדקלם, ספק שר כמה מילים ומכסה את פניו, כאילו בתפילה יהודית.  הם מנסים לטוות את ההופעות שלהם כאן כחוויה דתית, כמשהו שיהדהד בתוך האוזניים שלנו, הראשים שלנו, והלבבות שלנו, במשך שעות וימים אחרי שהמוזיקה מהבמה עצמה תידום,  ואני מאמין שבערב הקודם, בירושלים, להופעה הזאת היתה עוצמה אפילו עוד יותר גדולה.  כאן בתל אביב, הקהל הפך להיות חלק מהאווירה הזאת, שהתפשטה מעבר לבמה כמו ערפל, בעיקר בזכות העוצמה הפיזית של המוזיקה – ההגברה היתה חזקה, אולי חזקה מדי, ואולי זה היה חלק ממה שהפך את זה לחוויה כל כך ייחודית – ובזכות התאורה, שמדי פעם וויתרה על להאיר את הבמה ועברה להאיר את הקהל במקום.

כש-Woven Hand סיימו את מסכת השירים הרגילה שלהם, הם ירדו מהבמה, אדוארדס עושה את דרכו אל מחוץ לטווח צפיית הקהל באותה דרך שבה נכנס – בצעדים ארוכים, גמלוניים, מביט אל הקהל ומודה לו בזמן שהוא הולך, והקהל הביע את רצונו שהלהקה תעלה שוב להדרן בדרך ה"בארבי"ית המוכרת – באמצעות רקיעת רגליים על פלטפורמת העץ שלפני הבמה עד שהפלטפורמה איימה להתפרק.  הלהקה עלתה כמה דקות אחר כך, ניגנה עוד שלושה שירים וירדה שוב, מסיימת את ההופעה להלילה.  הפעם גם פסקל הומברט הביע את תודתו האילמת לקהל לפני שירד.  ואדוארדס עצמו, הפעם עושה את דרכו אל מחוץ לבמה לאט יותר, עצר באמצע הבמה והודה לקהל שוב. אחר כך הוא הרים את עיניו למעלה והודה גם לו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר ראיתם, קרוב לוודאי, את הסרט ההוא עם ג'פרי רייט ודיוויד בואי, שבפסקול שלו יש גם את טום ווייטס, את הפוגס ואת הסימפוניה של שירים עצובים של גורצקי.  עכשיו הגיע הזמן לדבר האמיתי.

אני טקסט פוליטי: בילי בראג וברוס קוקבורן

1. לפני הכל

הבית הראשון של הלהקה שלי, The Marching Band, עומד להיסגר – הלייבל-אתר קידום אמנים The Basement, שנתן את ההזדמנויות הראשונות לאמנים כמו עמית ארז, שני קדר ורותם אור (וגם לי) להציג ולמכור את המוזיקה שלהם באינטרנט, נסגר ועמרי לוי, האיש שמפעיל אותו וסינגר-סונגרייטר מוצלח בזכות עצמו, ממשיך הלאה לאופקים חדשים וירוקים. לקראת סיום, הוא מתכנן לערוך אוסף אחרון של שירים שאהב מהרוסטר, ואתם מוזמנים לבקר (וזו גם ההזדמנות האחרונה להזמין מהאלבומים שמוצעים למכירה שם, ביניהם גם הקטלוג של הלייבל Fact), לפני שהאתר נסגר.

Woven Hand, ההרכב של דיוויד יוג׳ין אדוארדס, הסולן לשעבר של 16 Horsepower, מגיע לארץ לשתי הופעות – אחת אחת בירושלים, ב-2 ביולי, עם חימום של יהוא ירון ובוריס מרצ׳ינובסקי , ואחת בתל אביב, ב-3 ביולי, עם חימום של רועי ריק ועידן רבינוביץ׳.  שני תמריצים ללכת לראות אותם?  הנה.  זה מה שאני כתבתי עליהם פעם, וזה ראיון של מתן נויפלד עם דיוויד יוג'ין אדוארדס ב"עונג שבת".

השבוע הגעתי, סוף סוף, לשמוע את המהדורה הקודמת, החורפית של ״תקשיבו רגע״, שהיא משובחת עד מאד, והנה גיאחה מוציא מהדורה חדשה לאוסף (שאני מקווה שייקח לי פחות משנה וחצי להגיע להקשיב לה).  קחו את זה בעוד זה חם.

2.  קיבלנו ביטול.  עכשיו מה?

אלה היו שבועיים מאד מטלטלים מבחינה מוזיקלית ואנושית.  אמנים הודיעו, אמנים התראיינו, אמנים שימחו, אמנים ביטלו.  בתוך כל זה, פוליטיקה התערבבה במוזיקה בצורה שכמעט אי אפשר לנתק, ויש את אלו שנלחמים על הצורך להפריד בין שני הדברים ויש את אלו שנלחמים על הצורך לחבר ביניהם.   דעתי האישית לגבי הנושא שמסביב היא לא רלוונטית כאן.  הפוליטיקה שלי, מעטה ככל שתהיה, נשארת מחוץ לדלת הגוספל.  אבל ארבע וחצי האגורות שלי על כל הביטולים שהופכים להיות עניין שבשגרה:  חרמות לא תורמים שום דבר לאף אחד.  הם בסך הכל חורצים קו עמוק יותר בין שני צדדים, שכדי לא ליפול, כולנו צריכים להחליט באיזה מהם אנחנו רוצים להישאר.  ואני מעדיף הרבה יותר להקשיב למה שיש לאמן מסוים להגיד לי לגבי חומה ספציפית, אגב שיר על חומה מטאפורית, מלאמן שאין לו מה להגיד לי כי הוא לא מוכן לבוא לכאן כדי לומר את זה.

מצד שני, החלטיות היא תמיד עדיפה יותר מלא החלטיות – ואני מכבד אמנים שלא מוכנים, בכלל, בשום אופן, לבוא לכאן.  והנה שני אמנים, אחד מאנגליה ואחד מההעתק הגדול יותר והצפוני יותר לארצות הברית של אנגליה, שלעולם לא יאכזבו אותנו, כי קרוב לוודאי שהם לא יגיעו לכאן בזמן הקרוב:

Billy Bragg

בחיים המוקדמים של בילי בראג, לא היה רמז לזמר הפולק, שמשלב באיזון עדין בין שירי מחאה לשירי אהבה, שהוא הולך להיות.  הוא נולד בעיר שדה של לונדון, בצידו המזרחי של הנהר, עיר של מסחר ועסקים אבל לא של פועלים.  אביו היה מנהל מכירות של חברה לייצור כובעים ונפטר כשהיה בן 18.  הוא הספיק להיות סולן של להקת פאנק בסוף שנות ה-70, חייל בחיל הרגלים הבריטי למשך כמה חודשים, עובד בחנות תקליטים וזמר רחוב.   אבל רק כשהעמיד פנים שבא לתקן את הטלוויזיה במשרדים של הלייבל הראשון שבו הוציא אלבום, Charisma, הוא הצליח להשיג דריסת רגל בעולם המוזיקה.  המנהל של הלייבל ניסה להדוף את בראג בעדינות – הלייבל עמד בפני פשיטת רגל ולא היה לו מספיק כסף בשביל לגייס אמנים חדשים – אבל בראג התעקש, והשיג חוזה הפצה עם חברה אחרת ומכיוון שהחברה האחרת היתה צריכה הקלטות של השירים, הוא הוציא את השירים שהקליט – רק גיטרה אחת והקול שלו – בתור אלבום.

האלבום שיצא, "Life is Great with Spy vs. Spy", היה אלבום מוזר בכל קנה מידה.  הוא הכיל כמות של שירים אקוסטיים, עירומים, חלקם שירי מחאה וחלקם שירי אהבה כמו בכל שאר האלבומים של בראג, והיה קצר במיוחד – פחות מ-16 דקות של מוזיקה שנפרשו על פני אלבום שיש לו מקום להרבה יותר.  מכיוון שכך, הוא הוקלט במהירות אחרת מזו שהיה אמור לרוץ בה וגרם להרבה מאזינים להיות מאד מבולבלים.  גרסת הקלטת שיצא הכילה רק צד אחד מוקלט של מוזיקה.  בחוברת האלבום בראג הציע למאזינים להקליט הופעות שלו על הצד השני.   מרגע שהאלבום יצא, הקריירה של בראג קפצה קדימה בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב:  כשג'ון פיל, אדם שכבר אז היה ידוע כמישהו שיכול ליצור קריירות יש מאין בהינף של מחט פטיפון, התלונן שהוא רעב בשידור של אחת מהתכניות שלו, בילי בראג מיהר להגיע לאולפן עם מנת אורז ופטריות איראנית, ופיל השמיע שיר מהאלבום שלו כהכרת תודה.  אבל הוא השמיע את השיר במהירות הלא נכונה, ולאחר מכן השמיע את השיר שוב כדי לתקן.  והוא השמיע שוב את השיר, ושירים אחרים של בראג, במהירות הנכונה, מאז.  חברת התקליטים הגדולה Virgin קנתה את חברת התקליטים הקטנה שבה בילי בראג היה האמן המקליט האחרון, ובראג הרוויח מהמצב שני דברים:  מנהל הלייבל, שפוטר מעבודתו, יכל להפוך להיות המנהל שלו;  ו-Virgin, שלא ידעו בדיוק מה לעשות איתו, מכרו את הזכויות לאלבום האחד שלו ללייבל אחר, Go! Discs, שהמשיך והוציא כמה מהאלבומים הבאים של בראג.   מאוחר יותר בראג הרוויח מהמצב הגרוע שהלייבל הזה מצא את עצמו בו, והצליח להיחלץ מהחוזה שלו כשהוא מחזיק בזכויות לכל האלבומים שלו.

מאוחר יותר, הוא שיתף פעולה עם קירסטי מק'קול, זמרת בזכות עצמה וביתו של זמר מחאה, שחידשה שיר שלו בשם "A New England" מהאלבום הראשון, והוא מצידו הוסיף בית אחד לשיר כדי להפוך אותו לארוך יותר ומתאים יותר לרדיו, ועם ג'וני מאר, שיחד איתו כתב את הלהיט הגדול ביותר שלו כנראה, "Sexuality", שיר על סובלנות מינית שבראג אוהב לבצע במיוחד בהופעות מול קהלים שהם לא סובלניים מינית.   אחרי שפרש ממוזיקה לזמן מה כדי לגדל את הבן שלו וחזר להקליט, בתו של וודי גאת'רי, זמר פולק שגם הוא מיוצרי שורשי המחאה בארצות הברית, פנתה אליו והציעה לו להלחין ולהקליט שירים שגאת'רי השאיר אחריו.  בראג תפס את ההצעה בשתי ידיים, גייס את חברי להקת Wilco למשימה, וביחד הם הקליטו שני אלבומים – "Mermaid Avenue" על שני חלקיו.  בראג ממשיך לשלב את שירי האבה שלו עם השירים הפוליטיים שלו – לאלבום האחרון שלו בינתיים קוראים "Mr. Love and Justice",  וממשיך לנקוט באותן העמדות הפוליטיות שבהן נקט מאז ומעולם – הוא תומך באיגודי פועלים ובזכותו של המעמד הבינוני להצליח ולצמוח (והוא, באופן טבעי, חבר וועד ודובר מרכזי באיגוד העובדים של המוזיקאים המקליטים באנגליה), הוא נגד כל גילוי של גזענות, הומופוביה, שנאה, או פאשיזם, והוא פעיל בכל מה שקשור בפוליטיקה האנגלית – תומך באופן אקטיבי במועמדים כאלה ואחרים ופועל כדי לשנות את שיטת החוקה הבריטית.   "אני לא מוזיקאי פוליטי," הוא אמר פעם בראיון.  "אני מוזיקאי כנה.  אני שר על מה שאני רואה מסביב לי."

Bruce Cockburn

כשבילי בראג היה בן 11, עדיין בבארקינג, עדיין לא יודע שהוא הולך להפוך להיות זמר פולק עם נטיות פוליטיות מאד מוגדרות, ברוס קוקבורן, רחוק ביבשת האחרת שחלקה דובר אנגלית, כבר עמד לחמם את ג'ימי הנדריקס, ולקחת חלק בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב משלו – למשל, כשניל יאנג החליט שהוא רוצה לנגן בוודסטוק ב-1969, קוקבורן תפס את מקומו בראש המופיעים בפסטיבל באונטריו.  אלו היו השנים שבהן התחיל את קריירת הסולו שלו, אחרי כמה מעברים בכמה להקות, חלקן מצליחות יותר וחלקן מצליחות פחות.  עשר שנים לקחו עד שקוקבורן, שהיה מאד מצליח בקנדה, הצליח לחלחל לארצות הברית, שם אלבום שלו ובמיוחד שיר הנושא מתוכו, "Wondering Where the Lions Are", זכו להצלחה לא קטנה ב-1979 – ולגרסאות כיסוי של כל אמן אמריקני שמחזיק גיטרה אקוסטית כמעט.   במהלך שנות ה-80 קוקבורן התחיל להתעניין ב, לקדם ולהילחם בשביל נושאים פוליטיים ואחרים – הוא כתב שירים, השתתף בעצרות, ודיבר שוב ושוב בראיונות על נושאים מגוונים, ונלחם בשביל איכות הסביבה ושיטת הממשל במדינה שלו וגם בשביל לתקן עוולות במדינות אחרות.  הנקודה שבה העולם המאזין התחיל לראות בו אמן פוליטי היתה כשהוציא שיר בשם "If I Had a Rocket Launcher" שזכה להצלחה צנועה בארצות הברית ולהצלחה גדולה יותר בקנדה, ונכתב אחרי ביקור שלו במחנה פליטים גואטמליים במקסיקו בזמן מלחמת האזרחים שם, שהותקף על ידי חיל האוויר הגואטמלי לפני ואחרי הביקור שלו.

ללגדול בקנדה יש את היתרונות שלו, ובניגוד לבילי בראג, שהוא לא דמות אהובה על ידי כל הצדדים באנגליה (במיוחד לא מפני שהוא קורא לשינוי שיטת הממשל וביטול המלוכה מדי פעם), ברוס קוקבורן הוא אמן אהוב במיוחד בקנדה – מעבר לכמות האדירה של אמנים שביצעו גרסאות כיסוי של השירים שלו, אמנים מגוונים כמו ג'ודי קולינס מצד אחד, ו-Barenaked Ladies מצד שני, שהתחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם בסינגל שהיה גרסת כיסוי לשיר שלו, הוא זכה להיות אביר במסדר המלכותי של קנדה, וקיבל חמישה תארי דוקטור של כבוד שונים.

זה הכל להשבוע [קצת מאוחר השבוע, כמעט בתוך השבוע הבא, אפילו.  אבל מילא].  עד השבוע הבא – לפעמים צריך להיות במרחק של כמעט עולם שלם, על איזשהו אי, כדי להבין איך העולם הזה באמת עובד.  קזואו אישיגורו איכשהו מצליח, כל פעם מחדש.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק ראשון)

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

Woven Hand

1. לפני הכל

ליאונרד כהן מגיע לארץ! …או שלא. סאגת ליאונרד כהן זוכה לליווי צמוד ב"עונג שבת". אני רק מתנחם בעובדה שלאף אחד משני המפיקים שמתחרים על הבאתו של ליאונרד כהן לארץ לא קוראים שוקי ווייס.

מי שכן מגיע לארץ הוא סטנלי ג'ורדן, מי ששלושת המילים "גיטריסט ג'אז מטורף" כאילו הומצאו בשבילו. הוא יהיה כאן ב-16 וב-17 ביולי, במועדוני "זאפה" למיניהם.

2. הרוח מוכנה אבל הגוף חלש

[התנצלות על התרגום הגרוע של מתי/אוגוסטין הקדוש בכותרת]

בדמיוני אני רואה אותו כמטיף משוגע, מגיח במהירות מטורפת מן העיקול שבקצה הדרך בספק כרכרה, ספק מכונית – רתומה או לא רתומה לסוסים – אל תוך העיר השלווה. חונה בצד הדרך, במקום שבו אנשים הולכים בהמוניהם לקראת השוק השבועי, או אוהל המטיפים, או הקרקס. מניח ארגז ועומד מעליו – ומתחיל לפזר את נבואות הזעם שלו, צועק בקולי קולות ומאשים כל אחד ואחד מהם בחטא, בפשע, באי הבנה של אלוהים.

הוא בסך הכל בחור רגיל, דיוויד יוג'ין אדוארדס. אולי קצת נוצרי מדי, לטעמם של כמה אנשים. אבל הוא לא זורק את זה בפרצוף שלנו, לפחות לא בכל השירים שהוא כותב, על אף שהנושאים שלהם לפעמים מתקרבים אל העולם הנוצרי – אבל דווקא אל העולם של אי הוודאות והפקפוק העצמי הבלתי נגמר של אלו הנוצריים באמת. הזיק המטורף בעיניים שלו, והעובדה שהמילה "ישוע" מקועקעת, בעברית, על הזרוע הימנית שלו, עשויות להטעות קצת. אבל אולי זו הדמות שהוא מבקש לעטות על עצמו כשהוא שר – כשהוא חושף בפנינו את המילים המורכבות של הלהקה האחרונה שלו, Woven Hand. אולי הקעקוע הזה נשטף במים. אולי כשהוא חוזר הביתה, וסוגר את הדלת מאחוריו על הלילה שבו הגיטרה האקוסטית, הבנג'ו, האקורדיון והרעשים המוזרים רקמו ביחד את היד שבה הוא מכה אותנו, הוא איש משפחה רגיל כזה, שמספר לאשה איך עבר היום ועושה קולות מצחיקים לילדה.

Woven Hand היא ההמשך של הלהקה הקודמת של DEE, כמו שהמעריצים שלו מכנים אותו בקיצור. היא כוללת עוד חבר אחד מהעבר – פסקאל הומברט, שהיה הגיטריסט של אותה להקה קודמת, Sixteen Horsepower. הלהקה הקודמת נמצאת בפנתיאון של הקאנטרי האלטרניטיבי, או האמריקנה, במיוחד בזכות האלבום השלישי שלה, Secret South, שמכיל סיפורים דרום-מערב אמריקניים מלווים במוזיקה אמריקנית שורשית. אבל גם הלהקה הקודמת, כמו Woven Hand, היא להקה שקשה מאד לתפוס בתוך ז'אנר מאפיין אחד. את האלבום שקדם ל-Secret South, למשל, הם הוציאו בשתי גרסאות – אחת אמריקנית ואחת צרפתית. בגרסה הצרפתית יש חידוש של השיר "The Partisan", שיר שליאונרד כהן הפך למפורסם קודם לכן, ושכאן מובא בשתי שפות – אנגלית וצרפתית.

גם באלבום הראשון של Woven Hand, שנושא את שם הלהקה, דיוויד יוג'ין אדוארדס מנסה את כוחו באינטרפרציה חדשה לחלוטין לשיר ישן – "`Ain't No Sunshine" של ביל ווית'רס, שנפתח בעולם אחר לגמרי – עולם אמריקני של בנג'ו ולחישות רועמות של אדוארדס, ובאיטיות נכנס בחזרה אל תוך העולם הקצבי והמשקלי של השיר המקורי, כמו נשאב דרך משפך לתוך הקונוונציות המוזיקליות המוקדמות יותר – אבל הפעם, בתנאים של אדוארדס, עם גיטרות דרומיות, בנג'ו, אקורדיון ופסנתר ובעזרת שירת הקאנטרי של אדוארדס, שמחליפה את הנשמה היתרה של ווית'רס. עד שמגיע השיר הזה, אי שם באמצע האלבום, אדוארדס חושף בפנינו את העולם האחר שלו – כאן, באלבום הראשון, הוא לא נעזר באף אחד וכל הכלים מנוגנים על ידיו – הגיטרות, הבנג'ו, האקורדיון, התופים, אפילו הרעשים המוזרים שנשמעים כמו נדנדות חורקות. השירים, גם כאן, קשים להגדרה. במיוחד מפני שכל ההסטוריה האמריקנית חולפת כמעט בכל אחד מהם – מוזיקה אינדיאנית, מוזיקת בלוז שהגיעה עם העבדים מאפריקה, מוזיקה צוענית אירופאית, משהו משל המהגרים, קאנטרי ורוק פשוט, כולם מתערבלים אחד בתוך השני ומוגשים בשירים השונים – חלק מהם נעים באיטיות מלכותית, כמו "Story and Pictures", חלק מהם בתזזיתיות של מישהו שמתחרה עם השטן בנגינה.

כשדיוויד יוג'ין אדוארדס נכנס אל תוך הכרכרה, או המכונית, שלו, מפנה את גבו אל העיירה וממהר אל תוך השקיעה, מה שנשאר לנו הוא השירים, נערמים אחד על גבי השני וחושפים בפנינו קצת מהקדושה, קצת מהחטא, קצת מהפקפוק וקצת מהוודאות, ונישאים ברוח, לפי הדברים שלו, "כמו נייר מלוכלך".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, גם בנג'מין באטן מחשב את קיצו לאחור.