The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'יימס מודי, סקסופוניסט וחלילן-צד (יש באופן יחסי הרבה כאלה – אורנט קולמן, ג'ו מק'פי – סקסופוניסטים או חלילני-צד או שניהם מוזמנים להסביר למה בתגובות), שלפחות סולו אחד שלו ("I'm In the Mood for Love") הפך לקלאסיקת ג'אז, נפטר מסרטן הלבלב בגיל 85 בשבוע שעבר.

Kickstarter היא פלטפורמה חדשה ומעניינת שמאפשרת לאמנים וליזמים מכל הסוגים לקבל את העזרה של ציבור הגולשים לממן פרויקט – הם מגדירים פרויקט מסוים שהם רוצים להשלים ותג מחיר בשביל הפרויקט הזה, ומבקשים מהאנשים המבקרים באתר להתחייב לתרום למען הפרויקט.  במידה וכמות ההתחייבויות מגיעה לסכום שמבקשים יוזמי הפרויקט, כל התורמים מחויבים לשלם, ובהתאם להחלטות יוזמי הפרויקט בדרך כלל מקבלים משהו בתמורה.  במידה וכמות ההתחייבויות לא מגיעה לסכום, הפרויקט מבוטל והתורמים הפוטנציאליים לא נדרשים לשלם שום דבר.  אני בטוח שהרעיון קסם להרבה מאד מוזיקאים ולכן יש מאות מהם באתר הזה.  אבל כשאחד מהמוזיקאים האלה הוא דייוויד ברוזה, בכל זאת האדם ששמו מתנוסס על האלבום הנמכר ביותר בהסטוריה המוזיקלית של ישראל, זה הופך להיות להרבה יותר מעניין.

2. שירי ערש מהמאה האחרונה

אחד מהדברים הראשונים שקיבלנו כשעופרי, הבן שלי, נולד, היה מובייל, שהוכיח את עצמו (הוא והקולגות שלו שהגיעו אחריו) כמאד יעיל בהרגעה וביצירת אווירה מעודדת שינה, גם ובעיקר בזכות המנגינות שהוא הכיל – שלושה סוגים של מנגינות קלאסיות, או שירי ילדים, בלופים כמעט אינסופיים.  מסתבר, אחרי המובייל השלישי שניגן בתנאים דומים, שהמנגינות, שכנראה נמצאו כבעלות יכולות פיתוח קוגניטיביות מיוחדות, די חוזרות על עצמן.  ועכשיו, אחרי שאני מכיר בעל פה את מחזור המנגינות של מוצרט ושל בטהובן שמתנגנים מהמכשירים האלה, ואחרי שהם קצת נמאסו עליי ואני מניח שגם על עופרי, אני נזכר בשמועה ששמעתי שאומרת שיש מוביילים, או דיסקים לפחות, של עיבודים תמימים ושירי-ערשיים לשירים מודרניים, כאלה מהשנים האחרונות.  אני לא יודע אילו שירים בדיוק נמצאים שם.  אני רק יכול לנחש שמדובר בשירים הפופיים יותר והמוכרים יותר שעברו במחוזותינו בעשרים השנים האחרונות, נאמר.  אבל אני כן יודע אילו שירים הייתי רוצה שיהיו שם, ולו רק בשביל לאתגר את ההיכרות של עופרי עם מוזיקה בפעם הראשונה:

1   The Cure – Lullaby

The Cure תמיד הצליחו, ב-34 השנים שהם קיימים כבר, ללכת בכיוונים שהם הפוכים לחלוטין ממה שציפיתי להם.  כשציפיתי למוזיקה דכאונית כמו שהם מומחים בה הם הוציאו את "Friday I'm In Love", שאני עדיין רוצה להאמין שהוא פארודיה, או את "Love Cats".  ועל כל "The 13th" באלבום האהוב עליי שלהם יש גם "Jupiter Crash" אחד, אבל "Lullaby" הוא שיר שמצליח ללכת בכיוונים הפוכים לגמרי בתוך עצמו.  מפני שהוא שיר ערש, כמו שכתוב על העטיפה, והוא גם שיר אימה, כזה שמשאיר אנשים ערים, והוא גם מנחם במידה מסוימת, אבל שזורה בתוכו איזושהי נימה של מתח שמתבססת על המוזיקה הקופצנית והמהוססת.  במקרה של שיר מהסוג הזה אי אפשר להסתפק בגרסה פעמונית ומוביילית, אמנם.  חייבים לקבל את החוויה המלאה, שאולי עשויה להשיג את התוצאה ההפוכה מלגרום לילד לישון.  אבל להישאר ער עם ה-Cure זה דבר טוב יותר מלהישאר ער לבד.  המילים, המוזיקה המתוחה והמחודדת והקליפ, בו רוברט סמית׳, מאופר ומפוחד במיוחד, נבלע בסופו של דבר בלועו של עכביש ענקי בזמן ששאר חברי הלהקה, שמתחבאים בארון, מוצאים את עצמם על קצה של צוק, כולם מרמזים שזה לא באמת שיר ערש. ובכל זאת, זה שיר שעוסק יותר בחוסר שינה מבשינה. אבל אני בטוח שבעיבוד הפעמוני-פסנתרי-קלרינטי הנכון, זה יכול להיות שיר מרגיע מאד.

2   Radiohead – No Surprises

אלו הפעמונים, בעצם.  כל שיר שיש בו פעמונים כאלה, בקונפיגורציה הזאת, הופך להיות פוטנציאלית שיר ערש.  במקרה הזה, מדובר גם בקול המרגיע, הישנוני בעצמו, של ת'ום יורק, והמילים הן באנגלית, כך שתינוק בדרכו לישון לא יכול להבין אותן.  אם הוא היה מבין אותן, קרוב לוודאי שלא היה רוצה לישון – "לב שמתמלא כמו מזבלה, עבודה שהורגת אותך לאט לאט, חבורות שלא מחלימות" – השיר הזה הוא בעצם ערימה של דברים שלא באמת שווה לגדול בשבילם.  רדיוהד ממשיכים נאמנה במלאכתם למצוא את כל הדברים הריקים והעכורים בחיים ולהציג אותם באור שהופך את המודרני, הטכנולוגי והחדשני לקצת משעמם וקצת מפחיד.  כשהוא יגדל ויתחיל להבין על מה הם מדברים, אני מניח שאוכל להתחיל להשמיע לו שירים שמחים יותר של רדיוהד, כמו "Killer Cars".

3   The Beatles – Good Night

ג׳ון לנון השאיר אחריו שני בנים כשנרצח, בשבוע שעבר לפני 30 שנים, וכל אחד מהם זכה לשיר קלאסי אחד. ואף על פי ששון לנון, בנו מיוקו אונו, זכה לשיר הכנה יותר וזה שמכיל את אחד המשפטים המוכרים והמוצלחים יותר של לנון, ג׳וליאן לנון, בנו מאשתו הראשונה, סינת׳יה, זכה לשיר שמצליח להיות כנה ונוגה ומגוחך, בבת אחת. לנון לא שר אותו בעצמו, אלא נתן אותו לרינגו סטאר, מה שתורם למקדם הגיחוך בשיר, וסטאר שר את השיר מעל גבי הגלים המרגיעים של תזמורת מיתרים שלמה.

4   Paula Cole – Hush, Hush, Hush

פאולה קול התחילה את דרכה כזמרת ליווי של פיטר גבריאל, ובאלבום הראשון שלה הוא מחזיר את הטובה בשיר ערש יפהפה שבו הוא מגלם את תפקיד המלאך השומר של הילד שזה עתה עצם את עיניו.  מאחורי הקלעים, זה לא שיר כזה עדין ופשוט.  מי שעוצם את העיניים שם הוא לא ילד אלא אדם בוגר, גוסס מאיידס, ומי שמחזיק אותו, רגעים לפני שהוא נרדם, אולי לתמיד, הוא אבא שלו.  ובכל זאת, לפחות כדי לשמור על החזות השטחית של השיר הזה, אסתפק בלא לדעת ואנגן את השיר המרגיע הזה, שעטור בקלרינט ובפסנתר ובקולותיהם המנחמים של קול וגבריאל, כמו שהוא.

5   Jim White – Corvair (Reprise)

קורווייר הוא סוג של מכונית, פונקציונלית אבל לא יפה במיוחד, ובשיר הזה ג׳ים ווייט מתאר מכונית כזו שהפסיקה לעבוד ושמשמשת, במשך שנים, בית מאולתר לציפורים. סוג המכונית הזו, במיוחד במצבה הגרוטאתי בחצר האחורית של מישהו, הוא אחד מהמאפיינים המובהקים של דרום ארצות הברית בעיני ווייט, והדרום עצמו, כמו גם הקונספט של מכונית כמו קורווייר או אפילו של ציפורים, בעצם, מעט רחוקים מהעולם של תינוק, שבינתיים מכיל כמה סביבות שינה וכמה סביבות משחק, אבל השיר הזה מצליח לעשות שני דברים ראויים בבת אחת – גם להרגיע, בעזרת הפסנתר, המלודיה והמיתרים שמשתרכים אחד בשני כמו ענפי השרכים מסביב למכונית, וגם ללמד אותנו שני לקחים חשובים: כל דבר מוצא את דרכו בחזרה לטבע, וכל דבר שמוצא את דרכו במזרה לטבע מוצא תפקיד חדש שם.

6   Patrick Wolf – Ghost Song

יכול להיות שאחת מהסיבות שרוב השירים של פטריק וולף נשמעים כמו שירי ילדים היא מפני שהוא עצמו לא סיים מעולם להיות ילד.  על עטיפת האלבום הראשון שלו הוא מצולם לבוש בבגדים של ילד ממאה אחרת, מחזיק בידו חישוק משחק, שאותו הוא מתכוון לגלגל עכשיו, או שבדיוק סיים לגלגל, על מרצפות האבן של כביש בעיר אירופאית עתיקה.  גם השיר הזה, שהאימה שהוא מייצר והאימה שהוא מבקש לנחם ממנה מרגישים כשזורים אחד בשני, הוא אחד מהשירים שלו שמשלבים ערפל וויקטוריאני עם תקווה בת ימינו.  ואף על פי שהשיר הזה גולש אל מחוזות מעט רועשים יותר, הוא מתחיל באיטיות מלכותית, מלווה במיתרים ובאקורדיון, ובקולו של וולף מנחה את כל מי שמקשיב לו לעבר מחוזות השינה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מחווה ראויה לאמן שנשכח בשנות ה-60, ואולי עכשיו הגיע הזמן לתת לו את הכבוד שבאמת מגיע לו.

1.   לפני הכל

קורט ווגנר, הסולן של Lambchop, הולך להגיע לבדו לארץ להופעה אקוסטית, שזה גם משהו.  זה הולך לקרות ב-6 לאפריל ב"בארבי".

ו-Faith No More הודיעה על איחוד לצורך סיבוב הופעות קצר, באירופה. אין עוד תאריכים או מקומות, או פרטים אחרים מעבר לעובדה שההרכב המופיע יכלול את ג'ון הדסון, שהיה הגיטריסט של הלהקה באלבום האחרון שלהם, "Album of the Year", ב-1997.  אמנם מייק פאטון כבר התוודה בראיונות שאיחוד של Faith No More הוא לא משהו שהוא מעביר לילות בלי לישון בגללו, והדברים שהוא עשה אחרי, ובלי, הלהקה הם הרבה יותר מעניינים, אבל בכל זאת – בואו נקווה שישראל נחשבת לחלק מאירופה לצורך העניין.

2.  יום הולדת (שני) שמח לגוספל:  מה שיש

לכבוד יום ההולדת השני של הגוספל, החלטתי להכין מתנה קטנה בשבילכם, האנשים שקוראים את הבלוג – אוסף של חמישה עשר שירים של אמנים שכתבתי עליהם במהלך השנה האחרונה."Songs Scattered on the Doorstep vol. 1", הוא נקרא, ואם אני אזכור, ואם הגוספל יחזיק מעמד, ואם העולם ימשיך לעמוד על תילו, תהיה מהדורה חדשה של האוסף הזה בכל שנה.  זה מה שיש בו:

1   Ben Folds – Still Fighting It

מתוך "Rocking the Suburbs"

בן פולדס נותן כמה עצות לחיים לבנו הקטן, באחד מהשירים היותר מרגשים והיותר מעניינים באלבום הבכורה שלו כאמן סולו.  "ואתה כל כך כמוני," הוא שר. "אני מצטער."

2    Unbelievable Truth – Covers

מתוך "SorryThankYou"

בזמן שהלהקה של אחיו הגדול הפכה מהר מאד מהאאוטסיידרית של הבריט פופ לאחת מהתקוות הגדולות של החיים שאחרי הבריט פופ, בזמן שאחיו הגדול כתב כמה שירים שיהפכו להיות קלאסיקות מודרניות של שנות ה-90, אנדי יורק ניסה לנצל את המרחב המוגבל שהיה לו בתוך הצל שנשאר לו כדי להקים להקה, מוצלחת לא פחות בהרבה מובנים, שכשנגמר לה המומנטום של הלהקה-של-אח-של, לא נשאר לה יותר מדי מומנטום משל עצמה, ואחרי האלבום הזה, המוזר והמעניין אבל הפחות מוצלח מקודמו, הם התפרקו.  עכשיו, בזמן שאחיו הגדול מנסה להמציא מחדש את עסקי מכירת האלבומים, אנדי יורק מנצל את הצל כדי להתחיל בקריירת סולו.

3    Queen – Mother Love

מתוך "Made in Heaven"

השיר האחרון שפרדי מרקורי כתב והקליט.  הוא לא הספיק אפילו לסיים את השיר, ואת הבית האחרון שר בריאן מיי.  לקראת הסוף, אפשר למצוא רסיסים של הקריירה של פרדי מרקורי והלהקה שהוא הנהיג במשך עשרים שנה – "One Vision", נסיון שלו לדרבן את הקהל לשיר באחת מההופעות, וגם "Goin' Back" שיר שכתבו סטולר וקינג בשנות ה-60 והוא חידש בתחילת דרכה של הלהקה, תחת השם לארי לורקס.

4    U2 – Night and Day

מתוך "Red Hot and Blue"
בין אלבום אחד שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית לאלבום אחר שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית,  ארגון Red Hot היה עסוק בלהוציא סדרה של אלבומים בנושאים שונים.  באחד מהם, שעסק בשירים של קול פורטר, U2 חידשו את השיר הזה ובזקו עליו קצת ממה שהפך את האלבום הבא שלהם, "Achtung Baby", לאבן דרך בקריירה המוזיקלית שלהם.

5   Donald Fagen – Walk Between Raindrops

מתוך "The Nightfly"

השיר שמסיים את אלבום החצי-קונספט הזה של שירים מתוקים-חמוצים, הוא יותר מתוק מחמוץ.  הוא נזכר בעבר שדונלד פייגן, ושותפו ליצירה עד לא הרבה לפני כן, וולטר בקר, היו שמחים מאד להחזיר.

6    Arrested Development – Tennessee

בהופעה חיה ב"תיאטרון פוקס", 2.7.03

להקת הראפ המוצלחת שלא זכתה להכרה שהיא היתה צריכה לזכות לה, בגרסת הופעה ארוכה של הלהיט הכי גדול שלהם.

7  Alejandro Escovedo – Wave

מתוך האלבום "A Man Under the Influence"

אלחנדרו אסקובדו, הטרובדור הבלתי נלאה שמשרטט את הקו הבלתי נראה בין מקסיקו לארצות הברית, מציג את הסיפור הפשוט ורב המשתתפים של הגירה, כל הגירה, למקום אחר – "חלק הלכו צפונה, חלק הלכו דרומה, חלק הלכו מזרחה, חלק פשוט עזבו".

8   טאנארא – הו אלי

        מתוך האלבום "טאנארא"
בתוך שלל הלהקות המוצלחות שצמחו בשדרות בשנות ה-90, טאנארא היו אחת מאלה שלא זכו לתשומת הלב שלהקות אחרות זכו לה, וחבל.  האלבום האחד שלהם, שיצא ב-1997, היה אחד מהאלבומים שהצליחו לשלב את הרוק'נ'רול המערבי עם ההווי המוזיקלי המזרחי בצורה הטובה ביותר.  מיכה ביטון, הסולן וכותב השירים, שהתחיל את דרכו כנותן ההשראה לציון כהן מ"אל עצמי" של גלילה רון פדר והמשיך את דרכו כאמן סולו, פתח את האלבום הזה וסגר אותו בתפילה פשוטה.

9   Japan – Ghosts

Remix 2000, לקוח מתוך "Everything and Nothing" של דיוויד סילוויאן

שנות ה-80 היו עידן של סינתיסייזרים, יותר מהכל.  היו האמנים והלהקות שהשתמשו בסינתיסייזרים בשביל ליצור מוזיקה בעלת זוויות ישרות, שהולכת ומתקדמת בכיוונים מוכרים.  היו גם כאלה שיצרו יצירות משוננות, תזזיתיות, שהשתמשו בכל היכולות הנסיונות של סינתיסייזרים, בכל הדברים שכלים מסורתיים לא יכלו לעשות.  Japan היתה אחת מהלהקות האלה, ו-"Ghosts", שמובא כאן בגרסה מאוחרת ונטולת התרומה של שאר חברי הלהקה, הוא דוגמא טובה לכך

10 Joni Mitchell – The Circle Game

מתוך "Travelogue"
ב-2002, ג'וני מיטשל, בעזרתו של לארי קליין, חזרה לכמה משיריה הישנים וביצעה אותם בגרסאות רחבות, עשירות, תזמורתיות.  השיר שסוגר את האלבום היפהפה הזה, "Travelogue", מראה את היופי שבמבט הזה לאחור.  32 שנים אחרי שהקליטה את השיר הזה במקור, ג'וני מיטשל חוזרת ובוחנת את המילים שכתבה מחדש – "אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו רק יכולים להביט לאחור, בזמן שאנחנו מסתובבים, סביב, סביב, סביב, במשחק העגול הזה".

11 Fennesz – Perfum for Winter

מתוך "Black Sea"

אם מצמידים את האוזן לשיר הזה, אפשר לשמוע, ממש מרחוק, את הים.

12   The Cure – Want

הוקלט בהופעה חיה ב-Royal Elizabeth Theater, וונקובר, 1.8.96

השיר המצוין שפותח את "Wild Mood Swings" שימש גם בתור שיר פתיחה במסע ההופעות של הלהקה בעקבות האלבום הזה – ומוכיח את עצמו בתור שיר פתיחה אידיאלי.  כל אחד מחברי הלהקה מוסיף את עצמו למרקם ההולך ומתעבה של השיר, ועוברת כמעט דקה עד שרוברט סמית' עצמו מתחיל לשיר.

13  David Bowie – Moss Garden

מתוך "Heroes"

מבין שלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית, האלבום האמצעי כולל את מאזן השירים-קטעים אינסטרומנטליים הנמוך ביותר, ומבין שני הקטעים האינסטרומנטליים שבאלבום, הקטע הזה, שעושה את המסע בין גרמניה ליפן לקצר במיוחד, הוא הרבה יותר מהורהר ומעורפל מהקטע שבא אחריו, נקרא על שם ומבקש להציג את האווירה של שכונה בברלין שבה מתגוררים מהגרים טורקיים היום.

14   Grant Lee Buffalo – Happiness

מתוך "Mighty Joe Moon"

אפשר לשמוע את הייאוש וחוכמת החיים בקול של גרנט לי פיליפס, והאירוניה במרחק בין שם השיר לתוכן שלו ולרגש שהוא רוצה להעביר נמתחת בצורה ברורה יותר עם כל אחת מהמילים. "אושר," הוא שר. "קשה למצוא את זה, אני מודה.  אני לא טוב בלחפש [אושר] – אם אתם מוצאים את זה, חלקו את זה עם כולנו."

15   The Feeling – Do I Miss You

מתוך "Twelve Stops and Home"

אחרי שמסתיימים שנים עשר השירים המרומזים בשמו של אלבום הבכורה, וחברי הלהקה עוזבים אחד אחד את האולפן, הסולן, דן גילספי סלס, נשאר מאחור, ניגש אל הפסנתר ומנגן את השיר הזה, שמתחבא מאחורי השיר האחרון.  שיר האהבה הפשוט והמושלם הזה הוא אפילו לא שיר אהבה טיפוסי – הוא מושר, כך נראה, לבחורה שעזבה, וכל מה שסלס מבקש בשבילה הוא שתהיה בטוחה ומאושרת, עם מי שזה לא יהיה.

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן.  השירים מוצעים כאן כרוכים ביחד, ולא בנפרד, מכיוון שצריך לחוות אותם ביחד.  האוסף, כהרגלם של אוספים שאני שם במקומות לשיתוף שירים, יהיה שם במשך שבועיים ואז ייעלם, אז קחו אותו כל עוד הוא חם.  האוסף לא מכיל אביזרים עיצוביים מיוחדים כמו עטיפה בגלל חוסר זמן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טוני סקוט מציע את הגרסה שלו ל"חטיפת פלהאם 123", שבה דנזל וושינגטון מחליף את וולטר מת'או, ג'ון טרבולטה מחליף את רוברט שאו, וכדורים, פיצוצים ומכוניות מתהפכות מחליפים את הדיאלוגים.

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  רון אשטון, האיש שאחראי לפחות על הצד המוזיקלי של "I Want to be Your Dog", "No Fun", "Fun House" – הגיטריסט, ואחר כך הבסיסט, ואחר כך הגיטריסט של ה-Stooges, נפטר בגיל 60 מהתקף לב;  וגם דייב די, מהלהקה עם השם הכמעט ארוך מדי "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'", שסיים את חייו כשופט, בגיל 68, מסרטן.

בהכנה ל"גראמי", כמה מהאמנים המועמדים לפרסים התבקשו לבחור את חמישה עשר השירים האהובים עליהם.  אמנים השתמשו בשמות השירים האלה כדי ליצור דימויים של הפרצופים שלהם.  זה נראה ככה.

רועי פובורצ'יק, איש "Lonely Boy Records", כותב גם בלוג חדש.  הפעם, על "Trespass", האלבום השני של ג'נסיס.

2.   עבודה טובה עושה הגרוויטציה
כשדיסקים התחילו להימכר ולהיות פופולריים יותר ויותר בתור מדיה להאזנה, לי לקחו כמה שנים נוספות להתרגל למדיה החדשה הזאת, ואני העדפתי להישאר בכמה השנים האלה עם חוסר הטרבל הנעים של הקסטות – שעל אף שהיו להן כמה יתרונות חשובים, היה להן גם חסרון חשוב אחד שלדיסק לא היה – אם יש שיר שמצא חן בעיניך במיוחד, בניגוד לדיסק שבו אפשר פשוט להעביר אחורה ולשמוע אותו שוב, קסטה נותנת שתי אפשרויות – לחכות שההקלטה תעשה סיבוב מלא ותחזור לשיר שאתה אוהב, מתוך תקווה ששאר השירים הם גם טובים;   או להעביר אחורה ולשמוע את השיר שוב.  וגם להעברה אחורה יש שתי אופציות שונות – על הראש או לא על הראש.  על הראש – זאת אומרת, על פני רכיב ההשמעה המגנטי של הטייפ – מקלקל את הטייפ, או ככה אמרו לי לפחות (אבל אני אומר – אם זה היה מקלקל את הטייפ היצרנים לא היו שמים את האפשרות הזאת במוצר מלכתחילה.  תמימות היא עסק מאד משתלם, אחרי הכל).  לא על הראש עשוי לגרום לנו לפספס את ההתחלה של השיר ולהריץ יותר מדי אחורה, או לחילופין לשכוח לגמרי מההרצה ולמצוא את עצמנו עם ההתחלה של ההקלטה.

כל זה ניתן לפתרון פשוט בקסטות ששייכות לאמן אחד.  במקרה הזה, יש סיכוי יותר סביר שנאהב את כל השירים שמפרידים בין השיר ההוא שאהבנו לבין השיר ההוא שאהבנו, שוב.  במקרה שהקסטות הן אוספים, זה כבר הרבה יותר מסובך.  למשל:   לפני כמות שנים גדולה, אבל לא גדולה מדי, היה מגזין בריטי שנקרא Vox.  הוא היה חביב עליי במיוחד מפני שהוא דיבר על מוזיקה, מעניינת בדרך כלל, הוא היה מעוצב בצורה מעניינת והוא הכיל, ברוב הפעמים, הפתעות מוזיקליות קטנות.  באחת מהפעמים שבהן קניתי את המגזין הזה היתה מודבקת לשער קסטה.  על הקסטה שמות של להקות, באפור על שחור ובגדלים שונים.  הרבה להקות שאני לא מכיר, מעט להקות שאני כן מכיר – אחת מהן היא The Cure.  לקיור יש אלבום חדש באותה תקופה, והאוסף מציג שיר אחד מתוכו.  זה השיר הראשון באלבום, אבל כאן הוא השלישי.  הוא ממשיך שלושה שירים שנראים כאילו מקומם לא בהתחלת קלטת – שיר אחד שמסתער על האוזן במהירות ונעלם כמעט כלעומת שבא, שיר שני דומה, וכשיר שלישי, "Saturday" של Sparklehorse.  ואחר כך – אחד מהשירים הכי מעניינים, מורכבים, מלאים בהכל ובעצם מלאים בכלום – ששמעתי.  קראו לשיר הזה "Want", והוא פותח – מפני שזה מה שהוא בעצם אמור לעשות, כשמסתכלים על המבנה שלו – את האלבום העשירי של הקיור, "Wild Mood Swings".

הוא נפתח במין יבבה, שמתפרסת על פני מרחב ההאזנה לפני שמצטרפים אליה שלושה צלילים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב – לאורך כל השיר בעצם. לאט לאט, מצטרפים אליהם עוד ועוד צלילים – גיטרות, באס, תופים, קלידים, ואז רוברט סמית' עצמו מצטרף בצעקה – רק כזו שנועדה להזכיר שגם הוא שם.  בתוך ההקדמה המוזיקלית הארוכה והקיורית הזאת, שנמשכת יותר משתי דקות ומכילה במוזיקה את כל מה שרוברט סמית' רוצה להגיד במילים אחר כך, מתמלא המרחב המוזיקלי באבנים הגדולות, באבנים הקטנות יותר ובאלו שקטנות יותר מהן.  ובין כל האבנים האלו רוברט סמית' מאפשר למסר שלו לחלחל – רוב האלבום, כמו גם השיר הזה, עוסק לא רק ברגשות של סמית' לגבי עצמו אלא ברגשות שלו לגבי החברה כולו – כל האנשים שמבלים במסיבות אינסופיות.   סמית' רוצה יותר מכל דבר, יותר מכל מה שיש לו, ובסופו של דבר מתוודה לעצמו ולנו, שהוא יודע ששני הדברים היחידים שלעולם לא יוכל לקבל יותר מהם, הם תקווה וזמן.  ואלו שני הדברים הכי חשובים.

האלבום עצמו מספר סיפור שהוא די אופייני לקיור, לפחות בחלק מהאלבומים – סמית' פוגש בחורה, מתאהב, העולם הופך להיות פתאום נורא שמח ומלא ציפורים מצייצות ואז משהו משתבש והכל דועך ונכבה, ורוברט סמית' נשאר, בחדר חשוך או בחוץ, צופה בירח, וכותב על זה.

במקומות אחרים באלבום, שבהם הוא לא שמח באופן יוצא דופן (כמו ב-"The 13th" הלטיני או "Mint Car" הפופי), הוא מזכיר לנו שוב שכתיבת השירים שלו היא גם אחת מהסיבות העיקריות לאהוב את הקיור – ב-"Jupiter Crash", למשל, הוא מתאר לילה שבו הוא ובחורה עלומת שם צפו בהתרסקות של כוכבי שביט על יופיטר.  המאורעות הקוסמיים, והמאורעות האנושיים, מתערבבים אחד בשני, ולרגעים אחדים קשה להבין מה המטאפורה שרוברט סמית' רוצה להעביר ומה הדבר האמיתי – "זה הכל? זאת ההצגה של יופיטר? זה לא בדיוק מה שציפיתי לו, אתה יודע,"  סמית' שר.  "היא עזבה בליווי קולות הים – פשוט נמוגה ממני ונעלמה.  עבודה טובה עשתה הגרוויטציה." הוא שר והמטאפורה והאמת מתנגשים אחד בשני.  ואי אפשר לדעת באמת מה מהם הוא הכוכב הגדול, היציב, ומה מהם הכוכב המהיר המתרסק לתוכו.

זה השיר האמצעי באלבום – לפני ואחריו יש עוד שירים, חלקם שמחים יותר וחלקים עצובים יותר.  חלקם מכילים חוכמה צרופה וחלקם מכילים מילים שבסופו של דבר יתאדו אל חלל האוויר ולא יגידו כלום.  בסופו של דבר, קיור עשו את מה שהם עושים הכי טוב – הם הוציאו את האלבום האחד אחרי ארבע שנים שלהם, שהוא האלבום האהוב עליי שלהם ועל אחרים הוא אהוב הרבה פחות – והם המשיכו הלאה, כדי לחפש את השירים הבאים, ולהקליט גם אותם.  בסופו של דבר, כל אחד מוצא בהם – גם באלבום הזה, גם באלבומים האחרים – את מה שהוא צריך.  את העצב, הדכאון, המסתורין, הפשטות, השמחה, הגאונות או האקסטזה.  קיור תמיד חוזרים, כמו קסטה, בחזרה לשיר הזה שאתם רוצים לשמוע.

1. לפני הכל

הלהקה הנפלאה מאחד המקומות האהובים עליי בעולם (איסלנד), Sigur Ros, נותנת לכולנו לצפות בסרט שהוציאה, Heima, באורך מלא, בחינם, ב-Youtube.

גם טרנט רזנור ומסמרי תשעה האינץ' שלו מצטרפים, כמו שהוא הבטיח, ל-Radiohead. האלבום החדש שלו, שהוא בעצם סדרה של ארבעה אלבומים, יוצא במגוון גרסאות, ישירות באתר האינטרנט שלו – אחת מהגרסאות האלה מוצעת להורדה חינם.

ב"ספירת העונג" השבוע נוספו גם The Cure, בלו בנד ו-Public Enemy.

2. ארבעה חוקים פשוטים

המודעה היתה מודעה בגודל נורמלי והיא היתה תלויה על קיר. באותיות בגודל סביר שאפשר לקרוא מרחוק היה כתוב בן פולדס. מתחת לזה, באותיות בגודל סביר גם הן, היה כתוב First Avenue (שזה מועדון הופעות במיניאפוליס שיכול להיות שאתם מכירים אם ראיתם את הסוף של "גשם סגול" של פרינס. שם הסוף מצולם). המזל שלי היה שבעוד המודעה היתה תלויה בגובה העיניים, הלכתי מאד קרוב אליה ומשהו שהיה כתוב בכתב קטן הרבה יותר, מתחת לבן פולדס, תפס את תשומת הלב שלי. היה כתוב שם The Divine Comedy. אחת מהלהקות האהובות עליי באה להופיע במיניאפוליס ואני כמעט שלא ידעתי את זה. כמובן שמיהרתי לרכוש כרטיס ולהגיע לשם, לבוש במיטב בגדיי, לפגישה ראשונה עם ניל האנון וחבר מרעיו. במקרה, זה היה רק ניל האנון וגיטרה. שזה מספיק, ברוב המקרים. המזל שלי באותו ערב היה כפול. מפני שאם לא הייתי שם לב שהלהקה שמחממת את בן פולדס היא ניל האנון וגיטרה, לא הייתי מגיע להופעה בכלל ולא הייתי זוכה להכיר את בן פולדס.

למעשה, כבר הכרתי את בן פולדס לפני כן. ב-1995 היתה לו להקה, שלישיה שנקראה Ben Folds Five שהתמחתה בשירים מחוכמים וקורצים על כל מיני נושאים. היו להם את Brick ו-Army, שני להיטים בינוניים בעולם של להקות קולג' מתוחכמות, והם נעלמו ב-2001 בלי לעשות יותר מדי רעש. בן פולדס, שהוא מוכשר מדי מכדי להיעלם בלי לעשות רעש, המשיך לבד, והאלבום הראשון שהוציא בלי שני החברים הנותרים היה Rockin' the Suburbs, שהיה האלבום שמתוכו הוא ניגן כמעט את כל השירים בהופעה שראיתי. בפסנתר השירים נשמעים מלאים, ומסובכים, ומזנקים מבית לפזמון לסי-פארט לדי-פארט בלי הרבה זמן להשתהות על אף אחד מהם. באלבום, כל השירים האלה מלאים בכלים נוספים – סינתיסייזר, גיטרה חשמלית, מיתרים, בנג'ו, תופים – על כולם מנגן בן פולדס בעצמו.
האלבום הזה, “Rockin’ the Suburbs”, על שנים עשר שיריו (או שלושה עשר, אם אתם יפניים), הופך את בן פולדס מבחינתי לאוטוריטה בכל מה שקשור לכתיבת שירי פופ מושלמים. מה שעשוי להיות אירוני בהתחשב בעובדה שאלבום הסולו הראשון שלו אחרי שפירק את Ben Folds Five היה אלבום נסיוני, בשיתוף וויליאם שאטנר, שנקרא “Fear of Pop”.
מאחר ובן פולדס הוא כזו אוטוריטה בכל מה שקשור לכתיבת שירי פופ, אני מתכוון לנסות לזרוק עליו את ארבעת הכללים הבסיסיים של כתיבת שיר פופ מושלם, ולראות איך הוא מתמודד איתם.

1 כל שיר פופ מוצלח חייב לכלול בתוכו לפחות שלושה הוקים – הוקים, לאלו שלא מעורים בשירי פופ ובכלל, הם קטעים מלודיים, מושרים או מנוגנים, שהם קליטים מספיק בשביל שיהיה אפשר לזמזם אותם אחרי ששומעים את השיר פעם אחת, באופן רצוני או לא רצוני. לכל שיר רצוי שיהיה לפחות אחד כזה (הנה ניסוי: נסו לזמזם שיר של Yes. זהו.) כדי שהוא יזכה באיזושהי מידה של הצלחה, ולפי החלטה של מפיקים מנוסים ועטורי גראמי, שיר פופ מוצלח צריך שיהיו בו שלושה שונים. איך בן פולדס מתמודד עם זה?
לפחות ב-”Rockin’ the Suburbs”, הדבר היחיד שמגביל את כמות ההוקים בשיר הוא הזמן שהוא נמשך. בשיר הנושא, למשל, שנשמע כאילו הוא השיר הארוך ביותר באלבום, יש לפחות שישה, והוא מגייס גם את עזרתם של מייקל ג’קסון, ג’ון בון ג’ובי ו-Quiet Riot. ב-”The Ascent of Stan” השיר מתחיל כמו שיר אחד והופך להיות שיר אחר לקראת הסוף. היוצאים מן הכלל היחידים באלבום הן בלדות הפסנתר – “Fred Jones, part 2” ו-”The Luckiest”, שהם בעצם קו מלודי ארוך שמלווה את המילים, מה שיוצר קשיים מיוחדים במציאת הוקים כאלו או אחרים.

2 אם השיר מכיל שם של מישהו או מישהי, או אפילו יותר גרוע – אם שם השיר מכיל שם של מישהו או מישהי, עדיף שזה לא יהיה שם שחופף למישהו שכותב השיר מכיר – אני לא יודע מה רמת ההיכרות של בן פולדס עם כל האנשים שמאכלסים את האלבום שלו, אבל אני מאד מקווה בשבילו שהוא עומד בכלל הזה לפחות – בין השאר מתארחים באלבום הזה אנני, זאק ושרה, פרד ג’ונס, סטאן, ליסה וקאת’י. מצד שני, האנשים שקרובים לבן פולדס ושעליהם נכתבים חלק מהשירים לא מוזכרים באלבום בשמם. למשל, “Still Figthing It” היפהפה ("כולם יודעים שזה כואב לגדול / אבל כולם גדלים / זה כל כך מוזר לחזור לכאן / תן לי לומר לך – השנים עוברות ואנחנו עדיין נלחמים בזה / ואתה כל כך כמוני / אני מצטער"), נכתב על בנו לואיס, מנישואיו השלישיים לאשה שלה נכתב השיר שסוגר את האלבום, "The Luckiest" (וגם שרה בעצמה באחד מהשירים האחרים באלבום, "Gone").

3 שיר פופ לא יעלה על שלוש וחצי דקות – לשיטתו של בן פולדס, לשירי פופ אין ממש תאריכי תפוגה. כל עוד יש לו מה להגיד, וכל עוד יש לו ווריאציות מוזיקליות שונות להגיד את זה בהן, הוא ימשיך. השירים בדרך כלל מסתיימים בלי שהרגשנו, אמנם, וממשיכים הלאה לשיר הבא. ואף על פי שהם נשמעים, ברוב המקרים, מאד ארוכים, הם בעצם מאד קצרים יחסית. אף אחד מהם לא עובר את מחסום הארבע-וחצי דקות מלבד שיר הנושא, שמגרד את חמש הדקות על שלל נושאיו.

4 המדד המדויק ביותר לשיר פופ טוב הוא כזה שאפשר לנגן אותו בגיטרה ושירה בלבד ולא לאבד שום דבר מהחיוניות שלו – באופן מפתיע, "Rockin' the Suburbs" הוא רק הפעם השניה בה בן פולדס, המולטי-אינסטרומנטליסט, מנגן בגיטרה בשיר שלו. זה קורה, לצורך העניין, רק בשיר הנושא, שנמצא לקראת הסוף. כל שאר השירים עטורים בפסנתר, שהוא הכלי המרכזי שלו. לפעמים, בשירים כמו "Fred Jones, part 2" או "The Luckiest", הפסנתר לבדו מחזיק את כל השיר, בעוד שבמקרים אחרים, כמו ב-"Not the Same", הם מאפשרים לפולדס לוותר על תזמורת שלמה של גיטרות. כמו טורי איימוס, גם בן פולדס יודע להוציא המון עוצמה מהפסנתר שלו כשהוא רוצה.

זה הכל להשבוע – פוסט קצר, ומאוחר, אמנם, מהרגיל – אבל בכל זאת – הוא מכיל ארבעה חוקים פשוטים לכתיבת שירי פופ. רוצו להשתמש בהם לפני השבוע הבא.

אני ממשיך את רשימת עשרה הרגעים המוזיקליים המפתיעים שזנחתי במפתיע בשבוע שעבר:

6 Queen – Back Chat

אחרי שהחזיקו מעמד עשור שלם בלי להשתמש בסינתיסייזרים בכלל (והתגאו בזה בדרך כלל, על העטיפה האחורית), ההשפעות על חברי הלהקה, כל אחד מהם, באופן טבעי, מושך בכיוון אחר, גרמו למיני פילוג במחנה Queen. על רקע עליית (ונפילת) הדיסקו בסוף שנות השבעים, פרדי מרקורי וג'ון דיקון ניסו להשפיע על הלהקה יותר לשלב מקצבי פאנק ודיסקו במוזיקה שלהם ולעשות את המוזיקה יותר רקידה ופחות רוקית. בריאן מיי ורוג'ר טיילור, כמובן, התנגדו והעדיפו להשאיר את Queen במחוזות הרוק. מלחמת ההתשה הסתיימה בנצחון של מחנה מרקורי-דיקון, כשמיי וטיילור יישמו את מילות השיר של עצמם, "If You Can't Beat Them, Join Them". התוצאה היתה האלבום Hot Space, שהוא האלבום האהוב עליי של Queen… אבל לא של אף אחד אחר. התוצאה, שהתבססה הרבה על ההצלחה של סינגל מהאלבום הקודם, "Another One Bites The Dust" , לא קסמה לא למעריצים ולא לקהל הרחב והאלבום והסינגלים שיצאו ממנו זכו ליחס אדיש ולהיעלמות מהירה במצעדים. "Back Chat" הוא אולי השיר הכי שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפני כן, והוא כולו (כמו הרבה סינגלים אחרים שהם שונים מאד ממוזיקה של הלהקה באותם אלבומים) ג'ון דיקון. הוא לא השיר עם הכי הרבה סינתיסייזרים, וגם לא השיר הרקיד ביותר באלבום (לא שניסיתי), אבל אפשר לזהות, ברגע שהשיר הזה מתנגן, את קו התפר שנמשך בין Queen, מפלצת הרוק משנות ה-70, ל-Queen, מפלצת הפופ של שנות ה-80 ותחילת ה-90.

7 Radiohead – Everything In Its Right Place

מגזין בלנדר טרח ומצא, לא מזמן, את מאה הרגעים ששינו את פני המוזיקה בעולם, ever, (ותודה לגיאחה על ששם את הלינק בעונג שבת שלו,) ואחד מהרגעים האלה הוא תאריך ההוצאה של Kid A – "מיליוני חובבי גיטרה ברחבי העולם מתחילים לבכות בבת אחת," כתוב שם על זה. זה גם, טכנית, לא רגע מפתיע – Radiohead הכינו אותנו בהופעות ובסרט ("Meeting People is Easy" ) למה שהולך לבוא. אנחנו רק העדפנו להישאר בשלב ההכחשה ולקוות שהם יחזרו לנסר באופן כל כך יצירתי כמו ב-"The Bends" ו-"OK Computer". רדיוהד רק גיחכו בדרך להתנתקות המוחלטת מכל מה שקשור לרוק מיינסטרימי (היינו "Hail to the Thief" ) והמציאו מחדש את הגיטרה בכל כך הרבה דרכים מעניינות, שקשה לעקוב אחריהן. השיר הפותח את Kid A, מהווה חיץ מוחלט בין מה שהיתה רדיוהד לפני כן למה שהיא הפכה להיות אחר כך – השיר מכיל רק קלידים ואת קולו (בדרגות שונות של עיוות) של תום יורק. אין גיטרות. בכלל. וככה זה. יש להקות שמוציאות אלבומים כמו Kid A, ויש להקות שמוציאות אלבומים עם שמות של צירים במרחב.

8 Bruce Springsteen – Lift Me Up

אין הרבה מה לומר על השיר הזה, בעצם. ברוס ספרינגסטין עוזב לרגע את משרת הבוס של הרוק'נ'רול ומרים את קולו גבוה גבוה כדי לשיר את הפנינה המזוככת הזו, אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם הקליט, לדעתי.

9 Doves – Catch the Sun

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא להקת אינדי, בעצם, לא להקת דאנס. ההרכב Sub Sub, שזכה להצלחה מזערית בתחילת שנות השירים עם להיט דאנס אחד ("Ain't No Love (Ain't No Use)", זכה לתחיה מחודשת אחרי שהסטודיו שבו עבדה הלהקה נשרף. הם הגדירו את עצמם מחדש כ-Doves, אחת הלהקות הכי מוצלחות שיצאו מאנגליה בתחילת המאה הזאת, והסינגל הראשון שלהם, "Catch the Sun", מוכיח שהם שוחים טוב גם בעולם האינדי.

10 The Cure – Friday I'm in Love

אז זו לא דיפרסיה, זו מאניה דיפרסיה. רק שבמקרה של The Cure, היא מבליחה רק אחת לכמה שנים – כמו ב"Close to Me", או " The 13th" – ובמיוחד בסינגל הזה, המפתיע גם בסאונד שלו, גם במילים שלו, וגם בהצלחה שלו. כמובן שאפשר להפליג למקומות אחרים לגמרי, כשמנסים לנתח את השיר הזה – אולי המילים הן בעצם אירוניות, ונועדו לדבר על חוסר-החיוניות של אהבה, ועל הזמניות שלה, ואז המוזיקה מהווה מעין קונטרסט שמח למילים שהן בעצם לא שמחות. מצד שני, אולי עדיף לקחת כמה מהשירים של The Cure על פניהם וליהנות מהם כמו שהם.

זהו. פוסט קצר הפעם – מפאת קוצר הזמן ומיעוט שעות השינה. בינתיים, עלצו ושמחו – הקיץ הגיע!