תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארבעה חוקים פשוטים לכתיבת שיר (ואיך שוברים את כל החוקים האלה באלבום אחד)

1. לפני הכל

הלהקה הנפלאה מאחד המקומות האהובים עליי בעולם (איסלנד), Sigur Ros, נותנת לכולנו לצפות בסרט שהוציאה, Heima, באורך מלא, בחינם, ב-Youtube.

גם טרנט רזנור ומסמרי תשעה האינץ' שלו מצטרפים, כמו שהוא הבטיח, ל-Radiohead. האלבום החדש שלו, שהוא בעצם סדרה של ארבעה אלבומים, יוצא במגוון גרסאות, ישירות באתר האינטרנט שלו – אחת מהגרסאות האלה מוצעת להורדה חינם.

ב"ספירת העונג" השבוע נוספו גם The Cure, בלו בנד ו-Public Enemy.

2. ארבעה חוקים פשוטים

Rockin' the Suburbs

המודעה היתה מודעה בגודל נורמלי והיא היתה תלויה על קיר. באותיות בגודל סביר שאפשר לקרוא מרחוק היה כתוב בן פולדס. מתחת לזה, באותיות בגודל סביר גם הן, היה כתוב First Avenue (שזה מועדון הופעות במיניאפוליס שיכול להיות שאתם מכירים אם ראיתם את הסוף של "גשם סגול" של פרינס. שם הסוף מצולם). המזל שלי היה שבעוד המודעה היתה תלויה בגובה העיניים, הלכתי מאד קרוב אליה ומשהו שהיה כתוב בכתב קטן הרבה יותר, מתחת לבן פולדס, תפס את תשומת הלב שלי. היה כתוב שם The Divine Comedy. אחת מהלהקות האהובות עליי באה להופיע במיניאפוליס ואני כמעט שלא ידעתי את זה. כמובן שמיהרתי לרכוש כרטיס ולהגיע לשם, לבוש במיטב בגדיי, לפגישה ראשונה עם ניל האנון וחבר מרעיו. במקרה, זה היה רק ניל האנון וגיטרה. שזה מספיק, ברוב המקרים. המזל שלי באותו ערב היה כפול. מפני שאם לא הייתי שם לב שהלהקה שמחממת את בן פולדס היא ניל האנון וגיטרה, לא הייתי מגיע להופעה בכלל ולא הייתי זוכה להכיר את בן פולדס.

למעשה, כבר הכרתי את בן פולדס לפני כן. ב-1995 היתה לו להקה, שלישיה שנקראה Ben Folds Five שהתמחתה בשירים מחוכמים וקורצים על כל מיני נושאים. היו להם את Brick ו-Army, שני להיטים בינוניים בעולם של להקות קולג' מתוחכמות, והם נעלמו ב-2001 בלי לעשות יותר מדי רעש. בן פולדס, שהוא מוכשר מדי מכדי להיעלם בלי לעשות רעש, המשיך לבד, והאלבום הראשון שהוציא בלי שני החברים הנותרים היה Rockin' the Suburbs, שהיה האלבום שמתוכו הוא ניגן כמעט את כל השירים בהופעה שראיתי. בפסנתר השירים נשמעים מלאים, ומסובכים, ומזנקים מבית לפזמון לסי-פארט לדי-פארט בלי הרבה זמן להשתהות על אף אחד מהם. באלבום, כל השירים האלה מלאים בכלים נוספים – סינתיסייזר, גיטרה חשמלית, מיתרים, בנג'ו, תופים – על כולם מנגן בן פולדס בעצמו.
האלבום הזה, “Rockin’ the Suburbs”, על שנים עשר שיריו (או שלושה עשר, אם אתם יפניים), הופך את בן פולדס מבחינתי לאוטוריטה בכל מה שקשור לכתיבת שירי פופ מושלמים. מה שעשוי להיות אירוני בהתחשב בעובדה שאלבום הסולו הראשון שלו אחרי שפירק את Ben Folds Five היה אלבום נסיוני, בשיתוף וויליאם שאטנר, שנקרא “Fear of Pop”.
מאחר ובן פולדס הוא כזו אוטוריטה בכל מה שקשור לכתיבת שירי פופ, אני מתכוון לנסות לזרוק עליו את ארבעת הכללים הבסיסיים של כתיבת שיר פופ מושלם, ולראות איך הוא מתמודד איתם.

1 כל שיר פופ מוצלח חייב לכלול בתוכו לפחות שלושה הוקים – הוקים, לאלו שלא מעורים בשירי פופ ובכלל, הם קטעים מלודיים, מושרים או מנוגנים, שהם קליטים מספיק בשביל שיהיה אפשר לזמזם אותם אחרי ששומעים את השיר פעם אחת, באופן רצוני או לא רצוני. לכל שיר רצוי שיהיה לפחות אחד כזה (הנה ניסוי: נסו לזמזם שיר של Yes. זהו.) כדי שהוא יזכה באיזושהי מידה של הצלחה, ולפי החלטה של מפיקים מנוסים ועטורי גראמי, שיר פופ מוצלח צריך שיהיו בו שלושה שונים. איך בן פולדס מתמודד עם זה?
לפחות ב-”Rockin’ the Suburbs”, הדבר היחיד שמגביל את כמות ההוקים בשיר הוא הזמן שהוא נמשך. בשיר הנושא, למשל, שנשמע כאילו הוא השיר הארוך ביותר באלבום, יש לפחות שישה, והוא מגייס גם את עזרתם של מייקל ג’קסון, ג’ון בון ג’ובי ו-Quiet Riot. ב-”The Ascent of Stan” השיר מתחיל כמו שיר אחד והופך להיות שיר אחר לקראת הסוף. היוצאים מן הכלל היחידים באלבום הן בלדות הפסנתר – “Fred Jones, part 2” ו-”The Luckiest”, שהם בעצם קו מלודי ארוך שמלווה את המילים, מה שיוצר קשיים מיוחדים במציאת הוקים כאלו או אחרים.

2 אם השיר מכיל שם של מישהו או מישהי, או אפילו יותר גרוע – אם שם השיר מכיל שם של מישהו או מישהי, עדיף שזה לא יהיה שם שחופף למישהו שכותב השיר מכיר – אני לא יודע מה רמת ההיכרות של בן פולדס עם כל האנשים שמאכלסים את האלבום שלו, אבל אני מאד מקווה בשבילו שהוא עומד בכלל הזה לפחות – בין השאר מתארחים באלבום הזה אנני, זאק ושרה, פרד ג’ונס, סטאן, ליסה וקאת’י. מצד שני, האנשים שקרובים לבן פולדס ושעליהם נכתבים חלק מהשירים לא מוזכרים באלבום בשמם. למשל, “Still Figthing It” היפהפה ("כולם יודעים שזה כואב לגדול / אבל כולם גדלים / זה כל כך מוזר לחזור לכאן / תן לי לומר לך – השנים עוברות ואנחנו עדיין נלחמים בזה / ואתה כל כך כמוני / אני מצטער"), נכתב על בנו לואיס, מנישואיו השלישיים לאשה שלה נכתב השיר שסוגר את האלבום, "The Luckiest" (וגם שרה בעצמה באחד מהשירים האחרים באלבום, "Gone").

3 שיר פופ לא יעלה על שלוש וחצי דקות – לשיטתו של בן פולדס, לשירי פופ אין ממש תאריכי תפוגה. כל עוד יש לו מה להגיד, וכל עוד יש לו ווריאציות מוזיקליות שונות להגיד את זה בהן, הוא ימשיך. השירים בדרך כלל מסתיימים בלי שהרגשנו, אמנם, וממשיכים הלאה לשיר הבא. ואף על פי שהם נשמעים, ברוב המקרים, מאד ארוכים, הם בעצם מאד קצרים יחסית. אף אחד מהם לא עובר את מחסום הארבע-וחצי דקות מלבד שיר הנושא, שמגרד את חמש הדקות על שלל נושאיו.

4 המדד המדויק ביותר לשיר פופ טוב הוא כזה שאפשר לנגן אותו בגיטרה ושירה בלבד ולא לאבד שום דבר מהחיוניות שלו – באופן מפתיע, "Rockin' the Suburbs" הוא רק הפעם השניה בה בן פולדס, המולטי-אינסטרומנטליסט, מנגן בגיטרה בשיר שלו. זה קורה, לצורך העניין, רק בשיר הנושא, שנמצא לקראת הסוף. כל שאר השירים עטורים בפסנתר, שהוא הכלי המרכזי שלו. לפעמים, בשירים כמו "Fred Jones, part 2" או "The Luckiest", הפסנתר לבדו מחזיק את כל השיר, בעוד שבמקרים אחרים, כמו ב-"Not the Same", הם מאפשרים לפולדס לוותר על תזמורת שלמה של גיטרות. כמו טורי איימוס, גם בן פולדס יודע להוציא המון עוצמה מהפסנתר שלו כשהוא רוצה.

זה הכל להשבוע – פוסט קצר, ומאוחר, אמנם, מהרגיל – אבל בכל זאת – הוא מכיל ארבעה חוקים פשוטים לכתיבת שירי פופ. רוצו להשתמש בהם לפני השבוע הבא.

2 תגובות ל“ארבעה חוקים פשוטים לכתיבת שיר (ואיך שוברים את כל החוקים האלה באלבום אחד)”

  • בועז הגיב:

    אני אוהב שירים שעובדים נגד החוקים.

    נגיד, שיר בלי פזמון בכלל.
    (סימפוניה מרירה מתוקה של דה וורב)

    או שיר, שאחרי שתי שורות שלו בא פתאום סולו ארוך
    (פורקיופיין טרי)

    וכשחושבים על זה, הלהיטים המדהימים ביותר שאני אוהב, הם "לא חוקיים" כלל.

    רפסודיה בוהמית, נניח – שיר שמרכז בתוכו 7 ז'אנרים מוזיקלים שונים לחלוטין

    או "אינני מאוהב" של 10CC – עם קטע אמצעי, (C PART) שנטול כל הגיון פופי, לכאורה – ועדיין היה זה להיט עצום

    מושגי ה"להיט" השתנו לחלוטין במרוצת 40 השנים האחרונות. להיט בשנות השישים היה שונה לגמרי (וקצר בהרבה) מלהיט בשנות השבעים (היו אז להיטי ענק באורך של שמונה ותשע דקות, "החיים היו טובים אלי", נניח, "מלון קליפורניה", ואפילו "גשם סגול" של פרינס ב-1984 נמתח 8 ומשהו דקות, ו"גשם נובמבר" של גאנז אנד רוזז ב-1990 היה 9 דקות ומשהו

    האמת היא שכיום, ב-2008, אני כבר לא יכול להגדיר מהו להיט ומהם חוקיו.

  • soothsayer הגיב:

    זה משעשע ש-"I'm Not in Love" הלא-להיטי בעליל היה להיט הרבה יותר גדול מ-"Dreadlock Holiday" הלהיטי-אפילו קצת יותר מדי.
    קראתי פעם באיזשהו מקום, ואני חושב שיש בזה מן הנכון בכל מה שקשור ללהיטים שהם לא "חומר" להיטים מקובל, ששירים הופכים להיות להיטים או אמנים הופכים להיות מצליחים כשהם מצליחים למלא נישה שהיתה חסרה. לדוגמא, "November Rain" הגיע בתקופה שבה האמינות של להקות מטאל שיער הלכה ודעכה, והגראנג' השתלט על העולם. היה איזה וואקום של מוזיקה ווירטואוזית, טובה, מעוררת השראה ואת זה GNR באו למלא.

תגובה