תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Radiohead

אלו לא חיים נפלאים?

לפני הכל

בחוסר הפומפוזיות שכנראה הולכת לאפיין את האלבום כולו כשייצא בינואר, דיוויד בואי מוציא עוד סינגל מהאלבום בשם "Lazarus".  הסיפור הפעם מעט מורכב יותר מכיוון שזה לא רק הסינגל השני מהאלבום (שלפי שתי הדוגמאות הבודדות שמרמזות אליו כרגע מסתמן כאחד מהאלבומים הכי טובים שדיוויד בואי אי פעם הקליט) אלא גם שיר מתוך מחזמר שבואי אחראי על המוזיקה שבו, ושמבוסס באופן רופף על הסיפור שבסרט "האיש שנפל לכדור הארץ", שדיוויד בואי שיחק בו את התפקיד הראשי. מייקל סי הול, גם הוא דיוויד בעברו, משחק את התפקיד הראשי במחזמר.

הנה ידיעה משמחת – בעוד ש-Rdio סוגרת את הבסטה החודש, Columbia House, שהיה מעין שירות מנויים לדיסקים שבו יכולת לקבל דיסק שהם בחרו או דיסק אחר אחת לחודש, קם לתחיה בתור אותו הדבר, רק בתקליטים.

וזה גם קרה בזמן שכולנו ישנו – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  הפקת הסרט אמנם לא בחרה בסופו של דבר בשיר הזה, אבל בכל זאת – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.

 

אלו לא חיים נפלאים?

Blackפעם, כשהייתי צעיר יותר ולדברים כאלה היתה איזושהי משמעות, היה קונספט שנקרא מסיבות כיתה.  ילדים היו מזמינים ילדים אחרים מהכיתה שלהם לבית שלהם, בדרך כלל בערב שישי.  היתה מוזיקה, היו חטיפים, בגילאים מוקדמים יותר היו משחקים ובמאוחרים יותר בעיקר ריקודים, ובגלל האופי השבלוני של מסיבות כיתה, מצד אחד, ושל כל האספקטים החברתיים והפסיכולוגיים של ילדים בגילאים האלה, מצד שני, אחד הדברים העיקריים והחשובים שמארגן המסיבה היה צריך לדאוג לו הוא לכמות ואיכות מספקות של סלואים. סלואים הם ריקודים – וכתוצאה מכך גם שירים – איטיים מספיק ושקטים מספיק כדי לדרבן ריקודי זוגות בתקופה שבה ילדים בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי מנסים להבין מה הקונספט הזה, זוגות, בכלל אומר.

למי שהתקשה בלמצוא את השירים הנכונים בגלל חוסר ידע או חוסר נכונות נחלצה חברת הליקון עם אוסף בשם "Slow Motion".  היום, אפשר למצוא אותו, לפעמים, בדיסק, בגרסה לבנה ולא מתיימרת שכוללת תמונת סטוק של אשה עם מטריה וורודה, ואת הכיתוב שנראה כאילו שמישהו הדפיס את העטיפה במדפסת ביתית מעליה.  מאחר ואני הצטרפתי למשחק הדיסקים בשלב די מאוחר, אני הכרתי רק את גרסת הקלטת, שהיתה שחורה והכילה תמונת סטוק גשומה אבל אחרת, ואת הכיתוב בפונט לא יומרני דומה אבל, למיטב זכרוני, בצבע אחר.

בתוך האוסף היתה קבוצה של שירים, רובם לא מוכרים למאזיני הרדיו של אותם זמנים, שכל אחד ואחד מהם היה יכול להיות מוגדר בריש גלית סלואו. הראשון שבשירים האלה היה שיר יפהפה בשם "Wonderful Life" של אמן או להקה בשם בלאק, והוא מהר מאד הפך להיות השיר האהוב עליי בקלטת – עובדה מאד נוחה כשזה השיר הראשון בצד הראשון – קוראים זקנים כמוני שילדותם המוזיקלית עברה עליהם בלוויית קלטות יודעים כמה זה מסתכל כשהשיר האהוב עליך בקלטת, שאתה רוצה להריץ ולשמוע שוב ושוב ושוב, הוא באמצע.

לקהל המאזינים הישראלי באותה תקופה – סוף שנות השמונים – לא היו הרבה מקורות לקבל מהם עוד מידע על אמנים ולכן אותו בלאק נשאר כשהיה במשך שנים – אמן, אולי להקה, שיש לו שיר יפהפה אחד אבל לא יותר מזה, ומאחר ושנות השמונים הכילו כמות די גדולה של שירים בודדים של אמנים בודדים שמקומם באוספים של שנות השמונים ולא הרבה יותר מזה, לא השקעתי בשיר הרבה מחשבה מעבר לזה.   וויכוח עם חבר, שנים אחר כך, לגבי אם בלאק הוא זמר או להקה, הביא אותי לחפש ולמצוא עוד מידע לגבי האמן והשיר.

הזמר בעל הקול הייחודי ששר את השיר הזה, אם כן, הוא קולין וורנקומב, שעיר הולדתו היא אותו העיר שבה נולדו וגדלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.  מקורו של הבלבול לגבי אם זה זמר הוא להקה הוא בתחילת דרכה של הלהקה בשם הזה, שהכילה שלושה אנשים.  גם הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה ושזכה להצלחה מסוימת היה בהשתתפות שלושת חברי הלהקה, אבל עם הזמן שני חברי הלהקה נשרו ונעלמו וקולין וורנקומב נותר לבדו, נושא את השם בלאק, וכשהגיעה ההצלחה הגדולה של "Wonderful Life", הוא כבר היה אמן סולו.

ההצלחה הגדולה לא הגיעה בקלות.  קודם כל יש את השנה שהביאה את השיר הזה – 1985, בה קולין וורנקומב עבר תהליך גירושים ארוך וכואב מאשתו, במסגרתו הוא היה צריך לוותר על הבית שלו והעביר את מרבית השנה בנדודים בין ספות של חברים.  אם נוסיף לזה את העובדה שהקריירה המוזיקלית שלו לא נסקה באותן השנים, אפשר להבין מאד בקלות את המילים המלנכוליות של השיר ואת הגוון המינורי שכל כך מנוגד לשם השיר.  וורנקומב כתב על הגירושים מאשתו שני שירים – את "Wonderful Life" ואת הסינגל השני שהוציא מהאלבום באותו השם, "Sweetest Smile", אבל רק כשהשיר מוקסס מחדש ויצא שוב בתור סינגל, מאוחר יותר בשנת 1987, הוא זכה להצלחה האדירה שכולנו היינו עדים לה.

ההמשך היה כמעט בדיוק מה שהייתם מצפים מאמן שאתם מכירים רק שיר אחד שלו.  בעקבות ההצלחה האדירה של השיר הזה, חברת A&M החתימה את וורנקומב לחוזה של שלושה אלבומים.  האלבום הבא שהקליט לא הצליח מסחרית באותה מידה שהאלבום הקודם הצליח בה, ואף אחד מהסינגלים שיצא מהאלבום לא הצליח כמו "'Wonderful Life".  החברה נבהלה והחליטה להוריד את מינון קידום המכירות של האלבום, וכשהאלבום הבא אחר כך הצליח אפילו פחות, הם החליטו לוותר על וורנקומב ושיחררו אותו לחופשי.  הוא, מצידו, הקים חברת תקליטים עצמאית שבה המשיך להוציא את האלבומים שלו (האלבום הבא והראשון בחברה הזו נקרא "Are We Having Fun Yet?" והכיל שיר שבו וורנקומב מתאר את ההתפכחות שלו מחיי הסופרסטאר שחווה אחרי הצלחת הסינגל) וממשיך במסלול העצמאי עד היום – לאחרונה הוא ביקש ממעריצים לממן את האלבום האחרון שלו, כמו שאמנים עושים בימים האלה, והאלבום המבוקש השיג, יחסית מהר, את סכום המימון המבוקש והרבה יותר מזה.  וורנקומב קרא לאלבום "אמונה עיוורת".

והנה עוד משהו מעניין כבונוס – במהלך התחקיר לפוסט הזה מצאתי את הטאמבלר המעניין הזה שבו מבקשת חברת התקליטים של וורנקומב מאנשים לשלוח את הסיפור של איך הם גילו את השיר הזה.  חלק מהסיפורים הם גם של האנשים שהחברה שצילמה את הקליפ תפסה באקראי בברייטון כשהקליפ צולם באחד מסופי השבוע של 1987 שם.  יכול להיות שבאיזשהו שלב בעתיד אתרגם את הפוסט הזה ואשלח אותו לשם – מי מכם שמרגיש פרץ של נדיבות ומוטיבציה לעשות את זה בעצמו, אתם מוזמנים.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני לא מבין מספיק במיתולוגיה של אקס מן בפרט או מרוול בכלל, כדי לדעת למה דדפול של הסרט שבו הוא מככב הוא שונה כמעט לגמרי מהדדפול ששיחק ב"וולברין" – אבל, מדובר באותו שחקן שמשחק את אותה הדמות, והטריילר הזה, שבו ריאן ריינולדס מבקש רגע לפני שמגלגלים אותו אל חדר הניתוח שבו הולכים להשתיל לו את כל התכונות של המוטאנטים בבת אחת, שחליפת הסופרגיבור שלו לא תהיה ירוקה, הוא מאד משעשע.

The Rural Alberta Advantage

1. לפני הכל

הנה משהו לחכות לו בשנה הבאה:  ג'וני גרינווד, הגיטריסט הראשי של רדיוהד, שבזמנים שבהם הוא חופשי מרדיוהד הוא המוזיקאי היותר אוונגרדי ונסיוני מבין חברי הלהקה, ביצע בשנה שעברה בפולין את היצירה "Electric Counterpoint" של סטיב רייך.  רייך היה, במקרה או שלא במקרה, בקהל והשניים שוחחו אחרי ההופעה – גרינווד חשף בפני רייך את הדרך שבה הוא מסתכל על היצירות שלו, ואיך הן השפיעו על המוזיקה של רדיוהד.  רייך שמע מאז, והשתכנע שגם ביצירות של רדיוהד יש מה שיכול לתת לו השראה, ובמרץ של השנה הבאה הוא יעלה בפעם הראשונה את "Radio Rewrite", יצירה לקלרינט, וויברפון, רביעיית מיתרים, שני פסנתרים ובס חשמלית, שמבוססת על "Everything In Its Right Place" ו-"Jigsaw Falling into Place".

גם זו דרך להתמודד עם העורף הקשה של חברות תקליטים:  בגלל חילוקי דעות עם חברת התקליטים שלהם, Universal, דף לפארד החליטו להקליט מחדש את כל האלבומים שלהם, כדי שתהיה להם האפשרות לשווק אותם מתי ואיך שהם רוצים (זכויות היוצרים על השירים עצמם כבר שייכות להם בכל מקרה).  הם כבר התחילו במלאכה והקליטו את "Rock of Ages",  בגלל הסרט בעל אותו השם שאמור לצאת בקרוב, ואת "Pour Some Sugar on Me", בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין.

2. מילה על המרחבים הפתוחים של אלברטה

The Rural Alberta Advantage

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשמבקשים ממני לחשוב על מוזיקה כפרית אמריקנית הוא Grandaddy. כמובן, שלארצות הברית יש תרבות מוזיקלית כפרית עניפה, כזו שמוזכרות בה המילים קאנטרי ובלוגראס ואפלצ׳יה בכמויות נדיבות, אבל אווירה כפרית בארצות הברית היא אווירה חקלאית, של שדות רחבים של תירס וחיטה ושל טרקטורים חלודים ששוכבים בתעלות בצד הדרך, ושל אנשים לבושי אוברולי ג׳ינס וכובעי מצחיה שמחזיקים מטפחת אדומה מרופטת בכיס המכנסיים כדי לנגב את הידיים משמן המכונות או את הזיעה מהעורף, שבאחורי הבית שלהם ובקדמת השטח החקלאי שלהם יש מחסן מלא בדברים מכוסים בסדינים לבנים שבין השאר אפשר למצוא בו, תחובים באחורי המחסן, כלי נגינה אלקטרוניים עתיקים שמישהו השתמש בהם מעט וזנח. או במילים אחרות, Grandaddy.
האווירה המוזיקלית הכפרית של קנדה היא, כמובן, שונה לחלוטין. בעיקר מפני שקנדה היא שונה לחלוטין ועושה, לפחות מבחינה מוזיקלית, כל דבר שהיא יכולה כדי להיבדל מארצות הברית – במקרים שבהם היא לא שולחת מרגלים במכוניות קברנים לקליפורניה כדי להפוך על פניה את המוזיקה הכפרית האמריקנית עצמה. אז להקה שטורחת לשים בשמה את המילה rural, כפרי, היא בוודאי להקה מייצגת של הז׳אנר הזה בקנדה. ובאופן מפתיע, יש כמה נקודות חיבור בין הלהקה הזו לבין Grandaddy.
The Rural Alberta Advantage הם שלישיה שמתחזקת גיטרה אחת, קלידים ותופים – שלישיית כלים שמספיקה לחלוטין למלא את המרחב המוזיקלי שמקיף את המילים של הסולן ומנהיג הלהקה, נילס אדנלוף. הלהקה הוקמה, לטענתם, אחרי שמישהו נתן לשלושתם לנהל ליל מיקרופון פתוח במועדון בשכונה עתיקה בטורונטו (שנקראת, בתרגום רע לעברית, נווה כרוב, מפני שהמהגרים האיריים שאיכלסו את השכונה בימיה הראשונים היו כל כך עניים, שהיו צריכים לגדל כרוב בגינות שלהם) שמיהר להיסגר ולהפוך לסניף מקומי של בית קפה קנדי. חברי הלהקה טוענים שאי אפשר בהכרח להאשים אותם בזה, אבל הם המשיכו להופיע ולהקליט במקומות אחרים, מספיק כדי לצבור חומר ואומץ להקליט EP משל עצמם ולמכור אותו. הם המשיכו והקליטו את אלבום הבכורה שלהם, "Hometowns", ב-2008, והוציאו אותו ב-Saddle Creek שנה לאחר מכן.
כפרי, לפחות בכל מה שקשור למוזיקה של הלהקה הזו, זה פשוט. באלבום הזה אין כמעט ערוצים, אין הקלטות מחודשות ואין אפקטים – יש שם גיטרה שממלאת את כל המרחב הריתמי של השיר, תופים שעוזרים לתחום את הגבולות שלו, וקלידים שמדגישים חלקים נבחרים. מעל כל זה, אדנלוף מחלק את השירים לשניים, על סמך המרחק שלו מהמאזין. בחלק מהשירים הוא עומד ליד המאזין, מביט ביחד איתו על השמש שוקעת בצד השני של השדה החורש הענקי. בשירים אחרים הוא עומד באמצע השדה הזה וצועק חזק ככל שהוא יכול, מנסה להתגבר על השקט שלוחץ מסביבו.
האלבום נפתח בשיר שנקרא על שם הלהקה, "The Ballad of the RAA", בתופי באס דוהרים ובקלידים זהירים, שמגששים מסביב בחושך שמקיף את האלבום שעוד לא נוצר, מוצאים לאט לאט את האחיזה ומוסיפים עוד שכבה ועוד שכבה של וודאות. כשהקול של נילס אדנלוף מגיע מאמצע השדה הרחוק, המצע המוזיקלי כבר מוכן בשבילו. כשהשיר מסתיים הכלים האחרים כולם נמוגים בחזרה לתוך החושך, והשיר השני כבר נשמע כמו משהו שהרבה יותר סביר למצוא אותו בסביבה חקלאית. השיר הבא, "The Deathbridge in Lethbridge", מוסיף כבר מעט דיסטורשן ומערבולת של צלילים ותופים למקשה, ומאותו הרגע השירים כולם הם חלק מעולם אחד שהגיוני למצוא בו את הכל – מעט אלקטרוניקה, מעט פופ, מעט אמריקנה (בכל זאת, הם חלק מאותה יבשת), מעט רוק קצבי ופזיז יותר. המלודיות כולן פשוטות יחסית, מדבקות, מזמינות להצטרף באיזשהו כלי הקשה, לזמזם, להזיז את הראש. הם קצרים – ממצים את הנושא שבשבילו הגיעו כדי להיות מושרים ונעלמים כדי לפנות מקום לשיר הבא.
״Frank, AB", שכמעט נמצא בדיוק במרכז האלבום, והוא השיר הכי קליט בו – אולי השיר הראוי ביותר להיות סינגל. מתגלגל קדימה בעזרת התופים והגיטרות, הקלידים הנמוכים והקולות, כמו ששיר פופ טוב צריך להתגלגל קדימה. במקום שבו השיר לא מוצא יותר דרך סלולה, הוא משאיר את הסולן והקלידנית, איימי קול, שגם נותנת את קולה ברקע, לסיים את השיר לבדם, ואחריו, "The Air", שיר שמתאים את עצמו הרבה יותר טוב לשם הלהקה, ומצא את עצמו בטעות בתור הקטע הראשון באלבום אצלי ולא הרגיש לא במקום שם. "Sleep All Day", שאפילו מכיל רמזים של צ׳לו, מוציא את המילים מבין עטיפת נייר בתוך עטיפת נייר של קלידים ונושא אותם בעדינות למעלה, קרוב יותר אל האוזניים.
כל ההתגלגלויות האלה קדימה מביאות את הלהקה ל-״Edmonton", שהיא עיר הבירה של אלברטה, ורחוקה מהמקום שבו הוקמה הלהקה אלפי קילומטרים. אבל הם ממשיכים לדהור, באמצעות התופים עתירי המצילות והגיטרות, וכשהם מגיעים לסוף האלבום, ל-״In the Summertime", הסערה רוגעת והם יכולים לעצור ולהביט אחורה אל השטחים החקלאיים שנעלמו מהם ושכבר לא לוקחים בהם חלק.
מבט אחרון, על עטיפת האלבום, מציג מרחבים ירוקים, חומים, עטופים בשמיים כחולים – בערך, בציור אבסטרקטי שבו אזורים צבועים מסמלים אזורים מצולמים. אם תקדישו תשומת לב מיוחדת לעטיפה, ותביט ממש מקרוב, תוכלו לראות שם את נילס אדנלוף במרכז השדה, צועק כמיטב יכולתו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא: האגדה מספרת על התאבדות מזעזעת על הבמה. האמת, כמובן, היא הרבה יותר מעניינת.

Versus the Spin – June 2011 Edition

עוד חודש עבר (הפעם, עם מעט מאד נוכחות של הגוספל בו), והגיע הזמן לאסוף את השירים שהצטברו בחודש הזה.  הנה:

1 Bohren and der Club of Gore Bohren and der Club of Gore – Constant Fear
מבט חטוף על הדיסקוגרפיה של Bohren und der Club of Gore – או על שמות האלבומים שלהם, ליתר דיוק – ועל עטיפות האלבומים, ועל העובדה שאחד מהאלבומים שלהם יצא בהוצאה מחודשת ב-Ipecac, ויסולח לכם אם אתם חושבים שמה שאתם הולכים לשמוע הולך להיות קשה ורועש ועצבני כמו המוזיקה של אחד מהבעלים של Ipecac, מייק פאטון. אבל לא. מה שהלהקה הגרמנית הזו עושה היא מוזיקה שנעה על הגבול הדק והרגוע שבין ג'אז לאמביינט, ובתוך כך גם מטשטשים את הגבולות בין המוזיקה שלהקה עושה לתדמית שהלהקה בונה לעצמה מסביב למוזיקה הזו.
לשמוע לקנות
2 Jethro Tull Jethro Tull – Cheap Day Return
מבין כל השירים המורכבים והארוכים שמאכלסים את האלבום הזה, על קלאסיקות הרוק שבו ועל העיבוד הג'אזי לקטע קלאסי שמסיים אותו, אני דווקא מעדיף את הקטע הקצר הזה – הצצה חטופה לעבר הפולקי של הלהקה ולמה שהם יכולים לעשות בפחות משתי דקות עם גיטרה ועם הקול של איאן אנדרסון.
לשמוע לקנות
3 אסף אמדורסקי אסף אמדורסקי – שיעברו הימים
כשיצא אלבום ההופעה של אסף אמדורסקי התמוגגתי כל כך מההופעה המוקלטת הכי טובה והכי מהוקצעת ששמעתי בינתיים, מזמר ישראלי, שאפילו העמדתי פנים שהשיר האחרון בה לא הוקלט בעצם באולפן.
מה שלא ידעתי אז הוא שהאלבום שבאמת הייתי צריך להתמוגג ממנו הוא זה שלא האזנתי לו כמו שצריך – האלבום השני של אמדורסקי, שכל צליל בו נמצא בדיוק במקום, וכל כלי מנגן בו בדיוק מה שהוא צריך לנגן ברגע שהוא צריך לנגן בו. עד כדי כך האלבום הזה מושלם מבחינה מוזיקלית, בעיניי לפחות, שמספיקים שבעה שירים כדי להפוך אותו לשלם.
לשמוע לקנות
4 Neil Young Neil Young – A Man Needs a Maid
בין כל השירים האחרים של "Harvest", רובם שירים שמושפעים לא רק מהמקום שבו ניל יאנג בחר להתחבא ולהקליט, נאשוויל, אלא גם מלהקת הליווי שאסף לעצמו, מסתתר השיר הזה, שיר שניל יאנג חולק עם פסנתר ותזמורת שלמה.
לשמוע לקנות
5 Radiohead Radiohead – Myxomatosis
האלבומים המאוחרים יותר של רדיוהד, אלו שאחרי "Amnesiac", הם קצת כמו תמונות תלת ממדיות. צריך להקשיב להם הרבה ואז, ברגע אחד, ההבנה של מה עומד מאחורי כל השירים ומחבר ביניהם תופסת אותך. הפעם, לדוגמא, אחרי שזנחתי את האלבום מעט וחזרתי אליו, פתאום שמתי לב לשיר הזה, שנמצא כמעט בקצה האלבום אחרי האזנה מעייפת לשירים שרובם לא מאד ידידותיים למאזין הממוצע, והוא הרבה יותר טוב ממה שזכרתי כשהקשבתי לאלבום בפעם האחרונה. עד כדי כך שהוא תקע יתד בראש שלי ונשאר שם במשך כמה ימים. מה טוב בתור תולעת-אוזניים משיר של רדיוהד?
לשמוע לקנות
6 Fairport Convention Fairport Convention – Who Knows Where the Time Goes
כמעט כל מה ש-Fairport Convention עשו באלבום הזה, "Unhalfbricking", שידר פשטות – הקול הרך של סנדי דני, הגיטרה המשוטטת לאורך השיר של ריצ'רד תומפסון, התמונה של ההורים של סנדי דני על העטיפה בכניסה לבית שלהם – אבל מאחורי כל הפשטות הזו הסתתרה מורכבות שלא היתה מביישת להקת רוק מתקדם מאותה התקופה. זה התחיל בשם האלבום והמשיך גם בשירים כאלה, שנשמעים כמו שירי פולק לא מזיקים בהאזנה ראשונה ורק כמה האזנות אחר כך מגלות את הרבדים המסתתרים, שהופכים את השיר הזה ואת השירים האחרים באלבום להרבה יותר מעניינים.
לשמוע לקנות
7 Plinth Plinth – Bracken
ניסיתי כמיטב יכולתי, ולא הצלחתי למצוא אפילו פיסת מידע קטנה שימושית על הלהקה הזו.
מלבד העובדה שהם חתומים ב-Geographic, שהוציאה את האוסף שממנו לקוח השיר הזה, אני לא יודע עליהם שום דבר.
אם כן, אתם יכולים להיות באותו מקום שאני נמצא בו, ורק ליהנות מהמוזיקה.
לשמוע לקנות
8 Valleys Valleys – Killer Legs
Valleys עושים מוזיקה שמרחפת באוויר ושקשה מאד לתפוס אותה. ככזאת, שווה פשוט לעקוב אחריה ולראות לאן היא מובילה.
לשמוע לקנות
9 Red House Painters Red House Painters – San Geronimo
רוב הלהקות משתמשות בכל מה שיש לספקטרום הסטריאופוני להציע. הן משתרעות על פני המרחבים האלה, מציבות את התופים, לפעמים את הבס, באמצע, ומפזרות בכל מקום שאפשר לשים בו צליל את כל מה שיש להן להביע. Red House Painters, נדמה, משתדלים להתרכז במרכז, בקופסה מוזיקלית קטנה, לצמצם את עצמם לצורה הקטנה והקרובה ביותר שהם יכולים כדי לא להתבלט. המוזיקה שלהם מחייבת, ולו רק בגלל העובדה הזו, להקשיב בתשומת לב ובאוזניות, ולהעמיד פנים שכל מה שקורה בחוץ בעצם לא קורה.
לשמוע לקנות
10 Megadeth Megadeth – I Ain't Superstitious
להקות כמו Megadeth יכולות להמשיך ולהקליט שירים עתירי אקורדים חדים בווליום גבוה, דאבל באסים וסולואים עתירי טאפינג, אבל המקום שבו הן באמת נמדדות הוא בחזרה לשורשים – לקצב ולבלוז.
למשל, בשיר הזה של ווילי דיקסון, שהם מבצעים עם קורטוב מהסגנון המוזיקלי שלהם.
לשמוע לקנות
11 Gary Jules Gary Jules – No Poetry
השיר שחותם את האלבום הזה של גארי ג'ולז, זה שהוא מפורסם בגללו, זה שנכנס לאלבום כמעט בעל כורחו, מטיל את הצל שלו לא רק על שאר האלבום אלא על שאר הקריירה של גארי ג'ולז. וחבל, מפני ששאר הדברים שהוא עושה שאין להם קשר ל-Tears for Fears או לדוני דארקו הם יפים מאד ורוויים באווירה המיוחדת של עיר המלאכים. גם כאן, בשיר שבו שורה עליו מעט מרוחו של עמיתו לסינגר-סונגרייטריות ולעיר, אליוט סמית'.
לשמוע לקנות
12 אלג'יר אלג'יר – בתוך הצינורות
לאלג'יר, שהיו במשך שנים ברשימת הדברים שאני צריך להאזין להם ועוד לא הספקתי, הגעתי סוף סוף אחרי כל הזמן הזה ואיששתי לעצמי את כל מה שחשדתי בו – שזו הולכת להיות מוזיקה מצוינת, שזו הולכת להיות חוויה שהיא מעבר ללהקה ישראלית טובה, שאני הולך לאהוב את זה מאד, ושאני הולך לאהוב יותר את מה שידו של גבריאל בלחסן נגעה בו יותר באלבום הזה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ארגנטינאי על סוף העולם.  למה לא, בעצם?

Kid A

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  לא השבוע, אמנם.  ממש לא השבוע.  אבל רק השבוע יצא לי לקרוא גליון של Uncut מדצמבר בשנה שעברה שקניתי, ושם, המדור הנרחב שלהם שמציין מיתות של אנשים מוזיקליים סיפר שהנריק גורצקי, המלחין הפולני בן זמננו שכתב את היצירה הקלאסית האהובה עליי, "סימפוניה מס' 3 (סימפוניה של שירים עצובים)", נפטר בגיל 78.  הוא הספיק לקבל את אות מסדר הנשר הלבן, האות הגבוה ביותר המוענק על ידי ממשלת פולין, לפני כן.

2.  כאן מותר לי הכל כל הזמן

יש את הרגעים האלה, ההסטוריים, שחולפים על פנינו ואנחנו צריכים להשתדל ולזכור איפה היינו כשהם קרו.  איפה היינו כששמענו עליהם, רגע לפני שהם רושמים את עצמם, בקיצור, בתולדות העולם שמסביבנו.  בשביל הדור שלנו, אלה היו רבין, ומגדלי התאומים.  אולי קורט קוביין.  אולי מייקל ג'קסון.  בשביל הדור של ההורים שלנו, אלה היו קנדי והביטלס, מלחמת יום כיפור, היום שבו כבשו מחדש את הכותל.   יש רגעים אחרים, הסטוריים גם הם, אבל קשים הרבה יותר לפענוח. כאלה שאי אפשר להגדיר אותם, את מה שקרה, את איך שזה השפיע עלינו, בצורה פשוטה, מתומצתת, של כמה משפטים.  כאלה שצריך הרבה יותר זמן, והרבה יותר משפטים, כדי לנסות להבין מה השינוי שהתחולל ברגע שהם קרו.  היום שבו יצא "Kid A" של רדיוהד הוא אחד מהרגעים האלה, וכל מה שנמצא כאן למטה הוא נסיון למצוא את המשפטים האלה.

הנקודה המדויקת שבה החיים של הרבה מאזינים, כולל שלי, השתנו לטובה, אולי הנקודה (לפחות במקרה שלי, מעט יותר מאוחר) שבה האוזן נפתחה לצלילים קצת אחרים מאלו שהתרגלה אליהם עד אותו רגע, היא ארבעה הצלילים האלה, חלקים של אקורד, בקלידים, שבוקעים מהרמקולים ברגע שמניחים את האלבום הזה של רדיוהד במגש נגן הדיסקים, דוחפים אותו פנימה ולוחצים על play.  מה שמגיע אחר כך, הקולות המעורבלים של ת'ום יורק ואלו הנקיים, הלא מעובדים, והקלידים שממשיכים לנגן ברקע, ורק אלו, משנים לחלוטין את כל מה שידענו על רדיוהד עד אותה נקודה ובונים מחדש רדיוהד אחרת לגמרי – כזו שהם רוצים להיות, לא כזו שהם מרגישים שהם צריכים להיות.  זו, "Everything In Its Right Place", הפסקה הראשונה של חוזה לא כתוב שרדיוהד חותמים איתנו, האנשים שהמשיכו איתם, אחרי "OK Computer" שהוכתר במהירות ובצדק כיצירת מופת, ואחרי "How Am I Driving" שנתן טעימה מדודה ורגועה מספיק של מה שרדיוהד יכולים וצריכים לעשות אחרי אלבום כמו "OK Computer" – החוזה מפרט במילים פשוטות ובתנאים פשוטים את ההסכם שלהם איתנו.  "תנו לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים, להזין את הדברים שהשפיעו עלינו בשלוש השנים האחרונות לתוך המוזיקה שלנו, במשך חצי אלבום – חמישה שירים, ואחר כך נחזור לעשות את רוק הגיטרות הלולייני והמיוחד שאתם מחכים לו."   ורדיוהד עומדים, פחות או יותר, בחוזה הזה, לאורך עשרת השירים של האלבום הזה.  אחרי הקטע הפותח הזה מגיעה אלקטרוניקה אפילו קשה יותר ונגישה פחות עם שיר הנושא והקטע האינסטרומנטלי "Treefingers", ג'אז חופשי ב-"The National Anthem" ועיבוד מרחף, מחזיק רק ברמיזה את הקצוות של הביצוע המקורי, של קטע אקוסטי במקור שנקרא "How to Disappear Completely and Never Be Found Again" וכאן השם שלו התקצר לחצי.   ואחר כך רדיוהד מפסיקים בבת אחת את האופקים החדשים וחוזרים למה שהם עשו הכי טוב בשלושת האלבומים הקודמים שלהם – רוק גיטרות יוצא דופן שמכיל הרבה יותר רעיונות מלודיים, בשיר אחד, מבאלבומים שלמים של להקות בריטיות אחרות מאותה תקופה.  אבל גם אז, בשירים סטנדרטיים כביכול כמו "Optimistic" ו-"In Limbo", הגרסה הראשונה של "Morning Bell" והבלדה שסוגרת את האלבום, גם היא עיבוד מוזר ולא מוכר ומלווה באונד מרטונט ובמקהלות של חייזרים לקטע אקוסטי במקור, "Motion Picture Soundtrack", רדיוהד מכניסים פכים קטנים של הכיוונים החדשים שהם מנסים להוביל אותנו אליהם.  המלודיה הפשוטה שפותחת וסוגרת את "Optimistic" הופכת לקטע פאנק בשינוי קל של דגש הקצב, ו-"In Limbo" הוא שיר רוק יחסית סטנדרטי לעולם החדש של רדיוהד, אבל הוא בשישה רבעים.  "Idioteque" הוא אולי שיר מלודי יחסית לשאר הקטעים האלקטרוניים שמאכלסים את האלבום, אבל כמעט כל הכלים בו מעובדים בצורה שגורמת לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מזהים אותם.

הרגע הזה התחיל, בעצם, הרבה לפני כן, בעבודת הכנה יסודית וערמומית כאחד של הלהקה.  אחרי סיבוב ההופעות הנדרש כדי לתמוך ב-"OK Computer", במהלך רוב 1997, הלהקה החליטה שנמאס לה ללכת לפי הסדר הקבוע של הוצאת אלבומים שבו הולכים כל האמנים האחרים – להיכנס לאולפן, לעבוד על אלבום, להוציא את האלבום, לקדם אותו, לצאת לסיבוב הופעות שמבוסס בעיקר על השירים מהאלבום הזה.  הם החליטו להפוך את התהליך, ולהתחיל בסיבוב ההופעות.   ומאחר והמטרה העיקרית של סיבוב הופעות שמלווה אלבום מסוים היא לקדם את השירים מאותו האלבום, הם יצרו מצב מעניין, שלא היו לו הרבה תקדימים, בעולם המוזיקה – סיבוב הופעות על טהרת שירים שמעט מאד מהאנשים בקהל מכירים או שמעו אי פעם.  סיבוב ההופעות הזה גם נתן הזדמנות ללהקה לנסות את מערך כלי ההופעה החדש שלהם – הרבה מכשירים אלקטרוניים מפוזרים על הבמה, בעיקר בצידיה, קלידים, וחברי הלהקה נוטשים את הגיטרות והמיקרופונים שלהם לעתים ורוכנים מעל המכשירים האלקטרוניים האלה כדי לסובב את הפוטים שעליהם ולהתעלם מהקהל לפרקי זמן משתנים.  במסגרת סיבוב ההופעות הזה, שהקדים את האלבום, הם הגיעו גם ל"סינרמה" בתל אביב. בחודש שלפני ההופעה, רדיוהד הופיעו בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, שם נרמסו למוות תשעה אנשים, והלהקה היתה מאד רגישה לכל סימן של צפיפות.  את פני המעריצים שבאו לראות את הלהקה ששבה בפעם השלישית (והאחרונה) לארץ, לשתי הופעות, קידמו שלטים גדולים, על כל אחת מהכניסות לאולם, שהודיעו לקהל שהלהקה לא תעלה לבמה, אולי אפילו תבטל את ההופעה, אם הקהל יידחף לכיוון הבמה.  הקהל נדחף, אבל הרפה, והלהקה עלתה בסופו של דבר על הבמה ופרשה את משנתה החדשה – הרבה צלילים חדשים, אלקטרוניים, מעובדים, מילאו את חלל האוויר, אבל הרבה מהשירים הישנים והמוכרים, בקווים המלודיים הישנים והמוכרים, הושמעו שם.  את שני השירים השקטים יותר באלבום הם ביצעו בגרסאות המסורתיות שלהם, אלו שהשתרבבו להופעות גם בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם, בהן ת'ום יורק ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית וגיטרה נוספת אחרת, או קלידים, או אולי רמז קל לתופים, הצטרפו אליו.  "Everything In Its Right Place", שיפתח את האלבום, סגר את ההופעה.   מקצב תופים שבאלבום רק את החורים שמהם הוא נשלף אפשר לשמוע, ליווה את החזרות האחרונות על האקורדים שלו ואת ירידתם של חברי הלהקה מהבמה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, האלבום יצא, והיה, כמו כל אלבום אחר של רדיוהד מאז, שונה לחלוטין ממה שציפיתי לו.   העטיפה, נוף של הרים משוננים באיזשהו כוכב שעוד לא גילינו, נראתה כמו משהו שנוצר בצורה רנדומלית, על בסיס הצלילים שאולי יאכלסו את האלבום כשנייר הצלופן ייקרע מעל הדיסק והוא יוכנס בפעם הראשונה לנגן הדיסקים.   שום דבר מהנתונים שהיו גלויים כשהאלבום היה פתוח כבר, אבל עוד לא מושמע, לא יכל לרמוז למה כדאי לצפות, לאילו תגליות מוזיקליות אני צריך להכין את עצמי – לא שם האלבום המינימליסטי, לא חוברת האלבום ולא זו שהסתתרה מתחת למגש הדיסק.  רק הצלילים הראשונים שפתחו את השיר הראשון, מושכים אחריהם את כל אמות המידה המוזיקליות החדשות של רדיוהד, הצליחו להיות מרגיעים ומרתיעים כאחד, אבל מאותו הרגע ועד לרגע שבו האלבום מסתיים (לא כולל, אמנם, את שני פרקי הזמן של שקט שעוטפים עוד פיסת שיר), לא היה תו אחד, אבחה אלקטרונית אחת או מילה מתוך רצף המילים שבמבט ראשון נראה שאין ביניהן קשר, שלא נמצאו במקום המדויק שלהם.  הצלילים הרציפים של השיר הפותח שנשאבו בחזרה אל תוך החלל ופינו את מקומם לצלילים האלקטרוניים, המסקרנים יותר, של שיר הנושא, וזה, כשהסתיים בצווחת תינוק מוסווית, ופינה את מקומו לכאוס הפרוע, עתיר הגיטרות וכלי הנשיפה, של "The National Anthem", ואחריו, השיר שנישא מעלה מתוך אבק ההריסות של השיר הזה, והקטע האינסטרומנטלי שמפריד בין אסופת השירים הזו לבין אסופת השירים הנורמלית יותר של האלבום.   כשהאלבום מסתיים, בהתפרצות של צלילי נבל (או אולי באקורד האחד, המתמשך, שמתחבא אחריהם), ומותיר אותי עם רשימת הרשמים אבל בלי הצלילים המרגיעים, העוטפים, מסביבי, אני מבין שרדיוהד הצליחו בתכנית שלהם אחרי הכל – הם משכו אחריהם את כל קהל המעריצים שלהם, כל קהל המעריצים שהיה מעוניין להקשיב, בכל מקרה, והצליחו לא רק לשכנע אותם להרחיב את האופקים המוזיקליים שלהם כדי להכיל את כל מה שרדיוהד היו מעוניינים לתת להם, אלא גם לשכנע אותם שזה הכיוון הנכון בשביל המוזיקה שלהם.  קבוצת המעריצים שקיבלו את ההנחיה של רדיוהד ללא עוררין השתנתה מאלבום לאלבום – היו אלבומים מאתגרים יותר ונגישים פחות מזה במורד הדרך, כאלו שדרשו מעט יותר אמון, ואוזן מוזיקלית סלחנית יותר, אבל החתימה על החוזה הבלתי כתוב הזה, אף על פי שהיתה כרוכה במעט רמאות, היתה שווה את זה – מהצד השני, אחרי הכל, חיכו אפקס טווין, וסקוט ווקר, וג'אז חופשי בריטי, ו-Autechre ואוונגרד קלאסי – עולם שלם של מוזיקה שהיה נסתר מן העין, ואם רדיוהד היתה ממשיכה לעשות עוד "OK Computer"ים במשך השנים שבאו אחר כך, קרוב לוודאי שהיה ממשיך להיות נסתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שניים מהשחקנים המצחיקים ביותר שאני מכיר, במיוחד כשהם עובדים ביחד, עושים את התפקידים שהם יודעים לעשות הכי טוב – את עצמם.

Versus the Spin – מהדורה אביבית

1. לפני הכל

את ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן אני יכול לתרץ רק בעבודה.  העבודה עדיין נמשכת, הזמן לכתוב את הגוספל כל שבוע, ולישון, בעצם, הולך וקטן, אבל אני הולך לנסות ולהתעקש להמשיך בפולס של פעם בשבוע.  בתקווה שלא יהיו עוד מרווחים גדולים כאלה בפרסום הפוסטים.  אם כן:

מי מכם שקנה את "The King of Limbs" של רדיוהד, קיבל מהם במייל תודה בעשרים שפות שאף אחת מהן היא לא עברית. לא נהיה קטנוניים, אמנם, מפני שביחד עם התודה הזו הגיעה גם הורדה חינם של הסינגל שהוציאו לכבוד יום חנויות התקליטים, שמכיל שני שירים, "The Butcher" ו-"Supercollider", שאחד מהם לטענתם הוקלט במסגרת הסשנים של "The King of Limbs" אבל לא התאים לאלבום, ואחד מהם הותחל במהלך אותם סשנים אבל הסתיים רק אחר כך.  מי מכם שלא קנה את האלבום, יוכל לקבל את ההזדמנות לרכוש את הסינגל (גם את האלבום בעצם), במהדורה אמיתית, כזו שמגיעה ואולי נשברת בדואר, בזמן הקרוב, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ררד סמית', הבסיסט של TV on the Radio, נפטר מסרטן ריאות בגיל 36.  אני חייב לציין שלא שמעתי הרבה מאד ממה שיש ל-TV on the Radio להציע, אבל ממה שכן שמעתי, הוא יחסר.

2. Versus the Spin – לא כשר לפסח

חודש אפריל כבר כמעט היה וחלף, ובעקבות ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן, האוסף החודשי נמנע מכם עד עכשיו.  הפעם, בעקבות חיבורים מקריים בין שירים מאלבומים שיצא לי לשמוע בחודש האחרון, אני חושב שהוא משובח במיוחד:

1 Horse Feathers Horse Feathers – Father Reprise
צ'לו, שני כינורות, ג'סטין רינגל מנגן בכל השאר ועוטף בקולו הסדוק ובמילותיו המקיפות עולם את כל זה. אין מקום שאפשר לטעות בו כל כך, במיוחד לא כששם הלהקה הוא גם שם של סרט של האחים מרקס. הקטע הזה, קטע לא מייצג אמנם, הוא הד אינסטרומנטלי של השיר שסוגר את אלבום הבכורה שלהם, "House with No Home", והשירים האחרים שלהם, אלו עם המילים, כמו שיר הנושא של האלבום הזה, הם שירים שצריך להקשיב להם יותר מפעם או פעמיים ולחשוב עליהם יותר מפעם או פעמיים בשביל להבין באמת עד לאיזה עומק הם מגיעים.
לשמוע לקנות
2 Beck Beck – The Golden Age
יש משהו שהוא באמת תור הזהב בחיבור הזה – שבין ההווה, בק ברגע משבר, מתרגם אותו לשירים ולאחד מהאלבומים הכי יפים שיצר, העתיד, נייג'ל גודריץ' שלוקח את האלבום והופך אותו, כמו כל אלבום אחר שהוא מפיק, לאלבום שהוא מעט שלו, והעבר, סרז' גינזבורג שההשפעה המוזיקלית שלו ניכרת בהרבה מהקטעים באלבום הזה. השיר הזה, שפותח את האלבום, הוא פשוט, תמים ועיקש, והוא מתאים במיוחד כדי לצאת לדרך שקשה להחליט לשים עליה את הרגל בשביל הצעד הראשון.
לשמוע לקנות
3 Iron Maiden Iron Maiden – The Thin Line Between Love and Hate
זה נכון לגבי כל ז'אנר מוזיקלי, אני מתאר לעצמי. אבל בשבילי, זה נכון בעיקר לגבי להקות שהן חלק מז'אנר המטאל, הרחב, המלא בתת-ז'אנרים מסועפים שאני לא באמת מבין את ההבדל ביניהם – הכל תלוי במה מקור ההיכרות הראשונית שלך עם הלהקות שלוקחות חלק בז'אנר הזה. וההיכרות הראשונה שלי עם Iron Maiden היתה דרך אדי, הקמע הלא ידידותי שלהם. מאוחר יותר, ההיכרות שלי איתם היתה דרך סיפורי מסע ההופעות של הנרי רולינס, שלא היו מחמיאים במיוחד לחבורה הבריטית. רק מאוחר יותר, כשיכולתי לעבור על האלבומים ולהקשיב להם עם האוזן המנוסה של מישהו ששמע כבר הרבה, והרבה יותר גרוע – או הרבה יותר רועש, יכולתי לחזור ולהעריך את האלבומים של הלהקה הזו לפי מה שהם באמת, ואפילו האלבום הזה, אלבום מאוחר יותר בקריירה שלהם אחרי שברוס דיקינסון היה ועזב וחזר, הוא מוצלח ביחס לדברים אחרים ששמעתי ודברים אחרים שקרוב לוודאי שלא שמעתי.
לשמוע לקנות
4 Great Lake Swimmers Great Lake Swimmers – Everything is Moving So Fast
באופן לא מפתיע באמת, Great Lake Swimmers הם בעיקר איש אחד, טוני דקר, שסביבו סובבים הרבה חברים משתנים ביערות העבותים אי שם בקנדה. את ההצלחה של האלבום שממנו השיר הזה לקוח, שיצא ב-2009, היה אפשר לאמוד כבר שמונה שנים לפני כן, כשהלהקה עשתה את דרכה להצלחה בינלאומית, לא רק קנדית, בדרך הטבעית ביותר שלהקה יכולה להצליח בה – שלושים אנשים במועדון מקשיבים למוזיקה שלהם, וכל אחד מהם מספר לשלושים אנשים אחרים. ככה גם מייקל ג'קסון התחיל, אני בטוח.
לשמוע לקנות
5 R.E.M. R.E.M. – Bittersweet Me
באמצע הופעה בשווייץ, במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום יוצא הדופן שלהם, "Monster", נפל המתופף של R.E.M., ביל ברי, מהבימה שעליה ניצבו התופים שלו – בראש שלו השתוללה מפרצת ובשווייץ, למזלו, היו את בתי החולים והרופאים הכי טובים לטפל במשהו כזה, והוא עדיין חי, אבל כבר לא חלק מהלהקה. הם המשיכו את סיבוב ההופעות הזה, למזלנו, מאחר ומאוחר יותר באותו סיבוב הם היו מתוכננים להגיע גם לישראל, ושינו את שם סיבוב ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת" (בעברית, כמובן, זה נשמע יותר טוב), ואז הם הפכו להיות מלהקה ששרדה כמעט חמש עשרה שנים בהרכב קבוע של ארבעה אנשים, ללהקה שאולי תצליח עם שלושה אנשים ואולי לא. להקות אחרות היו נכנסות לסחרור שקשה, אולי בלתי אפשרי, לצאת ממנו, מתרסקות אל תוך החור השחור שאליו מגיעות כל הלהקות שלא מצליחות להחזיק מעמד לאורך זמן, אבל R.E.M., שונים ומקוריים כהרגלם, החליטו ללכת על פתרון אחר – אלבום אחד אחרון עם המתופף הפורש, שמורכב מקטעים שהוקלטו במהלך הסאונדצ'קים של סיבוב ההופעות שגזר את גורלו ואת גורלה של הלהקה.
לשמוע לקנות
6 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Highway Patrolman
יש מעט דברים משותפים לגבי שירים שעשו מהם סרטים. אני יכול, אני חושב, לספור אותם על אצבע אחת, והם שייכים כולם, לפחות אלו שאני יכול למנות, לאמנים שהם חלק מהקלאסיקה של הרוק'נרול. ברוס ספרינגסטין, עם השיר הזה, באלבום הזה, מצטרף אליהם.
לשמוע לקנות
7 מאיר בנאי מאיר בנאי – את שומעת (בהופעה)
מאיר בנאי הוציא לאחרונה אלבום הופעה כפול, "כמו אגם רוגע", וזו הזדמנות להיזכר באלבום הופעה ישן שלו, מתקופה מוקדמת יותר שבה הוא היה דתי פחות וצמא יותר להצלחה, אחרי שני אלבומים מוצלחים במיוחד שהקהל הישראלי עדיין לא הבין לגמרי.
כחלק מההופעה הוא ביצע לא רק שירים שלו אלא גם גרסאות שלו לשירים עבריים ישנים, וזה, עוד שיר שאני חושד שנתן אלתרמן כתב לבתו, תרצה אתר, מתוך הדאגה שהתבררה כנכונה אליה. השיר הולחן אמנם על ידי נחום היימן, לא על ידי בנאי, אבל הוא הופך אותו לגמרי לשלו, בעזרת הקלידים של עדי דגני.
לשמוע לקנות
8 The Grays The Grays – Friend of Mine
הנטיה שלי לקנות אלבומים לפעמים לפי העטיפה שלהם, ואז להקשיב להם פעם או פעמיים, היא בעייתית, מכיוון שאם השירים שבהם טובים, הם ניטעים לי בראש, והם מובילים למצבים כמו זה שמצאתי את עצמי בו היום – כורה אוזן לרדיו ומנסה להיזכר מאיפה אני מכיר את השיר שאני שומע שם.
על ה-Grays לא הצלחתי ללמוד הרבה מאז ועד עכשיו, פרט לכך שהסולן שלהם הוא ג'ייסון פוקנר, לשעבר מ-Jellyfish, ושכותב השירים העיקרי שלהם הוא ג'ון בריון, אחר כך כותב שירים לאיימי מאן ומפיק רוב האלבומים שלה.
לשמוע לקנות
9 שלום חנוך שלום חנוך – זה אני
זה הקסם באמנים מהסוג של שלום חנוך – גם בגיל כזה, גם אחרי קריירה כזו מפוארת, הוא עדיין מסוגל להוביל אותך בדרכים מוזיקליות שלא הכרת לפני כן.
לשמוע לקנות
10 Paul Simon Paul Simon – American Tune
יש מעט מאד משוררים שמסוגלים לשרטט את הנוף התרבותי, את אבני הבניין של המדינה שהם חיים בה, בכשרון גדול כמו זה של פול סיימון. אם יום אחד יהיה צורך להחליף את ההמנון של ארצות הברית במשהו מציאותי יותר, השיר הזה של סיימון, מאלבום הסולו השני שלו אחרי שנפרדו דרכיהם של ארט גרפונקל ושלו, הוא קנדידט לא רע בכלל.
לשמוע לקנות
11 Badly Drawn Boy Badly Drawn Boy – Cause a Rockslide
אם עוצמים את העיניים ומקשיבים לשיר הזה, או לכל שיר אחר מאלבום הבכורה של דיימון גוף, אפשר לדמיין בדיוק כמו מה השיר הזה נשמע – אסופה של דברים שיש להם איזושהי מהות פונקציונלית משותפת, אבל שלא אמורים להיות ביחד, מודבקים בסלוטייפ ונשארים מחוברים רק בעזרת מעט תקווה, מעט אמונה והרבה אקורדים שמהדהדים נכון.
לשמוע לקנות
12 Radiohead Radiohead – Motion Picture Soundtrack
היו שלושה, בעצם: זה שהיה אמור להיכנס לפסקול של סרט ולא נכנס, זה שלא היה אמור להיכנס לפסקול של סרט וכן נכנס, וזה – שיש לו שם של פסקול של סרט אבל הוא לא שייך באמת לאף אחד.
במהלך המטמורפוזה המרהיבה של רדיוהד מלהקת רוק שנמצאת כמה שלבים יותר גבוה בסולם משאר הלהקות של עידן הבריטפופ, ללהקת פוסט-רוק שעושה דברים שלהקות אחרות רק חולמות לעשות, היה אפשר לשמוע את הניצנים של מה שהם הלכו לעשות בגרסאות אקוסטיות בהופעות, וכמעט בכל המקרים, לאורך הזמן שעבר מאז וכאשר השירים מצאו את דרכם לאלבומים בעיבודים נרחבים יותר מהגיטרה האקוסטית של ת'ום יורק – מי מהם מוקדם ככל האפשר ומי מהם, כמו "Nude", רק באלבום הלפני אחרון שלהם, ההבדל בין השיר המקורי לבין העיבוד שבו התקבע באלבום היה תמיד מדהים, כמו בשיר הזה, למשל, שבו השירה של ת'ום יורק נבלעת בתוך שכבות של פיסות מוזיקה מהעולמות הבאים.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ביקום מקביל, "Community" הפכה לסדרה כל כך מצליחה, שנעשה סרט בעקבותיה בכיכובו של טום הנקס.  גם כאן, בעצם.

Versus the Spin – February Edition

1. לפני הכל

ב-2001, שדרן של WFMU בשם גלן ג'ונס שבר את שיא גינס לשידור תכנית הרדיו הארוכה ביותר.  היא נמשכה כמה ימים, במהלכם הוא נשאר ער, ובעקבות העובדה שנשאר ער, הזיות העבירו לו את הזמן בחלקים האחרונים של השידור.  היום, WFMU, שמשדרת מוזיקה מאתגרת מכל מיני תחומים ומתעקשת לא לשדר פופ מיינסטרימי בכלל, נאבקת על חייה הכלכליים, כמו כל שנה, בעצם, ולצורך העניין הזה הם פצחו בשבוע שלם של מרתונים להתרמה, שמסתיימים הלילה .  בין כל האמנים שהתנדבו לסייע להם ולתרום משהו אפשר למצוא גם את יאיר יונה, שנתן בוטלג שהוקלט בהופעה חיה החודש, ב"אוגנדה".  אפשר גם לאמץ שדרן או ציון דרך בבניין התחנה למשך השנה הקרובה, ובכלל, חשוב לשמור על תחנות כאלה בחיים.  אחרת כל מה שיישאר לנו יהיה תחנות של רובוטים שמשדרים בחירות רנדומליות מתוך רשימה סגורה.  קצת כמו גלגל"צ.

2. Versus the Spin – February Edition

פברואר היה חודש כל כך קצר, וכל כך מלא עניין, שכמעט ושכחתי שהגיע הזמן לאוסף החודשי.  אבל הנה הוא, כמעט בדיוק בזמן:

1 Hugh Laurie and Lisa Edelstein Hugh Laurie and Lisa Edelstein – Get Happy
בשביל סדרה שהצליחה לשמור בצורה קונסיסטנטית, פחות או יותר, על עניין במשך שבע עונות, "האוס" ידעה כבר את הרגעים ההזויים והבלתי צפויים שלה. אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותנו לפרק האחרון ששודר, שהכיל בין השאר סצינות משני סוגי סיטקומים, שחזור של הסצינה האחרונה ב"קיד וקאסידי" וזומבים, אבל השיא שלו, לפחות מבחינתי, היה זה – קטע מחזמרי שנשמע כאילו שבאז לרמן וטים ברטון חברו יחד כדי לביים אותו, ונתנו לג'ייסון פירס, מנהיג Spiritualized, לערוך את השיר – שהוא לכשלעצמו סטנדרט מחזמרי שידוע במיוחד בזכות הביצוע של ג'ודי גרלנד בשלהי הקריירה הקולנועית שלה.
לשמוע
2 Spiritualized Spiritualized – I Didn't Mean to Hurt You
אחד מהאלבומים המוצלחים יותר של Spiritualized, בעיניי, הוא דווקא אלבום שהוקלט בהופעה יחידה שערכו, ב-1997, ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא הכיל את כל מה ש-Spiritualized ידעו לעשות טוב במיוחד, ותזמורת שלמה. עכשיו, כמעט חמש עשרה שנים אחר כך, Spiritualized מתכוונים להופיע שוב ב-Royal Albert Hall, שוב עם תזמורת, ומכיוון וההופעות האלה הן לא שכיחות, בטח לא בהרכב הזה, קרוב לוודאי שגם ההופעה הזו תמצא את דרכה לדיסק וקרוב לוודאי שגם היא תהיה אחת מהאלבומים הטובים יותר של הלהקה. היא גם עשויה להיות הופעה טובה יותר מזו הקודמת, משתי סיבות עיקריות: היא מתרחשת כמה שנים אחרי שג'ייסון פירס הספיק לגעת בתחתית המוחלטת של חיים שיכל להגיע אליה, ואחרי שהספיק להתפכח ולחזור לעצמו, והיא מתרחשת אחרי שיצא האלבום שמכיל את היצירה המושלמת הזו.
לשמוע לקנות
3 HEALTH HEALTH – Severin
שום דבר לא יכול להכין באמת לרעש הצרוף שעומד מאחורי המוזיקה של HEALTH, שהיא מוזיקה שצריכה להיצרך, ולהיות מוערכת, בסקאלה אחרת לגמרי מזו שמוזיקה אחרת עובדת בה. אחרי שמפלסים את הדרך בתוך הרעש הזה שפותח את השיר, מגלים שבעצם מסתתר מאחוריו שיר פוסט-פאנק ומאחוריו מסתתר עוד אחד, סבוך יותר ואוורירי יותר כאחד.
לשמוע לקנות
4 The Fatima Mansions The Fatima Mansions – 1000%
למשך מספר מועט מאד של שנים, בפרק הזמן שהפריד בין עשור אחד לשני, באיזור ספציפי באנגליה, כל המוזיקה התמזגה לקבוצה מצומצמת של תת-ז'אנרים שהשלימו אחד את השני והחמיאו אחד לשני, חלק מהם נעו לכיוון הכבד והרוקי יותר, חלק נעו לכיוון האלקטרוני והקופצני יותר, ומעט מן הלהקות שלקחו חלק בקיץ האהבה הזה, כמו Fatima Mansions, ידעו לשלב במידה קצת מזה וקצת מזה.
לשמוע לקנות
5 Henry Rollins Henry Rollins – Verbal Diary (June 12)
הנרי רולינס, שחגג חמישים בחודש שעבר, מוכיח בקטע היומן המוקלט הזה שלו, שאפשר גם להצטרף אליהם וגם לנצח אותם.
לשמוע לקנות
6 Glen Phillips Glen Phillips – Something's Always Wrong (live at the Middle East Upstairs)
חלק מהרשימה הארוכה של אמנים שהנרי רולינס מתאר, קטע אחד למעלה, כדוגמאות למוזיקה שהופכת להיות חלשה ומתנצלת, הוא Toad the Wet Sprocket, הלהקה לשעבר של גלן פיליפס, שהמשיך בקריירת סולו מצליחה יחסית. אבל גם מוזיקה כמו זו של הלהקה, שגלן פיליפס בוחר לבצע לבדו כאן, וגם שלו עצמו, היא מוזיקה רצויה בסיטואציות מסוימות, והמוזיקה של גלן פיליפס, באופן אירוני, מתאימה דווקא לאחרי צהריים עצלים באיזשהו מקום בדרום קליפורניה.
לשמוע לקנות
7 Twilight Singers Twilight Singers – Never Seen No Devil
את השכבות מעל המוזיקה של Twilight Singers, במיוחד באלבום האחרון, צריך לקלף לאט, בזהירות. מאחורי כל השכבות האלה, בתחתית התמונה שמתחילה בירח שניבט מלמעלה ונגללת למטה, אפשר למצוא את מה שגרג דולי מדבר עליו. אבל קודם צריך לעבור דרך כמה וכמה מדורי גיהנום, כאלה שנשמעים רגילים וחדגוניים לפעמים אבל מסתירים מאחוריהם, כשמקלפים את השכבות שלהם, עולם מוזיקלי עשיר לא פחות.
לשמוע לקנות
8 Radiohead Radiohead – Codex
יש מעט מאד להקות, שמוציאות מעט מאד אלבומים, שמרופדים בכל כך הרבה דיבור, הערכות, ספקולציות, ביקורות, תלונות. נדמה שלמוזיקה של רדיוהד עצמה לא ניתנה הזדמנות במהלך כל מסכת הדיונים הזו, וחבל, מפני שכשכל האבק שכך ואנשים עברו הלאה, לאלבומים מצופים אחרים, המוזיקה נשארה והיא בהחלט מתחילה להסכים איתי. והשיר הזה, שהתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה, ממשיך להישמע יותר ויותר מושלם ככל שהוא מושמע באוזניי, כאילו שכשהאלבום יצא, הוא הגיע מעט רופף, והוא רק הולך ומתהדק מהאזנה להאזנה.
לשמוע לקנות
9 Cobra High Cobra High – Paper Gods
רוב להקות ה-Math Rock, אלו שלוקחות חלק בז'אנר שמהותו היא נגינה במקצבים ומשקלים משתנים, לעתים תכופות מאד, נוטות לכיוון הכבד יותר של הז'אנר ובדרך כלל מנגנות במקצבים ומשקלים מהירים מלכתחילה. Cobra High מצליחים להפוך את הז'אנר המורכב הזה לפופי ונגיש, ועל זה מגיע להם קצת יותר מההבלחה הקצרה מאד לתודעת הציבור, וההיעלמות הכמעט מוחלטת לאחר מכן.
לשמוע לקנות
10 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Fade Away
האלבום הכפול של ברוס ספרינגסטין נתן לו מספיק מרחב מחיה כדי לכלול בו מגוון של שירים, חלקם מהירים וקצביים יותר ומרמזים על מרדפים לאורך כבישים ארוכים, או על שהות תזזיתית וחסרת מנוחה בעיירה קטנה, וחלקם איטיים ומדודים יותר, כמו זה, שמתקרב קרוב ככל האפשר לסוף האלבום ועדיין שומר בתוכו מעט מהגרעין המלהיב שטמון בחלק גדול מהשירים האחרים באלבום הזה.
לשמוע לקנות
11 Neon Neon Neon Neon – Belfast
מעט השנים האחרונות יצרו אינפלציה זעירה של להקות, שעושה רושם שמצאו את עצמן, מרגע שנוסדו, בעשור הלא נכון. Neon Neon, החל מהסינתיסייזרים שמעטרים ומעצבים את השירים שלה וכלה בתמונות המוקפדות המציגות איקונים של שנות השמונים, יוצרים את הרושם כאילו שהם נולדו עשרים שנים מאוחר מדי, אבל מאחורי החזות המוקפדת והניחוחות האייטיזיים, הם בעצם שני אנשים שרחוקים משנות השמונים כפי שאפשר להיות רחוק – גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, ובום ביפ, אמן היפ הופ.
לשמוע לקנות
12 Greg Laswell Greg Laswell – Take Evertyhing
גרג לאסוול היה אמן אלמוני, לפחות מבחינתי, עד שהקול שלו תפס את אוזני באמצע פרק של "Dollhouse". הוא ביצע שם גרסה של "Your Ghost" של קריסטין הרש, ובאי.פי. שממנו השיר לקוח יש עוד מספר שירים, שלאסוול לוקח ממחוזותיהם החרישיים והעדינים ומעניק להם טיפול ששומר עליהם שלמים ושבירים עדיין.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא, כרגיל, כאן במשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סיפור של פטריוט אמיתי.

החיוך הזה הוא מה שקורה כששתיים מארבע הלהקות האהובות עליי מוציאות אלבומים חדשים באותו השבוע, חלק א'

1.  לפני הכל

עושה רושם שדברים טובים ימשיכו לבוא מקובצים יחד:  קצת לפני שתי ההופעות של Twilight Singers ב"רידינג 3" בחודש אפריל, יופיעו כאן Swans, ההרכב של מייקל ג'ירה שיכיל בנוסף אליו הפעם גם את פיל פוליו מ-Cop Shoot Cop ות'ור האריס מ-Shearwater.  זה יקרה ב-12 באפריל, ב"בארבי".

2.  הקלות הבלתי נסבלת של לחזור אל התלם

"אני שומע להקות שעדיין לא קיימות," אומרת חולצה של איזה היפסטר אלמוני, בהקצנה מגוחכת של הסטריאוטיפ של היפר-חובב-מוזיקה.  ואני, אני לא שומע להקות שעדיין לא קיימות.  במקרה הטוב אני רוכש את האלבומים שלהן סמוך לזמן הוצאתם והם מחכים על המדף, הפיזי או הווירטואלי, עד שבאיזשהו שלב אני שומע אותם, כתוצאה של איזושהי הגרלה, ומתלהב מהם, לפעמים שנה או שנתיים או יותר אחרי כולם.  זה מה שאני אוהב.  אני אוהב לגלות את הדברים האלה בעצמי, לא להיות מושפע, ולפעמים לגלות גם דברים שהם ישנים הרבה יותר ולהזכיר, להרים אותם למקום שבו כולם יוכלו לראות אותם ולנקות מהם את קורי העכביש והאבק.  ולכן, כשיוצאים אלבומים של להקות שאני אוהב, בטח ובטח של הלהקות האהובות עליי, אני בדרך כלל מתעלם.  אני רוכש אותם באיזשהו שלב ומקשיב להם באיזשהו שלב, מאוחר יותר, וזה לא מאד משנה לי מתי הם יצאו.  ולכן, כשעובר זמן רב בין אלבום אחד לשני של להקה שאני אוהב במיוחד, אני יכול להימנע מלחכות בקוצר רוח.  יש אמנים שהם כל כך ענפים, כל כך יצירתיים, שהם מוציאים אלבומים בקצב מסחרר, כזה שמקשה על מעריצים להתמודד איתו. למעריצים של אמנים כאלה אין סיבה לדאוג.  הלהקות שאני אוהב, רצה צירוף מקרים אכזרי במיוחד, הן להקות שאוהבות לקחת את הזמן בין אלבום לאלבום ולשתיים מאלו – שהאלבומים האחרונים שלהן יצאו לפני ארבע וחמש שנים – הזמן הזה הגיע בדיוק באותו השבוע.

הפעם הרשיתי לעצמי לחכות בקוצר רוח.  על האלבום של Twilight Singers ידעתי חודשים מראש.  באינטואיציה ששמורה למעריצים של להקות שעוקבים אחרי פועלן מהרגעים הראשונים, ברגע ששמעתי שגרג דולי נכנס לאולפן להקליט את האלבום הבא, ידעתי שהאלבום ייצא בפברואר, ושבאפריל שאחר כך הם כבר יהיו אצלנו, להופעה אחת או שתיים.  על האלבום של Radiohead נודע לי מאוחר – רק ביום שני גיליתי שהם מתכוונים להוציא אלבום ביום שבת הקרוב.  מאוחר יותר נודע לי שכל העולם ידע על זה באותו איחור כמוני.  זו הדרך שבה הלהקה הזו בוחרת לעשות דברים עכשיו.  ולשם שינוי, ובניגוד מוחלט למה שאני עושה בדרך כלל, החלטתי לקנות אותם בהזדמנות הראשונה כשהם יוצאים (במקרה של Radiohead, ממש שעות אחר כך. כמו כל שאר העולם, עושה רושם) ולהקשיב להם בהזדמנות הראשונה שיש לי – ולא רק להקשיב, אלא לעשות עוד דבר שלא יצא לי לעשות כבר הרבה זמן – להקשיב באמת, אוזניות על האוזניים, שום דבר מסביב, תשומת לבי מופנית רק לאלבום.  לא היה לי זמן רב מדי להקשיב – האלבום של Twilight Singers זכה להגיע מתחילתו לסופו רק פעמיים בינתיים, האלבום של Radiohead היה צריך מעט יותר השמעות כדי להיספג, אבל החלק הראשון של הרשמים הראשוניים שלי משתי ההאזנות האלה נמצא כאן, למטה, והחלק השני בשבוע הבא:

3. After years of waiting

רדיוהד היו, כמעט מאז תחילת הקריירה המוסיקלית שלהם, להקה שהביעה בצורה מופגנת את הפליאה וחוסר שביעות הרצון שלה מהעובדה שמאזינים ומבקרים העדיפו להתייחס לאיכות ולהצלחה של מה שבדיוק סיימו לעשות, במקום להתמקד במה שהם עומדים לעשות. כש-״Creep" הפך להיות הלהיט הגדול שהסב אותם מלהקה שמתאמנת בימי ראשון במרתף באוקספורד ללהקה שממלאת מועדונים גם במקומות כמו ישראל, הם הסבו את גבם אליו וכתבו את ״My Iron Lung" כדי להביע את תסכולם על ההצלחה שלו.  כש-״OK Computer" הוכר כמעט מיידית כאלבום המופת שהוא, והלהקה נדרשה לראיונות וצילומים כיאה ללהקה בסדר הגודל שלה, ת׳ום יורק תהה כיצד אפשר להיעלם לחלוטין ולא להימצא יותר לעולם.

אבל בכל פעם שהם הביטו אחורה בזעם, הם ראו שהכמות האדירה של אנשים שמעריצים ומעריכים את הלהקה נשארת כמעט אותו דבר.  גם כשהם התחילו לשבור בשיטתיות את כל המוסכמות המוזיקליות שיכלו להניח את ידיהם עליהן- איך לשווק את האלבום, איך להופיע כדי לתמוך באלבום, איך למכור את האלבום ועכשיו – איך להודיע על הוצאת האלבום,  האנשים שאהבו והעריכו את הלהקה המשיכו ללכת על הסלעים שרדיוהד הטילו מאחוריהם כדי לחצות את הנהר.

מה שנמצא בקצה השני של הנהר הוא ״The King of Limbs", האלבום השמיני שלהם, שלא מבזבז אף רגע והופך לופ של פסנתר, ואחר כך גיטרה, ובס שממלא את החורים החסרים ותופים שמחזקים את הפינות, לאיזושהי אנדרלמוסיה שבטית אלקטרונית שמעליה ת׳ום יורק פורש את משנתו.  בנקודה הזו, קרוב לוודאי שמאזיני הלהקה יתחלקו לשני מחנות – אלו שציפו לזה ואלו שלא.  לראשונים מחכה חוויה מאד מעניינת שהולכת להיפרש על פני שמונת השירים הבאים. האחרונים הולכים לסבול מאד. אולי, כשרדיוהד יקבעו את המקום והזמן הבאים להיפגש, הם אפילו לא יגיעו.

הסיפור הוא כזה: רדיוהד הכינו אותנו, כל הזמן הזה, לפתוח את האוזניים ולהקשיב באמת למה שמסביבנו. להפריד את העיקר מהתפל. ללכת אחרי מה שבאמת מעניין אותנו מבחינה מוזיקלית, גם אם זה הדבר הכי קקופוני ורועש שיש בסביבה. הם העלימו, לאט, בזהירות, את השירים הקלים והקליטים והברורים מאליהם, מהאלבומים הקודמים וניסו להתרכז בלמצוא את הסאונד שיהיה הכי מעניין גם בשבילם וגם בשביל המאזינים שלהם.

ב-״In Rainbows" זה צרם לי. חשבתי שהם משתדלים יותר מדי, משקיעים כמויות אדירות של זמן בלנסות לגרום לשירים להישמע אחרת ממה שהטבע היה רוצה שיישמעו, כשיש להם את הכשרון הטבעי להפוך את השירים לחדשניים מספיק אם רק ינגנו אותם. באלבום הנוכחי, רדיוהד משרטטים קו על החול. מי שיעבור אותו, צפוי למצוא את עצמו בממלכה מוזיקלית אחרת לגמרי, כזו שבה רדיוהד כבר מנותקים לגמרי מכל מה שמחייב אותם לשמור על קשר עם העולם המוזיקלי החיצוני. מי שלא יעבור, יכול להתנחם בזרועות להקות אחרות, צפויות יותר.

אפשר, אולי רצוי, לומר כמה דברים רעים על האלבום החדש של רדיוהד.  הוא קצר מאד, למשל – טענה שבדרך כלל נשמעת קטנונית כלפי אמנים שמשחקים תפקיד בענף שבו לאיכות יש חשיבות גדולה הרבה יותר מלכמות, אבל במקרה הזה יש לה מקום – מכיוון שבתקופות פורות יותר, זה היה EP – כזה שמהווה גשר, כמו "How Am I Driving" או ״My Iron Lung", בין הסגנון המוזיקלי שאפיין את האלבום הקודם לזה שמאפיין את האלבום הנוכחי. הוא אפל, גם בצליל וגם בהרגשה, בצורה שמפריעה לפעמים לקחת אותו ברצינות.

אבל ביחד עם הדברים האלה, הוא גם אלבום נפלא.  הוא מכיל רק שמונה שירים, מפני שזה מה שאנחנו יכולים להתמודד איתו בעולם החדש והמופלא הזה של רדיוהד (שאפילו משחררים אותנו, בהדרגה, עם השיר הכי סטנדרטי באלבום, ״Seperator", כדי שלא ניבהל מהקונטרסט).  אבל כל אחד מהשירים האלה מציג פן אחר של רדיוהד שלמדנו להכיר ולאהוב, בתבנית מעט אחרת. ת׳ום יורק מקדיש חלקים נרחבים מהאלבום לדבר על חופש ועל חלומות מצד אחד, ועל כעס והחזרת מידה כנגד מידה, מצד שני, ואפילו בשירה שלו אפשר לשמוע שהוקל לו, עכשיו כשהוא נמצא במקום שטבעי לו להיות בו.

האלבום הזה שונה מכל האחרים גם בעצם העובדה שהוא הראשון שמתפקד כמעט רק כאלבום – במקום גם כאסופה של שירים שכל אחד מהם יכול לעמוד בזכות עצמו. השירים שעוקבים אחד אחרי השני באלבום באמת נשמעים טוב יותר כשהם מנוגנים בסדר הספציפי הזה, כולם מהווים חלקים מתוך סיפור אחד, ומלבד שיר אחד או שניים, קשה מאד לשמוע אותם מחוץ לקונטקסט שבו הם מנוגנים.  נדמה שרדיוהד לא רצים להטריד את עצמם עם סינגלים, עם בי-סיידים, עם מקומות במצעדים, אבל מכיוון שהם עדיין, למרות הכל, צריכים לשחק לפי החוקים המקובלים של עולם המוזיקה, רדיוהד הוציאו את ״Lotus Flower" כסינגל הראשון מהאלבום, מהלך שנדמה שהוא לא נוח להם כמעט כמו הריקוד של ת׳ום יורק בקליפ שמלווה את השיר.

מהצד השני של "Lotus Flower", שהוא באמת שיר נפלא ואחד מהכי אופטימיים, מבחינה מוזיקלית, באלבום, נמצאת גולת הכותרת של האלבום מבחינתי.  לרדיוהד יש שיר אחד כזה לפחות בכל אלבום שלהם, מאז הראשון.  שיר שגם כששומעים אותו בפעם הראשונה, אפילו אם כל השירים האחרים קשים להאזנה וצריך לחזור אליהם שוב ושוב כדי לשכנע אותם להיפתח, הוא מרגש ומזמין, כמעט מחייב, להקשיב לו שוב, מיד אחר כך.  "Codex" מורכב משישה אקורדים שהרצף שלהם די פשוט, אבל עבודת העריכה והאפקטים שהפסנתר והגיטרה טבולים בהם לאורך השיר הופכים אותו למיוחד, כלי הנשיפה המסומפלים הופכים אותו ליותר מיוחד, וקטע התזמורת המרחפת שטמון במרכזו הופך אותו לא רק לאחד מהשירים שקרוב לוודאי שאחזור אליהם יותר באלבום הזה, אלא לאחד מהשירים החביבים עליי של רדיוהד, כבר עכשיו.

אלבום השנה? האלבום הכי טוב של רדיוהד עד היום? האלבום הכי גרוע? למי אכפת.  במבט לאחור, מסתבר לי שרדיוהד השקיעו את רוב הזמן שלהם בלרדוף אחרי הדבר המוזיקלי החדשני ביותר שיכלו למצוא, ואז בלברוח ממנו, ואני שמח לגלות איך הם נשמעים כשזה כבר לא משנה להם.  ועכשיו, אחרי גישוש הפתיחה הזה וכשהם מעיפים מבט חטוף לאחור כדי להירגע בידיעה שאנחנו עדיין שם, הם חופשיים להיות מי שהם רוצים מבחינה מוזיקלית באלבום הבא, שאני מקווה שייקחו לו פחות מארבע שנים להגיע אלינו. אחרי הכל, רגע לפני שהוא משחרר אותנו בחזרה לעולם החיצוני והמעט משעמם יותר, עכשיו כשהאלבום הזה סיים להסתובב, ת'ום יורק בעצמו אומר שזה לא נגמר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דאדלי מור היה סוג של שד משחת שהסתתר מאחורי פרצוף תמים.  ראסל בראנד, אני חושד, הוא בחור תמים וחביב שמסתתר מאחורי פרסונה של שד משחת.  אך טבעי שאחד מהם יגלם את התפקיד של ארתור, והשני יגלם אותו, שוב.

שירי ערש מהמאה האחרונה

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'יימס מודי, סקסופוניסט וחלילן-צד (יש באופן יחסי הרבה כאלה – אורנט קולמן, ג'ו מק'פי – סקסופוניסטים או חלילני-צד או שניהם מוזמנים להסביר למה בתגובות), שלפחות סולו אחד שלו ("I'm In the Mood for Love") הפך לקלאסיקת ג'אז, נפטר מסרטן הלבלב בגיל 85 בשבוע שעבר.

Kickstarter היא פלטפורמה חדשה ומעניינת שמאפשרת לאמנים וליזמים מכל הסוגים לקבל את העזרה של ציבור הגולשים לממן פרויקט – הם מגדירים פרויקט מסוים שהם רוצים להשלים ותג מחיר בשביל הפרויקט הזה, ומבקשים מהאנשים המבקרים באתר להתחייב לתרום למען הפרויקט.  במידה וכמות ההתחייבויות מגיעה לסכום שמבקשים יוזמי הפרויקט, כל התורמים מחויבים לשלם, ובהתאם להחלטות יוזמי הפרויקט בדרך כלל מקבלים משהו בתמורה.  במידה וכמות ההתחייבויות לא מגיעה לסכום, הפרויקט מבוטל והתורמים הפוטנציאליים לא נדרשים לשלם שום דבר.  אני בטוח שהרעיון קסם להרבה מאד מוזיקאים ולכן יש מאות מהם באתר הזה.  אבל כשאחד מהמוזיקאים האלה הוא דייוויד ברוזה, בכל זאת האדם ששמו מתנוסס על האלבום הנמכר ביותר בהסטוריה המוזיקלית של ישראל, זה הופך להיות להרבה יותר מעניין.

2. שירי ערש מהמאה האחרונה

The Cure Lullabies

אחד מהדברים הראשונים שקיבלנו כשעופרי, הבן שלי, נולד, היה מובייל, שהוכיח את עצמו (הוא והקולגות שלו שהגיעו אחריו) כמאד יעיל בהרגעה וביצירת אווירה מעודדת שינה, גם ובעיקר בזכות המנגינות שהוא הכיל – שלושה סוגים של מנגינות קלאסיות, או שירי ילדים, בלופים כמעט אינסופיים.  מסתבר, אחרי המובייל השלישי שניגן בתנאים דומים, שהמנגינות, שכנראה נמצאו כבעלות יכולות פיתוח קוגניטיביות מיוחדות, די חוזרות על עצמן.  ועכשיו, אחרי שאני מכיר בעל פה את מחזור המנגינות של מוצרט ושל בטהובן שמתנגנים מהמכשירים האלה, ואחרי שהם קצת נמאסו עליי ואני מניח שגם על עופרי, אני נזכר בשמועה ששמעתי שאומרת שיש מוביילים, או דיסקים לפחות, של עיבודים תמימים ושירי-ערשיים לשירים מודרניים, כאלה מהשנים האחרונות.  אני לא יודע אילו שירים בדיוק נמצאים שם.  אני רק יכול לנחש שמדובר בשירים הפופיים יותר והמוכרים יותר שעברו במחוזותינו בעשרים השנים האחרונות, נאמר.  אבל אני כן יודע אילו שירים הייתי רוצה שיהיו שם, ולו רק בשביל לאתגר את ההיכרות של עופרי עם מוזיקה בפעם הראשונה:

1   The Cure – Lullaby

The Cure תמיד הצליחו, ב-34 השנים שהם קיימים כבר, ללכת בכיוונים שהם הפוכים לחלוטין ממה שציפיתי להם.  כשציפיתי למוזיקה דכאונית כמו שהם מומחים בה הם הוציאו את "Friday I'm In Love", שאני עדיין רוצה להאמין שהוא פארודיה, או את "Love Cats".  ועל כל "The 13th" באלבום האהוב עליי שלהם יש גם "Jupiter Crash" אחד, אבל "Lullaby" הוא שיר שמצליח ללכת בכיוונים הפוכים לגמרי בתוך עצמו.  מפני שהוא שיר ערש, כמו שכתוב על העטיפה, והוא גם שיר אימה, כזה שמשאיר אנשים ערים, והוא גם מנחם במידה מסוימת, אבל שזורה בתוכו איזושהי נימה של מתח שמתבססת על המוזיקה הקופצנית והמהוססת.  במקרה של שיר מהסוג הזה אי אפשר להסתפק בגרסה פעמונית ומוביילית, אמנם.  חייבים לקבל את החוויה המלאה, שאולי עשויה להשיג את התוצאה ההפוכה מלגרום לילד לישון.  אבל להישאר ער עם ה-Cure זה דבר טוב יותר מלהישאר ער לבד.  המילים, המוזיקה המתוחה והמחודדת והקליפ, בו רוברט סמית׳, מאופר ומפוחד במיוחד, נבלע בסופו של דבר בלועו של עכביש ענקי בזמן ששאר חברי הלהקה, שמתחבאים בארון, מוצאים את עצמם על קצה של צוק, כולם מרמזים שזה לא באמת שיר ערש. ובכל זאת, זה שיר שעוסק יותר בחוסר שינה מבשינה. אבל אני בטוח שבעיבוד הפעמוני-פסנתרי-קלרינטי הנכון, זה יכול להיות שיר מרגיע מאד.

2   Radiohead – No Surprises

אלו הפעמונים, בעצם.  כל שיר שיש בו פעמונים כאלה, בקונפיגורציה הזאת, הופך להיות פוטנציאלית שיר ערש.  במקרה הזה, מדובר גם בקול המרגיע, הישנוני בעצמו, של ת'ום יורק, והמילים הן באנגלית, כך שתינוק בדרכו לישון לא יכול להבין אותן.  אם הוא היה מבין אותן, קרוב לוודאי שלא היה רוצה לישון – "לב שמתמלא כמו מזבלה, עבודה שהורגת אותך לאט לאט, חבורות שלא מחלימות" – השיר הזה הוא בעצם ערימה של דברים שלא באמת שווה לגדול בשבילם.  רדיוהד ממשיכים נאמנה במלאכתם למצוא את כל הדברים הריקים והעכורים בחיים ולהציג אותם באור שהופך את המודרני, הטכנולוגי והחדשני לקצת משעמם וקצת מפחיד.  כשהוא יגדל ויתחיל להבין על מה הם מדברים, אני מניח שאוכל להתחיל להשמיע לו שירים שמחים יותר של רדיוהד, כמו "Killer Cars".

3   The Beatles – Good Night

ג׳ון לנון השאיר אחריו שני בנים כשנרצח, בשבוע שעבר לפני 30 שנים, וכל אחד מהם זכה לשיר קלאסי אחד. ואף על פי ששון לנון, בנו מיוקו אונו, זכה לשיר הכנה יותר וזה שמכיל את אחד המשפטים המוכרים והמוצלחים יותר של לנון, ג׳וליאן לנון, בנו מאשתו הראשונה, סינת׳יה, זכה לשיר שמצליח להיות כנה ונוגה ומגוחך, בבת אחת. לנון לא שר אותו בעצמו, אלא נתן אותו לרינגו סטאר, מה שתורם למקדם הגיחוך בשיר, וסטאר שר את השיר מעל גבי הגלים המרגיעים של תזמורת מיתרים שלמה.

4   Paula Cole – Hush, Hush, Hush

פאולה קול התחילה את דרכה כזמרת ליווי של פיטר גבריאל, ובאלבום הראשון שלה הוא מחזיר את הטובה בשיר ערש יפהפה שבו הוא מגלם את תפקיד המלאך השומר של הילד שזה עתה עצם את עיניו.  מאחורי הקלעים, זה לא שיר כזה עדין ופשוט.  מי שעוצם את העיניים שם הוא לא ילד אלא אדם בוגר, גוסס מאיידס, ומי שמחזיק אותו, רגעים לפני שהוא נרדם, אולי לתמיד, הוא אבא שלו.  ובכל זאת, לפחות כדי לשמור על החזות השטחית של השיר הזה, אסתפק בלא לדעת ואנגן את השיר המרגיע הזה, שעטור בקלרינט ובפסנתר ובקולותיהם המנחמים של קול וגבריאל, כמו שהוא.

5   Jim White – Corvair (Reprise)

קורווייר הוא סוג של מכונית, פונקציונלית אבל לא יפה במיוחד, ובשיר הזה ג׳ים ווייט מתאר מכונית כזו שהפסיקה לעבוד ושמשמשת, במשך שנים, בית מאולתר לציפורים. סוג המכונית הזו, במיוחד במצבה הגרוטאתי בחצר האחורית של מישהו, הוא אחד מהמאפיינים המובהקים של דרום ארצות הברית בעיני ווייט, והדרום עצמו, כמו גם הקונספט של מכונית כמו קורווייר או אפילו של ציפורים, בעצם, מעט רחוקים מהעולם של תינוק, שבינתיים מכיל כמה סביבות שינה וכמה סביבות משחק, אבל השיר הזה מצליח לעשות שני דברים ראויים בבת אחת – גם להרגיע, בעזרת הפסנתר, המלודיה והמיתרים שמשתרכים אחד בשני כמו ענפי השרכים מסביב למכונית, וגם ללמד אותנו שני לקחים חשובים: כל דבר מוצא את דרכו בחזרה לטבע, וכל דבר שמוצא את דרכו במזרה לטבע מוצא תפקיד חדש שם.

6   Patrick Wolf – Ghost Song

יכול להיות שאחת מהסיבות שרוב השירים של פטריק וולף נשמעים כמו שירי ילדים היא מפני שהוא עצמו לא סיים מעולם להיות ילד.  על עטיפת האלבום הראשון שלו הוא מצולם לבוש בבגדים של ילד ממאה אחרת, מחזיק בידו חישוק משחק, שאותו הוא מתכוון לגלגל עכשיו, או שבדיוק סיים לגלגל, על מרצפות האבן של כביש בעיר אירופאית עתיקה.  גם השיר הזה, שהאימה שהוא מייצר והאימה שהוא מבקש לנחם ממנה מרגישים כשזורים אחד בשני, הוא אחד מהשירים שלו שמשלבים ערפל וויקטוריאני עם תקווה בת ימינו.  ואף על פי שהשיר הזה גולש אל מחוזות מעט רועשים יותר, הוא מתחיל באיטיות מלכותית, מלווה במיתרים ובאקורדיון, ובקולו של וולף מנחה את כל מי שמקשיב לו לעבר מחוזות השינה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מחווה ראויה לאמן שנשכח בשנות ה-60, ואולי עכשיו הגיע הזמן לתת לו את הכבוד שבאמת מגיע לו.

Versus the Spin – November 2010 Edition

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פיטר "סליזי" כריסטופרסון,  שידו נגעה לא רק בהקמת חברת העיצוב "היפגנוסיס" שאחראית בין השאר לרוב העטיפות המוצלחות של אלבומים של פינק פלויד, אלא גם בכמה מאושיות האינדסטריאל – Throbbing Gristle, ואחר כך Psychic TV ו-Coil (עם ג'ון באלאנס, שגם הוא נפטר החודש לפני שש שנים), נפטר בשנתו, בביתו שבבנגקוק, בגיל 55.

2. Versus the Spin – November 2010 Edition

חודש נובמבר מסתיים, וחודש דצמבר מתקרב כדי להחליף אותו.  לאמריקנים יש תרנגולי הודו ופשטידות דלעת.  לנו יש את האוסף הזה.  הנה:

1 The Punch Brothers The Punch Brothers – Kid A / Wayside (live in Newport Folk Festival, 2010)
בנג'ו, מנדולינה וכינור. לא בדיוק הכלים שהייתם מדמיינים בהם גרסת כיסוי ל"Kid A". ללהקה הזו, שהיא צאצאה של להקת הבלוגראס המאד מוצלחת Nickel Creek, קוראים The Punch Brothers (ולנגן הבנג'ו שלה, במקרה, קוראים נועם פיקלני) והכאוס שחותם את גרסת הכיסוי שלה גולש כל כך בטבעיות לקטע מקורי שלהם, שהשארתי גם אותו.
לשמוע לקנות
2 Larry Barrett Larry Barrett – The Big Slowdown
לארי בארט הוא מוזיקאי מדור שמתחיל להיכחד. הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כשהשאיר בנונשלנטיות שתי קלטות דמו בחברת תקליטים (גרמנית) בזמן שהיה נגן הופעות של להקה אחרת, והציע להם להקשיב למוזיקה בזמנם הפנוי. מאוחר יותר, חברת התקליטים היתה צריכה לשכנע אותו להקליט את המוזיקה החדשה שניגן בהופעות ולהוציא אותה בתור אלבום. הקול של בארט מזכיר קצת את זה של מייקל סטייפ, אף על פי שהם לא חולקים מהמים של את'נס, ג'ורג'יה (בארט הוא מסיאטל), והמוזיקה שלו היא קליטה במידה הנכונה ומקורית במידה הנכונה כדי לגרום לנו להבין למה חברת התקליטים ההיא התלהבה ממה ששמעה כבר בשתי הקלטות הראשונות.
לשמוע לקנות
3 Leonard Cohen Leonard Cohen – Because Of
לאונרד כהן, כבר משורר מזקין שמביט ממרומי הגבעה על העולם שהולך ומתרחק, מתחיל לסכם כבר כמה שנים, ובאלבום האחרון שלו, בינתיים, שר את השיר הזה – מעין מבט לאחור על האהבות שהיו לו ולא היו לו והדרך שבה השירים שלו מתגלגלים להיות אהבות חדשות והאהבות החדשות שלו מתגלגלות להיות שירים. כהן, כמובן, יודע שהדרך הבטוחה ביותר היא לתפוס את היום משני הקצוות שלו ובמקביל לכל הסיכומים כבר עובד על אלבום חדש.
לשמוע לקנות
4 Ani Difranco Ani Difranco – Letter to a John
כשאני דיפרנקו תפסה את האוזן שלי בחנות דיסקים בגלזגו, היא כבר היתה מגובה בלהקה, שכללה גם באס ותופים, אבל בארבעה מתוך חמישה האלבומים הראשונים שלה אלה היו רק היא והגיטרה האקוסטית שלה שהתמודדו לבד עם המילים הקשות שלה, המוטחות במאזינים כדי לעורר אותם מהתרדמה שלהם. השירים שלה מרחפים מעל, ונכנסים לתוך הנשמות של, כל הבחורות האבודות שהיא בוחרת לגלם בהם, ובמקרה הזה, שבו היא דווקא כן בוחרת לצרף לשיר שלה באס ותופים, זה נסיון שלה לתת נופך אחר, אנושי יותר, לסיפור של חשפנית בעל כורחה.
לשמוע לקנות
5 Rich Poor Ones Rich Poor Ones – Milwaukee
כנראה שמילווקי, העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בוויסקונסין, היא לא העיר הכי נערצת בארצות הברית. אני מסיק את זה משני דברים שאני מוצא ברשת – הראשון הוא שאלה של מישהו באתר שבו משתמשים עונים על שאלות של משתמשים אחרים – למה אין שירים על מילווקי, כשיש שירים מפורסמים על הרבה ערים אמריקניות אחרות? השני הוא העובדה שצריך להרחיק עד נורבגיה כדי למצוא שבעצם יש. אני לא מאמין שחברי הלהקה הזו, שכבר הספיקה להתפרק ושהסולן שלה כבר הספיק לפצוח בקריירת סולו מצליחה למדי במדינה הצפונית, ביקרו אי פעם במילווקי, או שיש לה איזושהי חשיבות בשבילם, אבל היא התאימה כנראה לשם של השיר הכל כך נורבגי הזה.
לשמוע לקנות
6 Dar Williams Dar Williams – Starman
הגולשים באתר של דאר וויליאמס נתבקשו לבחור בשיר, שגרסת כיסוי שלו וויליאמס תבצע ותוציא כסינגל דיגיטלי. אחרי סיום ספירת הקולות גילו אנשי האתר של וויליאמס שהשיר המבוקש הוא "Starman" של דיוויד בואי – בחירה מצוינת לכל הדעות. וויליאמס, בתורה, עשתה את מה שכל אמן שמכבד את עצמו היה עושה, וניסתה ככל יכולתה למצוא דרך להפוך את השיר הזה, ולו בכמה הבדלים קטנים, לשיר שלה. הוא יצא במקור בגרסת ליקוויד אודיו – וגם השיר וגם הטכנולוגיה כבר עברו מן העולם. עכשיו הוא מרחף לו כ-MP3 ברחבי האינטרנט, והנה הוא הגיע גם לכאן. אתם צריכים לנצור אותו, אם כן. השמועות אומרות שהוא נדיר.
לשמוע לקנות
7 The Divine Comedy The Divine Comedy – Make It Easy on Yourself (live at Shepherd's Bush Empire, 1997)
ב-1997, כשניל האנון והלהקה שלו כבר זכו להצלחה מסוימת, האנון יכל להגשים חלום קטן ולהופיע, עם תזמורת שלמה, בשפרדס בוש אמפייר בלונדון. כמה דברים טובים יצאו מההופעה הזו, ומהחזרות שקדמו לה. הדבר הראשון היה המיני-אלבום "A Short Album About Love" שהוקלט כולו בחזרות לקראת ההופעה, עם התזמורת המלאה שמשתתפת בהופעה. הדבר השני היה מגוון גרסאות כיסוי לשירים שזקוקים לתזמורות, שפוזרו בסינגלים מתוך המיני-אלבום. זה אחד מהשירים האלה, גרסת כיסוי לאחים ווקר, שכשחושבים על זה – היא אך מתבקשת מלהקה כמו The Divine Comedy.
לשמוע לקנות
8 Lisa Gerrard Lisa Gerrard – Sanvean (I Am Your Shadow)
אחרי שהקימה את הצמד Dead Can Dance עם ברנדן פרי, והקליטה איתו מוזיקה שבעיניי היתה הבבואה המודרנית של מוזיקה כנענית – מוזיקה מזמנים רחוקים ומתרבויות רחוקות שרק הדים שלהן מבצבצים היום, בעיקר מבין הריסות, ולאחר הקלטת וצילום ההופעה שבזכותה שמעתי את הלהקה בפעם הראשונה, ליסה ג'ררד החליטה לצאת לקריירת סולו, באלבום שכלל גם את השיר הזה. כמה עשרות סצינות סוחטות דמעות בסדרות וסרטים אחר כך, השיר הזה עדיין מוכיח כמה המוזיקה של הצמד הזה ונגזרותיו יכולה להיות מלאה ברגשות, גם כשהיא מנותקת מקונטקסט של שפה או מילים.
לשמוע לקנות
9 Afghan Whigs Afghan Whigs – Be for Real
"תודה על השיר, מר דמי," אומר ליאונרד כהן בסיום הגרסה שלו לשיר הזה באלבום "The Future". מר דמי הוא טד דמי, הבמאי של הסרט "בחורות יפות", ואת השיר הזה, שבמקור ביצעה מרלנה שואו בשנות ה-70, מבצעת כאן Afghan Whigs, שהסולן שלה, גרג דולי, אחראי על ההפקה המוזיקלית של פסקול הסרט – שכלל בין השאר שירים של הלהקות של שני שותפיו לגלגול הראשון של Twilight Singers, שון סמית' והרולד צ'יצ'סטר.
לשמוע לקנות
10 Swell Season The Swell Season with the Low Anthem and Tao Rodriguez Seeger – The Auld Triangle (live in Newport Folk Festival, 2010)
מאז שהכרתי אותם, נדמה ש-The Low Anthem נמצאים בכל מקום שבו אני נחשף למוזיקה. כאן, למשל, The Swell Season, שהם הלהקה שהוקמה בעקבות ההצלחה של שיתוף הפעולה בין גלן הנסארד ומרקטה אירגלובה בסרט Once ובפסקול שלו, וחתמו את סיבוב ההופעות המשותף שלהם עם הלהקה בפסטיבל ניופורט, מעלים אותם על הבמה כדי לעזור להם בשיר שחותם את ההופעה הזו, שאת מילותיו כתב המחזאי (וסופר ומשורר וכותב מאמרים) האירי ברנדן ביהן ללחן עממי. הם נעזרים גם, בשביל אפקט הפאב האירי שקשה לשחזר בניו אינגלנד, בטאו סיגר, שהוא הנכד של פיט סיגר, ובקהל.
לשמוע לקנות
11 Deacon Blue Deacon Blue – Real Gone Kid
שנות השמונים היו עשור קשה מכל מיני סיבות. מעבר לסיבות הברורות מאליהן, אלו שקשורות בתסרוקות ספציפיות ובהחלטה המצערת משהו של גברים להתאפר ולענוד תכשיטים מוגזמים בקליפים לשירים, מכל סוג שהוא, שנות השמונים היו רוויות כל כך במוזיקה מסוגים מסוימים, שלהקות מסוימות, כמו Deacon Blue למשל, זכו להכרה סמלית אז, וכמעט בשום הכרה מאז. אבל הלהקה הזו היא אחת מהדוגמאות הטובות יותר למוזיקת פופ מוצלחת, ואפשר להגיד את השם שלה בנשימה אחת, בזכות המוזיקה אם לא בזכות המילים, עם Prefab Sprout.
לשמוע לקנות
12 Radiohead Radiohead – Kid A
הביצוע ההוא, שפותח את האוסף הזה, תקע את השיר הזה, המקורי, בראש שלי למשך כמעט שבוע שלם. עשיתי את אחד מהדברים שהייתי יכול לעשות כדי לגרום לשיר הזה להפסיק להיות תקוע בראש שלי, מפני שזה קשה, אחרי הכל, לזמזם שיר מהסוג הזה של רדיוהד לאורך זמן, ויצרתי ממנו רינגטון. זה לא עזר. אבל לפחות כשאנשים מתקשרים אליי אני מעשיר את הסביבה המוזיקלית שלי ולו בקצת. רדיוהד, בדומה להרבה להקות אחרות, היו מושפעים ממגוון של מוזיקה מסוגים שונים לאורך השנים. לא בדומה להרבה להקות אחרות (ולמעשה, אני מכיר רק להקה אחת שאפשר לשים באותה קטגוריה), הם נתנו לכל הסוגים המגוונים של המוזיקה ששמעו לקחת חלק במוזיקה שכתבו, והפכו אותה למאתגרת יותר, שונה יותר ומאתגרת יותר. כאן, למשל, באות לידי ביטוי ההשפעות של Squarepusher ושל Aphex Twin על המוזיקה שלהם.
לשמוע לקנות

ֿ
את האוסף הזה אפשר למצוא, במשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תלת ממדי, שמט ממדי. פו הדוב!

Versus the Spin – July Edition

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1 The Chap The Chap – Now Woel
The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
לשמוע לקנות
2 Jim White Jim White – Corvair
ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
לשמוע לקנות
3 Radiohead Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
לשמוע לקנות
4 Rachel's Rachel's – With More Air than Words
קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
לשמוע לקנות
5 Afghan Whigs Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
לשמוע לקנות
6 Marillion Marillion – Jigsaw
זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
לשמוע לקנות
7 Pink Floyd Pink Floyd – The Final Cut
זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
לשמוע לקנות
8 The Divine Comedy The Divine Comedy – The Certainty of Chance
אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
לשמוע לקנות
9 David Bowie David Bowie – Ashes to Ashes
השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
לשמוע לקנות
10 Suzanne Vega Suzanne Vega – Rosemary
השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
לשמוע לקנות
11 Secret Mommy Secret Mommy – Dance Studio (edit)
אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
לשמוע לקנות
12 Mark Eitzel Mark Eitzel – Everything is Beautiful
יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.