תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית R.E.M

R.E.M. שלוש נקודות.

1. לפני הכל

תרשו לי כמה סימני קריאה לפני, וכמה אחרי:  פאקו דה לוצ'יה! מגיע להופעה בארץ, עם להקה מלאה – שזה לפחות שניים, שלושה אנשים יותר מדי – ב-29 לאוקטובר ב"האנגר 11".

וגם, Sun Ra Arkestra מגיעים לארץ להופעה אחת ב"בארבי" ב-1 לדצמבר ואני לא בטוח אם זה דבר טוב או רע.  סאן רה עצמו נפטר כבר לפני 8 שנים, ואף על פי האקסצנטריות המחושבת שלו, הוא היה נגן ג'אז נפלא שנתן הופעות מרהיבות.   הלהקה שליוותה אותו אז ממשיכה גם היום ומבצעת את מה שהיא קוראת לו מחווה – מה שנשמע לי כמו היצמדות ככל האפשר ל-head והימנעות כמעט מוחלטת מאלתורים.  או במילים אחרות, לא ג'אז.

2. יום אחד של שלום

ג'רמי גילי התחיל את דרכו בעולם בתור שחקן, בעיקר.  הוא שיחק במעט דברים, בעיקר פרקים בודדים של סדרות בריטיות (הוא שיחק את פרסאוס בעונת המיתולוגיה היוונית של "Storyteller", וזה פחות או יותר המקום היחיד שאני זוכר אותו ממנו), ולא הצליח מאד – מה שהשאיר לו הרבה זמן לחשוב, ובאחת מהפעמים שבהן היה לו זמן לחשוב הוא ניסה להבין למה העולם מלא במדינות שנלחמות אחת בשניה, ואיך אפשר להפסיק את זה.  ההארה באה ברגע אחד, כמו שהרבה הארות באות – אף אחד לא מפסיק את זה כי אין נקודת התחלה.  מאותו הרגע הוא החליט להפיץ, ולקדם, ולהילחם בשביל, רעיון שנשמע בבת אחת גם דבילי וגם מהפכני:  יום אחד שבו אף אחד לא נלחם באף אחד, וכולם, רצוי, משקיעים את האנרגיה המבוזבזת הזאת במשהו אחר, מועיל יותר.  את ה"יום האחד של שלום" שלו הוא החליט להציב ב-21 בספטמבר.  הוא התעקש והשקיע, דפק על דלתות ושיכנע אנשים והחתים אנשים וזכה בליבם של אנשים, ובסופו של דבר הצליח, בהצבעה אחת גורלית, להביא את כל 193 המדינות החברות באו"ם – אפילו ישראל – להצביע פה אחד על המחויבות ליום האחד של שלום הזה.  אבל ההצבעה הזו קרתה ב-9 בספטמבר 2001, ויומיים אחר כך העולם כולו השתנה.  גילי לא וויתר והצליח להגיע להישגים מרשימים והוא ממשיך לחלום, ביחד עם יותר ויותר אנשים, על היום האחד של שלום הזה.  והוא יתרחש, אם לא יקרה שוב שום דבר קטסטרופלי, ב-21 בספטמבר 2012.  אתם יכולים להמשיך ולקרוא על ג'רמי גילי, ועל הארגון שהקים, ועל היום הזה ומה שאתם יכולים לעשות בשבילו, כאן.  וגם אפשר לראות את שני הסרטים התיעודיים שגילי ביים והפיק (שבאחד מהם לפחות מככב שמעון פרס), כאן וכאן.

3.  מיד מתיקות

א.  הסוף

R.E.M. סיימו את החיים המוזיקליים המשותפים שלהם מאד בדומה לדרך שבה הם חיו אותם – בשקט,  רחוק מהאורות הבוהקים של ההצלחה הגדולה.  הם לא כינסו מסיבת עיתונאים, לא הודיעו על מסע הופעות של פרידה, לא יזמו בוקס סט מפואר (אם כי קרוב לוודאי שוורנר ידאגו לזה בעצמם), ואפילו האוסף המקיף שמתוכנן לצאת בנובמבר, שעליו הלהקה שקדה לפני שהודיעה על הפירוק, נראה כאילו הוא יוצא בדרך אגב.  הם פרסמו הודעה – פסקה אחת, שאם לא קוראים אותה לאט ובזהירות, ואם מתעלמים מהכותרת – "R.E.M. סוגרים את הבסטה" – אפשר לפספס את העובדה שהם מתפרקים.  מאוחר יותר, כשהיה לכל העולם זמן לחשוב ולעכל, כל אחד משלושת החברים הנותרים הוסיפו דברים משל עצמם.   בסופו של דבר, אלו לא היו R.E.M. שהתפתחו וגדלו והפכו להיות מפלצת המיינסטרים שהיו בסופו של דבר, זה היה העולם שהלך והרגיל את עצמו אליהם.  הם המשיכו לעשות את המוזיקה שלהם, בדרך שלהם, להופיע על במות קטנות במועדונים קטנים באת'נס, ג'ורג'יה, אבל הבמות הלכו וגדלו, והקהלים הלכו וגדלו ומהר מאד אנשים בכל מיני חלקים רחוקים של העולם ידעו את השמות של השירים שלהם, לפעמים לא בצורה הנכונה.

ובכל זאת, היו מעטים שהופתעו מההודעה הצנועה הזו של R.E.M.  האגדה האורבנית ששררה מסביבם סיפרה שיש מספר שמופיע באיזשהו מקום על עטיפת האלבומים שלהם שהובילו ל-"Green", וכשהספירה הזו תגיע לאפס, הלהקה תתפרק.  הספירה לאחור הזו הגיעה בדיוק עד לרגע שבו הלהקה הפכה להיות סיפור ההצלחה שהיא היתה אמורה להיות כל אותו הזמן, אבל בעצם, ספירה לאחור אמיתית התחילה אחרי שביל ברי עזב את הלהקה.   שמונים מיליון דולר, היה הסכום שוורנר מיוזיק נקבה בו כדי שהלהקה תמשיך ותקליט ותוציא אלבומים ותופיע ותמשיך להיות סיפור ההצלחה שהיתה עד אז, ו-R.E.M. לא יכלו שלא להרשות לעצמם לא להיענות.  הם הוציאו את "Up", שהיה מבריק, ואת "Reveal", שהיה שונה לחלוטין ונשמע כמו בהיה ארוכה מאד בשמש.  ואחר כך הם הוציאו את "Around the Sun", שהיה אנמי וחיוור כמו משהו שלא היה קרוב בשום שלב לשמש, ואת "Accelerate", שנשמע כמו אחיו הגדול והמופרע של "Monster", ואת "Collapse Into Now", שאני עדיין מחפש איפה מסתתר בו הדבר שכולם מתלהבים ממנו.  ועם חמשת האלבומים האלה הגיע הזמן של R.E.M. להביט אחורה, שם ניצבת קריירה מפוארת שלהם שגם הרגעים הנמוכים שבה הם רגעים שצריך להתגאות בהם.  ולהביט קדימה, שם, אולי – יש עוד כמה אלבומים ועוד כמה סיבובי הופעות, אבל אין את חדוות היצירה שניפחה את המפרשים שלהם לאורך כל הדרך הזו, ופיטר באק, בפסקה שכתב הוא על פירוק הלהקה, היה מעדיף לפנות את הבמה ולעמוד בחושך, נגד הקיר בחלק האחורי של המועדון, ולהקשיב ללהקות של בני 19 על הבמה שמנסות לעצב את העולם מחדש.  עכשיו תורן.

ב.  ההתחלה

R.E.M. ואני נולדנו באותה שנה, אבל אני לא ליוויתי אותם מהרגעים הראשונים שלהם. גם במקרה של R.E.M., היו להם חיים מוזיקליים שלמים לפני האלבום שבו אני למדתי להכיר אותם – אותו אלבום שחשף את הלהקה, בעצם, לכל מי שלא הכיר אותה עד אותו הרגע, וגם במקרה של R.E.M., החיים המוזיקליים האחרים האלה, בחברת התקליטים IRS, היו בארץ אחרת, כזו שהמעבר אליה כרוך בסיכון שצריך לחשוב ולהתלבט ולהחליט אם לקחת אותו.  בסופו של דבר, הקפיצה היתה קלה ולא רחוקה במיוחד.  האלבום שבחרתי להתחיל בו היה "Lifes Rich Pageant", עם חצי פניו של ביל ברי מציצים מהעטיפה, ואני אפילו כבר לא זוכר למה.  על הצד האחורי של העטיפה היתה רשימת שירים מנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות שהתנגנה בדיסק כשהוא הונח על המגש ונדחף אל תוך המערכת, ואני כתבתי בפתק קטן, אחרי ההאזנה הראשונה, את רשימת השירים האמיתית והדבקתי אותה מהצד השני.  "Superman", גרסת הכיסוי שמשלבת בצורה אולטימטיבית את הקול הנמוך יחסית של סטייפ וזה הגבוה יחסית של מייק מילס, והקטע האינסטרומנטלי ששנים אחר כך למדתי ששמו "Underneath the Bunker", נעלמו לגמרי מהרשימה ההיא.  כל שאר השירים היו מבולגנים ככל שאפשר היה לבלגן אותם.  לחלק משמות השירים לא היה מקום במלבן הצר שהוקדש לרשימת השירים, וחלק מהקסם של האלבום הזה – ושל כל האלבומים האחרים של R.E.M. מאותה תקופה – היה חוסר הסדר הבולט בכל מה שהיה קשור בעטיפה ובעיצוב, כאילו שהלהקה לא יכלה לחכות שהשירים ימצאו את דרכם אל אוזניהם של המאזינים, ותוך כדי נסיונות העיצוב והאריזה המזורזים עשתה כמה טעויות שלא היה אפשר לתקן אחר כך.   מאוחר יותר באו אלבומים משני הצדדים הכרונולוגיים של האלבום הזה, וגם אחרי שראיתי אותם, סוף סוף, בהופעה חיה, ארבעה אנשים קטנים במיוחד במרחק גדול ממני עושים רעש נפלא שלא כל האנשים בקהל ידעו איך לעכל, וגם אחרי, שנתיים אחרי, שביל ברי החליט שיהיה לו יותר קל ויותר רגוע להיות חקלאי, בעצם, מלהיות מתופף של להקת רוק שמכירים בכל העולם, וגם אחרי שהלהקה המשיכה בלעדיו והוציאה חמישה אלבומים נוספים – חמישה שעליהם התחייבה ועליהם קיבלה את הסכום הכי גדול מראש שלהקה יכולה היתה לקבל מחברת תקליטים עד אז, ורק לקראת סוף הדרך החלטתי לעזוב את היד שלהם ולנסות להמשיך בעצמי אל תוך הסבך הזה של עולם מוזיקלי שהוא לא R.E.M..  הם לא התפשרו בשום שלב.  הם לא עשו מוזיקה שנעימה בהכרח לאוזן ולא מוזיקה שהייתי מצפה מהם שיעשו.  הם היו יכולים להמשיך ולשחזר את ההצלחה שלהם, להוציא פעם אחת תואם "Out of Time" ופעם אחת "Automatic for the People", לסירוגין, עד שהיו פורשים בשיבה טובה, וכולנו היינו מכירים להם תודה כי כל מה שהם עשו בעצם מילא את החיים שלנו בעוד מוזיקה מהסוג שצריך לשמור, אבל הם העדיפו להתפתח ולהתפרץ לכל מיני דלתות שהיו כביכול נעולות בשבילם – גראנג', באלבום אחד;  סדרה של שירים כמעט מאולתרים, שביבים של הופעות מרחבי העולם שלוטשו והפכו ליהלומים באולפן אחר כך;  אלבום נסיוני מעט יותר אחד, ואחר כך עוד אחד, וחזרה לנתיב המיינסטרימי המנחם והבטוח, ואחר כך עוד אלבום אחד, אחרון, שבו הם חזרו בדיוק למקום שבו הם התחילו, והנה הם שוב יכולים להרגיש בבית על במה קטנה, באיזה מועדון באת'נס, ג'ורג'יה, ממצמצים נגד האורות הבוהקים כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן.

ג.  האמצעים

בסופו של דבר,  מסלול החיים של להקות כמו R.E.M., שממשיכות ועושות בשקט ובדבקות את מה שאמרו שיעשו כל הזמן הזה, הוא לא מאד מעניין.  להקות כמו R.E.M. עושות מוזיקה נפלאה, לא ביוגרפיות נפלאות.  ולמעט גביע יוגורט אחד שנזרק על דיילת לא מוכנה, ולמעט פרשת היעלמות קצרה בתל אביב, ולמעט אירוע רפואי חמור על במה, באמצע הופעה (ועוד אחד, ועוד אחד, בעצם), לא קרה הרבה בחיים הכרונולוגיים של R.E.M.  אבל בחיים המוזיקליים, קרה המון, כל הזמן.  הנה עשר נקודות פתיחה טובות למי שרק עכשיו, כשהמים שקטים ואפשר להיכנס, רוצה להתחיל:

1   Fretless – הלהיטים הם לא חכמה.  כל אחד מהם הוא עוגן למשהו מוכר ואהוב באלבום שיש בו הרבה מה להציע מעבר לשירים האלה, אבל שיר כמו Fretless הוא בדיוק האבן הלא יציבה שעליה כדאי לשים את הרגל כדי לנסות לאמוד את יכולת המעבר בנהר הקוצף הזה.  שיר שהוקלט בין התקופה של "Out of Time" לתקופה של "Automatic for the People" ומסמל בדיוק את הגשר המוזיקלי בין שני האלבומים האלה, הוא מין נווד כזה שלא נמצא בשום אלבום פרט לפסקול הסרט שלו תרמה הלהקה את השיר – "עד סוף העולם" – שהבמאי שלו, ווים וונדרס, הוא מין קוסם בכל מה שקשור בפסקולים ובאספקטים המוזיקליים של הסרטים שלו, מפני שהוא מצליח, שוב ושוב, לגרום למוזיקאים שברומו של עולם, כמו R.E.M. ושותפיהם לסופרסטאריות וֹוֹU2, להעניק לו שירים בלעדיים שלא נמצאים (לפחות בנקודה שבה הסרט יוצא), בשום מקום אחר.

2   Diminished – אנחנו קופצים קדימה, הרבה קדימה, לאלבום הראשון שהלהקה מוציאה בתור שלישיה, בלי המתופף ביל ברי שפרש. "אני מרגיש כמו אידיוט," הוא אמר בתגובה על האלבום הזה.  "אני עוזב והם מוציאים את האלבום הכי טוב שלהם."  ו-Up הוא באמת אלבום יוצא דופן.  לא הכי טוב, לדעתי, אבל עדיין כזה שמכיל כמות נדירה של שירים מצוינים, ושונים, כאלה שלא בהכרח הייתם מצפים מ-R.E.M. להקליט.  אפילו השיר הכי בנאלי באלבום, בעיניי, שכשהיה גמור נשמע כל כך דומה לשיר של לאונרד כהן שהלהקה היתה חייבת לתת לו קרדיט על הכתיבה, מחזיק בתוכו קסם מסוים שאי אפשר להסביר.  השירים של R.E.M. שמדברים על אנשים שנמצאים באיזשהו שפל בחיים שלהם הם אלו שמהדהדים הכי רחוק, ולאורך הזמן הרב ביותר, וזה, אולי על מישהו שניצב בפני משפט לא צודק על פשע שלא ביצע, מהדהד יותר מהרבה דברים אחרים שעשו באותה תקופה.

3   Country Feedback –   השיר הזה, שמתנהל בקצב ובמהירות של הדרום האמריקני, יכול, אולי צריך אפילו, להימשך לנצח.  ומי יודע – אולי אנחנו מצטרפים באמצע וגם הרבה אחרי שנעזוב ונמשיך לשירים אחרים, השיר הזה ימשיך להתנגן באיזשהו יקום מקביל שבו R.E.M.  לא התפרקה מעולם.

4   So Fast, So Numb –  כש-R.E.M. היו כבר מספיק גדולים כדי להשפיע על הדעה המוזיקלית של מי שהקשיב להם, הם דאגו לאסוף אל מתחת לכנפיים שלהם להקות אחרות, מצליחות אבל לא מאד מצליחות, שהן חשבו שכדאי שיצליחו יותר.  אחת מהלהקות האלה היתה רדיוהד, ש-R.E.M. לקחו איתם לסיבוב ההופעות של "Monster", ושאיתם רדיוהד ביקרו גם כאן ברמת גן.  בתמורה, הם קיבלו מרדיוהד את הרעיון להקליט, לפחות את החלקים הבסיסיים, של האלבום החדש שלהם, בדרכים, בין הופעה להופעה, ולהשלים אותם באולפן.  התוצאה של זה היתה האלבום האהוב עליי של R.E.M. – אולי למרות ואולי בזכות העובדה שהוא הכי פחות משויף ומהוקצע מכל האלבומים שלהם.  זה לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום, יש הרבה שירים אחרים שיש להם את טביעת האוזן הטבעית יותר של R.E.M. מבחינתי, אבל זה שיר שמושך אותי כמו מגנט כל פעם שאני מתקרב לאלבום.  אין הסבר – ולא צריך.

5   Feeling Gravitys Pull –  השיר הזה נמכר לי בתור שיר שאפשר לשמוע בתוכו את השם שלו.  ומה, צדקו.  שם השיר, אגב, הוא לא טעות כתיב מצידי.  ל-R.E.M. היתה בעיה לאורך כל הקריירה שלהם עם הפסיק הזה שמפריד בין מילים לבין ה-s שלהן.

6   Boxcars (Carnival of Sorts) – ועכשיו בחזרה לתחילת הדרך שלהם.  האי.פי. הראשון, שכל מי שרכש אותו, והניח אותו על הפטיפון, הרגיש את הרוח הרעננה שמנשבת ברחבי החדר, ברחבי העיר, ברחבי העולם.  אפשר לשמוע ניצוצות של זה בשירים המאוחרים שלהם – אבל אף פעם לא בדיוק את אותה הרוח.

7   Funtime –  ל-R.E.M. היה מאז ומתמיד טעם מצוין בכל מה שקשור לגרסאות כיסוי, אבל חוסר מזל משווע בכל מה שקשור לבלעדיות על גרסאות הכיסוי האלה.  אחרי שהקליטו את "Love is All Around" ואפילו ביצעו אותו בהופעת ה-"Unplugged" שלהם, Wet Wet Wet הפכו אותו ללהיט.  אחרי שהקליטו את "I Will Survive" בשביל סינגל חג המולד המסורתי שלהם, Cake הוציאו גרסה מוצלחת יותר.  ואחרי (הרבה אחרי, למעשה), שהקליטו את גרסת הכיסוי הזו, לאיגי פופ, בוי ג'ורג' הוציא גרסה מעט יותר מוזרה ומעט יותר חללית.  ומעט יותר מצליחה, כמובן.

8   I'll Take the Rain – בנוסף לכל שאר הדברים שהם עשו בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, R.E.M. גם היו סוג של חלוצים בהרבה דברים שהיו קשורים ביכולת לתקשר מבחינה מוזיקלית עם קהל המעריצים בעולם שבו האינטרנט הוא דרך התקשורת המועדפת.  האתר שלהם, שבו היתה להם, לפעמים, אינטראקציה ישירה עם הקהל שלהם, ושבו מישהו מטעמם, לפחות, טרח לעדכן ולשנות ולהוסיף ולהרחיב כל הזמן, היה קיים כמעט מרגע שהיה אפשר ליצור אתר בסדר גודל כזה.  וכשיצא האלבום השני שלהם כשלישיה, בזמן שמעט אמנים אחרים עשו את זה, R.E.M. נתנו את כל האלבום להאזנה באתר, מעט לפני שיצא באופן רשמי.  אני, כמעריץ ממושמע, הלכתי והקשבתי.  פעם אחת, ואז עוד פעם, ועוד פעם.  נדהם שגם אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אלבומים הם עדיין מסוגלים להוציא משהו כל כך שונה שכל כך עשוי במקשה אחת בתור עצמו.

9   Lowנקודת ההתחלה שלי עם R.E.M.   עד אותה הנקודה, R.E.M. היו רק איזשהו שם אמורפי של להקה אלטרנטיבית שאנשים הזכירו.  מרגע ששמעתי את השיר הזה, לא רק ידעתי שאני אוהב את R.E.M., ידעתי גם שאני הולך להיות מוזיקאי.

10  The Unseen Power of the Picket Fence – יש מעט מאד להקות, אחרי הכל, שיכולות לומר שכתבו עליהן שירים.  Pavement, באחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם, מתוודים על האהבה שלהם ל-R.E.M. ועל חוסר החיבה שלהם לשיר מ-"Reckoning".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  על שבט של פיגמים עם שמיעה יוצאת דופן ועל חלק פחות נעים של הקדמה שמפריע להם.

רנדום הוא חברו הטוב ביותר של האדם. או, Versus the Spin – August 2011 Edition

מאחר וסוף השבוע האחרון עבר כשכל בני המשפחה לקחו תורנות בלהיות חולים, ומאחר והחודש חלף ועבר לו והגיע הזמן לאוסף, האוסף הפעם עייף במקצת, כמוני. ובכל זאת:

01 Great Lake Swimmers Great Lake Swimmers – Palmistry
לפעמים, כל מה שצריך זו את המלודיה הנכונה במקום הנכון, ואז הכל מסתדר. במיוחד כשזה קורה ממש ברגעים הראשונים של האלבום.
ל-Great Lake Swimmers יש כמה דברים שעובדים לטובתם לקראת היכולת הזאת. הם מגיעים מקנדה, שזה תמיד דבר טוב בכל מה שקשור ביצירת שירי פולק טובים, והאיש שכותב את השירים שלהם, והוא בעצם הבסיס ללהקה, טוני דקר, יודע לחבר מילים, וצלילים, ואקורדים, בצורה אופטימלית.
לשמוע לקנות
02 Dead Meadow Dead Meadow – At Her Open Door
הרבה על Dead Meadow אני לא יודע. אבל לפי המוזיקה שלהם והשימוש הנדיב שלהם באקורדים נינוחים ובסלייד, ועל פי הדרך שבה האלבומים שלהם מעוצבים, אני חושב שהם היו מרגישים בנוח אם היו חוזרים בזמן לאמצע שנות ה-60 ועולים על במה עם פינק פלויד, נגיד, או עכשיו, אם הם היו נעמדים לצד רוקפור.
לשמוע לקנות
03 R.E.M. R.E.M. – Leave (A Life Less Ordinary version)
אחרי שהמציא מחדש את הקונספט של פסקול לסרט עם "Trainspotting", דני בויל לקח איתו לסרט השני שלו את השחקן העכשיו מפורסם שלו ועשה סרט אחר לחלוטין, וגם הפעם, התעלה על עצמו עם הפסקול – שבעיניי הוא אפילו יותר טוב מזה של "Trainspoitting", והוא כל כך גדוש בשירים שהדיסק שמהווה את הפסקול הרשמי של הסרט לא מכיל את כולם אפילו.
השמועה, שלא הצלחתי לאשש בשום צורה מעולם, אומרת שהשיר הזה של R.E.M., גרסה אחרת לשיר מהאלבום האהוב עליי שלהם, "New Adventures in Hi-Fi", היא רמיקס שנעשה על ידי חלק מחברי רדיוהד. אני מעדיף לדבוק בגרסה הזאת, גם אם היא לא מאד נכונה.
לשמוע לקנות
04 Kent Kent – Stop Me June (Little Ego)
יש להקות, במדינות שהן לא ארצות הברית או אנגליה, שמחליטות ללכת על בטוח ולהתחיל להקליט באנגלית, כדי להצליח בארצות הניכר.
Kent, שהיא להקה שבדית שבהסטוריה של הארץ שלה יש הרבה להקות שהצליחו באנגלית, הלכה על הדרך הארוכה והקשה יותר – הם הוציאו שני אלבומים, בשוודית, ואז החליטו להקליט את השני באנגלית, כדי לראות אם יצליחו גם מחוץ לשבדיה. אחד מהשירים שם, "If You Were Here", היה להיט מינורי, והאירוניה שבאלבום ובאלו שבאו אחריו היתה שהם הצליחו בשבדיה יותר ממה שהצליחו בשאר העולם. זה לא מפריע לשיר הזה להיות מוצלח במיוחד.
לשמוע לקנות
05 The Week That Was The Week That Was – Come Home
The Week That Was תפסו אותי באחד מאוספי סיכום השנה של Uncut והמוזיקה שלהם – הם במקרה הזה, הם פיטר ברואיס מ-Field Music והלהקה שהוא אסף לעצמו – שהיא השיר הראשון מהאלבום שממנו לקוח גם השיר הזה, היתה שונה לחלוטין, כמעט בכל שניה שעברה מהשיר.
לשמוע לקנות
06 The Week That Was Klaus Nomi – Cold Song
שנות ה-80 היו עתירות גם בפינות מוזרות כאלה – זמר אופרה גרמני צנום שעטה על עצמו איפור ובגדים של ליצן וביצע את השירים העצובים האלה.
לשמוע לקנות
07 Band of Horses Band of Horses – The First Song
יש משהו במוזיקה של Band of Horses, אפילו בשיר שקוראים לו The Funeral, שהוא מרומם רוח. אולי זה הקול הגבוה והמגביה של בן ברידוול, אולי זו המוזיקה, שנוסקת וממשיכה לנסוק ככל שהשיר מנגן.
לשמוע לקנות
08 Au Pairs Au Pairs – America
תקופה נפלאה זו היתה, הפוסט-פאנק. חלק מהלהקות לא יכלו אפילו לחכות שהפאנק ייגמר והתחילו עוד בימי הזוהר שלו, כמו Au Pairs שכבר ב-1979, פירקו והרכיבו מחדש מוזיקה בדרכים שאנשים אחרים לא יכלו להכיר אז.
לשמוע לקנות
09 Junk Science Junk Science – The Impossible Thing
כל כך מעט אני יודע על הלהקה הזו, Junk Sceince. הם שלושה אנשים. או שלושה אנשים ונוצה. אולי שלושה אנשים ונוצה וכריש. והם עושים מוזיקה שמורכבת מכל כך הרבה דברים, מילולית, שעושה רושם שנייר הדבק שמחזיק את המוזיקה שלהם מאיים להתפרק עם כל השמעה. הם קוראים לזה היפ הופ, בכל מקרה.
לשמוע לקנות
10 Jawbox Jawbox – It's Expected I'm Gone
Jawbox, אחת מלהקות הרעש-צרוף-כל-כך-עד-שהוא-הופך-למלודי-ונעים האהובות עליי, לובשת פה את אחת מההשפעות שלה על השרוול. או מבצעת, בעצם, גרסת כיסוי ללהקה הזו – ה-Minutemen, להקתו של מייק וואט שבימים כתיקונם, זאת אומרת עכשיו, הוא הבסיסט של ה-Stooges.
לשמוע לקנות
11 'Twilight Singers Twilight Singers – Last Night In Town
עדיין לא חזרתי בעצם לאלבום הזה, ששמעתי מספר בלתי מוגבל של פעמים כשהוא יצא.  אבל אני יודע כשאחזור אליו הוא יהיה אפילו יותר מרוכז, יותר טעון, יותר מלא בכל מה שמייחד את Twilight Singers מלהקות אחרות.  יהיו כאלה שיאמרו שזה בדיוק אותו הדבר – מילים אחרות, אקורדים קצת אחרים, האווירה יותר אפלה ויותר חורפית.  אני חושב שאין בזה שום דבר רע.  תמיד טוב לחזור למשהו מוכר.
לשמוע לקנות
12 'Local Natives Local Natives – Sun Hands
Local Natives הם האובססיה המוזיקלית הקטנה החדשה שלי, שתופסת כרגע את המקום המכובד "הלהקה שהכי הייתי רוצה לראות בארץ". הם עושים מוזיקת פופ כמעט מושלמת, מהוקצעת, חכמה, לא מטורפת כמו זהו של Animal Collective אבל באותו קו אווירי. קראתי שהם מוגדרים בתור Grizzly Bear מהחוף המערבי. אבל אני לא מכיר את Grizzly Bear מהחוף המזרחי, אז אני לא יודע איך להתמודד עם ההשוואה הזו.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תהיו בריאים גם בשבילי.

Versus the Spin – מהדורה אביבית

1. לפני הכל

את ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן אני יכול לתרץ רק בעבודה.  העבודה עדיין נמשכת, הזמן לכתוב את הגוספל כל שבוע, ולישון, בעצם, הולך וקטן, אבל אני הולך לנסות ולהתעקש להמשיך בפולס של פעם בשבוע.  בתקווה שלא יהיו עוד מרווחים גדולים כאלה בפרסום הפוסטים.  אם כן:

מי מכם שקנה את "The King of Limbs" של רדיוהד, קיבל מהם במייל תודה בעשרים שפות שאף אחת מהן היא לא עברית. לא נהיה קטנוניים, אמנם, מפני שביחד עם התודה הזו הגיעה גם הורדה חינם של הסינגל שהוציאו לכבוד יום חנויות התקליטים, שמכיל שני שירים, "The Butcher" ו-"Supercollider", שאחד מהם לטענתם הוקלט במסגרת הסשנים של "The King of Limbs" אבל לא התאים לאלבום, ואחד מהם הותחל במהלך אותם סשנים אבל הסתיים רק אחר כך.  מי מכם שלא קנה את האלבום, יוכל לקבל את ההזדמנות לרכוש את הסינגל (גם את האלבום בעצם), במהדורה אמיתית, כזו שמגיעה ואולי נשברת בדואר, בזמן הקרוב, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ררד סמית', הבסיסט של TV on the Radio, נפטר מסרטן ריאות בגיל 36.  אני חייב לציין שלא שמעתי הרבה מאד ממה שיש ל-TV on the Radio להציע, אבל ממה שכן שמעתי, הוא יחסר.

2. Versus the Spin – לא כשר לפסח

חודש אפריל כבר כמעט היה וחלף, ובעקבות ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן, האוסף החודשי נמנע מכם עד עכשיו.  הפעם, בעקבות חיבורים מקריים בין שירים מאלבומים שיצא לי לשמוע בחודש האחרון, אני חושב שהוא משובח במיוחד:

1 Horse Feathers Horse Feathers – Father Reprise
צ'לו, שני כינורות, ג'סטין רינגל מנגן בכל השאר ועוטף בקולו הסדוק ובמילותיו המקיפות עולם את כל זה. אין מקום שאפשר לטעות בו כל כך, במיוחד לא כששם הלהקה הוא גם שם של סרט של האחים מרקס. הקטע הזה, קטע לא מייצג אמנם, הוא הד אינסטרומנטלי של השיר שסוגר את אלבום הבכורה שלהם, "House with No Home", והשירים האחרים שלהם, אלו עם המילים, כמו שיר הנושא של האלבום הזה, הם שירים שצריך להקשיב להם יותר מפעם או פעמיים ולחשוב עליהם יותר מפעם או פעמיים בשביל להבין באמת עד לאיזה עומק הם מגיעים.
לשמוע לקנות
2 Beck Beck – The Golden Age
יש משהו שהוא באמת תור הזהב בחיבור הזה – שבין ההווה, בק ברגע משבר, מתרגם אותו לשירים ולאחד מהאלבומים הכי יפים שיצר, העתיד, נייג'ל גודריץ' שלוקח את האלבום והופך אותו, כמו כל אלבום אחר שהוא מפיק, לאלבום שהוא מעט שלו, והעבר, סרז' גינזבורג שההשפעה המוזיקלית שלו ניכרת בהרבה מהקטעים באלבום הזה. השיר הזה, שפותח את האלבום, הוא פשוט, תמים ועיקש, והוא מתאים במיוחד כדי לצאת לדרך שקשה להחליט לשים עליה את הרגל בשביל הצעד הראשון.
לשמוע לקנות
3 Iron Maiden Iron Maiden – The Thin Line Between Love and Hate
זה נכון לגבי כל ז'אנר מוזיקלי, אני מתאר לעצמי. אבל בשבילי, זה נכון בעיקר לגבי להקות שהן חלק מז'אנר המטאל, הרחב, המלא בתת-ז'אנרים מסועפים שאני לא באמת מבין את ההבדל ביניהם – הכל תלוי במה מקור ההיכרות הראשונית שלך עם הלהקות שלוקחות חלק בז'אנר הזה. וההיכרות הראשונה שלי עם Iron Maiden היתה דרך אדי, הקמע הלא ידידותי שלהם. מאוחר יותר, ההיכרות שלי איתם היתה דרך סיפורי מסע ההופעות של הנרי רולינס, שלא היו מחמיאים במיוחד לחבורה הבריטית. רק מאוחר יותר, כשיכולתי לעבור על האלבומים ולהקשיב להם עם האוזן המנוסה של מישהו ששמע כבר הרבה, והרבה יותר גרוע – או הרבה יותר רועש, יכולתי לחזור ולהעריך את האלבומים של הלהקה הזו לפי מה שהם באמת, ואפילו האלבום הזה, אלבום מאוחר יותר בקריירה שלהם אחרי שברוס דיקינסון היה ועזב וחזר, הוא מוצלח ביחס לדברים אחרים ששמעתי ודברים אחרים שקרוב לוודאי שלא שמעתי.
לשמוע לקנות
4 Great Lake Swimmers Great Lake Swimmers – Everything is Moving So Fast
באופן לא מפתיע באמת, Great Lake Swimmers הם בעיקר איש אחד, טוני דקר, שסביבו סובבים הרבה חברים משתנים ביערות העבותים אי שם בקנדה. את ההצלחה של האלבום שממנו השיר הזה לקוח, שיצא ב-2009, היה אפשר לאמוד כבר שמונה שנים לפני כן, כשהלהקה עשתה את דרכה להצלחה בינלאומית, לא רק קנדית, בדרך הטבעית ביותר שלהקה יכולה להצליח בה – שלושים אנשים במועדון מקשיבים למוזיקה שלהם, וכל אחד מהם מספר לשלושים אנשים אחרים. ככה גם מייקל ג'קסון התחיל, אני בטוח.
לשמוע לקנות
5 R.E.M. R.E.M. – Bittersweet Me
באמצע הופעה בשווייץ, במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום יוצא הדופן שלהם, "Monster", נפל המתופף של R.E.M., ביל ברי, מהבימה שעליה ניצבו התופים שלו – בראש שלו השתוללה מפרצת ובשווייץ, למזלו, היו את בתי החולים והרופאים הכי טובים לטפל במשהו כזה, והוא עדיין חי, אבל כבר לא חלק מהלהקה. הם המשיכו את סיבוב ההופעות הזה, למזלנו, מאחר ומאוחר יותר באותו סיבוב הם היו מתוכננים להגיע גם לישראל, ושינו את שם סיבוב ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת" (בעברית, כמובן, זה נשמע יותר טוב), ואז הם הפכו להיות מלהקה ששרדה כמעט חמש עשרה שנים בהרכב קבוע של ארבעה אנשים, ללהקה שאולי תצליח עם שלושה אנשים ואולי לא. להקות אחרות היו נכנסות לסחרור שקשה, אולי בלתי אפשרי, לצאת ממנו, מתרסקות אל תוך החור השחור שאליו מגיעות כל הלהקות שלא מצליחות להחזיק מעמד לאורך זמן, אבל R.E.M., שונים ומקוריים כהרגלם, החליטו ללכת על פתרון אחר – אלבום אחד אחרון עם המתופף הפורש, שמורכב מקטעים שהוקלטו במהלך הסאונדצ'קים של סיבוב ההופעות שגזר את גורלו ואת גורלה של הלהקה.
לשמוע לקנות
6 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Highway Patrolman
יש מעט דברים משותפים לגבי שירים שעשו מהם סרטים. אני יכול, אני חושב, לספור אותם על אצבע אחת, והם שייכים כולם, לפחות אלו שאני יכול למנות, לאמנים שהם חלק מהקלאסיקה של הרוק'נרול. ברוס ספרינגסטין, עם השיר הזה, באלבום הזה, מצטרף אליהם.
לשמוע לקנות
7 מאיר בנאי מאיר בנאי – את שומעת (בהופעה)
מאיר בנאי הוציא לאחרונה אלבום הופעה כפול, "כמו אגם רוגע", וזו הזדמנות להיזכר באלבום הופעה ישן שלו, מתקופה מוקדמת יותר שבה הוא היה דתי פחות וצמא יותר להצלחה, אחרי שני אלבומים מוצלחים במיוחד שהקהל הישראלי עדיין לא הבין לגמרי.
כחלק מההופעה הוא ביצע לא רק שירים שלו אלא גם גרסאות שלו לשירים עבריים ישנים, וזה, עוד שיר שאני חושד שנתן אלתרמן כתב לבתו, תרצה אתר, מתוך הדאגה שהתבררה כנכונה אליה. השיר הולחן אמנם על ידי נחום היימן, לא על ידי בנאי, אבל הוא הופך אותו לגמרי לשלו, בעזרת הקלידים של עדי דגני.
לשמוע לקנות
8 The Grays The Grays – Friend of Mine
הנטיה שלי לקנות אלבומים לפעמים לפי העטיפה שלהם, ואז להקשיב להם פעם או פעמיים, היא בעייתית, מכיוון שאם השירים שבהם טובים, הם ניטעים לי בראש, והם מובילים למצבים כמו זה שמצאתי את עצמי בו היום – כורה אוזן לרדיו ומנסה להיזכר מאיפה אני מכיר את השיר שאני שומע שם.
על ה-Grays לא הצלחתי ללמוד הרבה מאז ועד עכשיו, פרט לכך שהסולן שלהם הוא ג'ייסון פוקנר, לשעבר מ-Jellyfish, ושכותב השירים העיקרי שלהם הוא ג'ון בריון, אחר כך כותב שירים לאיימי מאן ומפיק רוב האלבומים שלה.
לשמוע לקנות
9 שלום חנוך שלום חנוך – זה אני
זה הקסם באמנים מהסוג של שלום חנוך – גם בגיל כזה, גם אחרי קריירה כזו מפוארת, הוא עדיין מסוגל להוביל אותך בדרכים מוזיקליות שלא הכרת לפני כן.
לשמוע לקנות
10 Paul Simon Paul Simon – American Tune
יש מעט מאד משוררים שמסוגלים לשרטט את הנוף התרבותי, את אבני הבניין של המדינה שהם חיים בה, בכשרון גדול כמו זה של פול סיימון. אם יום אחד יהיה צורך להחליף את ההמנון של ארצות הברית במשהו מציאותי יותר, השיר הזה של סיימון, מאלבום הסולו השני שלו אחרי שנפרדו דרכיהם של ארט גרפונקל ושלו, הוא קנדידט לא רע בכלל.
לשמוע לקנות
11 Badly Drawn Boy Badly Drawn Boy – Cause a Rockslide
אם עוצמים את העיניים ומקשיבים לשיר הזה, או לכל שיר אחר מאלבום הבכורה של דיימון גוף, אפשר לדמיין בדיוק כמו מה השיר הזה נשמע – אסופה של דברים שיש להם איזושהי מהות פונקציונלית משותפת, אבל שלא אמורים להיות ביחד, מודבקים בסלוטייפ ונשארים מחוברים רק בעזרת מעט תקווה, מעט אמונה והרבה אקורדים שמהדהדים נכון.
לשמוע לקנות
12 Radiohead Radiohead – Motion Picture Soundtrack
היו שלושה, בעצם: זה שהיה אמור להיכנס לפסקול של סרט ולא נכנס, זה שלא היה אמור להיכנס לפסקול של סרט וכן נכנס, וזה – שיש לו שם של פסקול של סרט אבל הוא לא שייך באמת לאף אחד.
במהלך המטמורפוזה המרהיבה של רדיוהד מלהקת רוק שנמצאת כמה שלבים יותר גבוה בסולם משאר הלהקות של עידן הבריטפופ, ללהקת פוסט-רוק שעושה דברים שלהקות אחרות רק חולמות לעשות, היה אפשר לשמוע את הניצנים של מה שהם הלכו לעשות בגרסאות אקוסטיות בהופעות, וכמעט בכל המקרים, לאורך הזמן שעבר מאז וכאשר השירים מצאו את דרכם לאלבומים בעיבודים נרחבים יותר מהגיטרה האקוסטית של ת'ום יורק – מי מהם מוקדם ככל האפשר ומי מהם, כמו "Nude", רק באלבום הלפני אחרון שלהם, ההבדל בין השיר המקורי לבין העיבוד שבו התקבע באלבום היה תמיד מדהים, כמו בשיר הזה, למשל, שבו השירה של ת'ום יורק נבלעת בתוך שכבות של פיסות מוזיקה מהעולמות הבאים.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ביקום מקביל, "Community" הפכה לסדרה כל כך מצליחה, שנעשה סרט בעקבותיה בכיכובו של טום הנקס.  גם כאן, בעצם.

Moon River

1.   לפני הכל

צירוף של חוסר זמן ועודף דברים לעשות (הם בדרך כלל באים ביחד, משום מה) גורם לפוסט הזה לראות אור באמצע השבוע הזה, במקום בסוף השבוע שעבר.  מצד שני, אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה:  שני פוסטים השבוע!

רשימת חמישים ההמצאות הטובות השנתית של Time כוללת גם נציג ישראלי: קותימן, ש-ThruYou שלו נבחר בזכות היותו סוג אמנות חדש.  רק בשביל ההשוואה, בין ההמצאות האחרות ברשימה אפשר למצוא את הטיל שיביא אסטרונאוטים למקומות רחוקים יותר מהחלל (אבל לא ינחית אותם בשום מקום), חיסון לאיידס, בשר שמגדלים במעבדה ומאוורר בלי להבים.

CokeMachineGlow, אתר מוזיקה קנדי, אוסף בכל שנה את מיטב האמנים החדשים והמעניינים שנכתב עליהם באתר ומבקש מהם להקליט גרסת כיסוי לשיר.  הפעם, בגלל שהעשור מסתיים והכל, הם מבקשים גם מכם – קוראי האתר, או הגוספל, במקרה הזה – לשלוח להם גרסאות כיסוי לשירים מהעשור האחרון.  השיר האהוב עליהם ייכנס לאוסף ויחלוק את המקום בו עם כל מיני להקות שעוד לא שמעתי עליהן.

2.  Moon River

Moon Riverהמשימה היתה פשוטה יחסית, אבל עדינה כמו המאמצים הדיפלומטיים של השכנת שלום בין שתי מדינות אויבות.  "אני צריך שתכתוב שיר," אמר בלייק אדוארדס להנרי מנסיני, "בשביל אודרי הפבורן."  האמת, שהלכה על קצות האצבעות בכל מקום שבו דיברו על סרטים בתקופה ההיא, היתה שבזמן שבו להרבה שחקנים היה קול שירה נעים, והרבה מהם השתמשו בו גם כדי לשיר בזמן שהמצלמות לא צילמו, לאודרי הפבורן היה קול מחוספס ונמוך ובמנעד שלא השאיר מקום ליותר מדי מלודיה.  בסרטים שבהם היתה צריכה לשיר, הבמאים מצאו דרכים לכפר על זה – זמרות אחרות שרו את השירים שלה בסרטים אחרים, בקול נעים יותר משלה, וב"גבירתי הנאווה" שצולם שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ולי אנדרוז, שהשתתפה במחזמר אבל המפיקים העדיפו את הפבורן המפורסמת יותר על פניה, היא זו ששרה.  אבל הפעם, בשביל "ארוחת בוקר בטיפאני", בלייק אדוארדס, הבמאי, והפבורן עצמה, התעקשו שהיא תשיר.  כשמפיק שראה את הסרט הגמור הציע להוריד את השיר מהסרט, הפבורן הודיעה שזה ייעשה על גופתה המתה (אם כי במילים פחות נחמדות).
מנסיני הצליח במשימה שלו, לכתוב שיר במנעד מצומצם, ונתן לג'וני מרסר, אחד מכותבי השירים הכי טובים והכי נשכחים של שנות החמישים והשישים, לכתוב את המילים.  מרסר, שניסה פעמיים לכתוב מילים לשיר שיתאימו לעלילת הסרט וויתר על שני הנסיונות, החליט לחזור למחוזות הילדות שלו, הנהר שזרם מאחורי הבית שלו בסוואנה, שהיה לו את השם הפשוט "הנהר האחורי" – back river.  שיר פשוט על שני ילדים שהולכים ביום קיץ אחד לאורך הנהר, קוטפים אוכמניות ומדמיינים את החיים מעבר לנהר, במקום בו הקשת נגמרת.   המילים התאימו בדיוק לדמות – הולי גולייטלי, נערה תמימה מעיירה מנומנמת בטקסס, שנכנסה בטעות למערבולת החיים המהירים, האורבניים, הלא תמיד כנים של ניו יורק – מאד בדומה לג'וני מרסר עצמו, שהשירים שלו, על טבע ומרחבים וגעגוע למשהו ישן, אמריקני ובסיסי, היו תמיד מאד שונים מהשירים התזזיתיים והמחוכמים של הכותבים האחרים בני זמנו. מאוחר יותר, כדי ליישר את המציאות עם האגדה, החליטה מדינת ג'ורג'יה לקרוא לנהר הזה מחדש בשם Moon River.

ההתעקשות של אדוארדס ושל הפבורן להשאיר את השיר בסרט הוכיחה את עצמה.  כשהגיע הזמן לזה, השיר היה מועמד לאוסקר, וזכה בו.  בטקס האוסקר שר אותו אנדי וויליאמס, שהפך להיות מזוהה יותר עם השיר ממאות המבצעים האחרים שלו – הוא גם בחר בשיר הזה להיות שיר הפתיחה של תכנית הטלוויזיה שלו, ושמם של חברת ההפקה שלו ואולם ההופעות שלו במיזורי. בין מאות המבצעים האחרים אפשר למצוא את החשודים המוכרים – פרנק סינטרה, פול אנקה, פרי קומו, בובי דארין, אפילו The Divine Comedy, וגם את Afghan Whigs, וגם את R.E.M., ואת מוריסי – שהקליט את השיר פעמיים.

בניגוד לאמנים האחרים, שהקליטו את השיר בחרדת קודש, מקפידים שכל המילים יושרו במקומות הנכונים, באינטונציה הנכונה, עטופות בצלילים הנכונים, מוריסי החליט להכניס שינויים במילים של השיר, בדרך הביצוע שלו, ברעשי הרקע, בשביל להפוך אותו לאפל יותר ומוזר יותר.  "שני נוודים, יוצאים לראות את העולם," הוא שר, כמו בגרסה המקורית, אבל ממשיך, "אני לא כל כך בטוח שהעולם ראוי לנו.  שנינו רודפים אחרי קצה אותה קשת, אבל למה היא תמיד מעבר לפינה?  למה היא תמיד מעבר?"

בגרסה הראשונה של השיר שלו, בה הקול שלו כמעט טובע בענני דיסטורשן ובאס שחוזר על עצמו, אודרי הפבורן בוכה, בסצינה מתוך הסרט, מפציעה מבעד לרעש ונותנת לשיר נופך יותר מאיים ויותר מסתורי.  מוריסי שר בצורה כמעט אדישה, לא שם לב לצלילים שמאחוריו.  מאוחר יותר, הוא הקליט גרסה נוספת לשיר, מפוכחת ומפויסת יותר.  המילים נשארו אותן מילים, מתריסות נגד המילים המקוריות, אבל המוזיקה הפעם היתה רגועה יותר ונאמנה יותר למקור.

זה הכל לחצי הזה של השבוע.  עד החצי הבא (שבו אספר על כמה היה טוב בהופעה של סול וויליאמס) – פרדי מרקורי נפטר היום לפני שמונה עשרה שנים.  זה בשבילו.

Versus the Spin – October Edition

1.  לפני הכל

מתווספים אל רשימת האמנים מחו"ל שמגיעים לארץ: דירהוף, שהם שלושה רבעים רעש ורבע אחד זמרת יפנית בלתי מובנת שנשמעת כאילו היא בלהקה הלא נכונה, באים להופעה אחת בארץ ב-15 לדצמבר, ב"בארבי", גם הם באדיבות נרנג'ה.

הגיע הזמן, עכשיו כשהאוסף החודשי שהמהדורה הנוכחית שלו נמצאת כאן למטה הופך לבן בית בגוספל, לפרסם איזשהו דיסקליימער וכמה מילות שכנוע לגבי למה זה טוב לקנות מוזיקה ולא רק לקבל אותה בחינם.

2.  Versus the Spin – October edition

עוד חודש מתקרב לקצה האחורי שלו, והיום, שבו כל כמות הגשם שהיתה אמורה לרדת במהלך החודש ירדה בבת אחת, הוא יום מצוין לעוד אוסף.  ולכן:

1 K'naan K'Naan – If Rap Gets Jealous (live in Austin, Texas, March 2009)
כנען, שהשם שלו הוא מילה בסומלית שקרוב לוודאי שאין לה קשר לעברית, אבל אני אקרא לו בשם הארץ העתיקה שלנו בשביל הנוחות, נולד וגדל במוגדישו, מה שהופך את סיפורי הגבורה בצל הכנופיות של ראפרים אמריקניים לקצת מגוחכים. את המוזיקה שלו הוא התחיל להפיץ ברחבי העולם רק אחרי שהיגר לקנדה ויכל להחליף את יצר ההישרדות ביצר הסיפור. באלבום האחרון שלו, "Troubador", קירק האמט מספק את הרעש השישה-מיתרי.
לשמוע לקנות
2 The Church The Church – June
קל לשכוח, עם כל הלהקות הנפלאות שהפכו את שנות השמונים למה שהיו, ושלחלק מהן היה רק רגע אחד של תהילה בתוך הבליל המוזיקלי האדיר הזה, שמאחורי השיר האחד שהלהקה האוסטרלית הזו מוכרת בשבילו, "Under the Milky Way", יש עשרים ושבע שנים של יצירה מוזיקלית – ושהלהקה מתפקדת, מקליטה ומופיעה גם היום. השיר הזה, למשל, הוא מ-2001.
לשמוע לקנות
3 Black Sabbath Black Sabbath – Planet Caravan
מדי פעם, כשהיו לוקחים הפסקה מלהמציא את הרוק הכבד, Black Sabbath היו מקליטים גם שירים כאלה. וכבדרך אגב, אולי גם ממציאים סגנון מוזיקלי חדש אחר לגמרי.
לשמוע לקנות
4 Eric Clapton Eric Clapton – Can't Find My Way Home (live)
על אף תקופת החיים הקצרה במיוחד של Blind Faith, עןד אחד מהסופרגרופים של אריק קלפטון שהיו קטנים מדי מכדי להכיל את האגו של כל הגורמים המעורבים בהם, הם הצליחו להוציא את השיר הנפלא הזה, שכאן, בגרסה בהופעה חיה עם זמרת ליווי ובלי סטיב ווינווד, קלפטון עדיין עושה לו צדק. קלפטון, שמיישר הדורים לעת זקנה עם שותפים מוזיקליים מהעבר, הולך להתאחד השנה עם ווינווד לסדרת הופעות.
לשמוע לקנות את הגרסה המקורית
5 Brendan Benson Brendan Benson – Meaning to Write
השותף הפחות צבעוני ופחות צעקני ב-Raconteurs כתב לפני, וממשיך וכותב, גם שירים יפים בעצמו. זה, לדוגמא, לקוח מתוך הסינגל הראשון שלו, "Tiny Spark".
לשמוע לקנות
6 Suzanne Vega Suzanne Vega – In Liverpool
בתחילת דרכה המוזיקלית, סוזן ווגה כתבה והקליטה את "Gypsy", שמספר סיפור אהבה צעיר שלה במחנה קיץ כשהיתה נערה (סיפור שהתחילה לספר בהופעה הקודמת שלה בישראל, לפני 10 שנים, וסיימה לספר בהופעה האחרונה השנה), ואמרה שם שאף שהיא רוצה שהבחור לא יחפש אותה בהמשך החיים, הוא ישמע יום אחד את השיר הזה עליו מתנגן באיזשהו מקום. שנים אחרי הסיפור, ואחרי השיר שנכתב עליו, סוזן ווגה כתבה את השיר הזה, על החיים שממשיכים והאהובים שנשכחים, אולי עוברים על פנינו ברחוב בעיר אנגלית עם הסטוריה מוזיקלית שמחלחלת בין הסדקים במדרכות, ואנחנו אפילו לא שמים לב.
לשמוע לקנות
7 Nick Drake Nick Drake – At the Chime of a City Clock
בין האלבום המתוזמר, האווירתי, המרחף, הראשון, ובין האלבום האקוסטי ברובו השלישי, היה גם האלבום הזה – שהכיל כמות מדודה של המילים המהורהרות של דרייק, ביחד עם חבלים שהידקו את הקשר בין המוזיקה של דרייק למיינסטרים המוזיקלי.
לשמוע לקנות
8 Ike Reilly Ike Reilly – The Train Bomber
אייק ריילי הוא מספר סיפורים מוכשר בשירים שהוא כותב. עד כדי כך מוכשר שהוא יכול לגרום לכם לראות שני סיפורים שונים באותו השיר – והשיר הזה הוא דוגמא מצוינת. אחרי שהקשבתם לשיר הזה פעם אחת, שתי העובדות האלה ישנו לחלוטין את הדרך שבה תבינו את השיר בפעם השניה שתקשיבו לן: שיין הוא הבן הצעיר של אייק ריילי, והרכבת היא רכבת צעצוע.
לשמוע לקנות
9 R.E.M. R.E.M. – Let Me In
ההתאבדות של קורט קוביין היכתה בעולם המוזיקה כמו אבן במים. חלק מהאמנים הביעו את עצמם בדרך שבה הם הכי טובים בלהביע את עצמם, וחלק עשו את זה בחמלה, בעוד שאחרים עשו את זה בהתרסה. מכל שירי המחווה שהוקלטו אז ואחר כך, השיר שאני הכי אוהב הוא השיר הזה, שמייקל סטייפ כתב בתקופה ששני חברים שלו, קוביין וריבר פניקס, שלו מוקדש האלבום ממנו לקוח השיר הזה, מתו בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני. סטייפ, בניגוד לאחרים, מרגיש אשמה על שלא יכל לעצור את קוביין ולשכנע אותו להמשיך ולחיות.
לשמוע לקנות
10 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Lost in the Flood
במקרה השיר הזה, הכי יפה באלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין והתחלה יפהפיה לדרכו של ספרינגסטין לכתוב סיפורים נוגעים ללב על הסדקים בתחריט האמריקני, הוא רלוונטי במיוחד להיום. ספרינגסטין מספר את הסיפורים של האנשים שחוזרים מהגיהנום הרועש והבוער של ווייטנאם לגיהנום השקט והשומם של ניו ג'רזי, מנסים להתמודד עם השקט שמסביב לכל הרעש.
לשמוע לקנות
11 The Mountain Goats The Mountain Goats – 1 John 4:16
באלבום החדש והיפהפה כרגיל שלו, ג'ון דרניאל בחר לקרוא לכל השירים בשמות של פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה. במקרה הזה, "ואנחנו ידענו ונאמין באהבה אשר אלוהים אהב אותנו, האלוהים הוא האהבה והעומד באהבה עומד באלוהים והאלוהים עומד בו." גם אני לא מבין את הקשר.
לשמוע לקנות
12 Emmanuel Jal Emmanuel Jal – Emma (live in TEDGlobal, Oxford, 2009)
בדומה לכנען, שפותח את האוסף הפעם, גם עמנואל ג'אל נולד וגדל באחד האזורים הפחות נחמדים של אפריקה, סודאן, במקרה הזה, וגם הוא הצליח להיחלץ, בעזרת מיסיונרית בשם אמה מק'קיון שעליה הוא כתב את השיר הזה, ולהציל ולבנות את עצמו באמצעות המוזיקה. ג'אל אוכל רק ארוחה אחת ביום, ומשקיע את הכסף שהיה יכול להשקיע בשתי הארוחות האחרות בקרן שהקים, כדי שיהיו מספיק בתי ספר בסודאן כדי לאפשר לכל הילדים ללמוד. הוא גם נדר נדר לא לאכול יותר מארוחה אחת עד שייאסף מספיק כסף בשביל המטרה הזאת. לפחות במקרה שלו, כשתשמעו שהוא אכל את הארוחה הכי חשובה של היום, אלה יהיו חדשות טובות במיוחד.
לשמוע לקנות

את האוסף, כמו בכל חודש, אפשר למצוא כאן. וכמו בכל חודש, הוא ייעלם אחרי שבועיים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – פעם בכמה זמן, בגלל כל מיני החלטות הפצה מסתוריות של אולפני סרטים, יש כמה סרטים שמדברים על אותו נושא ויוצאים לקולנוע באותו הזמן.  הפעם, הנושא הוא נלסון מנדלה, ואם אתם צריכים לבחור איזה מבין שני הסרטים לראות, זאת הבחירה הנכונה.

Versus the Spin – September Edition

 1. לפני הכל

רגע לפני שאתם מתפזרים לאינדינגבכם (ארבעה ימים לפני, בעצם.  אבל למה להיות קטנוניים) – בלבונטין 7 שלוש להקות מעניינות מאחדות כוחות לערב אחד שיהיה, קרוב לוודאי, בלתי צפוי לגמרי.  איתן רדושינקי ומאיה דוניץ מה-Midnight Peacocks, ביחד עם אהרון דוגן, הגיטריסט של מתיסיהו, וג'ו טומינו מ-Dub Trio (במקרה הזה בתופים).  לערב קוראים Prototype 2, והוא מתרחש ביום שני, ה-5 לאוקטובר, ב-22:30.

[תוספת מהעתיד: כמובן שאינדינגב הוא בסוף השבוע הבא (ה-16 וה-17), ולא בסוף השבוע הזה.  אבל מילא]

ב"עכבר העיר אונליין" (או ב"גלריה" של "הארץ", אם אתם מעדיפים גרסה מנייר) כותבים על האנשים הטובים שגורמים לארץ שלנו סוף סוף להפוך להיות מקום נורמלי בכל מה שקשור להופעות של אמנים מחו"ל.  בנוסף לשחקנים הוותיקים יותר, הם גם מזכירים את מונוקרייב ונרנג'ה, שבבת אחת הפכו את השנה הזאת להרבה יותר מוצלחת (ומי יודע מה הם יעשו לשנה הבאה).

מי מכם שיש לו אייפון או אייפוד טאץ', קצת זמן פנוי, וחיבה למוזיקה מוזרה ומשחקים מוזרים עוד יותר, ישמח לדעת שדניאל ג'ונסטון תרם רעיונות, ציורים והרבה מוזיקה למשחק שנקרא "Hi, How Are You?".  מפלצת קטנה וחביבה צריכה ללכת ממקום למקום ו,זהו, פחות או יותר.  ומי מכם שיש לו מנוי ב-eMusic ואוהב, כמוני, משחקי שש דרגות מוזיקליים, ישמח לדעת ש-eMusic טרחו ומצאו את שש הדרגות שמתחילות במבחר של אלבומים – למשל?  "Grace" של ג'ף באקלי, "London Calling" של הקלאש, "Funeral" של The Arcade Fire.

2. תראי אמא, בלי ידיים

פעם בשנה בערך, Apple מוציאים את התכניות של נגן המוזיקה שלהם, iTunes, מהמגירה, ומשנים בהן משהו. בגרסה הקודמת של הנגן, בשנה שעברה, הם הוסיפו אפשרות שנקראת Genius.  הרעיון, אם מתעלמים לרגע ממידע פרטי כזה או אחר שנשלח מעבר לרשת אל השרתים שלהם ואולי חשוף גם לאנשים אחרים, הוא באמת די גאוני – תן לנו שיר, Apple אומרים, ואנחנו ניתן לך רשימת השמעה שמבוססת על מה שאנשים אחרים שמעו פחות או יותר באותו הזמן שהם שמעו את השיר הזה, או על מה שאנשים קנו אחרי שהם קנו את השיר הזה בחנות של iTunes.   יותר מזה – אנחנו גם נספר לך על מוזיקה שאתה לא מכיר, שאתה יכול לקנות בחנות של iTunes, שמתאימה לשיר הזה.  עד עכשיו, בשביל שהאפשרות הזאת תפעל, חנות iTunes שמוכרת מוזיקה היתה צריכה להיות פעילה במדינה שבה אתם פעילים – זאת אומרת, אין ג'יניוס בשבילכם, ישראל.  אבל בגרסה הנוכחית של iTunes, שיצאה בתחילת החודש שעבר, Apple הוסיפו אפשרות ולא סיפרו עליה לאף אחד – Genius פועל עכשיו גם במדינות שאין בהן חנות iTunes פעילה.  אמנם, Apple לא ימליצו לכם על מוזיקה לקניה בהתבסס על השיר שבחרתם, אבל הם כן יאפשרו לכם לגשת למאגר האנשים האחרים שהשתמשו בשירות הזה, וירכיבו בשבילכם רשימת השמעה מתוך השירים שכבר יש בספריה שלכם.

בשביל מה זה טוב? לא הרבה.  אחת מהאפשרויות הבודדות שיכולתי לחשוב עליהן היא לסדר שירים שהורדתם (בתשלום, זאת אומרת) ועוד לא הספקתם לשמוע באוסף – זה במקרה שאתם לא חייבים לשמוע את השירים במסגרת האלבומית שבה הם הוקלטו.  עוד אפשרות?  החודש, החלטתי לקחת חופש מ-Versus the Spin ולתת ל-Apple לבחור בשבילי איך ייראה האוסף החודש.

אי אפשר להגיד ש-Genius עושה עבודה שמצדיקה במיוחד את השם שלו.  מצד שני, Pretty Clever זה לא שם טוב במיוחד לאפשרות.  השיר שבחרתי להתחיל איתו היה גרסא בהופעה חיה ל-Dolphins של טים באקלי.  Genius בחר שהבן שלו ימשיך את האוסף גם כאן, ואחר כך שילב יותר משיר אחד של אותם אמנים ברשימה של עשרים וחמישה שירים (החלפתי את השירים האלה בשירים של אמנים אחרים בעזרת האפשרות היותר יעילה של Genius – כפתור "Refresh").   מצד שני, רוב האמנים האחרים שברשימת ההשמעה – גם אם הם מופיעים יותר מפעם אחת – לא היו בחירות ברורות מאליהן.  Tindersticks, למשל. או Shearwater.  ואפילו שירים לגמרי לא אקוסטיים ולגמרי לא מלודיים הצליחו להסתנן לרשימת ההשמעה.  בסופו של דבר, אחרי סינון של יותר-משיר-אחד של אמנים ושירים של אמנים שכבר ביקרו במהדורה חודשית אחרת, הנה המהדורה הממוחשבת הראשונה של Versus the Spin:

1 Tim Buckley Tim Buckley – Dolphins (live at the Folfklore Centre, NYC, 1967)
מוזר לחשוב שאחד הדברים שהכי הדאיגו את ג'ף באקלי כשחי, היו ההשוואות החוזרות ונשנות לאבא שלו. ארבעים ושתיים שנים אחרי שהאלבום הזה הוקלט, שתים עשרה שנים אחרי שג'ף באקלי מת ושלושים וארבע שנים אחרי שטים באקלי מת, הדברים הראשונים שחושבים עליהם כששומעים את ההקלטה הזו, מהופעה חיה בחלל הקטן של מרכז הפולקלור בניו יורק מול 35 אנשים, היא כמה האב באמת השפיע על הבן. מבחינה גנטית, לפחות.
לשמוע לקנות
2 Jeff Buckley Jeff Buckley – Forget Her
ובדיוק כשחשבתי שהאלבום הזה, "Grace", לא יכול להיות מושלם יותר, יוצאת הגרסה המיוחדת הזאת עם עוד שיר, שהופך את כל המכלול הזה להרבה יותר משהיה קודם.
לשמוע לקנות
3 Gomez Gomez – Tijuana Lady
Gomez הם אחת מהלהקות הכי מוכשרות ופחות מוערכות שאני מכיר בעולם שמלא בלהקות מוכשרות ולא מוערכות. אחרי שלושה אלבומים מצליחים יותר, הלהקה השלימה עם הגורל שלה וצעדה אחורה בשקט אל הצללים, שם היא ממשיכה להוציא אלבומים ולהופיע – האחרון שבהם יצא לפני חצי שנה.
לשמוע לקנות
4 Tindersticks Tindersticks – The Hungry Saw
אל תתנו לשיר העליז הזה להטעות אתכם. קודם כל, הלהקה שחזרה להקליט ולהופיע בהרכב מצומצם אחרי שמונה שנים של שקט עדיין מפיקה את אותם שירים אפלוליים ומלאי עשן של השנים שעברו. דבר שני, אחרי שתגרדו את השכבה המלודית השמחה והמהירה של השיר, תגלו את אותם עגמומיות ואובדן שסטיוארט סטייפלס שואב את המילים שלו מהם תמיד.
לשמוע לקנות
5 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – Tsunami (Cornelius remix)
לא תמיד ההסטוריה חוזרת על עצמה בלי שאנחנו לומדים מטעויות העבר. הצונאמי שחלף על פני סמואה אמנם מחה כפרים שלמים מעל פני האדמה, אבל ברוב המקרים, לא היו בהם אנשים, מפני שהמערכות החדשות והמתוחכמות יותר זיהו את הצונאמי הזה עוד כשנוצר בלב ים. בדרך דומה מאד, כשקורנליוס עבר על השיר הזה של Manic Street Preachers, הוא גם לא השאיר ממנו הרבה.
לשמוע לקנות
6 Blue Roses Blue Roses – Does Anyone Love Me Now
לורה גרובס החליטה לקרוא לעצמה Blue Roses, אולי בזכות אחד השירים הכי יפים של ג'ימי נייל ואולי לא, ותחת השם הזה היא כותבת שירים קטנים ונפלאים.
לשמוע לקנות
7 This Heat This Heat – 24 Track Loop
ובצד השני של הסקאלה המוזיקלית הרחבה של מה שנעשה באנגליה – במרחק של שלושים שנה, בלונדון, הוקמה הלהקה הזו, שהקליטה את השירים הראשונים שלה במה שהיה פעם מקרר בשר ענקי. המוזיקה שלהם נשמעת לפעמים מושפעת מהעובדה הזו.
לשמוע לקנות
8 R.E.M. R.E.M. – The Outsiders
להגנתם של R.E.M. אני יכול להגיד, שכשהם מקבלים את ההחלטה התמוהה לשלב קטע ראפ בשירים שלהם, הם מביאים ראפרים איכותיים כדי שיעזרו להם. בפעם הראשונה שהם עשו את זה, ב-"Radio Song" שפתח את "Out of Time", זה היה KRS-1. במקרה הזה, זה Q-Tip.
לשמוע לקנות
9 Grant Lee Buffalo Grant Lee Buffalo – Mockingbirds
"הרס מוחלט, אנחנו נפגשים סוף סוף. אחרי כל השנים, באמצע הרחוב." Grant Lee Buffalo בשיא היצירה המוזיקלית, והליריקלית, שלהם.
לשמוע לקנות
10 Leonard Cohen Leonard Cohen – Be For Real
"תודה על השיר, מר דמי," לאונרד כהן אומר בסוף השיר הזה. מר דמי הוא טד דמי, שביים את הסרט "בחורות יפות" ומאז הספיק למות ממנת יתר. בסרט, ביצעו את השיר Afghan Whigs. גם במקרה ההוא זאת היתה גרסת כיסוי. ליאונרד כהן, שלא מבצע שירים של אנשים אחרים לעתים קרובות, מעניק לשיר את הטיפול המיוחד שלו.
לשמוע לקנות
11 Shearwater Shearwater – The Snow Leopard
כשוויל שף לא משלהב את הקהל בבארבי (או באולמות אחרים ברחבי העולם) עם הלהקה שלו, Okkervil River, הוא חבר מן השורה, ודי נחבא אל הכלים, בלהקה הזו, Shearwater. מנהיג הלהקה והסולן שלה, ג'ונתן מייבורג, היה פעם חבר בעצמו ב-Okkervil River, והשיר הזה, האח החורג של "Pyramid Song", כמעט חותם את האלבום האחרון שלהם בינתיים.
לשמוע לקנות
12 Josh Rouse Josh Rouse – Hollywood Bass Player
ג'וש ראוז מחפש תמיד את השמש. גם בחיים האמיתיים – הוא עבר במהלך חמש השנים האחרונות מנברסקה, לנשוויל, לספרד – וגם במוזיקה שלו, שתמיד מוצאת את הצד המתוק והאופטימי בכל דבר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא, למשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בכל מה שקשור למוזיקה, הבריטים המציאו את כל הדברים הטובים.  כולל שידורי רדיו פיראטיים מספינה בלב ים.

Versus the Spin – מהדורת מאי

1. לפני הכל

גשם של מיקסטייפים! לא רק אני נותן אוסף השבוע (למטה), גם גיאחה חוגג יום הולדת ומזמין אתכם לקבל מתנה (שזה קונספט מגניב לכשלעצמו) – הוא הלך לשלושה עשר אמנים ישראליים שהוא אוהב וביקש מהם למצוא משהו מוזיקלי שהם עובדים עליו עכשיו, לא גמור.  את האוסף הזה אפשר להוריד מהעונג בזמן הקרוב ואני עדיין לא הספקתי לשמוע, אבל הרעיון עצמו נשמע נפלא.

2. Versus the Spin – מהדורת מאי

גם חודש מאי בא והלך, והגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin.  בדומה למהדורה הקודמת, גם היא תהיה במקום שבו היא נמצאת (שקישור אליו אפשר למצוא למטה) למשך שבועיים ואז תיעלם.  בניגוד למהדורה הקודמת, זו מכילה שנים עשר שירים. הנה הם:

1 Oasis Oasis – Columbia
גם כשהם רבים אחד עם השני, מתפרעים, עושים בושות לאומה שלהם ולעולם המוזיקה בכלל, חשוב לזכור שבין השאר, האחים גאלאגר – אחד מהם לפחות – יכולים להיות אחראים גם לשירים כאלה.
2 Griffin House Griffin House – Just a Dream
אם יש משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש, הוא כמה קטן, וגדול, ואמיתי, ומרגש יכול להישמע איש אחד עם גיטרה. ואם יש משהו שמפתיע אותי מעבר לזה, זה שתמיד קורה משהו מיוחד כשמוסיפים לזה גם סלייד.
3 R.E.M. R.E.M. – Camera
קחו את הלקח הזה, לכו ותפיצו אותו בין כל האלבומים שלכם – מאחורי כל השירים המוכרים יותר, "Pretty Persuasion" ו-"So. Central Rain" ו-"(Don't Go Back to) Rockville", מסתתר שיר אחד כזה. הוא מחכה בסבלנות שתקלפו את השכבות, לאט לאט, ושתקדישו לו את אותה תשומת לב שהקדשתם לשירים המוכרים יותר. בדיוק כמו כמה שנים מאוחר יותר, כשהלהקה הזאת הפכה להיות סופר-להקה עם אלבום שגם בו רוב השירים הטובים הסתתרו בצד השני.
4 Robert Wyatt Robert Wyatt – Shipbuilding
כל יום לומדים משהו חדש – מסתבר, שזאת לא גרסת כיסוי. הגרסה הזו של רוברט וואייט, שיר מחאה עדין על מלחמת פוקלנד המיותרת, שכתב אלביס קוסטלו והלחין קלייב לאנגר, היא הגרסה המקורית. אלביס קוסטלו, שטען אחר כך שהמילים שכתב הן המילים הטובות ביותר לשיר שכתב בימי חייו, החליט שגם הוא רוצה לבצע גרסה משלו, ובאמת, זה מסתדר טוב. מפני שאף אחד לא יכול לבצע את השיר הזה טוב יותר מרוברט וואייט, פרט לאלביס קוסטלו.
5 Bows Bows – It'll Be Half Time in England Soon
הם מעטים, אבל הם שם – אלבומים ששמעתי פעם אחת והייתי חייב לקנות, ואני אפילו לא יודע למה. "Cassidy" של Bows היה אחד כזה, אלבום טריפ הופ יפהפה של זמר וזמרת והרבה צלילים שחלק מהם חזרו על עצמם שוב ושוב ושוב עד שכל מה שהיה ביניהם פרץ החוצה בבת אחת. אחר כך מצאתי גם את האלבום הראשון של הלהקה הזאת, ובאופן לא מאד מפתיע, גם הוא נפלא.
6 Kenny Wayne Shepherd Kenny Wayne Shepherd – Ledbetter Heights
אמצע שנות ה-90 היו תקופה מוזרה בשביל עולם הבלוז, כשנדמה היה שחברות תקליטים התחרו אחת בשניה בלמצוא את גיטריסט הבלוז הצעיר ביותר האפשרי ולהחתים אותו. בחלק מהמקרים, זאת היתה בחירה מוצלחת – כמו במקרה של קני וויין שפרד, שהקליט את אלבום הבכורה שלו בגיל 17.
7 Black Sabbath Black Sabbath – Die Young
מי יודע, אולי זאת אחת מהפעמים האחרונות שאנחנו יכולים לראות את השם של השיר הזה עם שם הלהקה, עכשיו כשאוזי אוסבורן תובע את טוני איומי ושאר הלהקה על השימוש בשם שהוא המציא בתקופה שהוא נעדר מהלהקה. וזה עוד אחד מהשירים שכשמוציאים אותם מהאלבום, שם הוא ניצב כמעט אחרון אחרי צד וחצי שבהם רוני ג'יימס דיו התיש אותנו בקולו, הוא הופך להיות להרבה יותר יפה.
8 Counting Crows Counting Crows – Omaha
זה השיר שהוא נקודת המפנה שלי עם Counting Crows. את השיר שפותח את האלבום כבר הכרתי, אחרי ששמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב, ושוב. אבל רק כשהשיר הזה הגיע, ואחריו עוד שיר ועוד שיר שגרמו ללהקה הזאת, ולאלבום הזה, להישמע כל כך טוב, הבנתי כמה הלהקה הזאת משמחת אותי.
9 Pat Boone Pat Boone – No More Mr. Nice Guy
פט בון, זמר שעשה קריירה מלגנוב שירים של אנשים אחרים, נוקט עכשיו בעמדה של פארודיה, או novelty. באלבום הזה הוא מבצע גרסאות לאונג' וביג באנד לשירי רוק כבד, ובחלק מהמקרים, זה אפילו לא רע. כאן הוא מחליט לנסות את השיר של אליס קופר מהכיוון ההפוך.
10 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – Of Walking Abortion
כל עוד חיפוש תמונה בגוגל עם המילים the holy bible מחזיר עדיין את עטיפת האלבום הזה, יש איזשהו שביב של הגיון בעולם.
11 UZ<p>EB UZEB – Noisy Nights
משום מה, אני מוצא שהשיר הזה תקוע לי בראש בתדירות הרבה יותר גבוהה משירים אחרים. מעניין מה זה אומר.
12 The Delays The Delays – Nearer than Heaven
אחת הבעיות העיקריות באנגליה כמעצמת מוזיקה, היא שיש שם כל כך הרבה מוזיקה טובה, שלציבור אין את היכולת להכיל את כל הלהקות שהוא יכול לשמוע, ולהקות כמו The Delays נופלות מחוץ לסיר הגדול של המיינסטרים. וחבל.

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים. תיהנו!

זה הכל לשבוע שעבר (הפוסט גלש יום אחד או שניים קדימה בגלל ריבוי עבודה במהלך סוף השבוע שלא אפשר לי להגיע לא ליצירת האוסף ולא לכתיבת הפוסט). עד השבוע הבא (הזה) –  יוליסס זה לא.

MTV Unplugged

1.  מישהו הפסיק את הזרם

האגדה מספרת ש-MTV Unplugged נולדה במהלך פרסי המוזיקה של MTV ב-1989.  בון ג'ובי, בגל ההצלחה הראשון וארוך השיער שלהם, היו אמורים להופיע במהלך הטקס, אבל כל הציוד שלהם נגנב, או אבד, לפני שהגיעו ללוס אנג'לס.  לג'ון בון ג'ובי ולריצ'י סמבורה, הגיטריסט, היו את הגיטרות האקוסטיות שלקחו איתם לכל מקום, והם החליטו, במקום לוותר על ההופעה, לעלות לנגן עם הגיטרות האקוסטיות.  הם ניגנו את "Wanted Dead or Alive" ו-"Livin' on a Prayer" בגרסאות מזוככות, שקטות ויותר יפות מהמקור ולמזלנו כולנו, אחד מהנוכחים בקהל היה המפיק לעתיד של התכנית, אלכס קולטי, והוא כל כך התרשם ממה ששמע, שהוא החליט להציע את הפקת התכנית – הופעות אקוסטיות של אמנים שבדרך כלל מנגנים מוזיקה חשמלית במיוחד.  זה לא הצליח עם חלק מהאמנים – ברוס ספרינגסטין, למשל, לא השתכנע לגבי הפורמט, על אף שהחלקים המוצלחים במיוחד מהרפטואר שלו – האלבום "Nebraska" כולו, "Waiting on a Miracle" המוקדם והיפהפה, "Devils and Dust" המאוחר והיפהפה לא פחות, "The Ghost of Tom Joad" – כולם אקוסטיים, ואולי רק משובחים יותר כתוצאה מכך.  הרשת הכירה בחשיבותו של ספרינגסטין לסדרת ההופעות האלו והם החליטו לאפשר לו להופיע איך שהוא רוצה – ובמקרה שלו, אפילו שם התכנית התהפך והוא זכה להיות האמן הראשון, והיחיד בינתיים, שהופיע ב-"MTV Plugged".  במקרים אחרים, האפשרות לנסות משהו חדש, פחות חשמלי, ולא להיות כבולים לרעש שהשירים הרגילים כרוכים בו, הוציאו דברים מדהימים מאמנים שהם, אחרי הכל, צעד אחד ממוזיקה אקוסטית.

אריק קלפטוןלמשל, אריק קלפטון.  ב-1992, בהופעה הפומבית הראשונה שלו אחרי שבנו קונור נהרג בנפילה מחלון בבניין הדירות בניו יורק שבו התגוררו, קלפטון התייצב עם סוללת הנגנים המשובחת שלו, שכללה את אנדי פיירוות'ר-לואו בגיטרה ואת צ'אק לאוול, שחולק עם אריק קלפטון גם שותפות בלהקה עם דוויין אולמן (קלפטון ב-Derek and the Dominoes, לאוול ב-Allman Brothers Band), ועם גיטרת המרטין שלו, שכמעט ולא הוחלפה לאורך כל ההופעה, לפני קהל לא גדול בלונדון.  הוא פתח את ההופעה בשלושה צלילים מתוך "Tears in Heaven", אחד מהשירים הכי מפורסמים והכי יפים שלו, שכתב על בנו.  הקהל לא ידע את זה, מכיוון שזאת היתה הפעם הראשונה שניגן את השיר.  את ההופעה עצמה, אחרי כיוונים, יישורי קו ובדיקות סאונד, הוא התחיל עם "Signe", קטע אינסטרומנטלי שנכתב בתקופה שאחרי מות בנו ומשקף את שלוות הנפש שבהשלמה עם המצב החדש.  משם הוא עבר לסדרה של שירי בלוז קלאסיים, שירים שביצע בעבר וכאלה שלא, ולכל אורך ההופעה, בזמן שהקהל יכל להתרפק על המקצוענות של הלהקה, הדבר היחיד שעבר בראש של קלפטון היה הצורך להצליח לנגן את "Tears in Heaven" כמו שצריך ולא להישבר באמצע.  ספר ה"Unplugged" מספר שבסיום הנגינה על פניו של קלפטון היתה שרויה הבעה שהיתה שילוב של צער עמוק ושל הקלה על שהצליח לנגן את השיר כמו שצריך.  עוד שני שירים שכתב לבן שלו ושנכנסו לאלבומים מאוחרים יותר – "Circus" ו-"My Father's Eyes", לא נכנסו לא לאלבום ההופעה שיצא מאוחר יותר ולא ל-DVD  מההופעה.  קלפטון בחר להקדיש זמן לעוד נקודה כואבת מהעבר שלו עם גרסה חדשה (ומוכרת הרבה יותר היום, עושה רושם) ל-"Layla" והשיר המשלים שלו, "Old Love".  בסופו של דבר, עם "San Fransisco Bay Blues" של ג'סי פולר, ועם "Malted Milk" ו-"Rolling and Tumbling" של מאדי ווטרס, קלפטון מצא את עצמו בחזרה במקום האהוב עליו – עם חברים, עם גיטרה, מנגן את השירים האהובים עליו מול קהל שאוהב מיידית כל דבר שיוצא מתחת לאצבעותיו.  לרגע קטן כל הצער שקלפטון עבר במהלך אותה שנה נעלם, נשטף תחת הנחמה שמספקת המוזיקה האקוסטית הזו.

REMלמשל, R.E.M. בגלגול ה-Unplugged הראשון שלהם.  השנה היא 1991, הם עדיין רביעיה ולפני חודש הם הוציאו את האלבום המצליח ביותר שלהם עד אותה תקופה, שסימן את המעבר שלהם מלהקה אלטרנטיבית, מנת חלקם של יודעי דבר, ללהקה מבין המוצלחות והמצליחות ביותר בעולם, שממלאת אצטדיונים בכמה צלילי מנדולינה.  הם לא מאד מרוצים מההצלחה שהאלבום הזה הסב להם וממה שזה אומר בשבילם כלהקה. לראיה, הופעת ה-Unplugged שלהם, הרבה יותר טבעית בשבילם מבשביל להקות אחרות, כשפיטר באק, הגיטריסט, מחליף תכופות בין גיטרה אקוסטית רגילה לבין יוקללי, לא מכילה כמעט אף אחד משלושת הסינגלים מהאלבום שהוציאו זה עתה – לא "Shiny Happy People" ולא "Near Wild Heaven" – את "Losing My Religion" הם מבצעים, בסופו של דבר, כמעט בעל כורחם.  "השיר הזה הוא עליכם," אומר מייקל סטייפ לפני שהם מתחילים.  במקומם, השיר הפותח "Radio Song" בגרסה פחות קופצנית ונטולת KRS-1, ושירים יותר איטיים, יותר מדודים ויותר מחושבים שמרגישים הרבה יותר בבית במרחב האקוסטי – "Low", "Belong" ו-"Half a World Away".  הם גם מציעים גרסה שלהם לשיר משנות ה-60, "Love is All Around", מעט לפני שלהקה אחרת, Wet Wet Wet, הופכת אותו ללהיט גדול שוב (זה חוסר המזל ההסטורי של R.E.M. עם גרסאות כיסוי.  בהזדמנויות אחרות הם כיסו את "I Will Survive" לפני ש-Cake הפכו אותו לשיר מגניב, ואת "Funtime" של איגי פופ לפני שבוי ג'ורג' החליט לנסות את מזלו עם השיר הזה גם הוא).  הם מנגנים, בין השאר, את השיר שמייקל סטייפ הכי אוהב, "Fall on Me" – כך הוא מתוודה לפני שהם מתחילים לנגן את השיר.  "קנה את השמיים, ומכור את השמיים, ותקיז את דמם של השמיים, ותאמר לשמיים – אל תיפלו עליי," הוא שר, ועיניו מתגלגלות למעלה כאילו שהוא באמצע תפילה.  זה מה שספר ה"Unplugged" מספר, וזה, במקרה, רגע ה"Unplugged" האהוב על מפיק התכנית, אלכס קולטי.
Nirvanaהופעת ה-Unplugged הכי מפורסמת, אולי, זו שמהווה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הכולל של הלהקה, היא זו של נירוונה.  בניו יורק, בנובמבר 1993, קורט קוביין מעביר את חודשי החיים האחרונים שלו באחת מההופעות המוקלטות האחרונות של הלהקה.  הוא מבקש ממעצב הבמה נברשת מעל הבמה, חבצלות, נרות שחורים.  "כמו הלוויה?" שואל המעצב.  קורט קוביין מהנהן בראשו.  הם מקליטים ארבעה עשר שירים בגרסאות אקוסטיות, אבל קורט קוביין לא מרגיש בטוח באווירה האקוסטית ומבקש לחבר את הגיטרה שלו לאפקטים ולמגבר.  האפקטים לא באים לידי שימוש, והמגבר מוחבא מאחורי כיסוי קרטון שגורם לו להיראות כמו מוניטור, אבל לקוביין יש את רשת הבטחון שלו.  ההופעה מכילה רק להיט אחד של הלהקה, "Come as You Are", והרבה שירים פחות ידועים של הלהקה, כמו גם שתי גרסאות כיסוי לשירי גוספל מהעבר הרחוק.  באמצע ההופעה גם "Meat Puppets", להקה וותיקה יותר וידועה יותר, בחוגים מסוימים, מנירוונה, שהלהקה היתה בעיצומו של סיבוב הופעות איתה בזמן הקלטת התכנית, מצטרפת לשני שירים של הלהקה.  השיר שמסיים את ההופעה, "Where Did You Sleep Last Night?", מושר בשקט, כאילו שכל הכוח של קוביין אזל, לאט לאט, במהלך ההקלטה.  בסופו של השיר מסתבר לנו שאת כוחו, קוביין שמר לסוף השיר שהוא מסיים בזעקה.  הפקת התכנית מבקשת הדרן – קוביין לא מוכן.  הוא חושב שאי אפשר להגיע לחוויה מזוככת יותר, חשופה יותר וכואבת יותר ממה שהוא, הלהקה והקהל עברו עכשיו.  והוא צודק.

2.  שנטובה

לסיום, הגוספל ואני רוצים לאחל לכם שנה טובה.  אני מקווה שהשנה הזאת תהיה שנה של תגליות מוזיקליות חדשות והתרפקויות על אהבות מוזיקליות ישנות.  שזאת תהיה שנה של החלטות נכונות, של מזל יוצא דופן, של רוגע ושל אורות מנחים.

Radiohead: The Bends

The Bends האגדה מספרת שהכל התחיל עם ג'ף באקלי. אחרי כמה שבועות באולפן, כשהם מקליטים שיר אחרי שיר – כל אחד יותר רועש ויותר בומבסטי מקודמו, כל אחד מתקרב יותר ויותר אל המיינסטרים שגירדו ב"Pablo Honey" ומתרחק מהמחוזות הנסיוניים שביקרו בהם ב-"My Iron Lung", רדיוהד היו מתוסכלים יותר ויותר, ורחוקים יותר ויותר מהמסר שבאמת רצו להעביר באלבום השני, החמקמק, שלהם. באחד מהלילות הם החליטו להפסיק מוקדם את ההקלטות וללכת, ביחד, לראות הופעה של ג'ף באקלי – לבד עם גיטרה חשמלית – באולם קרוב. אחרי ההופעה הם חזרו לאולפן. ת'ום יורק נכנס לחדר ההקלטות עם גיטרה אקוסטית, וניגן את "Fake Plastic Trees" פעם אחת נפלאה. אחר כך הוא הפסיק לנגן והתחיל לבכות. הגרסה הראשונית הזאת, שאליה הצטרפו עוד גיטרות, ותופים, ורסיסי כלי מיתר, נשארה בתוך האלבום, ומשהו מהראשוניות שלה הצליח להתרסק ולנטוע את עצמו בכל אחד מהשירים האחרים. גם "My Iron Lung", שכבר הוקלט ויצא קודם ב-EP נפרד, נשמע פה קצת אחרת, אולי מכורח ההיצמדות שלו לשאר השירים.

אצלי ההתחלה היתה הרבה יותר ברורה. אולי פחות אגדית. זה היה בהופעה של REM, באצטדיון רמת גן. גם אני וגם, אולי, שאר הקהל, הכרנו פחות או יותר שיר אחד – "Creep". אני לא זוכר אפילו אם הם ניגנו אותו. משהו מעורפל בזכרון שלי מבליח ומעלה ראיון ישן עם ת'ום יורק שבו הוא אומר שהוא שונא לנגן את השיר הזה, וראיון אחר, קצת יותר עדכני, שבו הוא אומר שהוא התפייס עם השיר, ושכשהם מנגנים אותו בהופעות הוא לא מרגיש כבר כמו שיר שלהם. השירים שהם ניגנו, בכל אופן, כשהם עלו על הבמה לחמם את REM, היו כל כך אחרים מ-"Pablo Honey" – גם כשעל הבמה הם הושמעו בשיא השלדיות שלהם – שתי גיטרות, בס, תופים, השירה של ת'ום יורק ומעט מאד מהאפקטים שהולכים לרחף על פני כל האלבום, שחיכה בחוץ, ושיר אחד מתוך כל המכלול הזה – כמעט כל השירים באלבום ועוד שיר אחד, "Uptight", שימצא את עצמו באלבום האחד שיזכה לתואר אלבום מופת בעשור הזה – נתקע לי בראש והחליט לא לצאת. דווקא "Bones". בדיעבד, בשמיעות חוזרות של האלבום, זה לא אחד מהשירים החזקים יותר באלבום. אלבום שיש בו את הגיטרות המנסרות וההאשמה הבוטה של "Just", שמטפס ומטפס והופך להיות שלושה שירים שונים לפני שהוא מצטמצם בחזרה לתוך אחד, או את "The Bends", שכבר מתחיל בתור יותר משיר אחד ואף פעם לא משלים עם עצמו, או את "Street Spirit", ללא ספק (מבחינתי, לפחות) השיר הסוגר הטוב ביותר מכל מכלול השירים של של Radiohead. הסיבה, אחרי כל השמיעות החוזרות האלה, הולכת והופכת את עצמה ליותר ויותר ברורה – הרעשים שמרחפים בתחילת האלבום, וגם ב-"Bulletproof… I Wish I Was" ואי שם מאחורי "Nice Dream", המבנים המורכבים של "The Bends" ושל "Just", אפילו של "High and Dry" ושל "Fake Plastic Trees", כולם היו רמזים מוקדמים למקומות שאליהם Radiohead הולכת ללכת בעתיד הקרוב שלה. בזמנים ההם, כששתי להקות בריטיות מרכזיות התחרו על איזה מהסינגלים, שהוציאו באותו השבוע, יגיע באותו שבוע למקום הראשון במצעד (ולא מהסינגלים הטובים יותר בקריירה שלהם), Radiohead כבר הביטו רחוק יותר, אל מחוזות האוונגרד והנסיוניות האלקטרונית שבה הם החליטו להקים בית, באלבומים האחרונים. אבל אז, באלבום השני שלהם, "Bones" קבע יתד באדמה ואמר – כאן נגמר הנסיון הרוק'נ'רולי של Radiohead. שאר השירים מתחבאים, אולי, מאחורי גיטרות. טבועים בדיסטורשן. התופים מכים בהם כאילו הקצב יפסיק להיות חוקי ממש עוד מעט. אבל "Bones" הוא שיר רוק'נ'רול, באמת. ויום אחד, אני מקווה, Radiohead יתפייסו גם עם השיר הזה.

ליאונרד כהן: פרס ניחומים

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

I'm Your Fan

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעטTower of Song לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.