תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

Radiohead: The Bends

The Bends האגדה מספרת שהכל התחיל עם ג'ף באקלי. אחרי כמה שבועות באולפן, כשהם מקליטים שיר אחרי שיר – כל אחד יותר רועש ויותר בומבסטי מקודמו, כל אחד מתקרב יותר ויותר אל המיינסטרים שגירדו ב"Pablo Honey" ומתרחק מהמחוזות הנסיוניים שביקרו בהם ב-"My Iron Lung", רדיוהד היו מתוסכלים יותר ויותר, ורחוקים יותר ויותר מהמסר שבאמת רצו להעביר באלבום השני, החמקמק, שלהם. באחד מהלילות הם החליטו להפסיק מוקדם את ההקלטות וללכת, ביחד, לראות הופעה של ג'ף באקלי – לבד עם גיטרה חשמלית – באולם קרוב. אחרי ההופעה הם חזרו לאולפן. ת'ום יורק נכנס לחדר ההקלטות עם גיטרה אקוסטית, וניגן את "Fake Plastic Trees" פעם אחת נפלאה. אחר כך הוא הפסיק לנגן והתחיל לבכות. הגרסה הראשונית הזאת, שאליה הצטרפו עוד גיטרות, ותופים, ורסיסי כלי מיתר, נשארה בתוך האלבום, ומשהו מהראשוניות שלה הצליח להתרסק ולנטוע את עצמו בכל אחד מהשירים האחרים. גם "My Iron Lung", שכבר הוקלט ויצא קודם ב-EP נפרד, נשמע פה קצת אחרת, אולי מכורח ההיצמדות שלו לשאר השירים.

אצלי ההתחלה היתה הרבה יותר ברורה. אולי פחות אגדית. זה היה בהופעה של REM, באצטדיון רמת גן. גם אני וגם, אולי, שאר הקהל, הכרנו פחות או יותר שיר אחד – "Creep". אני לא זוכר אפילו אם הם ניגנו אותו. משהו מעורפל בזכרון שלי מבליח ומעלה ראיון ישן עם ת'ום יורק שבו הוא אומר שהוא שונא לנגן את השיר הזה, וראיון אחר, קצת יותר עדכני, שבו הוא אומר שהוא התפייס עם השיר, ושכשהם מנגנים אותו בהופעות הוא לא מרגיש כבר כמו שיר שלהם. השירים שהם ניגנו, בכל אופן, כשהם עלו על הבמה לחמם את REM, היו כל כך אחרים מ-"Pablo Honey" – גם כשעל הבמה הם הושמעו בשיא השלדיות שלהם – שתי גיטרות, בס, תופים, השירה של ת'ום יורק ומעט מאד מהאפקטים שהולכים לרחף על פני כל האלבום, שחיכה בחוץ, ושיר אחד מתוך כל המכלול הזה – כמעט כל השירים באלבום ועוד שיר אחד, "Uptight", שימצא את עצמו באלבום האחד שיזכה לתואר אלבום מופת בעשור הזה – נתקע לי בראש והחליט לא לצאת. דווקא "Bones". בדיעבד, בשמיעות חוזרות של האלבום, זה לא אחד מהשירים החזקים יותר באלבום. אלבום שיש בו את הגיטרות המנסרות וההאשמה הבוטה של "Just", שמטפס ומטפס והופך להיות שלושה שירים שונים לפני שהוא מצטמצם בחזרה לתוך אחד, או את "The Bends", שכבר מתחיל בתור יותר משיר אחד ואף פעם לא משלים עם עצמו, או את "Street Spirit", ללא ספק (מבחינתי, לפחות) השיר הסוגר הטוב ביותר מכל מכלול השירים של של Radiohead. הסיבה, אחרי כל השמיעות החוזרות האלה, הולכת והופכת את עצמה ליותר ויותר ברורה – הרעשים שמרחפים בתחילת האלבום, וגם ב-"Bulletproof… I Wish I Was" ואי שם מאחורי "Nice Dream", המבנים המורכבים של "The Bends" ושל "Just", אפילו של "High and Dry" ושל "Fake Plastic Trees", כולם היו רמזים מוקדמים למקומות שאליהם Radiohead הולכת ללכת בעתיד הקרוב שלה. בזמנים ההם, כששתי להקות בריטיות מרכזיות התחרו על איזה מהסינגלים, שהוציאו באותו השבוע, יגיע באותו שבוע למקום הראשון במצעד (ולא מהסינגלים הטובים יותר בקריירה שלהם), Radiohead כבר הביטו רחוק יותר, אל מחוזות האוונגרד והנסיוניות האלקטרונית שבה הם החליטו להקים בית, באלבומים האחרונים. אבל אז, באלבום השני שלהם, "Bones" קבע יתד באדמה ואמר – כאן נגמר הנסיון הרוק'נ'רולי של Radiohead. שאר השירים מתחבאים, אולי, מאחורי גיטרות. טבועים בדיסטורשן. התופים מכים בהם כאילו הקצב יפסיק להיות חוקי ממש עוד מעט. אבל "Bones" הוא שיר רוק'נ'רול, באמת. ויום אחד, אני מקווה, Radiohead יתפייסו גם עם השיר הזה.

5 תגובות ל“Radiohead: The Bends”

  • ניר הגיב:

    הם דווקא כן שרו את קריפ באותה הופעה, אפילו פעמיים. ובשתי הפעמים זה לווה בהקדמה חצי מתנצלת על כך שזה סתם עוד שיר, לא השיר הכי גדול בהיסטוריה או הלהיט היחיד שלהם (אז הם עוד היו בטראומה שמה הם יהפכו לוואן-היט וונדר.. איפה הם ואיפה זה..).
    זה די הכעיס אותי אז שעם כל הכעס שלהם על מה שנהיה מהשיר הזה, הם עדיין שרו אותו, אבל שיהיה.
    וחוץ מזה, אני הולך לראות אותם בניו יורק עוד כמה שבועות. איזה כיף לי 🙂

  • soothsayer הגיב:

    באמת כיף לך. אני אמשיך להחזיק אצבעות שאולי הם יזכרו לנו חסד נעורים ויבואו לפה לעוד איזו הופעה.
    ולמה הם ניגנו את "Creep" פעמיים? את זה אני כבר ממש לא זוכר.

  • שלום הגיב:

    לכל אחד יש את הרדיוהד שלו. ושלי נמצאת בתוך הדיסק הזה, יותר נכון בתוך קסטה שקניתי בקטמנדו, ששרפה לי את הווקמן במשך כל הטיול, שהפכה אותי לחצי מטורף
    וחצי מלאך.

    שינו לי את האוזניים ואת החיים.

  • ניר הגיב:

    פעם שנייה בהדרן

  • עידו הגיב:

    אורן – אתה כותב פשוט נהדר. אל תפסיק לעולם.

תגובה