The gospel according to whom

1. לפני הכל

ראיתי את זה קודם בעונג שבת ואחר כך גם בספינר: ג'ארוויס קוקר הולך לכתוב את המוזיקה לסרט החדש של ווס אנדרסון, שהוא גרסת אנימציה ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל. זה מגניב בכל כך הרבה רמות, שאני הולך לכתוב את זה עוד פעם: ג'ארוויס קוקר הולך לכתוב את המוזיקה לסרט החדש של ווס אנדרסון, שהוא גרסת אנימציה ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל. אז זהו.

כדי שלא תגידו שלא ידעתם, אני מזכיר – מחר. ומחרתיים. Firewater באים להופיע בארץ – בלבונטין 7, בשעה 21:30, כש-Plastic Peacocks מחממים אותם בלילה הראשון ו-Panic Ensemble בלילה השני, בהרכב שהייצוג הישראלי בו כולל כרגע את אורי כנרות ורעות רגב. לא יהיו הרבה שירים מהעבר של הלהקה, אבל תהיה מוזיקה מגניבה וחדשה, יהיו על אותה הבמה אנשים מ-Cop Shoot Cop ומ-Skeleton Key (וגם מישהו שניגן עם אלניס מוריסט, אבל אני משתדל להתעלם מזה), ויהיו חולצות כתומות. לא רק על טוד.

והגוספל יוצא, ממש אחרי שאני מסיים לפרסם את הפוסט הזה, לחופשה קצרה של שבוע. ביום שלישי הבא (בתקווה) אני אחזור לכאן, אדם נשוי, והכל יהיה בסדר. אולי אפילו אכתוב פה משהו על הסצינה האלטרנטיבית המשגשגת בצ'כיה. או שלא.

2. איזור הדמדומים

יש משהו מאד עצוב בלהיות להקה מתחילה וחסרת פרסום בחברת תקליטים שמתבססת על המכירות של אמן אחד או שניים (רק חברת תקליטים אחת משלוש הגדולות לשעבר שלנו הודתה בזה, אבל אני מאמין שכל השלוש מכוונות את עצמן לפי המודל העסקי המאד מוזר הזה). מה שזה אומר, בעצם, זה שכל עוד האמן האחד הזה מוציא אלבום, קרוב להוציא אלבום, בדיוק הוציא אלבום או לפני חג, הסיכוי שאותה להקה מתחילה תקבל משהו מיכולת הפרסום ויחסי הציבור של החברה, ואת הדחיפה המשמעותית שחברת תקליטים גדולה יכולה לתת לה, הוא שואף לאפס. מה שמיתרגם בעיני החברה לחוסר יכולת למכור תקליטים (או להזיז יחידות, אם נקרא לזה בשם המקצועי של זה), ולחוסר רצון של החברה להשקיע כספים בפרסום ויחסי ציבור בשביל הלהקה. המעגל הזה ממשיך ומתגלגל עד שהלהקה מוצאת את עצמה במקום שבו רוב הלהקות שלא צולחות את מחסום האלבום השני מוצאות את עצמן: המחסן הגדול והאפל של ה-Cut out. טוב, אולי אין מחסן כזה. אני משתדל להמציא. המונח Cut out (למי מבינינו שהמסלול המקצועי שלו לא עבר דרך חנות דיסקים או חברת תקליטים) מתייחס לאלבום שנמחק, סמלית ומילולית, מהקטלוג של החברה. זה אומר שאי אפשר להזמין עותקים מהאלבום עצמו מהחברה, כי אין, וברוב המקרים זה גם אומר שהחברה מוחקת את המאסטרים של האלבום כדי לפנות מקום למאסטרים אחרים.

"טאנארא" היא אחת מהלהקות, בשנות ה-90 המוקדמות, שנאלצה לסבול את הגורל הזה. הסיבה להחתמתם, מאד בדומה לסיבה שחברות תקליטים בארצות הברית התחילו להחתים להקות קצב שהיה להם "The" בתחילת השם בשנות ה-60 כאילו אין מחר ברגע שהחיפושיות והאבנים המתגלגלות התחילו להראות סימני הצלחה, היא כי הם באו משדירות. "כנסיית השכל", "שפתיים" ו"טיפקס" כבר היו חתומות בכל מיני מקומות אחרים ושתיים מהלהקות שנשארו, והראו סימנים כאלה או אחרים של כשרון – "טאנארא" ו"האצולה" של שמעון אדף – הוחתמו בבת אחת על ידי אותה חברה, פונוקול.

ללהקה היתה איזושהי חותמת אמינות – גם מוזיקלית, גם אישית. לבסיסט של הלהקה קראו יוסי אנקרי, ולאחותו קראו אתי, והיא כבר היתה זמרת מפורסמת באותה תקופה. לסולן של הלהקה קראו מיכה ביטון, אבל את חייו שלפני הלהקה הוא בילה בעיקר בלהיות מי שסיפור החיים שלו יצר את ציון כהן, הדמות הראשית בספרי "אל עצמי" של גלילה רון פדר. הוא גם כתב ושר את שיר הנושא של שני הסרטים שצולמו בעקבות הספרים האלה.

התקופה ההיא – בין החצי הראשון לחצי השני של שנות -90, היתה תקופה מעניינת בשביל התרבות הישראלית. אחרי שני עשורים של קיפוח ושני עשורים של התמרמרות, כולנו הבנו שמתפתחות פה בישראל שתי תרבויות שונות, שתיהן עשירות בתוכן, שתיהן לגיטימיות. אבל רק בשנות ה-90, כשכבר היינו בשלים להתעסק בזה וה"מצב הבטחוני" האלמותי שמנע מכל סוגיה חברתית מרכזית אחרת לקבל את קדמת הבמה בארץ קצת שכך, עם הסכמי השלום והתקווה והמזרח התיכון החדש, יכלו היוצרים – המוזיקאים, הקולנוענים, הסופרים – להתחיל לחשוב על לבנות גשר בין שתי התרבויות האלה. בעולם המוזיקה, הרוק הישראלי הצליח להתגלגל בכל מיני גלגולים ובסופו של דבר מצא את עצמו תחום בקטגוריה מסוימת שבנו לעצמם מוזיקאים צעירים, תל אביבים, שבנו ביחד, בלי תיאום אחד עם השני, יכולת הבעה מוזיקלית חדשה. ומצד שני, לא היה ברוק הישראלי הזה שום דבר שהזכיר את מה שקורה מדרום לתל אביב – הרבה מדרום לתל אביב. אהוד בנאי קרוב לוודאי היה המוזיקאי היחיד בתקופה המוקדמת הזו שהצליח להכניס משהו מהמסורת שלו ומהתרבות שלו לתוך הרוק הישראלי, אבל הוא היה צריך את "אהוד בנאי והפליטים", האלבום הראשון הבועט, שכלל מעט מאד מן הרמזים של מה שיבוא אחריו, בשביל להצליח לבסס את עצמו בפנתיאון. ואז משהו בשדירות התפוצץ.

להקה, ועוד להקה אחת, הפכו למאד מצליחות – לא למרות ששילבו בין רוק ישראלי לבין המוזיקה המסורתית יותר שהביאו מהבית, לא למרות ששיתפו את שרית חדד בשירים וחידשו שירים של זהבה בן, אלא בזכות העובדות האלה. חברות התקליטים התעוררו קצת מאוחר, אבל התעוררו – והתחילו לחפש מתחת לכל אבן בשדירות את הדבר הגדול הבא. הם גילו את מה שאנחנו גילינו באותם זמנים – יש הרבה מאד להקות מוכשרות בשדירות. וחלק מהן פשוט נשארו שם, שיכללו את הצליל שלהם וקיוו שיום אחד, במעבר חד לתל אביב, הם יוכלו להצליח. "טאנארא" היתה אחת מהלהקות האלה, שחברות התקליטים אספו אליהן בנסיון לתפוס קצת מההצלחה של "טיפקס" ושל "כנסיית השכל". אבל בניגוד ל"טיפקס", שנשענו מאד על הפן העממי והמסורתי יותר של המוזיקה והאלבום הראשון שלהם היה כמעט כולו על טהרת הצחוק, ול"כנסיית השכל", שהאלמנטים המרוקניים במוזיקה שלהם היו בעיקר טבועים בתוכם, ופחות שולבו שם בכוונה תחילה, "טאנארא" היתה להקה שמלכתחילה החליטה לקחת את שני המאפיינים הכל כך מרכזיים בחיים המוזיקליים שלהם, ולשלב אותם לאחד.

זה מתחיל בתפילה הזאת, "הו אלי", שפותחת את האלבום הראשון והיחיד שלהם וגם סוגרת אותו. בפעם הראשונה היא מקדימה שיר, שמציג בבת אחת את כל האלמנטים המוזיקליים שהם הולכים להשתמש בהם – הרוק הישיר והנקי והאלמנטים האתניים השזורים בו. האיטיות שבמוזיקה שהופכת להיות יותר ויותר מהירה ככל שהשיר ממשיך. בפעם השניה זה מיכה ביטון לבדו, באולפן שהוא מערה, חוזר שוב על התפילה הזו. בין לבין, האלבום הזה מתמקד בעיקר בחיפושים. חיפוש של אהבה, חיפוש של משמעות, חיפוש של עבר שטבע את עצמו חזק מדי באישיות של מי שכתב את השירים. ובכל השירים יש את ההרגשה הזו, של הפשטות והישירות, שמשהו חדש קורה פה. סגנון מוזיקלי חדש שצומח ומתפתח והולך לשנות את הדרך שבה אנחנו כותבים, ושומעים, ביחד שירים.

באתר של מיכה ביטון, סולן הלהקה, כתובה על האלבום הזה שעל הלהקה אמרו בזמנו שהיא הקדימה את זמנה. אני נוטה להסכים – ולא רק זה, אלא שלא נראה שאף להקה אחרת לקחה את מקומה מאז, בנישה הקטנה הזו שהלהקה תפסה, ושלא גדלה מאז. הדבר הטוב הוא, שמיכה ביטון לא נעלם. או יותר נכון להגיד, הוא נעלם לתקופה מסוימת, שבה הוא היה מורה ומחנך של דורות של ילדים, ואחר כך חזר, כדי להוציא אלבום סולו אחד, ועוד אלבום סולו לאחרונה. והוא אפילו מופיע, ביום שני הקרוב, בצוותא, ביחד עם אהוד בנאי, בהופעת בכורה של האלבום הזה.

את האלבום הראשון של טאנארא, שסביר להניח שיהיה קשה להשיג בחנויות, אפשר לשמוע במלואו באתר של מיכה ביטון.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זהו. נגמרו הרעיונות. בהוליווד מוציאים סרט על מגבי שמשות לרכב.