תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית The Beatles

שירי ערש מהמאה האחרונה

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'יימס מודי, סקסופוניסט וחלילן-צד (יש באופן יחסי הרבה כאלה – אורנט קולמן, ג'ו מק'פי – סקסופוניסטים או חלילני-צד או שניהם מוזמנים להסביר למה בתגובות), שלפחות סולו אחד שלו ("I'm In the Mood for Love") הפך לקלאסיקת ג'אז, נפטר מסרטן הלבלב בגיל 85 בשבוע שעבר.

Kickstarter היא פלטפורמה חדשה ומעניינת שמאפשרת לאמנים וליזמים מכל הסוגים לקבל את העזרה של ציבור הגולשים לממן פרויקט – הם מגדירים פרויקט מסוים שהם רוצים להשלים ותג מחיר בשביל הפרויקט הזה, ומבקשים מהאנשים המבקרים באתר להתחייב לתרום למען הפרויקט.  במידה וכמות ההתחייבויות מגיעה לסכום שמבקשים יוזמי הפרויקט, כל התורמים מחויבים לשלם, ובהתאם להחלטות יוזמי הפרויקט בדרך כלל מקבלים משהו בתמורה.  במידה וכמות ההתחייבויות לא מגיעה לסכום, הפרויקט מבוטל והתורמים הפוטנציאליים לא נדרשים לשלם שום דבר.  אני בטוח שהרעיון קסם להרבה מאד מוזיקאים ולכן יש מאות מהם באתר הזה.  אבל כשאחד מהמוזיקאים האלה הוא דייוויד ברוזה, בכל זאת האדם ששמו מתנוסס על האלבום הנמכר ביותר בהסטוריה המוזיקלית של ישראל, זה הופך להיות להרבה יותר מעניין.

2. שירי ערש מהמאה האחרונה

The Cure Lullabies

אחד מהדברים הראשונים שקיבלנו כשעופרי, הבן שלי, נולד, היה מובייל, שהוכיח את עצמו (הוא והקולגות שלו שהגיעו אחריו) כמאד יעיל בהרגעה וביצירת אווירה מעודדת שינה, גם ובעיקר בזכות המנגינות שהוא הכיל – שלושה סוגים של מנגינות קלאסיות, או שירי ילדים, בלופים כמעט אינסופיים.  מסתבר, אחרי המובייל השלישי שניגן בתנאים דומים, שהמנגינות, שכנראה נמצאו כבעלות יכולות פיתוח קוגניטיביות מיוחדות, די חוזרות על עצמן.  ועכשיו, אחרי שאני מכיר בעל פה את מחזור המנגינות של מוצרט ושל בטהובן שמתנגנים מהמכשירים האלה, ואחרי שהם קצת נמאסו עליי ואני מניח שגם על עופרי, אני נזכר בשמועה ששמעתי שאומרת שיש מוביילים, או דיסקים לפחות, של עיבודים תמימים ושירי-ערשיים לשירים מודרניים, כאלה מהשנים האחרונות.  אני לא יודע אילו שירים בדיוק נמצאים שם.  אני רק יכול לנחש שמדובר בשירים הפופיים יותר והמוכרים יותר שעברו במחוזותינו בעשרים השנים האחרונות, נאמר.  אבל אני כן יודע אילו שירים הייתי רוצה שיהיו שם, ולו רק בשביל לאתגר את ההיכרות של עופרי עם מוזיקה בפעם הראשונה:

1   The Cure – Lullaby

The Cure תמיד הצליחו, ב-34 השנים שהם קיימים כבר, ללכת בכיוונים שהם הפוכים לחלוטין ממה שציפיתי להם.  כשציפיתי למוזיקה דכאונית כמו שהם מומחים בה הם הוציאו את "Friday I'm In Love", שאני עדיין רוצה להאמין שהוא פארודיה, או את "Love Cats".  ועל כל "The 13th" באלבום האהוב עליי שלהם יש גם "Jupiter Crash" אחד, אבל "Lullaby" הוא שיר שמצליח ללכת בכיוונים הפוכים לגמרי בתוך עצמו.  מפני שהוא שיר ערש, כמו שכתוב על העטיפה, והוא גם שיר אימה, כזה שמשאיר אנשים ערים, והוא גם מנחם במידה מסוימת, אבל שזורה בתוכו איזושהי נימה של מתח שמתבססת על המוזיקה הקופצנית והמהוססת.  במקרה של שיר מהסוג הזה אי אפשר להסתפק בגרסה פעמונית ומוביילית, אמנם.  חייבים לקבל את החוויה המלאה, שאולי עשויה להשיג את התוצאה ההפוכה מלגרום לילד לישון.  אבל להישאר ער עם ה-Cure זה דבר טוב יותר מלהישאר ער לבד.  המילים, המוזיקה המתוחה והמחודדת והקליפ, בו רוברט סמית׳, מאופר ומפוחד במיוחד, נבלע בסופו של דבר בלועו של עכביש ענקי בזמן ששאר חברי הלהקה, שמתחבאים בארון, מוצאים את עצמם על קצה של צוק, כולם מרמזים שזה לא באמת שיר ערש. ובכל זאת, זה שיר שעוסק יותר בחוסר שינה מבשינה. אבל אני בטוח שבעיבוד הפעמוני-פסנתרי-קלרינטי הנכון, זה יכול להיות שיר מרגיע מאד.

2   Radiohead – No Surprises

אלו הפעמונים, בעצם.  כל שיר שיש בו פעמונים כאלה, בקונפיגורציה הזאת, הופך להיות פוטנציאלית שיר ערש.  במקרה הזה, מדובר גם בקול המרגיע, הישנוני בעצמו, של ת'ום יורק, והמילים הן באנגלית, כך שתינוק בדרכו לישון לא יכול להבין אותן.  אם הוא היה מבין אותן, קרוב לוודאי שלא היה רוצה לישון – "לב שמתמלא כמו מזבלה, עבודה שהורגת אותך לאט לאט, חבורות שלא מחלימות" – השיר הזה הוא בעצם ערימה של דברים שלא באמת שווה לגדול בשבילם.  רדיוהד ממשיכים נאמנה במלאכתם למצוא את כל הדברים הריקים והעכורים בחיים ולהציג אותם באור שהופך את המודרני, הטכנולוגי והחדשני לקצת משעמם וקצת מפחיד.  כשהוא יגדל ויתחיל להבין על מה הם מדברים, אני מניח שאוכל להתחיל להשמיע לו שירים שמחים יותר של רדיוהד, כמו "Killer Cars".

3   The Beatles – Good Night

ג׳ון לנון השאיר אחריו שני בנים כשנרצח, בשבוע שעבר לפני 30 שנים, וכל אחד מהם זכה לשיר קלאסי אחד. ואף על פי ששון לנון, בנו מיוקו אונו, זכה לשיר הכנה יותר וזה שמכיל את אחד המשפטים המוכרים והמוצלחים יותר של לנון, ג׳וליאן לנון, בנו מאשתו הראשונה, סינת׳יה, זכה לשיר שמצליח להיות כנה ונוגה ומגוחך, בבת אחת. לנון לא שר אותו בעצמו, אלא נתן אותו לרינגו סטאר, מה שתורם למקדם הגיחוך בשיר, וסטאר שר את השיר מעל גבי הגלים המרגיעים של תזמורת מיתרים שלמה.

4   Paula Cole – Hush, Hush, Hush

פאולה קול התחילה את דרכה כזמרת ליווי של פיטר גבריאל, ובאלבום הראשון שלה הוא מחזיר את הטובה בשיר ערש יפהפה שבו הוא מגלם את תפקיד המלאך השומר של הילד שזה עתה עצם את עיניו.  מאחורי הקלעים, זה לא שיר כזה עדין ופשוט.  מי שעוצם את העיניים שם הוא לא ילד אלא אדם בוגר, גוסס מאיידס, ומי שמחזיק אותו, רגעים לפני שהוא נרדם, אולי לתמיד, הוא אבא שלו.  ובכל זאת, לפחות כדי לשמור על החזות השטחית של השיר הזה, אסתפק בלא לדעת ואנגן את השיר המרגיע הזה, שעטור בקלרינט ובפסנתר ובקולותיהם המנחמים של קול וגבריאל, כמו שהוא.

5   Jim White – Corvair (Reprise)

קורווייר הוא סוג של מכונית, פונקציונלית אבל לא יפה במיוחד, ובשיר הזה ג׳ים ווייט מתאר מכונית כזו שהפסיקה לעבוד ושמשמשת, במשך שנים, בית מאולתר לציפורים. סוג המכונית הזו, במיוחד במצבה הגרוטאתי בחצר האחורית של מישהו, הוא אחד מהמאפיינים המובהקים של דרום ארצות הברית בעיני ווייט, והדרום עצמו, כמו גם הקונספט של מכונית כמו קורווייר או אפילו של ציפורים, בעצם, מעט רחוקים מהעולם של תינוק, שבינתיים מכיל כמה סביבות שינה וכמה סביבות משחק, אבל השיר הזה מצליח לעשות שני דברים ראויים בבת אחת – גם להרגיע, בעזרת הפסנתר, המלודיה והמיתרים שמשתרכים אחד בשני כמו ענפי השרכים מסביב למכונית, וגם ללמד אותנו שני לקחים חשובים: כל דבר מוצא את דרכו בחזרה לטבע, וכל דבר שמוצא את דרכו במזרה לטבע מוצא תפקיד חדש שם.

6   Patrick Wolf – Ghost Song

יכול להיות שאחת מהסיבות שרוב השירים של פטריק וולף נשמעים כמו שירי ילדים היא מפני שהוא עצמו לא סיים מעולם להיות ילד.  על עטיפת האלבום הראשון שלו הוא מצולם לבוש בבגדים של ילד ממאה אחרת, מחזיק בידו חישוק משחק, שאותו הוא מתכוון לגלגל עכשיו, או שבדיוק סיים לגלגל, על מרצפות האבן של כביש בעיר אירופאית עתיקה.  גם השיר הזה, שהאימה שהוא מייצר והאימה שהוא מבקש לנחם ממנה מרגישים כשזורים אחד בשני, הוא אחד מהשירים שלו שמשלבים ערפל וויקטוריאני עם תקווה בת ימינו.  ואף על פי שהשיר הזה גולש אל מחוזות מעט רועשים יותר, הוא מתחיל באיטיות מלכותית, מלווה במיתרים ובאקורדיון, ובקולו של וולף מנחה את כל מי שמקשיב לו לעבר מחוזות השינה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מחווה ראויה לאמן שנשכח בשנות ה-60, ואולי עכשיו הגיע הזמן לתת לו את הכבוד שבאמת מגיע לו.

Revolution in the Head

1.   לפני הכל

זה לא קשור למוזיקה, ואמנם:  אחת מכיתות י' באחד מבתי הספר בתל אביב יפו מכילה כמות גדולה של תלמידים שידם אינה משגת לממן לעצמם את הנסיעה לפולין בסביבות יום השואה.  מה שיש להם, אמנם, זה את יאיר לפיד בתור מורה והוא כתב עליהם טור ושיכנע אותם לכתוב עצומה כדי לגרום למשרד החינוך להחזיר להם תשובה לגבי הבקשה שלהם למימון, כל תשובה.  הם הגיעו מזמן למספר החתימות שהם רצו להשיג, אבל כל חתימה נוספת משפרת את איך שהעצומה הזאת נראית – אם אתם רוצים לעזור להם, אתם מוזמנים לחתום כאן.

2.   המהפכה התחילה בלעדינו
Revolution in the Headההיכרות הראשונה שלי עם The Wire, על עמוד מסתובב של מגזינים בספריה של בית הספר למוזיקה שלמדתי בו, היתה מפני שת'ום יורק בהה בי כמעט בגובה העיניים, העין החצי סגורה שלו מזמינה אותי לבדוק מה יש להם להגיד, לאחת מהלהקות שאני הכי אוהב, בתוך המגזין.   רדיוהד, שידועים (או לפחות אני מדמיין שהם ידועים) בשנאה שלהם לראיונות חסרי משמעות, דווקא נהנו מהראיון הספציפי הזה.  The Wire, מגזין שמסתכל אחרת על מוזיקה ועל כל דבר אחר שהוא כותב עליו, שאל אותם שאלות שגרמו להם לחשוב – למה השיר הספציפי הזה שלהם נשמע כמו יצירה של המלחין האוונגרדי ההוא, על מה הם חשבו כשהם עברו מהסולם הזה לסולם האחר, וגם, אילו ספרים הם קראו בזמן האחרון שהשפיעו על האלבום שהוציאו באותו הזמן (זה היה "Amnesiac").  ת'ום יורק זרק רשימה של ספרים ואני רשמתי את כולם באדיקות ואפילו הספקתי לקרוא כמה מהם, שהצלחתי למצוא בספריה העירונית.  ספר אחד היה רשום אצלי פרק זמן די ארוך.  "כבר לא מדפיסים אותו," אמרו לי אנשים כששאלתי.  "אם אתה רואה אותו באיזשהו מקום, שים את היד עליו ואל תעזוב."   והנה, כמעט עשר שנים אחר כך, בטיול שגרתי ב-Amazon מתוך כוונה לקנות משהו אחר לגמרי, פתאום ראיתי את הספר הזה – "Revolution in the Head" של איאן מק'דונלד.  הוא נראה חדש, כאילו לא היה נטול הדפסה מעולם.  כמובן שלחצתי מיד על הכפתור ששם אותו בסל הקניות שלי.

הספר, שנפתח בציטוט המוכר (שכמו כל סופר שמכבד את עצמו ואת הביטלס, מק'דונלד לא וויתר עליו) "חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר את זה רק כדי להגיע אליך", לא מכיל בתוכו מילה עובדתית חדשה אחת כמעט.  הוא מכיל, בין הדפים שלו, הקדמה די ארוכה של מק'דונלד שבה הוא מסביר למה העשור שבו הביטלס חיו את חייהם הקצרים כלהקה היה כל כך מיוחד ולמה הביטלס עשו אותו ליותר מיוחד (ההסבר לא כל כך נדוש כמו שהוא עשוי להישמע), ואחר כך את כל השירים שהביטלס הקליטו אי פעם, מסודרים אחד אחרי השני, לפי סדר ההקלטה שלהם.  מק'דונלד מפרט לגבי כל אחד מהשירים את כל הפרטים שמישהו שאוהב את הביטלס והקלטות יכול אי פעם לרצות לשמוע – מי ניגן על מה, מתי, כמה ערוצים הוקלטו, איך הם הוקלטו.   בתוך ההסברים על השירים, הוא שוזר גם הסברים על הלך הרוח של הביטלס באותו הזמן, מה הביא אותם לכתוב את השיר הספציפי הזה ומתי, ותוך כדי ההסברים הוא גם מנפץ אנקדוטות ביטלס שהחזקתי בידענות במשך שנים (למשל, "Fool on the Hill" הוא לא על המהרישי מהש יוגי.  לא בהכרח, בכל אופן;  ג'וד ב-"Hey Jude" הוא אמנם בנו של ג'ון לנון מנישואיו הראשונים, אבל השיר לא נכתב בשבילו על ידי מק'רתני כדי לנחם אותו על גירושי ההורים שלו) ומניח מיתוסים ביטלסיים ידועים בתוך המקומות המיועדים להם ברצף ההסטוריה שלהם (למשל, הוא מסביר מה מקור הקונספירציה של "פול מק'רתני מת" ולמה הביטלס התעקשו לעשות כל מה שהם יכולים כדי לפזר עוד ועוד רמזים לגביה).

כחלק מהמחקר המקיף שערך בשביל הספר (הוא קרא כמעט כל ספר שעסק בביטלס שיצא עד אז – כשיצאו ספרים נוספים, כמו ביוגרפיה של פול מק'רתני, מאוחר יותר, הוא הוציא מהדורה חדשה של הספר כדי לתקן בו פרטים) מק'דונלד קיבל גישה לגרסאות המאסטר של כל השירים שהביטלס הקליטו וזכה לשמוע את כולם, כדי להביע עליהם דעה.  ובנוסף לשלל הפרטים שהוא מפזר בספר, על כל אחד ואחד מהשירים, הוא גם מנתח אותם מבחינה מוזיקלית, ומצליח למפות, לפי הידע שלו לגבי אופי כתיבת השירים של כל אחד מהצמד, כמה בדיוק מכל אחד מהשירים הוא באמת של לנון וכמה בדיוק הוא של מק'רתני.  מק'דונלד לא נותן לעצמו חופש לחפור בתוך האישיות של ארבעת המופלאים.  מדי פעם, הוא מרשה לעצמו להביע דעה על הסיבה להתנהגות כזו או אחרת, לכתיבת שיר כזה או אחר, להימנעות מהוצאת שיר כזה או אחר כסינגל.  אבל בדרך כלל הוא פשוט ממשיך הלאה, כדי לנתח את השיר הבא.

השמועות אומרות שב-2003 מק'דונלד הכין את עצמו להעניק את אותו הטיפול לדיוויד בואי (וכמה הייתי משלם בשביל לקרוא את הספר הזה – שיר אחרי שיר, הקלטה אחרי הקלטה של הגאון הזה), אבל החיים השיגו אותו.  באחד מהימים המאוחרים של אוגוסט, מק'דונלד פתח את דלת ביתו ותלה שם הודעה.  אחר כך הוא נכנס לחדר העבודה שלו וירה לעצמו בראש.  שכנים ששמעו את היריה מיהרו החוצה וקראו את ההודעה על הדלת, שביקשה ממי שקורא את ההודעה להזמין את המשטרה.

אחרי שכל האבק שכך, מק'דונלד השאיר אותנו עם שלושה ספרים, שאת כל אחד מהם שווה להשיג ולקרוא בזכות עצמו.  פרט לספר המקיף והמעניין ביותר על הביטלס שיצא לי לקרוא, הוא גם כתב על שוסטקוביץ', מנתח את כל היצירות שלו בצורה דומה, וספר שמכיל אסופה של הכתבות שלו ממגזינים כמו Mojo ו-Uncut, שנקרא "The People's Music", יצא מעט לפני שמת.

זה הכל להשבוע (שעבר).  עד השבוע הבא – איך מבצעים את שוד האמנות הגדול ביותר בהסטוריה?  לאט לאט, דרך בתי משפט.

40 שנה (כמעט) ל-Abbey Road

1.  לפני הכל

אני נאלצתי לוותר על ההופעה של Okkervil River כדי להיטלטל בנגמ"ש ברחבי הצפון. אבל העדויות אומרות שהיה נפלא, ואני מקווה שגם אתם זכיתם להיות בקהל.

רוצים לראות את Oceansize בארץ? הנה ההזדמנות שלכם לעשות משהו בקשר לזה.  עידו שחם, לשעבר מנהל "השרת העיוור", החליט לעשות מעשה ולפתוח קבוצה בפייסבוק כדי לרכז את כל האנשים שרוצים (מה זה רוצים, מתחייבים) לראות את Oceansize בארץ כשהם יגיעו לכאן.  הלוגיקה היא פשוטה – כמות האנשים שיצטרפו לקבוצה תיתן אינדיקציה לחברות הפקה מקומיות שיש סיבה מספיק טובה להביא את הלהקה לארץ.

והנה עוד הזדמנות לעשות משהו פרואקטיבי – הפעם כדי למנוע ממשהו טוב להפסיק.  ב"רדיו תל אביב", 102FM בשבילכם, החליטו לרענן את האורוות ולזרוק החוצה כל מיני מגישי תכניות שממלאים את התכניות שלהם במוזיקה מעניינת ותופסים מקום טוב שאפשר לשים בו להיטים נבובים.  שרון מולדאבי ודן תורן כבר מצאו את דרכים החוצה, ועכשיו גם "נקודת הג'ק", תכניתו של ג'קי שרגא שמשודרת כבר עשר שנים בימי שבת בחצות, והיא אחת מנקודות האור היחידות לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם עם קצת יותר דיסטורשן ברדיו, נמצאת מתחת לחרב המונפת.  אתם יכולים להביע את מחאתכם בדרך של המאה ה-21 – להצטרף לקבוצה בפייסבוק – או פשוט לכתוב מכתב למנהל התחנה שי בן מאור.  כתובת האי מייל הרשמית שלו היא – shai@102fm.co.il.  כשאתם כותבים, זכרו שגם הוא בן אדם ושהשיקולים שלו להפסיק את שידור התכנית גם הם מוצדקים, לפחות מהצד שלו.  או במילים אחרות, עם סיבות מנומקות למה התכנית הזאת חייבת להמשיך קשה להתווכח.  עם קללות לא רק שקל להתווכח, אלא אפילו קל יותר ללחוץ על כפתור המחיקה.

וגם – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה נפלאה.  שתהיה שנה מלאה התגשמות מוזיקלית, אם לא מצידכם, לפחות מצד האמנים האהובים עליכם.  יש לי חיבה מיוחדת למספר שלוש ולכפולותיו, אני חושב שכל דבר שקשור בהם מביא מזל יותר גדול ממספרים אחרים.  והשנה הקרובה היא, אחרי הכל, תש"ע.

2.  אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר

Abbey Road Al hirschfeldצומת הדרכים השניה הכי מפורסמת בהסטוריה המוזיקלית של האנושות (הראשונה היא כנראה זו של רוברט ג'ונסון), היא כמעט שוממה כרגע. מדי פעם עוברת מכונית ומפרה את השלווה ורק האנדרטה לפסל אדוארד אונסלו פורד, שמשקיפה על צומת הרחובות מהצד השני, זוכרת את כל האנשים שהלכו לאורכו ולרוחבו של מעבר החציה שמאפשר לאנשים לעבור מצד אחד של דרך אבי לצד השני.  היום יום ראשון, שבע בבוקר, בלונדון.  באחת עשרה בבוקר ביום שישי, ה-8 באוגוסט ב-1969, אפשר לצפות שקצת יותר מכוניות יעברו בצומת הזה, ממשיכות את דרכן דרומה לדרך מרי-לה-בון, לנוטינג היל, לקנסינגטון, לצ'לסי.  אבל גם אז, הצומת עמדה שוממה. רק מכונית אחת, שביקשה לעבור מצפון לדרום ביום שישי השגרתי לכאורה הזה, נתבקשה לעצור, במרחק מסוים ממעבר החציה, למשך כמה דקות.  לצלם, איאן מק'מילן, היו רק כמה דקות להפוך את מעבר החציה הזה למעבר החציה הכי מפורסם בהסטוריה המוזיקלית, אולי בהסטוריה בכלל.  אבל כמה דקות הספיקו לו, מפני שלתמונה עצמה קרוב לוודאי שלא היתה חשיבות – על מעבר החציה הזה עברו, אחד אחרי השני, ארבעה האנשים הכי מפורסמים בעולם באותו הרגע – ג'ון הראשון, בחליפה לבנה ונעליים בהתאם.  אלוהים, יגידו אלו שכבר חרטו חריצים חדשים באלבומים של הביטלס ומחפשים משמעויות חדשות במוזיקה שלהם.  אחריו רינגו, בחליפה שחורה – הכומר, לפי אותם אנשים.  אחריו פול.  הוא הולך יחף מפני שהוא מת, ובבודהיזם נהוג לקבור את המתים יחפים.  בסוף, ג'ורג', לבוש בבגדי ג'ינס של קברן.  לרוב האנשים האחרים בעולם, ביום שהאלבום הזה יצא – לפני 40 שנה ובעוד שישה ימים – לא היה אכפת מהמסרים שמועברים, או לא מועברים, על העטיפה.  בתוך כיס הקרטון נחה חתיכת וויניל עגולה שהיתה לה משמעות הרבה יותר תהומית.  זה היה האלבום האחרון של הביטלס. לפחות, האלבום המלא האחרון. האלבום האחרון שהביטלס היו שלמים עם כל דקה ודקה בו.  [התמונה שמשמשת כעטיפת האלבום, אגב, היא אחת מחמש או שש תמונות שונות באותו פורמט,  בכל אחת מהן החיפושית הראשונה, השניה, השלישית והרביעית שצועדים בסך הם מישהו אחר. כך שהסדר, כמו גם קרוב לוודאי הבגדים שלהם, לא באמת אומרים שום דבר.]

האלבום הזה נוצר אחרי רעידת האדמה של סשן ההקלטות הקודם, לאלבום שבאותו הזמן היה אמור להיקרא "Get Back", והפך בסופו של דבר ל-"Let It Be".  ג'ון לנון היה אז על סיפה של תהום התמכרות להרואין, פול מקרתני ניסה בכל כוחו לשמור על הגחלת היצירתית בעזרת כל מיני רעיונות שנדחו על הסף, ובלעג, על ידי לנון וחברי הלהקה האחרים, הריסון זעם בשקט לאורך ההקלטות – בעוד שהחברים האישיים שלו, בוב דילן ואריק קלפטון, חשבו שהוא מוזיקאי מצויין והיו שמחים לשמוע עוד שירים שלו, חברי הלהקה שלו לא היו מוכנים לתת לו את ההזדמנות להציג את השירים שלו.  ג'ון לנון ויוקו אונו רקדו וולס לאורך ולרוחב האולפן בזמן שהריסון ניגן את הבתים של השיר שלו, "I Me Mine", וכשסיים, ג'ון לנון ניגש אליו ואמר לו, "אנחנו להקת רוק'נ'רול."  אחרי שני וויכוחים נפיצים במיוחד עם לנון ועם מקרתני, הריסון הודיע שהוא עוזב את הלהקה. "נתראה בהופעות," הוא הפטיר מאחוריו כשיצא מהאולפן, נכנס למכוניתו ונסע את כל הדרך הארוכה לבית הוריו בליברפול.

כשהריסון חזר, הוא הביא איתו את הקלידן בילי פרסטון, מתוך תקווה שהביטלס יריבו פחות כשמישהו חיצוני נמצא באולפן.  הם התחילו להקליט מחדש באולפנים הפרטיים שלהם, וכשהקלטות האלבום הסתיימו, חברי הלהקה נאחזים בשביבים האחרונים של יכולת העבודה המשותפת שלהם, כל אחד הלך לדרכו, קרוב לוודאי לא מתוך כוונה להיפגש אי פעם שוב באולפן. פול מקרתני לא היה מוכן שאקורד הסיום של הלהקה יהיה כזה אקורד צורם.  הוא נפגש קודם כל עם ג'ורג' מרטין, מפיק הלהקה, והציע לו שחברי הלהקה יתאחדו שוב, באולפן שלהם, ויעשו אלבום בדרך שבה היו עושים אותו פעם.  אחר כך נפגש עם כל אחד מחברי הלהקה האחרים, שגם הם הסכימו לשים בצד את חילוקי הדעות שלהם ולחזור פעם אחת נוספת לאולפן, כדי ליצור אלבום אחרון כמו שאלבום אחרון צריך להיות.

הביטלס התעלו על עצמם בנסיון שלהם להתגבר על חילוקי הדעות שלהם ולחזור להיות הלהקה שהיו פעם.  כשהריסון הציג שירים שכתב בשביל האלבום, אף אחד לא לעג לשירים שלו, וכמות העצות המתנשאות לגבי כתיבת שירים וביצועם על ידי שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה נשארה מינימלית.  התוצאה היתה, קרוב לוודאי, מעבר למה שהריסון ציפה: "Something", אחד משני השירים שתרם לאלבום, היה בעיניהם של לנון ומקרתני אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם נכתבו בשביל הביטלס.  פרנק סינטרה חשב כששמע אותו שזה שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם, וזה השיר השני ברשימת שירי הביטלס עם מספר גרסאות הכיסוי הגדול ביותר (הראשון, ומחזיק שיא גינס למספר גרסאות הכיסוי של שיר של כל אמן בן זמננו, הוא "Yesterday"). את התרומה השניה שלו לאלבום הוא כתב על הדשא בגינה האחורית של ביתו של אריק קלפטון, באחד מהימים בהם לא היה מסוגל יותר לחתום על מסמכים שהציבו בפניו רואי החשבון של Apple Corps, החברה שניהלה את הביטלס.  הוא כתב את השיר, לדבריו, בעקבות הרגשת החופש שהיתה לו באותו הרגע,  מוקף בעצים וציפורים ומחזיק בידיו גיטרה אקוסטית, ולא ברואי חשבון לחוצים ומחזיק בידו עט, וכשיר עידוד לעצמו אחרי השנה הנוראית שעבר.  גם רינגו סטאר זכה בהזדמנות הראשונה שלו לכתוב שיר לאלבום של הביטלס, והוא תרם את "Octopus' Garden", שיר שכתב אחרי טיול בסרדיניה.  אחרי שהתנסה בפעם הראשונה בחייו באכילת תמנון, בעל המסעדה שאכל בה סיפר לו שתמנונים נוהגים לנוע לאורך קרקעית הים, ולאסוף חלוקים, אבני חן וקונכיות, כדי ליצור מהם גנים.  סטאר התלהב מהסיפור וכתב עליו שיר – שעל אף שהוא נשמע כמו שיר ילדים, זכה לשבחים על ידי חברי הלהקה האחרים.  "צריך לזכור שזה השיר הראשון שרינגו כתב," ג'ורג' הריסון אמר, "וזה שיר מצוין."

שאר השירים, כמו בכל האלבומים האחרים של הלהקה, חולקו כמעט באופן שווה בין לנון למקרתני, והפעם, כדי למנוע את חזרתה של רעידת האדמה של הקלטות האלבום הקודם (שיהפוך בעצם להיות האלבום הבא), הם העדיפו להשאיר את חילוקי הדעות, הבעיות האישיות והבעיות הקבוצתיות למילות השירים.  ההחלטה הזאת, וההרגשה הכללית שזה הולך להיות האלבום האחרון של הלהקה וכדי לסיים את הסאגה הארוכה והמוצלחת של הלהקה הם צריכים להיות יצירתיים וחיוביים ככל האפשר, איפשרה לחברי הלהקה להסתכל על דברים מנקודת מבט קצת שונה.  לנון, למשל, יכל להפסיק להתבצר בעמדה הפרטית שלו שבה הוא ויוקו, כמעט אשתו החדשה בזמן ההקלטות, היו צריכים להגן על עצמם מפני שאר חברי הלהקה, ותקע סיכות קטנות וציניות בבלונים של שאר חברי הלהקה וגם שלו עצמו בשיר הפתיחה של האלבום, "Come Together", שבו יש שורה שמוקדשת לכל אחד מחברי הלהקה – "He got Ono sideboard", היא השורה שבחר לכתוב על עצמו.  מקרתני תרם את "You Never Give Me Your Money", שפותח את המחרוזת הארוכה של שברי שירים שממלאת את החצי השני של הצד השני של האלבום, והתכוון לחברת הניהול שלהם, Apple Corps, שהפכה להיות הרבה יותר נטל מעזרה בשבילם במהלך השנים.  שיר נוסף שתרם למחרוזת, "Carry That Weight", מכוון לג'ון לנון – בגלל שאתה הסיבה העיקרית לפירוק הלהקה, הוא רומז במילים המעטות שיש בשיר, אתה תצטרך לשאת את הנטל הזה על המצפון שלך למשך זמן ארוך מאד.

חלק מהשירים האחרים הגיעו במקרה, שברים של קטעי מוזיקה או סיפורים שעברו ליד שני כותבי השירים במהלך העבודה על האלבום.  "Because" נולד כשלנון שמע את יוקו אונו מנגן את "סונטת אור ירח" בפסנתר, והחליט להפוך את סדר האקורדים ביצירה. ההרמוניה שבשיר היתה כל כך ייחודית, כל כך יפה, וכל כך מהותית בשביל השיר, שהוא העניק את קרדיט הכתיבה גם למקרתני ולהריסון, שני הקולות האחרים בשיר.  "Maxwell's Silver Hammer", מבוסס על סיפור שפול מקרתני קרא על סטודנט צעיר בשם מקסוול אדיסון שרצח את חברתו, את השוטר שבא לעצור אותו ואת השופט במשפט שלו באמצעות הפטיש שלו. בדומה לרוב השירים האחרים באלבום, גם השיר הזה היה צריך יותר מ-30 טייקים כדי להישמע בדיוק כמו שהיה צריך להישמע.  לא כמו השירים האחרים באלבום, אף אחד מחברי הלהקה האחרים לא רצו להשתתף ביותר מטייק אחד.  "Mean Mr. Mustard", שיר טיפה פחות מקאברי, מבוסס על סיפור שג'ון לנון שמע על זקן ערירי שהסתיר את הכסף שלו בכל מיני נקודות בביתו כדי שהילדים שלו לא יוכלו למצוא את הכסף כשימות. לנון התייחס לשני השירים האחרונים בזלזול.  את "Maxwell's Silver Hammer" הגדיר בתור "עוד אחד משירי הסבתות של פול," וסירב להשתתף בהקלטה שלו.  רוב שירי המחרוזת מתייחסים ברפרוף לנקודות, מוזיקליות או הסטוריות, בתקופת החיים של הלהקה, קצת כמו סרט רסיסי החיים שעובר לפני עיניו של מי שעומד למות.   שירי רוק'נ'רול פשוטים, קטעי פסנתר, קטעים גרוטסקיים וקריקטוריים, קטעים תזמורתיים, וסיפורים – סיפורים על מעריצות מימי ה-Cavern בליברפול ("Polythene Pam" מבוסס על מעריצה של הביטלס מאותה תקופה שנהגה לאכול קלקר), וסיפורים על מעריצות, מוזרות יותר ואגרסיביות יותר, בימים המאוחרים שלהם בלונדון ("She Came In Through The Bathroom Window" מזכיר סיפור של מעריצה של הלהקה שמצאה סולם בגינת ביתו של פול מקרתני, טיפסה עליו עד לחלון חדר האמבטיה שבקומה השניה, פרצה אל תוך הבית וגנבה משם תמונה של אביו.  הוא נאלץ לברר מי גנב את התמונה ולנהל איתה משא ומתן כדי לקבל את התמונה בחזרה), שברי שירים מהתקופה שלהם ברישיקש, ורשמים שלהם מהתקופה האחרונה, בה שיחות על מוזיקה, פילוסופיה ודת הפכו לשיחות על כסף.  ואחרי הבליל המוזיקלי העשיר הזה, שתי שורות ועולם מוזיקלי שלם מסיימים את התרומה של הביטלס לעשור הזה – "בסופו של דבר," הם אומרים. "האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה משקיע."    האקורד האחרון מסתיים, כלי המיתר מתערפלים, והכל נעלם ומשאיר אותנו מהורהרים, וזה היה יכול להיות סוף נפלא לקריירה המוזיקלית של הביטלס, אבל שש עשרה שניות אחר כך, הביטלס לא יכולים להתאפק, ומוסיפים לאלבום גם את "Her Majesty", שיר בדיחה קצרצר שהיה אמור להיות חלק מהמחרוזת אבל ננטש באיזשהו שלב.  "אל תיקחו אותנו יותר מדי ברצינות," הם כאילו אומרים כשהשיר הזה מסתיים.  הם מזכירים את זה שוב גם כשמחזור שלם של שירים תופס את מקומו של האלבום הזה כדברים האחרונים שאי פעם נשמע מהביטלס כלהקה שלמה – השיר הרשמי האחרון של הביטלס (זאת אומרת, הבי-סייד של הסינגל האחרון של הביטלס) – "You Know My Name (Look Up The Number)" – הוא גם שיר בדיחה שכזה.

בזמן שהקריירה של הביטלס הלכה ודעכה, שקעה אל מתחת לפני המים במהלך ההקלטות של האלבום הקודם ושל האלבום הזה – פחות משבעה חודשים עברו מהוצאת האלבום הזה להכרזה הרשמית על פירוק הלהקה – שאר העולם המשיך להסתובב, להקות הוקמו וננטשו, אמנים חיו ומתו, שירים נכתבו, הוקלטו, ושוחררו לחלל העולם.  האלבום הזה ממשיך להיות אבן דרך מוזיקלית – הוא חודש, במלואו, לפחות ארבע פעמים על ידי ארבעה אמנים שונים (בין השאר ג'ורג' בנסון, כמעט מיד אחרי שהאלבום יצא, ו- Booker T and the MG's).  העטיפה שלו שימשה לכמה וכמה אלבומים אחרים – Red Hot Chilli Peppers בחרו לחזור עליה כמעט בלי בגדים, פול מקרתני עבר שוב על מעבר החציה הזה יותר משלושים שנה אחר כך עם מרתה יקירתו, אפילו הסימפסונים עברו על מעבר החציה הזה.  אבל יותר חשוב מזה – מאות אמנים ולהקות שמעו את האלבום הזה, שוב ושוב ושוב,  וטוו את הגרסאות שלהם, שונות לחלוטין, של הסיום הזה לסיפור של הביטלס.  כמו תמנונים מוזיקליים, מרפרפים בשמונה הזרועות שלהם על קרקעית הים כדי לאסוף מהאלבום הזה את האבנים היקרות והקונכיות שלו, כדי ליצור מהן גנים משלהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ככה נראה "פרויקט המכשפה מבלייר" כשמשתמשים בכל שלושים וחמישה אלף הדולרים.

הביטלס: האלבום הלבן

1. לפני הכל

כבר לפני עשרה ימים, אף על פי שלא הספקתי לכתוב על זה אז, גיאחה אסף ונתן להורדה את המהדורה החמישית (אם כי היא לא נקראת ככה) של "תקשיבו רגע" – סדרת אוספים תקופתיים לא קבועים.  הפעם, האוסף מותאם במיוחד לחורף ואם לסמוך על התוכן המשובח של ארבעת האוספים הקודמים, הוא מותאם במיוחד לחורף מוצלח.

מונטי פייטון החליטו להילחם בעשרות אלפי האנשים שמעלים קטעים מהסרטים והסדרה שלהם ליוטיוב בלי רשותם, ובאיכות גרועה, בדרך הכי טובה שהם מכירים – לתת אותם בחינם בעצמם.  למה שהם נותנים מתווספים, בערוץ שלהם, עוד עשרות קטעים תיעודיים שמספרים על עשיית הסרטים והסדרה, קטעים נדירים וראיונות חדשים.

למתופף ההופעות הבא של Nine Inch Nails קוראים אילן רובין.  הילד בן ה-20 הוא אמנם לא ישראלי בעצמו אבל הוא כנראה בן להורים ישראליים, לפי השם.

וחדשות משמחות לסיום:  ברוס ספרינגסטין יוציא את האלבום הבא שלו, ה-24 במספר, ב-27 בינואר.  מבין שני סוגי האלבומים שספרינגסטין נוהג להוציא, זה יהיה הסוג עם ה-E Street Band.

2.  כדי שהחצי השני יגיע אלינו
The Beatlesהאלבום הכי טוב של הביטלס, בעיניי, יצא היום, לפני 40 שנה.  לא ידעתי על זה אפילו – אני לא נוהג לשים עין על תאריכים חשובים בתולדות הביטלס – והפוסט שהיה מתפרסם היום היה שונה לחלוטין, אם לא הייתי מקבל הודעה מרשימת הדיוור של "הקצה", שבה משדר קוואמי בשעות אלה ממש תכנית ספיישל לציון התאריך הזה.

לאלבום הזה קוראים "האלבום הלבן", אבל בעצם לא קוראים לו ככה.  זה האלבום היחיד של הביטלס שאין לו ממש שם.  כל מה שיש על העטיפה הלבנה לחלוטין (בגרסאות מאוחרות יותר, שם הלהקה הודפס באפור.  בגרסא המקורית של האלבום הוא הוטבע, בלבן, על פני האלבום, כך שהאלבום כולו הוא באותו הצבע) הוא מספר סידורי.  את הרעיון למספר הסידורי הזה הגה מעצב העטיפה, ריצ'רד המילטון – המספר הסידורי נועד לשקף את האירוניה שבמספור אלבום שמודפס בכמה מיליוני עותקים.  את ארבעת האלבומים הממוספרים הראשונים קיבלו חברי הלהקה.  החמישי נמכר לאחרונה במחיר מאד גבוה.  לפני עשר שנים, כשהאלבום חגג את העשור השלישי שלו, יצאה גרסה מחודשת של האלבום שהיא העתק מדויק של התקליט המקורי – כולל עטיפת הקרטון וארבעת תמונות חברי הלהקה בפנים, וכולל המספר הסידורי.

התקופה שבה האלבום יצא – 1968 – היתה תקופה סוערת גם בשביל הביטלס וגם בשביל העולם מסביבם.  הביטלס גילו לאחרונה את המדיטציה הטרנסנדנטלית ונסעו להודו כדי להיות באשראם של המהרישי מהש יוגי.  הם היו אמורים לקחת שם חלק בשעות ארוכות של מדיטציה, אבל גיטרה אחת שהביאו איתם, וביקורים תכופים של לנון בחדר של מקרתני ושל מקרתני בחדר של לנון, הובילו לכך שכשהם חזרו מרישיקש, אותה עזבו במהירות אחרי ששמעו שמועה על נסיון של המהרישי לאנוס את מיה פארו, גם היא חלק מהאשראם באותם חודשים, היו להם ארבעים שירים חדשים.  הם נכנסו מיד לאולפן, והתחילו לעבוד על האלבום הזה, ששמו הזמני היה "Doll's House".

שנתיים לפני הפירוק הבלתי נמנע, הסדקים בין שני "כותבי השירים הכי טובים מאז שוברט" (כמו שהגדיר אותם טוני פאלמר, מבקר של ה-Observer הבריטי, בביקורת על האלבום) ובין שני חברי הלהקה האחרים, שהתחילו להרגיש שהם לא מוערכים באותה מידה על ידי שני כותבי השירים האלה, התחילו להיווצר באולפן.  בלי המצלמות שהחזיקו אותם ביחד, ומסוגלים לסיים אלבום בזמן סביר, באלבום האחרון שלהם, "Let It Be", ובלי האורחים המזדמנים שגרמו להם להתנהג יפה אחד לשני,  לנון ומקרתני התפזרו מהר מאד לאולפנים שונים ולימים שונים, כדי להימנע מלראות אחד את השני שם.  רינגו סטאר עזב את ההקלטות לשבועיים, וחזר רק אחרי ששלושת חברי הלהקה האחרים התחננו שיחזור.  בינתיים, במקביל לתחנונים, הם הקליטו בלעדיו שני שירים שמופיעים באלבום – "Back in the USSR", שפותח את האלבום, ו-"Dear Prudence". אחרי שההקלטות הסתיימו, כל אחד מחברי הלהקה הספיק לעזוב את הלהקה לתקופה כזו או אחרת, כשפול מקרתני, שהיה היחיד מביניהם שהודיע על כך באופן רשמי ב-1970, היה זה שגרם לפירוק הלהקה.

אולי בגלל הסיבה הזאת – אולי בגלל שהצירוף "לנון/מקרתני" שמופיע ליד שמות השירים הוא כל כך חסר משמעות באלבום הזה במיוחד – אפשר לשמוע בדיוק את התרומה של כל אחד מחברי הלהקה לסיבה שהלהקה הזאת שינתה, כמעט לבדה, את הדרך שבה המוזיקה נשמעת היום.  לכל אחד מחברי הלהקה – אפילו רינגו סטאר, שהאלבום הזה מכיל את השיר הראשון שכתב בשביל הלהקה – יש מספר שירים מוגדרים.  השירים הרוק'נ'רוליים יותר, למשל, הם של ג'ון לנון –  שני החלקים (1 ו-9, משום מה) של "Revolution", או "Everybody's Got Something to Hide Except for Me and My Monkey". אבל, מצד שני, גם אחת מהבלדות היותר יפות שבאלבום הזה ושל הביטלס בכלל, "Julia", היא שלו.  פול מקרתני מספק את הבלדות הטיפוסיות שלו, כמו "Martha My Dear", "Blackbird" או "I Will", אבל מצד שני מספק את אחד השירים הכי כבדים שהביטלס אי פעם הקליטו – "Helter Skelter".  הריסון תרם, בין השאר, את "While My Guitar Gently Weeps" ואת אריק קלפטון, והתרומה הצנועה של רינגו סטאר היתה "Don't Pass Me By", שיר קאנטרי.  לא רק שהאלבום הזה מכיל כמות אדירה של שירים – 30 שירים מתועדים, ועוד שברי שירים בין לבין – כמו בלדה אקוסטית של פול מקרתני במרווח שבין שני שירים, או שיר אהבה למלכה אליזבת' שחותם את האלבום.

שפע הרעיונות והסגנונות המוזיקליים החדשים שהביטלס רצו להתנסות בהם הספיקו להם לעוד שני אלבומים, ואז התואר האחד הזה – להקה – לא יכל להיות מספיק יותר להכיל את הכשרונות של ארבעתם.  אבל מהנקודה הכי גבוהה הזאת של הקריירה שלהם, "האלבום הלבן", היה אפשר לראות לא רק את הפירוק הבלתי נמנע שלהם, ואת קריירות הסולו שכל אחד מהם יטווה לעצמו בהמשך, אלא את כל הדרכים המוזיקליות האחרות שהאלבום הזה הולך לסלול.  יום הולדת שמח, אלבום לבן.  עולם המוזיקה לא היה נשמע אותו הדבר בלעדיך.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יחי המרק.

ג'ף באקלי; הביטלס (בקצרה)

1. Last Goodbye (נדוש, אני יודע. מה לעשות)

כשהייתי בן 15, בכיתה י', בחורה בשם רוזה שלמדה איתי שאלה אותי יום אחד אם שמעתי על זמר שנקרא ג'ף באקלי.  באותו הזמן, MTV היתה תחנה ששידרה עדיין מוזיקה, אבל רוב שעות היום הוקדשו ללהיטים (שלא היו רעים אז) ופחות מהן הוקדשו למוזיקה אלטרנטיבית.  לתכנית היחידה שהוקדשה אז למוזיקה אלטרנטיבית, שב-MTV אירופה החליטו לקרוא לה בשם אחר, קראו בארה"ב בשם שמייצג את כמות הזמן שהרשת מוכנה להקדיש למוזיקה שבשוליים – 120 דקות.   בתוך התכנית הזו הבליחו מדי פעם קליפים של אנשים מאד מוכשרים, ביניהם ג'ושוע קדיסון וגם ג'ף באקלי.  לא ממש התעמקתי בשיר שהקרינו אז, אבל בגלל שרוזה (אחת ממגוון של גורמים משפיעים על אהבת המוזיקה שלי באותה תקופה) הזכירה אותו, החלטתי להקדיש תשומת לב מוגברת לשיר – "Grace" – ואני מאד שמח, גם היום, אחרי יותר מעשר שנים, שעשיתי את זה.  כי גיליתי את אחד מהאמנים הכי מוכשרים, הכי יוצאי דופן, עם הקולות הכי מיוחדים, שאי פעם הכרתי – והכל בשיר אחד.

מאוחר יותר, כשביקרתי באנגליה והייתי בדרך בחזרה הביתה, בנמל התעופה, פשפשתי בדיסקים שבחנות הדיסקים הקטנה שהיתה להם נתקלתי בדיסק – באותו השם כמו השיר.  רשימת השירים שמאחור לא גילתה יותר מדי לגבי מה שהולך לקרות בפנים, רק שיר אחד – Hallelujah – גרסת כיסוי ללאונרד כהן?  נתן איזושהי נקודת חיבור, כמו גם שיר הנושא, שכבר הכרתי.  קניתי, טסתי, חזרתי ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי התחברתי לאתר שלו בשביל ללמוד עוד פרטים על האיש הזה.  אחרי שצלחתי את האלבום שוב, ושוב, ושוב.

הדבר הראשון שקידם את פניי היתה ידיעה – על המשטרה, שעדיין שולחת סירות בשביל לחפש את הגופה שלו במי המיסיסיפי.

זה היה השבוע, לפני 10 שנים.  ובין מה שהוא היה אז, זמר צעיר עם גיטרה, מגבר וקול גדול בבתי הקפה של ניו יורק (או אפילו לפני כן, ילד בגיל שלי כשגיליתי אותו, עומד על במה עם גיטרה ושר את "What Will You Say" של אבא שלו, בהלוויה של אבא שלו), למה שהוא עכשיו, איקון של אומה שלמה של סינגר-סונגרייטרים, אדם שבאלבום אחד הצליח לשנות, ולו בקצת, את עולם המוזיקה. קראתי, בכל מיני כתבות שהזכירו את המוות שלו ביום המדויק של עשר-שנים-אחרי (זה היה יום שלישי השנה – ה-29 לחודש), תגובות של אנשים שהעלו ספקולציות לגבי כמה הוא היה מוצלח אם היה נשאר בחיים.  האם האלבום השני שלו היה אגדי כמו הראשון?  והשלישי?  היו כאלה שהשוו, ובאופן מובן, את הקווים המקבילים של מה שיכול היה להיות ג'ף באקלי למה שהפכה להיות אלאניס מוריסט – אלבום ראשון מושלם, אלבום שני ככה-ככה, אלבום שלישי ואחרים שכבר לא שווה להתייחס אליהם.  אני הייתי רוצה לחשוב שג'ף באקלי, שהזמר האהוב עליו לא היה איזו אושיית רוק, או פוסט-רוק, או פוסט-פאנק, מניו יורק, אלא נוסרת פתח' עלי חאן מפקיסטן, לא היה עוצר במסכת השירים חסרת הפגמים שהציג ב"Grace".  את האלבום השני, "Sketches for 'My Sweetheat the Drunk'", הוא לא היה מאשר – מדובר בלא יותר מערימה של סקיצות שחלק מהן לא היו אמורות לראות אור בשום צורה.  אבל יש שם כמה שירים יפהפיים, כמו "Everybody Here Wants You" שהם שונים כל כך מהאלבום הראשון, שאפשר להתחיל ולחשוב, לאילו כיוונים הוא היה מתפתח.  את מידת ההשפעה שלו על מי שבאו אחריו קשה לאמוד, אני חושב.  הוא לימד את Radiohead, ואחר כך גם את Coldplay, שזה בסדר לשיר בפלצטו;  הוא לימד דור שלם של זמרים בודדים עם גיטרה, את כמות העוצמה שאפשר להעביר בגיטרה חשמלית אחת, נכונה, בסט של אקורדים ובמגבר אחד (רק חבל שכל כך מעט אמנים מנצלים את השיעור הזה).  והוא לימד את כולנו להיזכר במה ששכחנו מאז שנות ה-70 – איך אפשר לפסל שיר, עם כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה שיאים ושפלים, ולהפוך אותו למשהו שלם שהרבה יותר גדול מסכום החלקים שלו.

אני נוהג, במסגרת ההופעות שלי (שהלכו והתמעטו בזמן האחרון ואני מקווה שיחזרו לקרות בקרוב – אני תמיד אומר, ומתכוון גם לקיים את ההבטחה הזו, שאני הולך להתחיל להופיע בפורמט ג'ף באקלי – עם גיטרה חשמלית ומגבר, וזהו), להביע את ההערכה שלי לאמנים שאני אוהב, באמצעות נגינה של שירים שלהם.  אני מקווה שככה תהיה הזדמנות לאנשים שרואים את ההופעות שלי, ואוהבים את המוזיקה שלי, להתוודע לאמנים חדשים שאולי לא היו זוכים להכיר לבד.   זה כבר קרה כמה פעמים, ואני שמח על זה.  את ג'ף באקלי (שכבר לא ממש צריך להכיר לאנשים) עוד לא כיסיתי, וזה מפני שאני לא חושב שמצאתי את האומץ להעיז להיכנס לנעליים שלו.   אני עדיין מקווה, שבאיזשהו שלב – ואני יודע שזה יבוא באיזשהו שלב – אני אוכל לבחור את אחד מהשירים שלו, אולי אפילו להיות הצל של הצל שלו ב"Hallelujah", לכוון את האקורד הפותח ולומר – זה בשבילך, ג'ף.

הנה כמה קטעים לזכור אותו עם:

הקליפ שהתחיל את הכל

ג'ף באקלי מבצע את אריית הקינה של דידו מתוך האופרה "דידו ואניאס"

What Will You Say בפסטיבל גלסטונברי, 1995

וכמובן… הללויה

2.  יום בחייו של סרג'נט פפר

השבוע (היום, בעצם)  גם האלבום "תזמורת הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" חוגג ארבעים שנה.  ארבעים שנה, ו"A Day in the Life" הוא עדיין אחד מהשירים המבריקים ביותר שנכתבו אי פעם.  ככה זה.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע מצוין ומלא הפתעות נעימות, ותכינו הרבה זמן פנוי בשביל האתר החדש שהחברה-שאני-עובד-בה קנתה.