The gospel according to whom

1. לפני הכל

כבר לפני עשרה ימים, אף על פי שלא הספקתי לכתוב על זה אז, גיאחה אסף ונתן להורדה את המהדורה החמישית (אם כי היא לא נקראת ככה) של "תקשיבו רגע" – סדרת אוספים תקופתיים לא קבועים.  הפעם, האוסף מותאם במיוחד לחורף ואם לסמוך על התוכן המשובח של ארבעת האוספים הקודמים, הוא מותאם במיוחד לחורף מוצלח.

מונטי פייטון החליטו להילחם בעשרות אלפי האנשים שמעלים קטעים מהסרטים והסדרה שלהם ליוטיוב בלי רשותם, ובאיכות גרועה, בדרך הכי טובה שהם מכירים – לתת אותם בחינם בעצמם.  למה שהם נותנים מתווספים, בערוץ שלהם, עוד עשרות קטעים תיעודיים שמספרים על עשיית הסרטים והסדרה, קטעים נדירים וראיונות חדשים.

למתופף ההופעות הבא של Nine Inch Nails קוראים אילן רובין.  הילד בן ה-20 הוא אמנם לא ישראלי בעצמו אבל הוא כנראה בן להורים ישראליים, לפי השם.

וחדשות משמחות לסיום:  ברוס ספרינגסטין יוציא את האלבום הבא שלו, ה-24 במספר, ב-27 בינואר.  מבין שני סוגי האלבומים שספרינגסטין נוהג להוציא, זה יהיה הסוג עם ה-E Street Band.

2.  כדי שהחצי השני יגיע אלינו
האלבום הכי טוב של הביטלס, בעיניי, יצא היום, לפני 40 שנה.  לא ידעתי על זה אפילו – אני לא נוהג לשים עין על תאריכים חשובים בתולדות הביטלס – והפוסט שהיה מתפרסם היום היה שונה לחלוטין, אם לא הייתי מקבל הודעה מרשימת הדיוור של "הקצה", שבה משדר קוואמי בשעות אלה ממש תכנית ספיישל לציון התאריך הזה.

לאלבום הזה קוראים "האלבום הלבן", אבל בעצם לא קוראים לו ככה.  זה האלבום היחיד של הביטלס שאין לו ממש שם.  כל מה שיש על העטיפה הלבנה לחלוטין (בגרסאות מאוחרות יותר, שם הלהקה הודפס באפור.  בגרסא המקורית של האלבום הוא הוטבע, בלבן, על פני האלבום, כך שהאלבום כולו הוא באותו הצבע) הוא מספר סידורי.  את הרעיון למספר הסידורי הזה הגה מעצב העטיפה, ריצ'רד המילטון – המספר הסידורי נועד לשקף את האירוניה שבמספור אלבום שמודפס בכמה מיליוני עותקים.  את ארבעת האלבומים הממוספרים הראשונים קיבלו חברי הלהקה.  החמישי נמכר לאחרונה במחיר מאד גבוה.  לפני עשר שנים, כשהאלבום חגג את העשור השלישי שלו, יצאה גרסה מחודשת של האלבום שהיא העתק מדויק של התקליט המקורי – כולל עטיפת הקרטון וארבעת תמונות חברי הלהקה בפנים, וכולל המספר הסידורי.

התקופה שבה האלבום יצא – 1968 – היתה תקופה סוערת גם בשביל הביטלס וגם בשביל העולם מסביבם.  הביטלס גילו לאחרונה את המדיטציה הטרנסנדנטלית ונסעו להודו כדי להיות באשראם של המהרישי מהש יוגי.  הם היו אמורים לקחת שם חלק בשעות ארוכות של מדיטציה, אבל גיטרה אחת שהביאו איתם, וביקורים תכופים של לנון בחדר של מקרתני ושל מקרתני בחדר של לנון, הובילו לכך שכשהם חזרו מרישיקש, אותה עזבו במהירות אחרי ששמעו שמועה על נסיון של המהרישי לאנוס את מיה פארו, גם היא חלק מהאשראם באותם חודשים, היו להם ארבעים שירים חדשים.  הם נכנסו מיד לאולפן, והתחילו לעבוד על האלבום הזה, ששמו הזמני היה "Doll's House".

שנתיים לפני הפירוק הבלתי נמנע, הסדקים בין שני "כותבי השירים הכי טובים מאז שוברט" (כמו שהגדיר אותם טוני פאלמר, מבקר של ה-Observer הבריטי, בביקורת על האלבום) ובין שני חברי הלהקה האחרים, שהתחילו להרגיש שהם לא מוערכים באותה מידה על ידי שני כותבי השירים האלה, התחילו להיווצר באולפן.  בלי המצלמות שהחזיקו אותם ביחד, ומסוגלים לסיים אלבום בזמן סביר, באלבום האחרון שלהם, "Let It Be", ובלי האורחים המזדמנים שגרמו להם להתנהג יפה אחד לשני,  לנון ומקרתני התפזרו מהר מאד לאולפנים שונים ולימים שונים, כדי להימנע מלראות אחד את השני שם.  רינגו סטאר עזב את ההקלטות לשבועיים, וחזר רק אחרי ששלושת חברי הלהקה האחרים התחננו שיחזור.  בינתיים, במקביל לתחנונים, הם הקליטו בלעדיו שני שירים שמופיעים באלבום – "Back in the USSR", שפותח את האלבום, ו-"Dear Prudence". אחרי שההקלטות הסתיימו, כל אחד מחברי הלהקה הספיק לעזוב את הלהקה לתקופה כזו או אחרת, כשפול מקרתני, שהיה היחיד מביניהם שהודיע על כך באופן רשמי ב-1970, היה זה שגרם לפירוק הלהקה.

אולי בגלל הסיבה הזאת – אולי בגלל שהצירוף "לנון/מקרתני" שמופיע ליד שמות השירים הוא כל כך חסר משמעות באלבום הזה במיוחד – אפשר לשמוע בדיוק את התרומה של כל אחד מחברי הלהקה לסיבה שהלהקה הזאת שינתה, כמעט לבדה, את הדרך שבה המוזיקה נשמעת היום.  לכל אחד מחברי הלהקה – אפילו רינגו סטאר, שהאלבום הזה מכיל את השיר הראשון שכתב בשביל הלהקה – יש מספר שירים מוגדרים.  השירים הרוק'נ'רוליים יותר, למשל, הם של ג'ון לנון –  שני החלקים (1 ו-9, משום מה) של "Revolution", או "Everybody's Got Something to Hide Except for Me and My Monkey". אבל, מצד שני, גם אחת מהבלדות היותר יפות שבאלבום הזה ושל הביטלס בכלל, "Julia", היא שלו.  פול מקרתני מספק את הבלדות הטיפוסיות שלו, כמו "Martha My Dear", "Blackbird" או "I Will", אבל מצד שני מספק את אחד השירים הכי כבדים שהביטלס אי פעם הקליטו – "Helter Skelter".  הריסון תרם, בין השאר, את "While My Guitar Gently Weeps" ואת אריק קלפטון, והתרומה הצנועה של רינגו סטאר היתה "Don't Pass Me By", שיר קאנטרי.  לא רק שהאלבום הזה מכיל כמות אדירה של שירים – 30 שירים מתועדים, ועוד שברי שירים בין לבין – כמו בלדה אקוסטית של פול מקרתני במרווח שבין שני שירים, או שיר אהבה למלכה אליזבת' שחותם את האלבום.

שפע הרעיונות והסגנונות המוזיקליים החדשים שהביטלס רצו להתנסות בהם הספיקו להם לעוד שני אלבומים, ואז התואר האחד הזה – להקה – לא יכל להיות מספיק יותר להכיל את הכשרונות של ארבעתם.  אבל מהנקודה הכי גבוהה הזאת של הקריירה שלהם, "האלבום הלבן", היה אפשר לראות לא רק את הפירוק הבלתי נמנע שלהם, ואת קריירות הסולו שכל אחד מהם יטווה לעצמו בהמשך, אלא את כל הדרכים המוזיקליות האחרות שהאלבום הזה הולך לסלול.  יום הולדת שמח, אלבום לבן.  עולם המוזיקה לא היה נשמע אותו הדבר בלעדיך.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יחי המרק.