The gospel according to whom

1.   לפני הכל

בשקט בשקט, ולפני האלבום השני שלהם, מגיעים לארץ "Githead", שהם כרגע שניים מיוצאי "מינימל קומפקט" – מלכה שפיגל ומקס פרנקן, קולין ניומן, שהוא בעלה של שפיגל ואיש Wire לשעבר, ורובין רמבו, שהוא גם Scanner.  הם יופיעו ב"ברזילי", ב-18 לדצמבר.  ולא רק שהם יופיעו, הם גם יביאו איתם את אלכס פטרסון, חצי The Orb, כדי לתקלט בזמנים שבהם הם מכוונים את הכלים, או בכלל.

2.   האם כל זה היה שווה את זה? (תשובה בסוף)

יש אנשים שיודעים, כמעט מהרגע שהם נולדים, שהם מיועדים למשהו גדול יותר.  הם זזים מהר יותר מכולם, הם נושמים אוויר אחר.  הם רואים הרבה יותר רחוק, והחיוך שלהם אומר שהם מסוגלים לראות שם, באופק, את מה שהם אמורים להיות, רק מחכה להם. נפוליאון בטח היה כזה.  אולי גם צ'רצ'יל.  ואלביס.  גם פארוק בולסארה, שנולד בזנזיבר ב-1946, היה ילד כזה.  כשגדל, הוא גם התאים לעצמו שם לרוח התזזיתית ולשאיפות הכוכבות – פרדי מרקורי, הוא קרא לעצמו, על שם המתכת הזאת שמתרחבת, מנסה לברוח מהגבולות שהציבו לה, כשהיא מתחממת.

הוא חי את החיים שלו כדי לאשש את השם הזה, ואת העובדה שהוא היה, אולי, כוכב הפופ הכי מוצלח שההסטוריה המוזיקלית ידעה (לפחות לדעתי, בכל אופן) – ב-1971, כשהוזמן לבקר חבר בחדר החזרות שבו ניגן עם הלהקה שלו, "Smile", הוא חייך את החיוך המפורסם שלו וגנב את כל הלהקה מתחת לאף של טימותי סטאפל.   בכל מקום שבו חילוקי הדעות המוזיקליים שבלהקה איימו להתגבר על החברות התמידית ביניהם, והתרומה של כל אחד מהם למכלול שהיה Queen, פרדי מרקורי הניח את עצמו בצד שבסופו של דבר הפך למנצח.  מה שהיה נוח, מכיוון שחילוקי הדעות המוזיקליים האלו תמיד חצו את הלהקה לשני חלקים שווים – שניים בעד, שניים נגד.  הרווח, אגב, הוא כולו שלנו.  אם לא ההתעקשות של פרדי מרקורי על כיוון מוזיקלי יותר פאנקי, לא היה לנו את "Another One Bites the Dust".  וגם לא את "Hot Space", האלבום האהוב עליי שלהם.  ואל מול הסופרסטאריות הזאת, שהוא הפגין בכל מקום שרק יכל – כולל כמה מקומות שבהם אף אמן אחר לא הרשה לעצמו להופיע, כמו דרום אפריקה בזמן האפרטהייד, היו החיים הפרטיים שלו, שהוא הפריד מהחיים הציבוריים שלו בקנאות שכוכבי הפופ של היום יכולים רק לדמיין אותה.   בשנות ה-80, כשמחלת האיידס התחילה להיראות כמו מגיפה ללא מרפא, וכששמו של כמעט כל הומוסקסואל שהוא חלק מעולם הבידור נקשר בה,  גם פרדי מרקורי לא הצליח להימלט מהתקשורת, שמדי פעם ניסתה לאוורר כסיפור את מחלת האיידס שיש, או אין, לו.  הוא הכחיש בתוקף במשך שנים.  הוא הודיע שהמחלה היא נוראית, ושהוא ראה חברים שלו מתים ממנה, אבל שהוא עצמו נקי ושהוא הסיק את המסקנות מהמחלה וסגנון החיים שלו השתנה.  הוא התפרץ לעבר כתב ששאל אותו, בפעם המאה ואחת, אם הוא חולה באיידס: "אני נראה כמו מישהו שחולה באיידס?"  אבל שנות ה-80 הלכו ואזלו, וגם היכולת של פרדי מרקורי להסתיר את העובדה הזאת מהעולם הפסיקה להיות אפשרית.

ֿשני האלבומים האחרונים של Queen כלהקה שכל חבריה חיים, "The Miracle" ו-"Innuendo", הם אלבום של סיום, של חשבון נפש, של הרגשה שמשהו הולך להיגמר – את זה אפשר לראות בעיקר בדיעבד.  האלבום האחרון נעשה אחרי שפרדי מרקורי סיפר לחברי הלהקה האחרים על המחלה שלו, אחרי שגם מהם הסתיר את העובדה במשך שנים.  הוא נעשה באווירה הרבה יותר אוהדת ונעימה מהאלבומים האחרונים, ומהעובדה שהלהקה לא הקליטה שום דבר ולא הופיעה במשך שלוש שנים שלמות.  שניים מהשירים שם הם שירים שבאופן גלוי אוספים את כל החוויות של הלהקה ומביטים אחורה בנסיון להבין אם, כמו שמו של אחד מהשירים, כל זה היה שווה את זה.  "מה נשאר לי לעשות בחיים האלה? האם השגתי את מה ששמתי על הכוונת?" פרדי מרקורי שואל בשיר שהוא מורכב, מבחינה מוזיקלית, אולי יותר מ-"Bohemian Rhapsody" – בשיר שאורכו יותר מדקה פחות מ-"Bohemian Rhapsody".    שנתיים מאוחר יותר, "Innuendo", האלבום האחרון של Queen,  מוקלט מתוך ידיעה שכל אחד מהשירים עלול להיות האחרון שהם מקליטים.  בסופו של דבר, הם הצליחו להקליט כמעט שני אלבומים שלמים במהלך התקופה הזו, שהקציבו לעצמם.  את שאר השירים שהוקלטו אז הם אספו אחרי מותו של פרדי מרקורי, והוציאו כ-"Made in Heaven", שהעטיפה שלו מציגה את הפסל של פרדי מרקורי, שחברי הלהקה, חבריו של פרדי מרקורי והמשפחה שלו תרמו לעיר השוויצרית מונטריי, שבה הקליטו את רוב האלבומים שלהם בשנות ה-80.    בשביל האלבום האחרון הזה, פרדי מרקורי הציג שיר סיכום ופרידה נוסף, הפעם באמת אחד מהאחרונים שלו.  את הקליפ לשיר הזה הם צילמו במאי של אותה שנה.  פרדי מרקורי כבר נראה חולה, בצורה כזו שהיה קשה מאד להסתיר את זה.  השמועה אמרה, שבשביל צילומי הקליפ הבגדים שלבש רופדו בעוד בגדים, מתחת להם, כדי לא להסגיר את העובדה שהוא רזה בצורה חולנית.  אחרי שסיימו את התחייבויותיהם הלהקתיות, פרדי מרקורי פרש לביתו ולא יצא משם יותר.  ההתעניינות של התקשורת, שלא הפסיקה לנסות ולאוורר את סיפור האיידס מדי פעם גם עם תחילת שנות ה-90, רק הלכה וגברה.  ביום שבת, ה-23 בנובמבר, פרדי מרקורי החליט שנמאס לו.  הוא הוציא הודעה לתקשורת ובה הודה שהוא חולה באיידס. הוא ביקש שהציבור יעזור לרופאים שלו ולעולם למצוא תרופה למחלה הנוראה הזו.  הוא אמר שהוא ביקש להסתיר את המחלה עד עכשיו כדי לא לפגוע באנשים שקרובים אליו.  הוא אמר שהוא ימשיך לשמור על החיים הפרטיים שלו רחוקים מעיני המצלמות, מעטי הכתבים.  הוא לא זכה לשמור עליהם יותר מדי זמן – קצת יותר מיממה אחר כך, בבוקר יום ראשון, ה-24 בנובמבר, הוא מת.

אם היה חי, פרדי מרקורי היה היום בן 62.  הוא היה קרוב לוודאי שבע מהופעות, מקליט אלבומים מדי פעם עם שאר חברי הלהקה המזקינים, מתראיין לעתים רחוקות מדי ומחייך את החיוך המפורסם שלו כשהוא נזכר בימים ההם, שבהם Queen מילאה אצטדיונים בריו.  אבל הוא לא חי – הוא מת כבר 17 שנים, והחיים ממשיכים בלעדיו.  הלהקה שלו ממשיכה עם זמר אחר (ואני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על זה), זמרי היפ הופ לוקחים שירים שלו ועושים בהם שמות, חלקם טובים, חלקם פחות טובים.  לפרדי מרקורי עצמו, אני חושב, לא אכפת.  על איזה ענן שזה לא יהיה שהוא יושב עכשיו ומביט למטה על העולם שהוא עזר ליצור, הוא בטח לא מתחרט על דבר – לא על דבר שהוא עשה ולא על דבר שאחרים עשו אחריו.  "אם היתה לי את ההזדמנות, האם הייתי חווה את הכל שוב?"  הוא שאל את עצמו בראיון פעם.  "כן. אולי בצורה קצת שונה."   ואחרי חמש וחצי דקות של תהפוכות מוזיקליות שרק Queen יכולה להעביר בצורה משכנעת, ואחרי מילים שמסכמות, ושואלות, ומוכיחות, פרדי מרקורי מגיע למסקנה הבלתי נמנעת בשבילו – "האם זה היה שווה את זה?  כן, זו היתה חוויה ראויה."