The gospel according to whom

1. לפני הכל

מתקפת ההופעות מחו"ל בהמשך השנה מאיימת להגיע לממדים של הופעות מחו"ל זה דבר שבשגרה, והנה כבר הגיע תורם של הרכבים מעט אזוטריים שרק מתי מעט אנשים מתכוננים אליהן מראש, ואנשים אחרים (אני, למשל), הולכים ומקשיבים למוזיקה שלהם ואומרים לעצמם, "זה באמת נשמע מעניין".  למשל:   Cut Hands, הוא הרכב של וויליאם בנט, שהיה פעם חלק מ-Whitehouse, והם מגיעים לישראל (ומשום מה אני לא מצליח למצוא אינפורמציה לגבי מתי ואיפה.  אם כי אני בטוח שלא חלמתי שתהיה הופעה בישראל – זה יהיה חלום מאד ספציפי ולא מובן);  ו-Spiritual Front, להקה מרומא שחבריה מגדירים את המוזיקה שלהם כ"פופ התאבדותי ניהילסטי", זאת אומרת אימו (הם לא להקת אימו.  הם עושים מוזיקה שנשמעת כמו גרסאות חדשות ורעננות לפופ איטלקי ישן), מגיעים ל"לבונטין 7" ב-22 בינואר 2016.

U2, שתפסו את מרבית הפוסט בשבוע שעבר, הולכים לצלם הופעה שלהם בפריס בנובמבר ולשדר אותה ב-HBO באותו היום. גם סרט תיעודי שמתאר את כל התהליכים הטכנים שמאחורי מסע ההופעות שלהם הולך להיות מצולם, ודווקא הסרט השני מעניין אותי יותר – בלי קשר ללהקה עצמה, זה מאד מעניין לראות איך מסע הופעות בסדר גודל כזה מתחיל להיבנות.

2. Suede, היכל מנורה מבטחים (יכול להיות שהשם שלו ישתנה עד מועד פרסום הפוסט), תל אביב, 30 ביולי 2015

אני יכול רק לדמיין מה עבר לברט אנדרסון בראש כשהוא פסע מאחורי הקלעים אל הבמה בתחילת הערב של Suede בהיכל מנורה מבטחים אתמול.  הפרצוף שלו היה מעט מופתע ומחויך, ובנסיון ראשוני לנתח את העניין אני חושב לעצמי שהוא כבר הספיק לראות את האולם שלפניו מואר בהזדמנות אחת לפחות מוקדם יותר היום, אבל אולי אז הרחבה שלפניו היתה ריקה וראויה יותר להופעת רוק, ועכשיו היא היתה מלאה בכסאות.   שורות ארוכות של כסאות שחורים (נוחים אמנם), שמחוברים אחד לשני ברצועות וולקרו זמניות, ועליהם יושבים אנשים ומחכים בסבלנות למוצא פיו.

כשקנינו את הכרטיסים להופעה תהינו, בינינו לבין עצמנו, איך הולכת לעבוד בדיוק הופעה של להקה כמו Suede במקום שיש בו מושבים מסומנים.  בדקנו, פעם אחת ואז שוב, את שרטוט האולם, וכן – זה נראה כמו כסאות.  כמו שורות של מושבים שמסודרים אחד אחרי השני.  בהזדמנות הקודמת והראשונה שיצא לי לראות הופעה באותו היכל (שאז היה היכל נוקיה), הבמה היתה מסודרת לאורך הרחבה והיתה גדולה יותר, ואני ישבתי ביציע ואפילו לא זוכר אם היו כסאות מסודרים ממש מול הבמה.  בזמנו, זה נראה כמו סידור הגיוני – המושבים, והמרחק הזה מהבמה, במיוחד ברגע האחרון של ההופעה כשמייק פאטון החליט להפגין את יכולותיו הקוליות, הוריד את המיקרופון והמשיך לשיר ככה.  וכולם, עד אחרוני היושבים בשורות העליונות ביותר של היציעים, שמעו אותו.   את התשובה לתהיה שלנו קיבלנו בשלב מוקדם מאד של המופע – האנשים שכבר מראש תכננו מה לעשות, ואולי היו כבר למודי הופעות באותו אולם, כבר נעמדו לצידי איזור הכסאות ששילמו במיטב כספם להיות חלק ממנו, וכשההופעה התחילה הם נהרו לקדמת הבמה ועמדו שם, צמודים לברט אנדרסון ולזיעה שלו, כמו שאמור להיות בהופעת רוק מהסוג הזה.  אחרים נעמדו ליד הכסאות שלהם, ותוך כדי ההופעה אזרו אומץ והתקדמו קדימה, ככל שהכסאות עצמם בשורות שלפניהם התפנו מאנשים שנעמדו וגם הם התקדמו קדימה.

אבל נחזור אחורה מעט, להופעה שלפני.  מי שנבחר לחמם את Suede היו סיאם, להקה שצברה מוניטין כמעט אגדי בימי הניו ווייב-פוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 בתל אביב, וזו היתה הופעת איחוד חד פעמית שלה, במרחק של שבע שנים מההופעה הקודמת.  מאחר ואני מכיר את סיאם רק כצמד – ג'ף שפירו בשירה וגיטרה והדר גולדמן בכינור ורעשים לא הגיוניים אחרים, הייתי מופתע לראות את יוסי פיין ודני מקוב (ועוד קלידן-מחשבן לא מוכר) עולים לבמה גם הם.  מחקר קצר אחר כך גילה שהם בעצם היו חלק מהלהקה כמעט מלכתחילה.  המוזיקה שלהם עדיין היתה מעולה, אחרי כל השנים האלה, אם כי הסאונד של האולם לא היטיב איתם.  היה נראה שגם בצד שלהם, מול המוניטורים, הסאונד לא היה מוצלח במיוחד, מפני שעברו שלושה שירים עד שג'ף שפירו הצליח לשמוע את עצמו במוניטורים ולא לזייף.  מדי פעם אחד מהכלים האחרים תרם לזיוף, מה שהפך את הסאונד שלהם לרק יותר טוב – זה מה שקורה כשהרבה מהסאונד שלך מורכב משכבות של רעש נפלא.  סיאם ירדו אחרי שישה או שבעה שירים וההמתנה לסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו באולם הלא-הגיוני-להופעת-רוק הזה התחילה.

מה שטוב ב-Suede הוא שהם מצאו דרך מקורית לבטל את התקווה, שלעתים קרובות מהולה באכזבה, שההופעה עומדת להתחיל, כשהאורות כבים ואז נדלקים שוב, או כשמישהו עולה לבמה ומרשרש שם בבגדים כהים ותוך מאמץ להיות בלתי נראה.  במהלך הדקות שעברו מילאו את הבמה בעיקר חבורה של אנשים גבוהים, כסופי שיער ובריטיים, שהיו בעליל לא Suede.  אבל אחר כך – מי שמכיר הופעות קודמות של Suede יכל לזהות את צלילי המקהלה והמיתרים שמסמנים את תחילת ההופעה שלהם, והאולם החריש.

חברי הלהקה עלו לבמה לפי הסדר שבו הם עומדים על הבמה (דבר הגיוני לכל הדעות), וגם התחילו לנגן לפי הסדר הזה.  ניל קודלינג, מסתתר מאחורי ערימת שיער, התיישב ליד הקלידים, ואחריו מאט אוסמן, וסיימון גילברט, וריצ'רד אוקס, והצלילים שפתחו את ההופעה מטעם הקלידים גם הם חשפו בפני הקהל במהירות מה הולך לקרות.   "Europe is our Playground", בי-סייד שהוא חלק נפוץ מאד בהופעות שלהם, מאז ההופעה השניה שלהם בארץ, היה בחירה מאד לא שגרתית ומוזרה להתחיל בה הופעה.  זה שיר שקט ואיטי, שזוחל לעבר הפזמון שגם הוא לא פצצת אנרגיה, והוא התחיל את ההופעה באווירה מהוססת ולא ברורה.  בניגוד לשאר השירים, שחלקם נוגנו במהירות שנשמעה לי כמעט פי שתיים מגרסאות האלבום שלהם, את השיר הזה הם התעקשו לעשות באיטיות המלכותית הרגילה שלו.  רק אחר כך ברט אנדרסון התפנה להגיד שלום לתל אביב, ולפתוח בשיר שבאמת היה אמור להתחיל את ההופעה – "She".   אולי, מחשבה עברה בראשי, הם החליטו לפתוח עם השיר הזה כי הם שמעו על האירוע המכוער והמזוויע שהתרחש בירושלים מוקדם יותר באותו היום, אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי זה, וההופעה המשיכה עם שירים שהכריחו את הקהל לקום, ולהשתתף ולהתנועע, והמחשבה הזו נשכחה ממני.

אחרי "She", שאר השירים הגיעו בקצב מסחרר – אחד מתחיל כמעט לפני שהקודם נגמר.  הם עברו על רוב הלהיטים שלהם כדי לוודא שאף אחד בקהל לא נשאר לא מרוצה –  "The Drowners", ו"Metal Mickey", ו-"Animal Nitrate", שלושת הסינגלים הראשונים שהכירו את Suede לעולם ב-1992, וגם "So Young" בהמשך הערב; כמה שירים, חלקם לא טריוויאליים, מ-"Dog Man Star", שאם אני מבין נכון 20 שנה להוצאתו הוא סוג של האירוע שבזכותו Suede מופיעים בכל מיני מקומות עכשיו, וכמה מהלהיטים הנדרשים מ-"Coming Up" (אם כי, תודה לאל, לא "Saturday Night"), ואפילו שני שירים מהאלבום האחרון.   למיטיבי הלכת, Suede הציעו גם את "To The Birds", עוד בי סייד, בביצוע נפלא, ואפילו שיר חדש.

"אני רואה שיש פה כסאות," ברט אנדרסון אמר, רגע לפני שהם ניגנו את השיר החדש, השקט והיפהפה הזה, "I Can't Give Her What She Wants", מתייחס סוף סוף לפיל השחור שבאמצע החדר.  "אבל אני רוצה שנדמיין שאין פה כסאות.  אם תקומו, ותתנועעו ותשתוללו, האווירה של ההופעה הזו תהיה הרבה יותר טובה.  אבל עכשיו לא צריך.  זה שיר חדש, והוא שיר שקט."  ואז הוא כרע בקדמת הבמה ושר את השיר החדש, מלווה רק בגיטרה של ריצ'רד אוקס ובקלידים של ניל קודלינג.  ואז הוא קם, והקלידים ליוו את הלהקה אל תוך "Everything Will Flow", והווילון הסגול והסולידי שמאחוריהם סוף סוף ירד וחשף מסך שעליו הוקרנו, ברוב המקרים, לאורך שארית הערב, עטיפות הסינגלים שהלהקה ביצעה מתוכם שירים.

ברט אנדרסון הוכיח שהגיל לא משחק תפקיד כשהוא עולה לבמה, והעביר כמעט את כל ההופעה, למעט שניים או שלושה שירים שבהם התיישב או כרע בקדמת הבמה, או על אחד מהמוניטורים, בריצות וקפיצות מטורפות לאורכה ולרוחבה של הבמה, ובסיבובים שנראו מעט מסוכנים של המיקרופון מעל לראשו.  בהזדמנות אחת, מרשימה, הוא הניף את המיקרופון מעליו עם מספיק כבל כדי שהמיקרופון יעביר מעגל רחב במיוחד, מעל הבמה ומעל הקהל, וכשהשיר הסתיים הוא נתן למיקרופון להיכרך מסביבו, מודע בדיוק לכמה הפעולה הזו הולכת להאט את מהירות הסיבוב של המיקרופון.  רק המחווה הזו זכתה לתשואות משלה, בנוסף לאלו שהשיר הרוויח.  מאחר ואנדרסון הוא בכל זאת לא אדם צעיר, הוא הגיע לשיר האחרון בסט המרכזי של ההופעה כשחולצתו ספוגה בזיעה מכל הכיוונים ואחרי שכבר איבד כל תקווה להצליח לסדר אותה מחדש כדי שלא תתנפנף ברוח שמגיעה מהמאוורר שהוצב בקדמת הבמה.  "כיף לכם?" הוא שאל רגע לפני שהלהקה פצחה ב-"Beautiful Ones", השיר האחרון של הסט העיקרי, והקהל הגיב בתשואות.  "אז הכיף הזה הולך להיגמר."  קריאות ברורות של אכזבה נשמעו מהקהל, אבל גם השיר האחרון היה עמוס באותה האנרגיה שליוותה את כל השירים הקצביים יותר של הערב, וכשהלהקה ירדה מהבמה מחיאות הכפיים ליוו אותם עד לרגע שהחליטו לעלות.

"אני רוצה לעשות ניסוי", ברט אנדרסון אמר כשעלה לבמה, רגע אחרי שניל קודלינג התייצב מצד שמאל וריצ'רד אוקס מצד ימין, כל אחד חמוש בגיטרה אקוסטית, והמשיך להעביר מסר של חיזוק כשהוא מסביר לקהל שכל אחד יכול לשיר.  אחרי המסר הזה הלהקה פצחה בביצוע אקוסטי ל-"She's In Fashion", שאף שהיה אנמי מעט, זכה לתמיכה מהקהל שברט אנדרסון ביקש כשהוא העביר את המיקרופון לקהל ונתן לו לשיר.  שאר הלהקה הצטרפה מיד אחר כך לשיר אחד אחרון, "New Generation", כשבסיומו ברט אנדרסון הודה לנו ואמר שהיינו קהל מושלם.  קהל מושלם זה טוב.  אם רק האולם להופעה היה מושלם, והיה יכול לתעל את האווירה הנכונה והאנרגיות הנכונות, ההופעה הזו היתה אולי ארוכה יותר ומלאה יותר בשיאים מוזיקליים.

עכשיו, שישי בבוקר, ברט אנדרסון וחבר מרעיו אולי מטיילים באיזשהו מקום בארץ, ואולי כבר המריאו בדרכם חזרה אל הממלכה הגשומה בדרך כלל שלהם (אם כי חמה כמו פה עכשיו [תיקון לאחר פרסום פוסט שקיבלתי מחברים בלונדון:  19 מעלות שם וגשם כל יומיים. במקרה היום אין. לא חמה כמו פה, אם כן.]).  ואנחנו נותרנו עם הופעה מוצלחת מאד שהיתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת.  Suede  יחזרו לפה להופעה שישית, אם יחזיקו מעמד בשלוש השנים הקרובות, מפני שהם אוהבים את ישראל ואת הקהל שלהם כאן (ההופעה הזו, אחרי הכל, נקבעה במיוחד לישראל.  זו לא תחילתו ולא סופו של שום מסע הופעות שלהם שאני יודע עליו).  לנו רק נותר לקוות שההופעה הזו תיקבע במקום גדול מעט יותר שבו ברט אנדרסון יוכל להשקיף מהבמה על הקהל שלפניו, כשהוא עולה על הבמה בתחילת ההופעה, והפרצוף המופתע שלו לא יהיה מנוכחותם של כסאות לפניו, אלא מנוכחותם של אלפי אנשים שמתפרשים לאורך המדשאות של פארק הירקון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שסיים לשחק את אותו התפקיד במשך 12 שנה בשנה שעברה, אית'ן הוק מתפנה להצטרף לכמה בוגרים של "הארי פוטר" לסרט מאד מטריד.

1. לפני הכל

סוג של סגירת מעגל:  דיוויד בואי נשמע כמו סווייד.  גם סווייד נשמעים כמו סווייד.  עוד לגבי זה בהמשך.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ייסון מולינה, הוא Songs:Ohia וגם Magnolia Electric Co., מת מסיבוכים שקשורים באלכוהוליזם ביום שבת הקודם בגיל 39.  אני חייב להגיד שאני לא מכיר לעומק אף אחד מהשירים שלו, אבל מוות של יוצר כל כך פורה בגיל כל כך צעיר הוא תמיד דבר רע.

2. לקפוץ מעל המכשולים האלה

יש צליל מוזר באוויר מעט אחרי שמסתיים השיר הראשון באלבום החדש של סווייד, "Bloodsports", אבל הוא לא בוקע מהרמקולים או האוזניות שדרכם נשמעת המוזיקה אלא מבעד לחלונות בכל המקומות בהם מעריצים ומעריכים של סווייד מאזינים לאלבום הזה בפעם הראשונה. זה צליל של אנחת רווחה קולקטיבית. מאז שהידיעות הראשונות על האלבום הזה התחילו לרחף בין העננים של האינטרנט, אותם מעריצים ומעריכים המתינו בציפיה דרוכה לרגע שהאלבום ייצא. דרוכה, כי מצד אחד עברו אחת עשרה שנים, וגם סווייד רוצים סוף סוף לחזור להישמע כמו סווייד, אבל מצד שני, האלבום האחרון שלהם היה ״A New Morning", חוויה מוזיקלית שכל המעורבים בה היו מעדיפים לשכוח.
מאז שהלהקה החליטה לא להתחייב על שום פעילות משותפת קרובה (הם לא התפרקו מעולם באופן רשמי,  אבל ההודעה שלהם – "לא ייצאו אלבומי אולפן חדשים עד שהזמן יהיה נכון מבחינה אמנותית לכך" – היא אחת מהדרכים הכי מפותלות שיש להגיד "אנחנו מתפרקים") הרבה דפים הועברו בדברי ימי ההסטוריה של הבריט פופ. ברט אנדרסון הוציא ארבעה אלבומי סולו והתאחד עם ברנרד באטלר בדמות The Tears כדי להוציא אלבום אחד ולהבין למה דרכיהם נפרדו מלכתחילה, והלהקה חזרה למספר הופעות, אחת מהן בישראל, שהובילו במסלול הנכון לאלבום.
האלבום נפתח ב-"Barriers", שיר שהלהקה הוציאה כמה חודשים לפני האלבום כדי לבחון את השטח, וכבר מהצלילים הראשונים אפשר להבין שחברי הלהקה לא הגיעו לבחון את השטח, אלא לסלול אותו מחדש. התופים של סיימון גילברט והבאס של מאט אוסמן, שלא איבדו גרם מהעוצמה שלהם מאז שנות ה-90, מסמנים את השביל ברבעים מקוטעים, הגיטרה של ריצ׳רד אוקס מתווה קו מלודי מרחף באוויר והקלידים של ניל קודלינג מוצאים את המקום הראוי להם, ברקע ללא הפרעה, ואז ברט אנדרסון תופס את מקומו ליד המיקרופון וכל מה שאני רוצה לעשות כמאזין הוא לזרוק לפניהם את השטיח האדום ולסמן להם את הכיוון שבו הם צריכים ללכת.
כשברט אנדרסון התבקש, בראיון לקראת צאם האלבום, למצוא איזושהי מקבילה לסאונד של האלבום בהסטוריה שלהם, הוא בחר לומר שהאלבום הוא שילוב של ״Dog Man Star" ו-״Coming Up", וזה בדיוק הצומת בו אנחנו רוצים למצוא אותם כשהם חוזרים מהגלות הזו של אחת עשרה השנים, רגל אחת בעולם האפל, הלא ברור , שבו המוזיקה היא חדשנית ולא מובנת מאליה, והרגל השניה בעולם מעט בוהק יותר ומלא באור זרקורים, שבו סווייד הם סופרסטארים שמחיים מחדש את הגלאם, שוב סגנון מוזיקה צבעוני כדי לבלוט בצורה יוצאת דופן מול המציאות האפורה שמסביב. אבל, לפחות לפי סרטוני הקלטות מהאולפן שלהם שמצאו את דרכם ליוטיוב, אחת עשרה השנים האלה הותירו בחברי הלהקה את אותותיהן. ברט אנדרסון הוא כבר לא הנחש הצבעוני מ-״Animal Nitrate", והקמט הבודד החרוש במצחו מעיד על כמה שנים של הרהור ושל מבט לאחור.
ומצד שני, שום דבר מהשנים שעברו לא נתן את אותותיו במוזיקה של חברי הלהקה. היא עדיין חיה ומחייה, בועטת במקומות הנכונים ומלטפת במקומות אחרים, כמו שעשתה בימים הטובים ההם, של שני האלבומים הראשונים והסינגל, ושל הסיבוב השני שנפתח באלבום אחד מוצלח ולא התרומם הרבה מאז.
אנדרסון בחר באלבום הנכון לתאר את המקבילה לאלבום הזה – גם ב-״Bloodsports", כמו ב-״Coming Up", יש את השילוב הנכון של שירים שחייבים להיות להיטים, כמו ״Barriers" הפותח, או "Sabotage", או השיר שנבחר להיות הסינגל הרשמי הראשון מהאלבום, ״It Starts and Ends with You", שנשמע מעט מאכזב לכשלעצמו אם זה הדבר הראשון של סווייד שאתם שומעים אחרי אחת עשרה שנים, אבל הולך ותופח וממקם את עצמו כשיר טיפוסי וראוי של סווייד ככל שהוא מתקדם, וככל ששומעים אותו יותר פעמים; ושל שירים שיכולים להיות להיטים, אם יש בזה צורך ואם הקהל פשוט לא שבע משלושה או ארבעה הסינגלים שהלהקה מוציאה, כמו ״Snowblind" או ״For the Strangers"; ויש את הבלדות היפהפיות, שמתחבאות בשיפולי האלבום אחרי שכל השירים עם הסאונד האופייני לסווייד כבר מגיעים לרוויה – באלבום הזה יש אחת כזו, "What Are You Not Telling Me?", שנפתחת ומסתיימת בצורה חרישית ואוורירית ומיד מפנה את מקומה לעסקים כרגיל של סווייד – שניים נוספים כאלה לפני שהאלבום מסתיים – ואם לא שמים לב אליה במיוחד, אם לא חוזרים ומאזינים לה בקשב מודגש, אפשר לפספס אותה מאד בקלות.

יש איזושהי אווירה שקשה לשים עליה את האצבע בהאזנה הראשונה לאלבום, אבל היא מגלה את עצמה אחרי ששמים לב לפרטים שבשירים, לשירים עצמם, אפילו לעטיפה של האלבום, שלראשונה מאז "Headmusic" לא מציגה דמויות אמביוולנטיות, שאי אפשר לזהות בקלות אם הן גברים או נשים.  אחרי אחת עשרה שנים של גלות מוזיקלית כלהקה, הרבה מאד דברים השתנו בפני המוזיקה הבריטית בפרט, והמוזיקה בכלל.  סווייד לא צריכים להמשיך לשאת על עצמם את העול של חלוצי הבריט פופ כי אין כמעט דבר כזה יותר, בריט פופ.  להקות בריטיות יכולות להישמע איך שהן רוצות ועדיין להצליח – עובדה, הלהקה העכשווית האהובה על ניל יאנג, שנשמעת כאילו חבריה נולדו וגדלו במעלה ההרים בדרום מזרח ארצות הברית, מגיעה מלונדון – וסווייד היא עוד להקה בריטית, שיש לה את היכולת להצליח או להיכשל על סמך המוזיקה שבחרה לשים באלבום הזה.  וגם המיניות המרומזת, המתריסה, של האלבומים הראשונים של סווייד – זו שבאה לידי ביטוי גם בעטיפות האלבומים – היא כבר לא רלוונטית.  אנחנו כמעט על סיפו של עידן שבו כל זה לא משנה, לא מפריע, לא מדד לשיפוט מוקדם, ואנדרסון וחבריו חופשיים לכתוב שירים שיכולים להימדד על סמך המילים והמלודיה שלהם, על סמך החשיבות שחברי הלהקה מקנים להם, על סמך החשיבות שהמעריצים והמעריכים של הלהקה מקנים להם ועל איך השירים האלה גורמים להם להרגיש באותו רגע בו הם מאזינים להם, ולגבי החיים שלהם בכלל.

האלבום החדש הזה מקנה לסווייד את ההזדמנות לא לעשות נסיון אחרון להצלחה בעולם מוזיקלי שהצעדים בו לא מהדהדים בצורה מוכרת – לבחור את הסוף המוזיקלי שפאלפ, למשל, שגם הם התאחדו לסדרת הופעות לאחרונה, החליטו לא ללכת בו – אלא להתחיל מחדש, להתעלם מהריק המוזיקלי הזה של אחת עשרה השנים האחרונות ולהמשיך כאילו שום דבר לא הפסיק, לעוד אלבום ועוד אלבום והצלחות מוזיקליות גדולות ומפתיעות יותר מאלו שהיו להם בשנות ה-90.  וזה, מבחינתם ומבחינתנו, באמת יהיה בוקר חדש.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרטים שהשם שלהם הוא שם של שיר של דיוויד בואי. כל כך נדיר. כל כך לא קשה.

1. לפני הכל

[כאן היה אמור להיות בלרב שמפנה אתכם למתן עזרה לשבעה עשר אלף תושבי הצפון שפונו מהבתים שלהם בגלל השריפה שהשתוללה שם, אבל הפוסט התעכב מעט, השריפה נשלטת מעט יותר ואנשים מתחילים לחזור לבתים שלהם, והארגון שפנינו אליו מדווח שיש כרגע הרבה יותר אנשים שרוצים לעזור מאנשים שצריכים עזרה.  לפחות העם שלנו מתעלה על עצמו בזמנים כאלה, אם לא הממשלה שלנו.]

ועוד נושא לא מוזיקלי אחד: יום רביעי האחרון היה יום האיידס הבינלאומי. ב-MTV שודר סרט תיעודי שמציג את סיפוריהם של שני נשאים צעירים, אחד בקניה ואחת במיניאפוליס, ואת הדרך בה הם (ובני הזוג שלהם) מתמודדים עם המחלה המאיימת. חברת ההפקה, כחלק ממערכת ההסברה והנסיון לשנות משהו, מאפשרת לראות את הסרט במלואו באתר שלהם.

2. אנשים ממשיכים ללכת

בתחילת שנות ה-90', בזמן ששתי להקות אחרות התכתשו על התואר "להקת הבריטפופ הפופולרית ביותר", להקה אחרת התברגה לאט ובשקט אל המקום השלישי.  ההתחלה היתה, כשבתור להקה אלמונית יחסית היא הוצעה על ידי אוטוריטה מוזיקלית כלשהי כנציגת בריטניה בתחרות מקבילה לאירוויזיון שנערכה על ידי MTV ונקראה בשם "גרנד פרי", וגם זכתה במקום הראשון (עם "Metal Mickey").  אחר כך הם הוציאו אלבום אחד, שנקרא כשם הלהקה, ועוד אחד, שנקרא "Dog Man Star".  אחר כך הם הוציאו סינגל שנקרא "Stay Together" ועשו בדיוק את ההיפך.

הלהקה עצמה לא התפרקה אחרי הסינגל הזה, אבל השותפות המרכזית שאיפשרה ללהקה הזו להפוך לפופולרית ומוצלחת כל כך, זו שבין הסולן ברט אנדרסון לגיטריסט ברנרד באטלר, הסתיימה אז.  באטלר אפילו לא נשאר כדי לסיים את הקלטות האלבום השני – ובסינגל השני שיצא מתוך האלבום, "New Generation", מנגן כבר גיטריסט אחר, ריצ'רד אוקס, שהיה מעריץ בן 17 של הלהקה כשהצטרף אליה.   הסיבות הרשמיות להפסקת שיתוף הפעולה היו שבלוניות וידועות מראש – "חילוקי דעות אמנותיים," נשמע ממקום אחד, "זו הפכה להיות סביבה סטרילית, קרה ומסחרית, דבר שהפריע לי אבל לא הפריע לשאר חברי הלהקה," באטלר עצמו אמר בראיון באותו תקופה.  אבל האמת היתה שהנעליים שבאטלר היה צריך לנעול במסגרת שירותו בלהקה התחילו ללחוץ.  מי שהוגדר כ"גאון גיטרה" (וזכה אחר כך למקום ה-24, המכובד, ברשימת הגיטריסטים הבריטיים הטובים ביותר.  אחרי הכל, הרשימה הזו מכילה גם את אריק קלפטון וג'ימי פייג') וכ"מוזיקאי של מוזיקאים" היה צריך להגביל את עצמו לנוסחא שהצליחה באלבום הראשון – מסלולים מפותלים של מלודיה בתוך רעש גיטרה מחוספס, משהו שבין מנגינה שמשתרכת לאורך השיר לבין שורה של אקורדים שמנוגנים בזמנים הנכונים ובמקומות הנכונים.  אז הוא הלך והמציא את עצמו מחדש כחצי המהורהר, העומד צעד אחד אחורה בתמונות הפרומו של צמד פופ ששמו היה כשם שני החצאים שהרכיבו אותו, מק'אלמונט ובאטלר.  דיוויד מק'אלמונט, זמר שבאחת הביקורות על הלהקה שהיה סולן שלה לפני שיתוף הפעולה שלו עם באטלר נאמר ש"יום אחד הוא יפתח את הפה ותיפול ממנו קתדרלה", והוא כתבו שיר בשם "Yes" שהפך להיות להיט ענק באותה שנה, אבל סירבו לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שמסביב לשיר הזה.  הם הופיעו פעמיים – פעם אחת בהופעת צדקה ועוד פעם אחת בתכנית טלוויזיה, ואז באטלר החליט שגם המצב הזה לא התאים לו.  הוא השאיר דיוויד מק'אלמונט אחד מדוכדך ומסוכסך והמשיך לקריירת סולו, שחיכתה בצד השני של הרבה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים.

אחרי שתי טריקות דלת מתוקשרות משני הרכבים מצליחים, בדיוק בשיא ההצלחה שלהם, המוניטין של באטלר בעיתונות היה מבוסס בעיקר על מה שאחרים – אלו שהוא השאיר מאחור עם הסברים שהם לא קיבלו – אמרו עליו.   באטלר חיכה שלוש שנים שלמות לפני שהמשיך באיזשהו כיוון, אולי בשביל להפיג את כל המילים הלא מאד מעודדות שנאמרו עליו, והציג את עצמו לעולם המוזיקה בתור אמן סולו, הפעם חתום ב-Creation, חברת התקליטים שגילתה והוציאה את האלבומים הראשונים של Oasis.  אלן מק'גי, מנהל חברת התקליטים ולא אדם של מילים קטנות, החליט שבאטלר הוא ניל יאנג של שנות ה-90', וטרח לומר את זה בכל הזדמנות שהיתה לו.  באטלר משך בכתפיו והמשיך הלאה.

על עטיפת אלבום הסולו הראשון שלו, "People Move On", שאפשר לתרגם באחת משתי דרכים של באטלר להגיב על הדברים שנאמרו על היפרדותו משני ההרכבים המצליחים, הוא מישיר מבט אל כל מי שקונה את האלבום, כאילו מתריס בהם לקנות ולנסות אותו.  במספר הזדמנויות בעבר, כשבאטלר יכל לדבר בעצמו על הסיבות שהובילו להיפרדות מ-Suede ולפירוק השותפות עם מק'אלמונט, הוא טען שבזמן שהוא רצה להתנסות במרכיבים המוזיקליים של הלהקות, חברי הלהקות האחרים התעסקו בנושאים שלא היו קשורים מאד למוזיקה, ודיכאו את הרצון שלו ליצור כשהתייעץ איתם לגבי הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו.  "זה היה אלבום טוב," הוא אמר לגבי "Dog Man Star", "אבל זה היה יכול להיות אלבום הרבה יותר טוב."   עכשיו, אחרי שלוש שנים, באטלר קיבל את ההזדמנות לעשות בעצמו את הכל, וזה מה שהוא עשה, כשהוא כותב ומלחין את כל השירים, מפיק את עצמו ומשתף רק מתופף אחד והרכב מיתרים בהקלטה, שבה הוא מנגן בכל הכלים האחרים.

התוצאה הופכת את מה ששני האלבומים הראשונים של Suede היו יכולים להיות להרבה יותר מסקרנים.   באטלר פותח את האלבום בשטיח רחב שהוא פורש ב-"Woman I Know", שיר שמתנהל באיטיות כמעט מלכותית, שבו הגיטרה משחררת כמה צלילים עצלים ומאפשרת לכל הכלים האחרים למלא את המרחבים שמשתרעים בינה לבין הקול של באטלר, שהמוזיקה, בשיר הזה, כמו גם בשירים שבאים אחריו, מעט מאפילה עליו.  "אני מרגיש כל כך חי," הוא אומר בתחילת השיר הזה, ולנו נשאר רק להאמין לו – סגור כמעט לבדו בסטודיו עם היכולת לכתוב, לנגן ולהקליט כל שיר שהוא רוצה, בכל צורה שהוא רוצה.  השירים שהוא כותב, מנגן ומקליט הם דומים מעט ושונים מעט מאלו של הלהקה שבה התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו.  המילים, שהיו נחלתו הכמעט בלעדית של שותפו לכתיבה, הן לא הצד החזק של האלבום הזה, ורק בשני שירים – "Autograph" ו-"Stay", הוא מצליח להתעלות מעל לערימת הקלישאות שמרכיבה את חלק מהמילים. אבל, לא בשביל המילים התכנסנו כאן, אלא בשביל שלושת האיזורים המוזיקליים שמדגימים שלושת הסינגלים שיצאו מהאלבום – הראשון, "Stay", שהוא שמיימי, מהורהר ועטור ברביעיית המיתרים שמלוווה את רוב האלבום.  השני, "Change of Heart", שהוא קצבי, החלטי וקצר. והשלישי, "Not Alone", שהוא הקרוב ביותר למוזיקה של להקת האם שלו, והוא בומבסטי ורחב מימדים כמו שאפשר לצפות מאמן שניסה ליצור צליל פיל ספקטורי ככל האפשר באלבום הזה שלו.

המשך הדרך של באטלר היה כמעט הפוך מזו שבמסגרתה מצא את עצמו מקליט כאמן סולו – הוא הוציא עוד אלבום אחד, בשנה שלאחר מכן.  אחר כך, התאחד, לשני אלבומים, עם דיוויד מק'אלמונט, ובין לבין, התאחד עם שותפו לכתיבה מימי הבריט פופ שהספיקו לכלות, איתו הוא הקים להקה חדשה לגמרי בשם The Tears (ולא הסכים, לאחרונה, להצטרף להופעת איחוד אחת עם הלהקה המקורית).   ואם תקשיבו טוב, תוכלו לזהות את היד המוזיקלית שלו, כמפיק, במגוון אלבומים שיצאו בין סוף שנות ה-90 לסוף המאה שעברה – בין השאר, זה של טים בות', הסולן של James, ביחד עם אנג'לו בדאלמנטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מספר סיפורים אחד על מספר סיפורים אחר.

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

1.  לפני הכל

נקו קייס, זמרת קאנטרי וסולנית לעת מצוא של ה-New Pornographers, מוציאה אלבום חדש וחברת התקליטים שלה, ANTI, מנסה טריק שיווקי נחמד – כזה שגם מחזיר משהו לקהילה ולסביבה.  בשביל כל בלוג, כמו, נניח, זה, שיפרסם בתוכו לינק לסינגל הראשון מתוך האלבום, "People Got a Lotta Nerve", כמו, נניח, זה, חברת התקליטים תתרום 5 דולרים ל-Best Friends Animal Society.  וגם, בשביל כל משתמש של iMeem או Facebook שיש לו חשבון iLike ויוסיף את השיר לרשימת השירים האהובים, הם יתרמו דולר אחד.  אז הנה, כולנו עשינו מעשה טוב היום.

2.  שירי ערש מהחלל החיצון

לגלעד, חבר מתקופת העבודה בחנות הדיסקים וארגון הלהקות הישראליות ששרות באנגלית, יש תיאוריה מעניינת, שהוא הצליח להוכיח, לפחות לי, בכל הזדמנות שהיתה לו:  אצל כל להקה בריטית שמחזיקה בתוך הדיסקוגרפיה שלה אוסף של בי-סיידים, האוסף הזה הוא האלבום הכי טוב שלה.  למשל, Oasis עם "The Masterplan" שלהם.  למשל, The Bluetones עם "A Rough Outline" (שגם מכיל אוסף של הסינגלים שלהם, אבל לא נתקטנן).  למשל, Catherine Wheel עם "Like Cats and Dogs".  או Manic Street Preachers עם "Lipstick Traces".   ואני לא יכול לחכות ליום שבו Radiohead, או Blur, או The Verve, או The Divine Comedy, יחליטו שהגיע הזמן להוציא אוסף של בי-סיידים – אחד מהשירים האהובים עליי של Radiohead הוא בי סייד.  השיר האהוב עליי של The Divine Comedy הוא בי סייד.  גם של הביטלס, בעצם.

בי-סיידים הם יצורים מוזרים – ההגיון אומר שאם אלו השירים שנשארו ממכלול השירים שהוקלטו בשביל אלבום מסוים, אחרי שהשירים שנמצאים באלבום נבחרו, קרוב לוודאי שאלו השירים הפחות טובים שהוקלטו.  אבל משהו במנטליות הבריטית כנראה לא מכיר בקונספט הזה, של שירים פחות טובים.  בהרבה מהמקרים, כל השירים שהוקלטו הם מספיק טובים, אבל חלק מהם לא הצליחו להתחבר אחד לשני בצורה שמתפקדת בתור אלבום שלם, יחידה אחת שכל החלקים שלה מובילים על פני אותה דרך, לאותה מטרה.  באלבום אחר, אולי הם היו מצליחים להשתלב טוב יותר.  יכול להיות שהאצולה הבריטית המוזיקלית יודעת משהו שאנחנו לא יודעים – שאם לוקחים את כל השירים האלה, שלא הסתדרו בכמה אלבומים קודמים, ושמים אותם באלבום אחר ביחד, הם מצליחים להוביל לאותה מטרה, על פני אותה דרך, בעצמם.

קחו לדוגמא את Suede, שכנראה מכירים את התיאוריה הזאת היטב.  מפני שהאלבום הרביעי שלהם, "Sci Fi Lullabies", שהוא אוסף של בי-סיידים מהסינגלים שהוציאו משלושת האלבומים הקודמים, והיותר מוצלחים, שלהם, הוא לא האלבום הכי טוב שלהם – הוא שני האלבומים הכי טובים שלהם.  האלבום הכפול הזה מתחלק לשני דיסקים נפרדים – כל אחד מכיל ברובו את ההשפעה המוזיקלית של גיטריסט נפרד בשני הגלגולים של הלהקה – ברנרד באטלר, שהצליל הייחודי והמתפתל של הגיטרה שלו עזר להפוך את הלהקה לכל כך מצליחה בתחילת הדרך שלה (כשזכתה, למשל, במקבילה האלטרנטיבית של MTV אירופה לאירוויזיון עם "Animal Nitrate"); ואחר כך ריצ'רד אוקס, מעריץ הלהקה שנבחר להחליף אותו כשבאטלר החליט לעזוב, והביא ללהקה צליל ייחודי משלו – פופי יותר, מצד אחד, ומחוספס יותר, מצד שני.   Suede לא עשו מאמץ מיוחד לסדר את השירים כך שהקו המוזיקלי שנפרש על פני האלבום יהיה הגיוני באיזושהי צורה – הם פשוט סידרו את הבי-סיידים בצורה כרונולוגית, לפי תאריך הוצאת הסינגלים (תוך השמטת חלק מהבי-סיידים הפחות טובים, כנראה), והשירים האלו מסתדרים בעצמם.  מ-"My Insatiable One" שיכול למצוא את מקומו בקלות באלבום הבכורה, דרך "The Big Time", שבעזרת גיטרה אחת, קלידים מרחפים וחצוצרה דלת צלילים, מאפשר לברט אנדרסון לצייר את הסיפור שלו על הצלחה מטאורית והתרסקות מזהירה לא פחות,  נבלע בתוך הגלים המוזיקליים שהופכים להיות גבוהים וגבוהים יותר ככל שהשיר ממשיך, עד לרגע השיא של Suede, מבחינתי – שני הבי-סיידים של "Stay Together", שביחד עם הסינגל עצמו מהווים לדעתי את שלושת השירים הכי יפים של הלהקה – "The Living Dead", שיר אקוסטי קצר שמספר על זוג חברים של הלהקה שהתמכרו לסמים ונמוגו אל הרקע הלונדוני הפחות פוטוגני, ו-"My Dark Star", שיש לו את אחת ההתחלות הכי יפות שאני מכיר – פסנתר וגיטרה שבאה והולכת, מצביעה לעבר השיר ואז ממשיכה בכיוון האחר.

הדיסק השני מכיל בעיקר את השירים שליוו את האלבום השלישי של הלהקה, "Coming Up" וכמו האלבום עצמו, הם נשמעים כמו גרסה בהירה יותר, פופית יותר, מהודקת יותר, של שני האלבומים הקודמים.   Suede מוצאים את עצמם עם פחות ופחות מה להגיד, פחות דרכים לתאר את התרבות הבריטית שמתהווה ומתפוררת מסביבים באותה השנה, עד שאחד מהשירים, "These Are the Sad Songs", לא מכיל אפילו מילים אלא רשימה של שירים עצובים ששירטטו את תכנית המתאר בשביל הלהקה – דיוויד בואי,  Velvet Underground, רוברט וואייט, סקוט ווקר, פרינס, קייט בוש.  אבל גם השירים האלה, שמרגישים הרבה יותר כמו בי-סיידים מהשירים שמאכלסים את הדיסק הראשון, ראויים להיות חלק מ-"Coming Up".

Suede, שאחד מהמאפיינים הכי בולטים אצלם הוא שהם הצליחו לתפוס, לאגור, ולהפוך לשירים את האווירה המשונה שהיתה באנגליה באותן השנים שבהן הבריט פופ צמח ודעך, ידעו גם לזהות שהזמנים הולכים ומשתנים והבריט פופ – ביחד עם כל המאפיינים התרבותיים האחרים שבאו איתו – לא הולך להישאר רלוונטי לעוד הרבה זמן.  בדומה ללהקות אחרות שטענו שהבריט פופ מת באופן רשמי ביחד עם האלבום שלהם, Suede  החליטו לתת לתמונות לדבר – עטיפת האלבום שלהם מציגה שאריות של מטוס קרב בריטי, זרוק בשדה, כשעננים שחורים של משהו אחר שמגיע עוטפים את השדה.  שם הלהקה, ושם האלבום, מתחבאים בתוך העננים האלה, כאילו לא בטוחים שכשתיגמר האופוריה המוזיקלית הבריטית של אמצע שנות התשעים יישאר משהו שיאפשר ל-Suede ולמוזיקה שלה לתפוס איזשהו מקום של כבוד באוזניהם, ובראשיהם, של האנשים שהקשיבו להם.  אחת עשרה שנים אחר כך, Suede יכולים להיות בטוחים שמבין מגוון הלהקות שעיצבו את הסגנון המוזיקלי הייחודי הזה, אז, הם יהיו מהקבוצה הקטנה והבודדת של הלהקות ששרדו.  הלהקה אולי דעכה, מאבדת את עצמה באלבומים פחות ופחות טובים, מנסה שוב לתפוס את הקסם של האלבומים הראשונים בלהקה עם שם אחר, אבל כשברט אנדרסון, בסיבוב הופעות לאחרונה בשביל לקדם את אלבום הסולו שלו, החליט לשלוף את אחד מהשירים מאוסף הבי-סיידים ההוא, צהלות הקהל שזיהה את הצלילים הראשונים לא נשמעו כאילו הן מגיעות ממרחק של יותר מעשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ניל גיימן כתב ספר.  עכשיו עשו ממנו סרט.  זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשביל ללכת לראות אותו, בעצם.

1.  לפנות הכל

בנוסף לכל ההופעות שהזכרתי כאן בשבוע שעבר, שיתרחשו במסגרת פסטיבל "הפזורה" שיקרה כאן בשבוע הבא, יופיעו גם Mouse of Mars, ב-13.12, באצטדיון חולון. איך זה עובד – הרכב כמו Mouse on Mars שהוא לא עד כדי כך מוכר בארץ, ממלא אצטדיון – אני לא לגמרי בטוח.  אבל אם הם יתמקדו בפן היותר טכנואי של היצירה שלהם, זה עשוי לעבוד.

כבר דצמבר, מסתבר.  וכמו בכל דצמבר.  הגיע הזמן לסכם וכאלה.  כאן, כאמור, לא יהיו שום סיכומים.  אני מעדיף להתעסק במוזיקה מכל השנים ביחד במקום לנסות להסתכל אחורה על אילו אלבומים טובים היו ספציפית השנה.  ב"עונג שבת", מצד שני, כן מסכמים.  ואתם מוזמנים להקליק לשם ולבחור את עשרה האלבומים שעשו לכם את 2007 שונה מ-2006.  גיאחה מבטיח גם פרסים דיסקיים מתנת "התו השמיני".

2.   איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לחשוב חיובי

היה היה פעם ערוץ שקראו לו MTV.  יש עדיין. אני יודע. אבל אז, בתקופה ההיא, הרחוקה, הוא גם שידר מוזיקה.  בעיקר מוזיקה.  היו שם בעיקר מגישים מעניינים, רובם הגדול בעלי עבר של יצירת מוזיקה, והיתה להם איזושהי חיבה מוזרה לישראל.  הם אפילו התעקשו לבקר פה, וגם לערוך אודישנים למגישה ישראלית.    אותו ערוץ, שפעל מלונדון ושידר לכלל אירופה, היה עסוק במשך שלוש שנים בשלהי שנות ה-90 בנסיון למצוא אלטרנטיבה שפויה למפגן הקיטש שנקרא האירוויזיון – הפתרון שלהם, שנקרא "MTV Grand Prix", היה להזמין את כל המדינות המשתתפות באירוויזיון לשלוח קליפים של שירים יותר עכשוויים ומעניינים ולשדר תחרות מקבילה לאירוויזיון, עם אותה שיטת ניקוד.  התוצאות שיקפו בצורה הרבה יותר נאמנה את פני המוזיקה שהתפתחה בכל מדינה – בתחרות הראשונה, למשל, זכתה להקה לא מוכרת מאד בשם Suede.   באותה תחרות, נציג איטליה היה ראפר איטלקי בשם ג'וואנוטי (בתרגום חופשי לעברית – בחורצ'יק).  זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי להיתקל בבחור הזה – לשיר שייצג את איטליה קראו "Penso Positivo" (לחשוב חיובי, באיטלקית) והוא אחד מהשירים הכי שמחים שיצא לי להיתקל בהם.  קטע ראפ איטלקי פאנקי, כולל כלי נשיפה וסימפולים של ג'יימס בראון.  באותו הזמן, קטע אחר שלו, שנקרא "Serenata Rap", מצא את דרכו לפלייליסט של MTV והוקרן שם לעתים קרובות.   כמה שנים מאוחר יותר, שיר אחר שלו, "L'Ombelico Del Mondo" (הפופיק של העולם, באיטלקית) הפך להיות להיט בלתי צפוי ברדיו הישראלי (לא מאד נכון, בעצם.  כל שיר שמכיל בתוכו תזמורת בטוקאדה שלמה לא יכול לא להיות להיט).  מעבר למערבולות הקטנות האלה בתוך השלולית המוזיקלית הישראלית, עושה רושם שג'וואנוטי, שהשם האמיתי שלו הוא לורנצו כרוביני,לא הצליח להפוך ליותר מדי מפורסם כאן. אבל הוא לא קפא על שמריו באיטליה, שם הוא, מן הסתם, הרבה יותר מפורסם מפה.

לאורך השנים גיליתי כמה דברים מעניינים לגבי ג'וואנוטי.  למשל, שבנוסף למועמדות של "Penso Positivo" ב-1994 בתחרות אלטרנטיבית לאירוויזיון, הוא ביצע שני שירים בשתי הזדמנויות שונות בפסטיבל סן רמו – באופן מסורתי, הפסטיבל במסגרתו נבחר המועמד של איטליה לאירוויזיון עצמו.  בשנת 2000, השיר שאותו ביצע בפסטיבל נקרא "Cancello Il Debito" – בטלו את החוב באיטלקית, שיר שמתייחס לפעילותו בארגון One שמטרתו לחסל את העוני בעולם בדורנו, בין השאר באמצעות ביטול החוב של מדינות העולם השלישי למדינות העולם הראשון.  למשל, שמעבר לשני האלבומים שהכילו את השירים המוכרים יותר – "Lorenzo 1994" והאוסף הראשון שלו, "Raccolto", שבשבילו הקליט את "L'Ombelico del Mondo", הוא הוציא עוד די הרבה אלבומים.  מספיק, בכל אופן, כדי לאכלס שלושה אוספים.  בשלוש השנים  האחרונות הוא הספיק להוציא אלבום, "Buon Sange",  ספר ציורים שהוא מעין יומן של הקלטות האלבום הבא, ולהקליט את האלבום הבא – שייצא ב-18 בינואר וייקרא "Safari 2008".  שהאלבום שחשבתי שהוא הראשון שלו – אותו "Lorenzo 1994" – הוא ממש לא הראשון, ושלפניו ג'וואנוטי יצר עוד חמישה אלבומים שגיבשו את המעמד שלו באיטליה ככוכב היפ הופ מקומי – הראשון שבהם, "Jovanotti for President",  בשנת 1988 (הוא גם זכה לעשות לפחות באופן סמלי את מה שהאלבום הזה הציע, ולשחק את הנשיא בסרט מוזיקלי איטלקי שנקרא "Jolly Blue", עשר שנים אחר כך.  בהמשך הדרך שלו, לעומת זאת, הוא הוכיח שהיפ הופ איטלקי הוא רק הקצה של הקרחון של מה שהוא מסוגל לעשות – והאלבומים הבאים הכילו בלדות אקוסטיות, מוזיקה ברזילאית, אפריקנית וקאריבית.

בינתיים, עד שייצא האלבום הבא שלו – שיכיל גם הוא, קרוב לוודאי, את המינון המדויק הזה של היפ הופ, מוזיקה אקוסטית ומוזיקה אופטימית ושורשית מרחבי העולם, אתם יכולים לקבל את ההזדמנות לדפדף, בצורה כזו או אחרת, בספר "Safari Jam" שיצא במהדורה מוגבלת – יומן המתאר את ההקלטות לאלבום הקרוב שלו – אפשר לצפות בכל 320 העמודים של הספר הזה, שכל עותק שנמכר ממנו חתום על ידי האמן, כאן.

והנה קורס למתחילים בג'וואנוטי:

זה Penso Positivo.   זה Serenata Rap.

וזה L'Ombelico del Mondo

ובאתר החללשלי שלו אפשר לשמוע שיר אחד מתוך האלבום הבא.

2.  דיוויד בואי – אמריקני צעיר

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי, והפעם אני עוזב את תקופת זיגי סטארדסט ונגזרותיו ונכנס אל התקופה שמקדימה את תקופת מוזיקת הנשמה מפלסטיק של דיוויד בואי – עם האלבום "Young Americans".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, לגביו:

1 ארבע שנים אחרי שלעג לג'ון לנון ב-"Life on Mars?", דיוויד בואי מנצל את ההזדמנות להביע את ההערכה שלו למוזיקאי הגאון הבריטי האחר שהפך להיות אמריקני צעיר באותה תקופה – הוא מצטט משיר שלו ("A Day in the Life" – ברובו שיר של ג'ון לנון, בתוספת תרומה קטנה ממק'רתני) בשיר הנושא של האלבום, עושה גרסת כיסוי ל-"Across the Universe" (בסיוע של ג'ון לנון בגיטרה)  וגם משתף פעולה עם לנון ב-"Fame".

2 בשיר הנושא של האלבום אחד מהכלים המאד בולטים הוא הסקסופון – אף על פי שדיוויד בואי עצמו מנגן בסקסופון וניגן ברוב השירים הקודמים שלו שהכילו את הכלי הזה, כאן מנגן דווקא דיוויד סנבורן, מוזיקאי ג'אז אמריקני די מפורסם היום, שזאת היתה אחת ההקלטות הראשונות שלו.   את קולות הליווי הגוספליים הפיק לות'ר וואנדרוס, גם הוא בתחילת דרכו המוזיקלית כאן.

3 האלבום הזה הוא תחילת הדרך של שיתוף הפעולה בין בואי ובין שני גיטריסטים שעזרו לבואי לעצב את המוזיקה שלו בשנים הבאות – קרלוס אלומר – שניגן בכל האלבומים של בואי עד לטרילוגיית ברלין, ואחר כך באלבומי שנות ה-80 שלו, וארל סליק, שניגן עם בואי בכל האלבומים החל מסוף שנות ה-80 והוא חלק מרכזי מלהקת ההופעות שלו (אחרי עזיבתו של ריבס גברלס).

4 בנוסף להומאז' ל-"A Day in the Life" שבשיר "Young Americans", דיוויד בואי מציג גם מחווה לזהות אחרת של עצמו – קולות הליווי, ששרים "All Night / All Right", הם זהים כמעט לחלוטין ל-"Lady Stardust" שלו.

5 ג'יימס בראון סיפח לעצמו את השיר "Fame", בשינוי של המילים ושל חלקים מהמוזיקה.  לסינגל שלו, שיצא ב-1976, הוא קרא "Hot (I Need to be Loved, Loved, Loved)".

6 דיוויד בואי עצמו הוציא מחדש את "Fame" ב-1990 – בהקלטה מחודשת של הקולות כדי שיתאימו לגוון הקול שלו באותה שנה, ובלי התרומה של ג'ון לנון לקטע.

7 על אף שהשיר "Fame" הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני, כמעט מיד, בשנה שבה יצא, אף אחד מהסינגלים מהאלבום הזה לא הגיעו למקומות גבוהים במיוחד במצעד הבריטי.  מצד שני, באותה תקופה, "Space Oddity" חזר למקום הראשון במצעד הבריטי.  "Fame" הוא הראשון, מבין שני סינגלים בלבד בקריירה של בואי, שהגיע למקום הראשון בארה"ב.

8 לפני שהחליט לקרוא לאלבום על שם השיר הפותח אותו, שם האלבום היה "Dancin'".  לפני כן, דיוויד בואי שקל לקרוא לאלבום "Shillling the Rubes" – סלנג בריטי ל"לעבוד על הפראיירים".  השם התייחס לעובדה שהדמות שלבש בואי באלבום הזה היתה חופשיה, שמחה וחסרת דאגות – כמעט ההפך הגמור ממה שדיוויד בואי הרגיש במעמקי תהום ההתמכרות לסמים שלו.

9 ההוצאה המחודשת של האלבום (גם זו הראשונה של Rykodisc בשנות התשעים וגם הגרסה הכפולה במרץ האחרון) כוללת הקלטה מחודשת של השיר "John, I'm Only Dancing" – מהאלבום "Ziggy Stardust".  הפעם נקרא השיר "John, I'm Only Dancing (Again)".

10 מעבר לשורשים הראשונים לאלבום הזה, שאפשר למצוא ב"1984" באלבום הקודם, האלבום הזה נולד מההשפעה שהיתה למוזיקת הנשמה וה-R&B שדיוויד בואי הקשיב לה במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב.  אחרי שסיבוב ההופעות עבר בפילדלפיה – המחוז העיקרי של המוזיקה שממנה הושפע בואי – הוא החליט לשנות את הרכב ההופעות שלו (עם קרלוס אלומר כגיטריסט העיקרי עכשיו ולות'ר וואנדרוס בקולות ליווי) ואת התפאורה של הבמה כולה.  מסע ההופעות (שנועד לקדם את האלבום Diamond Dogs) נקרא מעתה והלאה Philly Dogs.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – הנה אלטרנטיבה מעניינת לתחבורה ציבורית.