תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית The Divine Comedy

Versus the Spin – November 2010 Edition

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פיטר "סליזי" כריסטופרסון,  שידו נגעה לא רק בהקמת חברת העיצוב "היפגנוסיס" שאחראית בין השאר לרוב העטיפות המוצלחות של אלבומים של פינק פלויד, אלא גם בכמה מאושיות האינדסטריאל – Throbbing Gristle, ואחר כך Psychic TV ו-Coil (עם ג'ון באלאנס, שגם הוא נפטר החודש לפני שש שנים), נפטר בשנתו, בביתו שבבנגקוק, בגיל 55.

2. Versus the Spin – November 2010 Edition

חודש נובמבר מסתיים, וחודש דצמבר מתקרב כדי להחליף אותו.  לאמריקנים יש תרנגולי הודו ופשטידות דלעת.  לנו יש את האוסף הזה.  הנה:

1 The Punch Brothers The Punch Brothers – Kid A / Wayside (live in Newport Folk Festival, 2010)
בנג'ו, מנדולינה וכינור. לא בדיוק הכלים שהייתם מדמיינים בהם גרסת כיסוי ל"Kid A". ללהקה הזו, שהיא צאצאה של להקת הבלוגראס המאד מוצלחת Nickel Creek, קוראים The Punch Brothers (ולנגן הבנג'ו שלה, במקרה, קוראים נועם פיקלני) והכאוס שחותם את גרסת הכיסוי שלה גולש כל כך בטבעיות לקטע מקורי שלהם, שהשארתי גם אותו.
לשמוע לקנות
2 Larry Barrett Larry Barrett – The Big Slowdown
לארי בארט הוא מוזיקאי מדור שמתחיל להיכחד. הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כשהשאיר בנונשלנטיות שתי קלטות דמו בחברת תקליטים (גרמנית) בזמן שהיה נגן הופעות של להקה אחרת, והציע להם להקשיב למוזיקה בזמנם הפנוי. מאוחר יותר, חברת התקליטים היתה צריכה לשכנע אותו להקליט את המוזיקה החדשה שניגן בהופעות ולהוציא אותה בתור אלבום. הקול של בארט מזכיר קצת את זה של מייקל סטייפ, אף על פי שהם לא חולקים מהמים של את'נס, ג'ורג'יה (בארט הוא מסיאטל), והמוזיקה שלו היא קליטה במידה הנכונה ומקורית במידה הנכונה כדי לגרום לנו להבין למה חברת התקליטים ההיא התלהבה ממה ששמעה כבר בשתי הקלטות הראשונות.
לשמוע לקנות
3 Leonard Cohen Leonard Cohen – Because Of
לאונרד כהן, כבר משורר מזקין שמביט ממרומי הגבעה על העולם שהולך ומתרחק, מתחיל לסכם כבר כמה שנים, ובאלבום האחרון שלו, בינתיים, שר את השיר הזה – מעין מבט לאחור על האהבות שהיו לו ולא היו לו והדרך שבה השירים שלו מתגלגלים להיות אהבות חדשות והאהבות החדשות שלו מתגלגלות להיות שירים. כהן, כמובן, יודע שהדרך הבטוחה ביותר היא לתפוס את היום משני הקצוות שלו ובמקביל לכל הסיכומים כבר עובד על אלבום חדש.
לשמוע לקנות
4 Ani Difranco Ani Difranco – Letter to a John
כשאני דיפרנקו תפסה את האוזן שלי בחנות דיסקים בגלזגו, היא כבר היתה מגובה בלהקה, שכללה גם באס ותופים, אבל בארבעה מתוך חמישה האלבומים הראשונים שלה אלה היו רק היא והגיטרה האקוסטית שלה שהתמודדו לבד עם המילים הקשות שלה, המוטחות במאזינים כדי לעורר אותם מהתרדמה שלהם. השירים שלה מרחפים מעל, ונכנסים לתוך הנשמות של, כל הבחורות האבודות שהיא בוחרת לגלם בהם, ובמקרה הזה, שבו היא דווקא כן בוחרת לצרף לשיר שלה באס ותופים, זה נסיון שלה לתת נופך אחר, אנושי יותר, לסיפור של חשפנית בעל כורחה.
לשמוע לקנות
5 Rich Poor Ones Rich Poor Ones – Milwaukee
כנראה שמילווקי, העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בוויסקונסין, היא לא העיר הכי נערצת בארצות הברית. אני מסיק את זה משני דברים שאני מוצא ברשת – הראשון הוא שאלה של מישהו באתר שבו משתמשים עונים על שאלות של משתמשים אחרים – למה אין שירים על מילווקי, כשיש שירים מפורסמים על הרבה ערים אמריקניות אחרות? השני הוא העובדה שצריך להרחיק עד נורבגיה כדי למצוא שבעצם יש. אני לא מאמין שחברי הלהקה הזו, שכבר הספיקה להתפרק ושהסולן שלה כבר הספיק לפצוח בקריירת סולו מצליחה למדי במדינה הצפונית, ביקרו אי פעם במילווקי, או שיש לה איזושהי חשיבות בשבילם, אבל היא התאימה כנראה לשם של השיר הכל כך נורבגי הזה.
לשמוע לקנות
6 Dar Williams Dar Williams – Starman
הגולשים באתר של דאר וויליאמס נתבקשו לבחור בשיר, שגרסת כיסוי שלו וויליאמס תבצע ותוציא כסינגל דיגיטלי. אחרי סיום ספירת הקולות גילו אנשי האתר של וויליאמס שהשיר המבוקש הוא "Starman" של דיוויד בואי – בחירה מצוינת לכל הדעות. וויליאמס, בתורה, עשתה את מה שכל אמן שמכבד את עצמו היה עושה, וניסתה ככל יכולתה למצוא דרך להפוך את השיר הזה, ולו בכמה הבדלים קטנים, לשיר שלה. הוא יצא במקור בגרסת ליקוויד אודיו – וגם השיר וגם הטכנולוגיה כבר עברו מן העולם. עכשיו הוא מרחף לו כ-MP3 ברחבי האינטרנט, והנה הוא הגיע גם לכאן. אתם צריכים לנצור אותו, אם כן. השמועות אומרות שהוא נדיר.
לשמוע לקנות
7 The Divine Comedy The Divine Comedy – Make It Easy on Yourself (live at Shepherd's Bush Empire, 1997)
ב-1997, כשניל האנון והלהקה שלו כבר זכו להצלחה מסוימת, האנון יכל להגשים חלום קטן ולהופיע, עם תזמורת שלמה, בשפרדס בוש אמפייר בלונדון. כמה דברים טובים יצאו מההופעה הזו, ומהחזרות שקדמו לה. הדבר הראשון היה המיני-אלבום "A Short Album About Love" שהוקלט כולו בחזרות לקראת ההופעה, עם התזמורת המלאה שמשתתפת בהופעה. הדבר השני היה מגוון גרסאות כיסוי לשירים שזקוקים לתזמורות, שפוזרו בסינגלים מתוך המיני-אלבום. זה אחד מהשירים האלה, גרסת כיסוי לאחים ווקר, שכשחושבים על זה – היא אך מתבקשת מלהקה כמו The Divine Comedy.
לשמוע לקנות
8 Lisa Gerrard Lisa Gerrard – Sanvean (I Am Your Shadow)
אחרי שהקימה את הצמד Dead Can Dance עם ברנדן פרי, והקליטה איתו מוזיקה שבעיניי היתה הבבואה המודרנית של מוזיקה כנענית – מוזיקה מזמנים רחוקים ומתרבויות רחוקות שרק הדים שלהן מבצבצים היום, בעיקר מבין הריסות, ולאחר הקלטת וצילום ההופעה שבזכותה שמעתי את הלהקה בפעם הראשונה, ליסה ג'ררד החליטה לצאת לקריירת סולו, באלבום שכלל גם את השיר הזה. כמה עשרות סצינות סוחטות דמעות בסדרות וסרטים אחר כך, השיר הזה עדיין מוכיח כמה המוזיקה של הצמד הזה ונגזרותיו יכולה להיות מלאה ברגשות, גם כשהיא מנותקת מקונטקסט של שפה או מילים.
לשמוע לקנות
9 Afghan Whigs Afghan Whigs – Be for Real
"תודה על השיר, מר דמי," אומר ליאונרד כהן בסיום הגרסה שלו לשיר הזה באלבום "The Future". מר דמי הוא טד דמי, הבמאי של הסרט "בחורות יפות", ואת השיר הזה, שבמקור ביצעה מרלנה שואו בשנות ה-70, מבצעת כאן Afghan Whigs, שהסולן שלה, גרג דולי, אחראי על ההפקה המוזיקלית של פסקול הסרט – שכלל בין השאר שירים של הלהקות של שני שותפיו לגלגול הראשון של Twilight Singers, שון סמית' והרולד צ'יצ'סטר.
לשמוע לקנות
10 Swell Season The Swell Season with the Low Anthem and Tao Rodriguez Seeger – The Auld Triangle (live in Newport Folk Festival, 2010)
מאז שהכרתי אותם, נדמה ש-The Low Anthem נמצאים בכל מקום שבו אני נחשף למוזיקה. כאן, למשל, The Swell Season, שהם הלהקה שהוקמה בעקבות ההצלחה של שיתוף הפעולה בין גלן הנסארד ומרקטה אירגלובה בסרט Once ובפסקול שלו, וחתמו את סיבוב ההופעות המשותף שלהם עם הלהקה בפסטיבל ניופורט, מעלים אותם על הבמה כדי לעזור להם בשיר שחותם את ההופעה הזו, שאת מילותיו כתב המחזאי (וסופר ומשורר וכותב מאמרים) האירי ברנדן ביהן ללחן עממי. הם נעזרים גם, בשביל אפקט הפאב האירי שקשה לשחזר בניו אינגלנד, בטאו סיגר, שהוא הנכד של פיט סיגר, ובקהל.
לשמוע לקנות
11 Deacon Blue Deacon Blue – Real Gone Kid
שנות השמונים היו עשור קשה מכל מיני סיבות. מעבר לסיבות הברורות מאליהן, אלו שקשורות בתסרוקות ספציפיות ובהחלטה המצערת משהו של גברים להתאפר ולענוד תכשיטים מוגזמים בקליפים לשירים, מכל סוג שהוא, שנות השמונים היו רוויות כל כך במוזיקה מסוגים מסוימים, שלהקות מסוימות, כמו Deacon Blue למשל, זכו להכרה סמלית אז, וכמעט בשום הכרה מאז. אבל הלהקה הזו היא אחת מהדוגמאות הטובות יותר למוזיקת פופ מוצלחת, ואפשר להגיד את השם שלה בנשימה אחת, בזכות המוזיקה אם לא בזכות המילים, עם Prefab Sprout.
לשמוע לקנות
12 Radiohead Radiohead – Kid A
הביצוע ההוא, שפותח את האוסף הזה, תקע את השיר הזה, המקורי, בראש שלי למשך כמעט שבוע שלם. עשיתי את אחד מהדברים שהייתי יכול לעשות כדי לגרום לשיר הזה להפסיק להיות תקוע בראש שלי, מפני שזה קשה, אחרי הכל, לזמזם שיר מהסוג הזה של רדיוהד לאורך זמן, ויצרתי ממנו רינגטון. זה לא עזר. אבל לפחות כשאנשים מתקשרים אליי אני מעשיר את הסביבה המוזיקלית שלי ולו בקצת. רדיוהד, בדומה להרבה להקות אחרות, היו מושפעים ממגוון של מוזיקה מסוגים שונים לאורך השנים. לא בדומה להרבה להקות אחרות (ולמעשה, אני מכיר רק להקה אחת שאפשר לשים באותה קטגוריה), הם נתנו לכל הסוגים המגוונים של המוזיקה ששמעו לקחת חלק במוזיקה שכתבו, והפכו אותה למאתגרת יותר, שונה יותר ומאתגרת יותר. כאן, למשל, באות לידי ביטוי ההשפעות של Squarepusher ושל Aphex Twin על המוזיקה שלהם.
לשמוע לקנות

ֿ
את האוסף הזה אפשר למצוא, במשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תלת ממדי, שמט ממדי. פו הדוב!

Scarlet's Walk

1.  לפני הכל

ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת.  את האלבומים צריך להזמין מראש,  אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.

מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police,  לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".

2.  אבודה במקום שנקרא אמריקה

Tori Amos

בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה,  עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים.  אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.

כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר.   ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס,  שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו.  אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך?   ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם.  במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.

בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה.  היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר.   עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט.  כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות.  אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור.  אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן.  איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו,  ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות.  כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס,  שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה.  היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).

"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד.  הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר.  הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר.  "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."

המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית.  זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves".   ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange").   ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".

המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם.  ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.

טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור.  בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה.  אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום.  והיא צדקה.  מחר באמת היה יום אחר לגמרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים.  במעלית.

Moon River

1.   לפני הכל

צירוף של חוסר זמן ועודף דברים לעשות (הם בדרך כלל באים ביחד, משום מה) גורם לפוסט הזה לראות אור באמצע השבוע הזה, במקום בסוף השבוע שעבר.  מצד שני, אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה:  שני פוסטים השבוע!

רשימת חמישים ההמצאות הטובות השנתית של Time כוללת גם נציג ישראלי: קותימן, ש-ThruYou שלו נבחר בזכות היותו סוג אמנות חדש.  רק בשביל ההשוואה, בין ההמצאות האחרות ברשימה אפשר למצוא את הטיל שיביא אסטרונאוטים למקומות רחוקים יותר מהחלל (אבל לא ינחית אותם בשום מקום), חיסון לאיידס, בשר שמגדלים במעבדה ומאוורר בלי להבים.

CokeMachineGlow, אתר מוזיקה קנדי, אוסף בכל שנה את מיטב האמנים החדשים והמעניינים שנכתב עליהם באתר ומבקש מהם להקליט גרסת כיסוי לשיר.  הפעם, בגלל שהעשור מסתיים והכל, הם מבקשים גם מכם – קוראי האתר, או הגוספל, במקרה הזה – לשלוח להם גרסאות כיסוי לשירים מהעשור האחרון.  השיר האהוב עליהם ייכנס לאוסף ויחלוק את המקום בו עם כל מיני להקות שעוד לא שמעתי עליהן.

2.  Moon River

Moon Riverהמשימה היתה פשוטה יחסית, אבל עדינה כמו המאמצים הדיפלומטיים של השכנת שלום בין שתי מדינות אויבות.  "אני צריך שתכתוב שיר," אמר בלייק אדוארדס להנרי מנסיני, "בשביל אודרי הפבורן."  האמת, שהלכה על קצות האצבעות בכל מקום שבו דיברו על סרטים בתקופה ההיא, היתה שבזמן שבו להרבה שחקנים היה קול שירה נעים, והרבה מהם השתמשו בו גם כדי לשיר בזמן שהמצלמות לא צילמו, לאודרי הפבורן היה קול מחוספס ונמוך ובמנעד שלא השאיר מקום ליותר מדי מלודיה.  בסרטים שבהם היתה צריכה לשיר, הבמאים מצאו דרכים לכפר על זה – זמרות אחרות שרו את השירים שלה בסרטים אחרים, בקול נעים יותר משלה, וב"גבירתי הנאווה" שצולם שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ולי אנדרוז, שהשתתפה במחזמר אבל המפיקים העדיפו את הפבורן המפורסמת יותר על פניה, היא זו ששרה.  אבל הפעם, בשביל "ארוחת בוקר בטיפאני", בלייק אדוארדס, הבמאי, והפבורן עצמה, התעקשו שהיא תשיר.  כשמפיק שראה את הסרט הגמור הציע להוריד את השיר מהסרט, הפבורן הודיעה שזה ייעשה על גופתה המתה (אם כי במילים פחות נחמדות).
מנסיני הצליח במשימה שלו, לכתוב שיר במנעד מצומצם, ונתן לג'וני מרסר, אחד מכותבי השירים הכי טובים והכי נשכחים של שנות החמישים והשישים, לכתוב את המילים.  מרסר, שניסה פעמיים לכתוב מילים לשיר שיתאימו לעלילת הסרט וויתר על שני הנסיונות, החליט לחזור למחוזות הילדות שלו, הנהר שזרם מאחורי הבית שלו בסוואנה, שהיה לו את השם הפשוט "הנהר האחורי" – back river.  שיר פשוט על שני ילדים שהולכים ביום קיץ אחד לאורך הנהר, קוטפים אוכמניות ומדמיינים את החיים מעבר לנהר, במקום בו הקשת נגמרת.   המילים התאימו בדיוק לדמות – הולי גולייטלי, נערה תמימה מעיירה מנומנמת בטקסס, שנכנסה בטעות למערבולת החיים המהירים, האורבניים, הלא תמיד כנים של ניו יורק – מאד בדומה לג'וני מרסר עצמו, שהשירים שלו, על טבע ומרחבים וגעגוע למשהו ישן, אמריקני ובסיסי, היו תמיד מאד שונים מהשירים התזזיתיים והמחוכמים של הכותבים האחרים בני זמנו. מאוחר יותר, כדי ליישר את המציאות עם האגדה, החליטה מדינת ג'ורג'יה לקרוא לנהר הזה מחדש בשם Moon River.

ההתעקשות של אדוארדס ושל הפבורן להשאיר את השיר בסרט הוכיחה את עצמה.  כשהגיע הזמן לזה, השיר היה מועמד לאוסקר, וזכה בו.  בטקס האוסקר שר אותו אנדי וויליאמס, שהפך להיות מזוהה יותר עם השיר ממאות המבצעים האחרים שלו – הוא גם בחר בשיר הזה להיות שיר הפתיחה של תכנית הטלוויזיה שלו, ושמם של חברת ההפקה שלו ואולם ההופעות שלו במיזורי. בין מאות המבצעים האחרים אפשר למצוא את החשודים המוכרים – פרנק סינטרה, פול אנקה, פרי קומו, בובי דארין, אפילו The Divine Comedy, וגם את Afghan Whigs, וגם את R.E.M., ואת מוריסי – שהקליט את השיר פעמיים.

בניגוד לאמנים האחרים, שהקליטו את השיר בחרדת קודש, מקפידים שכל המילים יושרו במקומות הנכונים, באינטונציה הנכונה, עטופות בצלילים הנכונים, מוריסי החליט להכניס שינויים במילים של השיר, בדרך הביצוע שלו, ברעשי הרקע, בשביל להפוך אותו לאפל יותר ומוזר יותר.  "שני נוודים, יוצאים לראות את העולם," הוא שר, כמו בגרסה המקורית, אבל ממשיך, "אני לא כל כך בטוח שהעולם ראוי לנו.  שנינו רודפים אחרי קצה אותה קשת, אבל למה היא תמיד מעבר לפינה?  למה היא תמיד מעבר?"

בגרסה הראשונה של השיר שלו, בה הקול שלו כמעט טובע בענני דיסטורשן ובאס שחוזר על עצמו, אודרי הפבורן בוכה, בסצינה מתוך הסרט, מפציעה מבעד לרעש ונותנת לשיר נופך יותר מאיים ויותר מסתורי.  מוריסי שר בצורה כמעט אדישה, לא שם לב לצלילים שמאחוריו.  מאוחר יותר, הוא הקליט גרסה נוספת לשיר, מפוכחת ומפויסת יותר.  המילים נשארו אותן מילים, מתריסות נגד המילים המקוריות, אבל המוזיקה הפעם היתה רגועה יותר ונאמנה יותר למקור.

זה הכל לחצי הזה של השבוע.  עד החצי הבא (שבו אספר על כמה היה טוב בהופעה של סול וויליאמס) – פרדי מרקורי נפטר היום לפני שמונה עשרה שנים.  זה בשבילו.

Versus the Spin – July Edition

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1 The Chap The Chap – Now Woel
The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
לשמוע לקנות
2 Jim White Jim White – Corvair
ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
לשמוע לקנות
3 Radiohead Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
לשמוע לקנות
4 Rachel's Rachel's – With More Air than Words
קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
לשמוע לקנות
5 Afghan Whigs Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
לשמוע לקנות
6 Marillion Marillion – Jigsaw
זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
לשמוע לקנות
7 Pink Floyd Pink Floyd – The Final Cut
זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
לשמוע לקנות
8 The Divine Comedy The Divine Comedy – The Certainty of Chance
אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
לשמוע לקנות
9 David Bowie David Bowie – Ashes to Ashes
השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
לשמוע לקנות
10 Suzanne Vega Suzanne Vega – Rosemary
השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
לשמוע לקנות
11 Secret Mommy Secret Mommy – Dance Studio (edit)
אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
לשמוע לקנות
12 Mark Eitzel Mark Eitzel – Everything is Beautiful
יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.

שירים עצובים

1. לפני הכל

קצת לפני שהתחלתי לעבוד על הבלוג השבוע, קיבלתי בשורות עצובות מאד מארה"ב, לגבי אחד מהחברים ברשימת תפוצה של אי מיילים שאני חבר בה, המורכבת ממעריצים של Firewater. "ג'סטר" ג'ו מוחיקה היה חולה בסרטן המעי הגס במשך הרבה זמן, ואנחנו כולנו קיווינו שהוא ייצא מזה ושיצליח להתאושש מהטיפולים הלא נעימים, אבל התקוות שלנו התבדו השבוע – ג'ו היה מעורב בתאונת דרכים בטקסס, ארץ מגוריו. הוא נהרג במקום, הבת שלו, בת 5, פונתה לבית חולים ומתה שם אחרי כמה שעות. לא הכרתי את ג'ו באופן אישי, אבל מהדברים שהוא כתב ברשימת התפוצה שלנו ובבלוג שלו, וגם מהדברים ששמעתי עליו מחברים קרובים יותר (שגם הם לא פגשו אותו באופן אישי מעולם), הוא היה אדם טוב, שהצליח להתמודד גם עם המחלה שלו וגם עם הדרך המזוויעה של מערכת הבריאות בארה"ב לסייע לאנשים חולים, בחוש הומור ובאופטימיות שלא נגמרו אף פעם. אחת מהלהקות שהכי אהב היתה Killing Joke, והוא אפילו תיפקד בתור מנהל האתר של הלהקה. הוא השאיר מאחוריו את אלנה, אשתו (גם היא חברה בנפרד ברשימת התפוצה שלנו) ושני בנים. נוח בשלום, ג'ו. הפוסט הזה מוקדש לך.

2. שירים עצובים

באותה רשימת תפוצה, מישהו פירסם במהלך השבוע שעבר לינק לאתר שנקרא "ספינר". ניסיתי, ולא הצלחתי, להבין מה המטרה של האתר הזה – הניחוש שלי הוא שמדובר באיזשהו בלוג מקצועי, שמחולק למדורים שונים שנכתבים על ידי אנשים שונים ועיקר המטרה שלו היא להיות מגניב ולכתוב על מוזיקה – בהכרח בסדר הזה. בכל אופן, הלינק שנשלח התייחס לכתבה אחת שהיא חלק ממכלול של כתבות שהם מפרסמים מדי פעם, שכוללת רשימה ממוספרת של דברים שהם הכי. הפעם – 25 השירים הכי עצובים באופן מיוחד בהסטוריה. אי פעם. נקודה.

אז בתור התחלה, כל התייחסות לקשר בין שירים לרגשות שהם מעוררים באנשים ששומעים אותם, היא סובייקטיבית מהגדרתה. מה ש"ספינר" מנסים לעשות, עושה רושם, הוא ליצור רשימה של שירים שהעצבות שבהם היא אוניברסלית והנושאים שהם מדברים עליהם הם פשוטים ומפושטים ככל האפשר. מי לא יכול להבין את העצבות, למשל, באפשרויות ועתיד שנעלמים ברגע שזוג צעיר נכנס להריון והעתיד שלו נקבע בשבילו בבת אחת ("The River" של ברוס ספרינגסטין)? או במערכת יחסים שלא נשאר בה דבר חוץ מהאינרציה של מערכת יחסים ("Lost Cause" של בק)? או בילד מת ("Concrete Angel" של מרטינה מקברייד)? זאת אולי הסיבה שחלק מהבחירות האחרות של "ספינר" ברשימה הזו, כמו "Space Oddity" של דיוויד בואי, הן קצת תמוהות.

בגלל הסיבה הזו, ובגלל שרשימות מהסוג הזה יכולות, ואולי אמורות אפילו, להיות סובייקטיביות, ובגלל שאני יכול, אני רוצה להציע רשימה אחרת. גם היא של 25 שירים עצובים – אבל לא הכי עצובים. רק 25 שירים שבעיניי הם עצובים במיוחד. ניסיתי לכלול כאן שירים שהעצבות שבהם היא די ברורה, כך שהמכנה המשותף הגדול יותר של מאזינים יוכל להתחבר אליהם. אני מקווה שהצלחתי. השירים גם לא מסודרים בסדר כלשהו, הם פשוט שם:

1. Frank Sinatra – In the Wee Small Hours of the Morning

נקודה ראשונה שבה אני מסכים עם מי שבחר את השירים ברשימה של "ספינר". ב-1955, אחרי פרידה מתוקשרת שסיימה מערכת יחסים מתוקשרת עם השחקנית אווה גרדנר, פרנק סינטרה מוציא את האלבום הזה, ששמו כשם השיר כמעט – הראשון בשבילו ואחד הראשונים בכלל שכל השירים בו הוקלטו במיוחד לצורך האלבום ולא כסינגלים שנאספו לאלבום, ונותן משמעות חדשה לגמרי לכינוי שלו, "Ol' Blue Eyes". אם עוצמים את העיניים כשהשיר הזה, שפותח את האלבום, מתנגן, אפשר ממש לדמיין את פרנק סינטרה יושב בחדר ריק וחשוך, עם בקבוק חצי ריק שלפני לא הרבה זמן היה מלא לגמרי, מחכה שהטלפון יצלצל ואולי זאת תהיה היא.

2. Elton John – The Last Song

"אתמול באת להרים אותי מעלה," השיר הזה מתחיל, ומכאן הוא רק ממשיך ויורד. לאלטון ג'ון יש שני סוגים של בלדות – הסוג הראשון הוא הבלדות הסכריניות שהוא וברני טאופין כותבים כדי לגרום לאנשים אחרים לבכות; הסוג השני, והשיר הזה נכלל בו, הוא בלדות שהם כותבים כדי לגרום לעצמם לבכות. אלו הבלדות האמיתיות יותר, וזו נולדה בעקבות סיפור שהגיע לאלטון ג'ון על בחור צעיר, הומוסקסואל חולה איידס, שהקשר בינו ובין אביו התנתק מכיוון שהאב לא ראה בעין יפה את הנטיות המיניות של הבן שלו. הבן לא רצה להודיע לאב בשום צורה שהוא חולה, אבל כשהאב גילה שהבן גוסס מאיידס, הוא טס לפגוש אותו ונשאר כדי לסעוד אותו, עד שנפטר. המילים שמסכמות את הפזמון גם מסכמות את מה שהשיר הזה מנסה להעביר – "אני מניח שלא הערכתי נכון אהבה של אב לבנו".

3. Beck – Lost Cause

עוד נקודה שבה אני מסכים עם האנשים שערכו את הרשימה של "ספינר". ב-2002, אחרי מערכת יחסים ארוכה, בק נפרד מהחברה שלו ועשה מה שכמעט כל מוזיקאי היה עושה במקרה כזה. הוא כתב על זה שיר – ולא רק שיר, אלא אלבום שלם. ולא רק כתב, אלא גם הוציא אותו. והאלבום הזה, "Sea Change", יצירת מופת בשביל בק ובכלל, מתאר את חוסר האונים בסוף מערכת יחסים, כשכבר לא נותר בה שום דבר טוב להילחם בשבילו, או במילים שלו – "נמאס לי להילחם על המטרה האבודה הזו".

4. Cyndi Lauper – Time After Time

אחת מטעויות השיפוט המוזיקליות הכי גדולות שעשיתי היתה לחשוב שסינדי לאופר היא [בלונדינית לא בהכרח אמיתית] שאין לה הרבה ערך מוסף מעבר לזה, אבל אחרי שגיליתי ש"I Drove All Night" הוא לא גרסת כיסוי לשיר של רוי אורביסון, אלא להיפך, גיליתי שהיא כתבה וכותבת את המילים והמוזיקה לכל השירים שלה, והשיר הזה הוא דוגמא טובה לסוג מיוחד של שירים עצובים – כאלו שהעצבות שלהם נובעת בעיקר מהניגוד המוחלט בין הבתים לפזמון. כאן, הפזמון אומר, בין השאר, "אם תלך לאיבוד, אמצא אותך, אני אחכה, פעם אחרי פעם" – זה מה שהיא שרה למי שהיא עוזבת, כשהיא יודעת שאף מילה מאלו לא נכונה. קסנדרה ווילסון הקליטה בשביל פסקול הסרט "Brown Sugar" גרסה אפילו יותר יפה של השיר הזה.

5. R.E.M. – Fretless

ברוב השירים של R.E.M., המילים של מייקל סטייפ מעורפלות במקרה הטוב, ובלתי מובנות בכלל במקרה הפחות טוב. השיר הזה לא יוצא דופן – הוא מדבר, אני חושב, על מישהו או מישהי שמגלים שהם נבגדים ומקבלים את ההחלטה הקיצונית ביותר שאפשר לקבל במקרה כזה – להרוג את שני הבוגדים. המוזיקה, והשירה הנחרצת של סטייפ ושל קייט פירסון מ-B52's מעבירים בצורה מאד ברורה את ההרגשה של להיות לבד.

6. U2 – Tomorrow

כשבונו היה בן 14, אמו נפטרה והוא כתב את השיר הזה על ההלוויה שלה. השיר נמצא באלבום השני שלהם, "October", והוקלט שוב, בגרסה יותר שקטה והרבה יותר עצובה, על ידי בונו והבסיסט אדם קלייטון, לאוסף שנקרא "Common Ground". השיר (המקורי) כולו בנוי בצורה שמעבירה מאד בבירור את מגוון הרגשות שיש לילד בן 14 כשהוא מאבד הורה – הבלבול, העצב, הכעס. המילים הראשונות, שנשמעות כאילו הן מתייחסות לחוסר התפיסה של מוות של ילד קטן, הן הרבה יותר עצובות כשיודעים מה הגיל האמיתי של בונו היה כשאמו נפטרה – "האם תחזרי מחר? האם אני יכול לישון הלילה?"

7. Harry Chapin – Cats in the Cradle

ילד נולד, לאבא אין זמן. ילד גדל, לאבא אין זמן. ילד נוסע לאוניברסיטה, חוזר לביקור, לאבא יש זמן אבל הילד התרגל לחיות בלעדיו. האבא זקן ורוצה לבלות קצת זמן עם הילד, אבל לילד אין זמן. המעגל האכזרי של הזנחה סמויה ממשיך. המילים האחרונות בשיר הזה הן הכי עצובות – "כשסגרתי את הטלפון פתאום הבנתי – הוא גדל והפך להיות כמוני. הילד שלי הוא בדיוק כמוני."

8. Eric Clapton – Circus

Tears in Heaven הוא כמובן, השיר המפורסם יותר שאריק קלפטון כתב על בנו, קונור, שנהרג כשנפל מחלון חדר מלון, מרחק של כמה עשרות קומות מהקרקע. מאוחר יותר, באחד מאלבומיו האחרונים – Pilgrim – הוא כלל גם את השיר הזה, גם הוא על קונור. שיר קורע לב שמוכיח שככל שהזמן עובר, מן הסתם, הגעגועים הולכים ונהיים יותר חזקים.

9. Joan Armatrading – The Weakness In Me

כל כך הרבה סיבות יש בעולם לכתוב שירים עצובים, ועושה רושם שאחת מהכי פוריות היא בגידה. בדרך כלל, הצד הנבגד הוא זה שכותב את השירים, אבל דווקא השירים המעניינים יותר הם אלו שבאים מהצד הבוגד. אני זוכר, במעורפל, כמה שירים מהצד הבוגד הגברי, אבל, אם להתעלם מגיבוב השטויות המביך של אבריל לווין מהשנה האחרונה, The Weakness In Me של ג'ואן ארמטריידינג הוא המקרה היחיד שאני יכול לחשוב עליו של שיר שנכתב מהצד הבוגד הנשי. המילים של ארמטריידינג הן כל כך כנות וחסרות אונים, שהיא כמעט מצליחה לשכנע אותך. כמעט.

10. Antony Haggarty – Perfect Day

לפעמים, זה לא השיר שהוא כל כך עצוב, אלא האינטרפרטציה שלו. מי שכתב את השיר, במקרה הזה כמו בהרבה מקרים אחרים, כנראה לא הבין את הפוטנציאל הדכאוני הטהור הגלום בשיר כזה – שהמילים שלו אומרות דבר אחד אבל השירה יכולה להגיד דבר אחר לגמרי. וכך, באמצע האלבום התמוה "The Raven" של לו ריד, הוא החליט לשלב שירים ישנים שלו בביצועים של אנשים אחרים – ואחד מהם הוא השיר הזה, בביצוע של אנתוני (בלי הג'ונסונס) וקולו המלאכי. השיר, על כל הקונוטציות המשתמעות ממנו, לא זוכה לאירוניה העצובה שאמורה לנטוף ממנו כשלו ריד עצמו שר אותו – בקול החצץ של לו ריד הכל נשמע הרבה יותר אמיתי וכנה, ויום מושלם הוא באמת יום מושלם. כשאנתוני שר, לעומת זאת, אפשר לשמוע בבירור את חוסר האונים, את כמה זה נדיר שזה יום מושלם ועד כמה הימים האחרים כל כך מחורבנים.

11. R.E.M. – Let Me In

עוד פעם R.E.M. הפעם, השנה היא 1994, R.E.M. מחליטים להוציא אלבום כבד הרבה יותר מכל מה שאי פעם עשו ושני איקונים, אחד מוזיקלי ואחד קולנועי, נפטרים במפתיע בפרק זמן מאד קצר, כל אחד מסיבותיו הוא. מייקל סטייפ, חבר קרוב של שניהם, מחליט להקדיש את האלבום לאחד – ריבר פניקס – ולכתוב את השיר היפהפה הזה על השני – קורט קוביין. "היי, תן לי להיכנס," הוא זועק בפזמון, ובדמיון עולה הדמות השדופה שלו נהדפת על הארון של קורט קוביין ומתחננת שיפתח ויסביר.

12. Leonard Cohen – Famous Blue Raincoat

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אי אפשר להכין רשימה של שירים עצובים בלי לכלול את השיר הזה, האפיטום, מבחינתי, של היצירה של לאונרד כהן. שיר על בחור שגנב לבחור אחר בחורה, ומעביר את חייו אחר כך בחשש שאולי אותו בחור, ואולי מישהו אחר, יגנוב אותה ממנו. ואולי, בעצם, ההיפך הוא הנכון. אף פעם לא הבנתי באמת את השיר הזה. אני רק יודע שמכל השירים של לאונרד כהן, זה נשמע כמו השיר האחד שאחריו לאונרד כהן באמת היה רוצה לגזור על עצמו תענית שתיקה.

13. אביתר בנאי – אבות ובנים

הפריווילגיה שלי, לעומת "ספינר", היא שאני יכול להכניס כאן גם שירים עבריים. והנה אחד מהם, שיר יפהפה שמתחבא בסוף של האלבום הראשון של אביתר בנאי, ומבטא, במילים מעורפלות ומשורטטות, את החשש של כל הורה כאן. "הלב של אמא מתפוצץ – מי אשם? לא אני אשם". שיר, שבארץ הזאת, אפשר לקרוא אותו בכל כך הרבה דרכים שונות.

14. The Divine Comedy – Edward the Confessor

The Divine Comedy בנו (בנה?) את הקריירה שלהם על שירים מתוזמרים, בשירה מאד פרנק סינטרית-דין מרטינית-טום ג'ונסית שכזאת, ודווקא השיר הכי יפה שלהם הוא ממש לא כזה. מה שמובן, כי הוא בי סייד של סינגל מתוך האלבום שלהם שהוא הכי לא כזה – Regeneration, שהפיק נייג'ל גודריץ' (וכל אלבום שמפיק נייג'ל גודריץ' הוא בעצם קצת אלבום של נייג'ל גודריץ', באמת). "אני כל כך מצטער," ניל האנון פותח את השיר הזה, "אנא סלחי לי," וממשיך ומפרט את כל הדברים שגם אנחנו היינו רוצים להצטער עליהם, אם רק היינו יכולים.

15. The Blue Nile – Happiness

בתור הדובדבן הקטן, על הדובדבן הגדול, שעל הגלידה בגביע שהיא הרשימה הזו, הנה שיר שהוא פסגת העצבות האולטימטיבית – איש שעבר כל כך הרבה סבל וצער, שגם כאשר מגיעה המנוחה והנחלה, הוא לא באמת מאמין. "עכשיו כשמצאתי סוף סוף שלווה," הוא שואל, "תגיד לי, ישו, היא תישאר?"

חדי העין ביניכם ישימו לב שהרשימה הזאת לא מגיעה עד 25, וזה בגלל שאני רוצה שאתם תשלימו את ה-10 שירים שנשארו. למה? משתי סיבות:

1. אני רוצה שתתאמצו קצת. סתם לקרוא זאת לא חכמה.

2. אני גם רוצה להכיר 10 שירים עצובים חדשים.

ואני רוצה לשמוע נימוקים משכנעים. 10 השירים שאני הכי אתרשם מהם יהיו כאן בשבוע הבא והאנשים שיציעו אותם יקבלו פרס. או משהו.

בינתיים, לילה טוב.