תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

Scarlet's Walk

1.  לפני הכל

ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת.  את האלבומים צריך להזמין מראש,  אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.

מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police,  לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".

2.  אבודה במקום שנקרא אמריקה

Tori Amos

בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה,  עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים.  אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.

כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר.   ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס,  שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו.  אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך?   ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם.  במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.

בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה.  היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר.   עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט.  כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות.  אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור.  אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן.  איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו,  ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות.  כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס,  שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה.  היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).

"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד.  הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר.  הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר.  "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."

המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית.  זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves".   ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange").   ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".

המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם.  ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.

טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור.  בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה.  אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום.  והיא צדקה.  מחר באמת היה יום אחר לגמרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים.  במעלית.

2 תגובות ל“Scarlet's Walk”

  • אביב הגיב:

    סקירה מדהימה על האלבום של טורי!
    אחד הדברים הטובים ביותר שהיא אי פעם הקליטה, והאלבום האהוב עליי מכל הקטלוג העשיר שלה.

    תודה!

  • מיכל הגיב:

    אדיר, כמה שאני אוהבת את הדיסק הזה.
    איזו ביקורת נהדרת…

תגובה