The gospel according to whom

אחרי ארבעים שנה במדבר ועוד שישים ושמונה שנים פה, הקהל הישראלי התרגל להופעות בסדרי גודל של פארק הירקון.  הוא מצפה – מה זה מצפה, דורש – שיבדרו אותו, ומוכן לשלם מחירים לגיטימיים תמורת זה, והכסף כולל, מבחינתו, גם את הזכות להתלונן אחר כך על ההופעה. לא הפעם. Queen תמיד היתה, והיא עדיין, אף על פי שההרכב המקורי קוצץ לחצי, בליגה אחרת מכל מי שרגלו דרכה על הבמה במתחם הזה, והאווירה בקרב האנשים שהתחילו להתגודד מסביב למחסומים שבכניסה למתחם לפני פתיחת השערים היתה אווירת חג.  לא הייתי בשתי ההופעות האחרונות בפארק הירקון, אבל אני יכול לנחש, והניחוש שלי קרוב לוודאי יהיה נכון, שהקהל להופעה האחרונה של להקת רוק בסדר גודל דומה לזה, בון ג'ובי, לא הגיע בהרגשה כזו.  בטח לא הקהל שהגיע להופעה של סיה.

ברקע אפשר לשמוע את הצלילים העמומים של הבלאנס של שתי הופעות החימום שפותחות את הערב – ארקדי דוכין (מן הראוי שהופעה שבה יש חצי מ-Queen תחומם על ידי שלוש חמישיות מ"החברים של נטאשה" – הלהקה של דוכין מכילה גם את מיקי הררי ואת ז'אן פול זימבריס – והם אכן מבצעים שני שירים מאלבום הקונספט ששמו ואחת מהדמויות הראשיות בו קיבלו את שמם בהשראה מהלהקה שלמענה הגיעו כולם) ואיזו זמרת אחרת שאני לא מכיר – האינטרנט מספר לי שזו לינה מח'ול, שזכתה באיזו עונה של "The Voice" וזה אחד הפרסים שלה.  חתיכת פרס, לחמם את Queen.

אחרי שתי הופעות החימום האלה, שמתחילות בדיוק בזמן, אנחנו נאלצים לחכות עוד איזשהו פרק זמן לא הגיוני למלכה עצמה.  בחלק מהזמן יש איזושהי תכונה על הבמה – פועלי במה מביאים רכיבים גדולים ומכוסים כדי להחליף את מערכת התופים ששימשה את שתי הלהקות המחממות ומארגנים דברים אחרים על הבמה.  בחלק אחר מהזמן ווילון ענקי עם הסמל של Queen מכסה את הבמה ומואר באורות סגולים.  הקהל מריע כשהסוף של המוזיקה שחותמת את האלבום האחרון של הלהקה, החזרה האינסטרומנטלית על "It's a Beautiful Day", עולה ברמקולים, אבל אז המעריצים הוותיקים וחדי האוזן יותר שבינינו נזכרים שזה קטע של משהו כמו שתים עשרה דקות, ועושה רושם שנצטרך לשמוע את כולו.

בסופו של דבר ההופעה מתחילה.  זה כרוך בסרטון נוגה בשחור לבן שמציג את ציוד ההופעות של הלהקה ואת שלושת חברי הלהקה העיקריים צועדים במורד מסדרון שהוא לא באמת אחורי הקלעים של ההופעה הזו, ואז הווילון מצליח לעשות את הפעולה המורכבת של גם להיות מורם וגם ליפול, בבת אחת, אגב פיצוץ, והלהקה פוצחת בשיר הראשון להערב.  הם מתחילים בשני שירים לא צפויים להופעה מהסוג הזה – "Seven Seas of Rhye" ואז "Keep Yourself Alive", מהאלבום השני והראשון של הלהקה בהתאמה, אבל כשאדם למברט תופס את מקומו על הבמה עם מסכת רובוט מוזרה ומתחיל לשיר, אני מבין את הבחירה בשני השירים הספציפיים האלה.  הקול של אדם למברט מתאים הרבה יותר לגוון הקול של פרדי מרקורי בשנים הראשונות של הלהקה, וכדי שהקהל יוכל לעשות את המעבר הרגשי הזה בקלות, אלה השירים שפותחים את ההופעה כדי ששאר הביצועים יעברו, באוזנינו, בצורה חלקה הרבה יותר.

הפיל שעל הבמה מפונה בשלב מוקדם ככל האפשר.  חלק מהסיבה שהקהל פה, וחלק מהסיבה שהלהקה פה, היא געגועים לפרדי מרקורי, הסולן המקורי והבלתי ניתן להחלפה של הלהקה.  אדם למברט מודה מזה בהזדמנות הראשונה: "תמיד יהיה רק פרדי מרקורי אחד," הוא אומר כחלק מנאום קצר שהוא מעביר שבו הוא מודה לחברי הלהקה המקוריים שבחרו בו להיכנס לנעליים הענקיות של מרקורי.  אנחנו חוזרים למרקורי עוד כמה פעמים לאורך ההופעה – הוא חוזר כדי לעזור, על גבי המסך העגול הגדול שבאחורי הבמה, לסיים את "Love of my Life", שבריאן מיי מקדיש למרקורי – הדמעות שבעיניים של בריאן מיי כשהוא יורד מהשרפרף שהציבו במרכז הבמה כדי שינגן את השיר הזה מוכיחות שהוא היה צריך את העזרה הזו במשפטים האחרונים, וכדי לעזור בחלקים הקשים של "Bohemian Rhapsody" בשלבים מתקדמים יותר של הערב.  כשבריאן מיי מתפנה לסולו גיטרה ארוך, שכולל בתוכו חלקים מ-"A Winter's Tale" ומ-"Now I'm Here" ורפרנסים ל-"Brighton Rock" ול(אלוהים ישמור) "הבה נגילה", המסך שמאחוריו, שמציג שדה כוכבים רוב הזמן, מתמלא בתמונה ענקית של כוכב חמה – מרקורי בשבילכם.

שאר ההופעה מתחלקת בין הלהיטים הצפויים – כמו "Fat Bottomed Girls" שהוא השיר הראשון שמסה קריטית של הקהל מצליחה לזהות, או "I Want to Break Free" שמפציע לקראת סוף ההופעה, או שני הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, שנשמרים להדרן – "We Will Rock You" ו-"We Are the Champions", לבין שירים פחות מוכרים לקהל הרחב כמו "Dragon Attack", שזו הפעם הראשונה שהוא מבוצע בסיבוב ההופעות הזה, או "Stone Cold Crazy" שהלהקה שלפה מהאלבום השלישי שלה וניערה ממנו את האבק.  בנוסף לשירים, הלהקה הגיעה מצוידת בהרבה מאד הפתעות וויזואליות שעושה רושם שהן לא נחוצות בשביל קהל שבא לראות את שתי אגדות הרוק האלה ואת הילד מנסה לדשדש בנעליים של מרקורי מבלי ליפול, אבל הן אפקטיביות בכל מקרה:  למשל, הגו-פרו שמוצמדת לקצה הרד ספיישל של בריאן מיי, שנותנת לנו קלוז אפ יוצא דופן על הנגינה שלו, ואחר כך מיי הופך אותה כדי שתצלם ותקרין את מה שמתרחש מעבר לגיטרה שלו תוך כדי שהוא מתרוצץ לאורך ולרוחב הבמה כאילו שהוא לא הולך לחגוג יום הולדת שבעים בשנה הבאה.  למשל, אבוקת אור אדומה שנשלחת אל השמיים וצונחת לאט אל האדמה אחרי שמיי מסיים לשיר את "Love of my Life".  למשל, הקונפטי הכי מוזהב והכי אפקטיבי שיצא לי לראות בהופעה ברגעים האחרונים של ההדרן.

ההופעה הזו מלאה במחוות לאלו שליוו את הלהקה ולא כאן כדי לחלוק איתה את האהבה המחודשת.  מעבר לפרדי מרקורי, רוג'ר טיילור מקדיש שיר לחבר שנפטר השנה ותמונתו של דיוויד בואי מתנוססת על המסך הגדול שמעליו כשהם פותחים את "Under Pressure", שבו טיילור שר את החלקים של דיוויד בואי ואדם למברט מסתפק באלו של פרדי מרקורי.  גם מקומו של ג'ון דיקון, חבר הלהקה הרביעי שהעדיף לפרוש מחיי ההופעות אחרי שמרקורי נפטר, לא נפקד, כשבריאן מיי מקדיש חלק ניכר מהסולו הארוך שלו כדי לשחק עם האפקט שדיקון, בעל התואר בהנדסת האלקטרוניקה שבלהקה, המציא בשבילו, ומיד אחר כך שאר הלהקה מצטרפת אליו כדי לנגן את "Another One Bites the Dust", שדיקון כתב, ואת הבי-סייד שלו, "Dragon Attack", שיש בו תפקיד מאד משמעותי לבאס.  הבסיסט, ניל פיירקלו, נראה מרוצה למדי כשהוא מנגן את עמודי השדרה של שני השירים האלה על הבאס בקדמת הבמה.

שני הנגנים שמשלימים את הלהקה הערב גם הם לא סתם נגנים עלומי שם – ספייק אדני, הקלידן, הוא הקלידן של Queen מאז סיבוב ההופעות של "The Works", וכשחברי הלהקה הנותרים יצאו לסיבובי הופעות עם פול רודג'רס, בהתחלה, ועכשיו עם אדם למברט, הוא גם זה שמנגן את תפקידי הפסנתר של מרקורי, ולרגעים שבהם רוג'ר טיילור מתעייף מהנגינה המאד מרשימה שלו הובא מתופף נוסף, רוג'ר טיילור מתחילת שנות ה-70. או שלא – זה הבן שלו, רופוס טייגר טיילור, שנופל מאד קרוב לעץ ומפגין את הכישורים הלא מבוטלים שלו בתיפוף בקרב תופים נגד אבא מאד מרוצה.

טיילור האב, שכמו כל שאר חברי הלהקה המקורית חולק את תפקיד השירה לפחות בשיר אחד בקריירה של Queen (במקרה שלו זה כמעט שיר אחד בכל אלבום), עובר לקדמת הבמה במהלך הערב כדי לשיר את "These are the Days of Our Lives" שכתב לאלבום האחרון שהלהקה הוציאה בימי חייו של פרדי מרקורי, ותמונות נוסטלגיות של הלהקה מלוות את השיר המינימלי והיפה הזה.  רגעים שקטים ומהורהרים יהיו רק מעט בהופעה הזו, שרובה בועטת וצועקת – וחלקם הגדול מרוכז בבת אחת כשלמברט מתחיל לבצע את "Who Wants to Live Forever" תוך כדי שכדור מראות ענקי יורד מהחלק העליון של הבמה ומאיר את הקהל במאות קרני אור קטנות, ואחר כך, כשהשיר נקטע בדיוק לפני הקטע האינסטרומנטלי הקרוב לשלמות שסוגר אותו באלבום, את "The Show Must Go On".  ההופעה, כמובן, ממשיכה – יש בה כמעט עשרים וחמישה שירים ואף על פי שזה יהיה בלתי אפשר לכסות אפילו את הלהיטים הגדולים של Queen בהופעה אחת, הם עושים עבודה מוצלחת בלבחור לפחות שיר אחד שכל אחד בקהל היה רוצה במיוחד לשמוע.

כשהלהקה יורדת מהבמה ורק הסמל של Queen, השילוב הזה של הפניקס והמזלות של חברי הלהקה, הוא הדבר היחיד שנותר על המסך העגול שבמרכז הבמה ושני המסכים הענקיים שבצידיה, "Heroes" של דיוויד בואי ממלא את חלל האוויר וכשהוא מסתיים, מתחלף בשקט.  את השקט הזה ממלאים שני רעשים – אחד הוא רעש של דשדוש רגליים של הצופים שמחפשים את היציאה הקרובה. על השני קשה יותר לשים את האצבע, זה מין המהום כזה, נדיר, שלא היה אפשר לשמוע כאן לעתים קרובות בשנים האחרונות.  זה רעש של קהל מרוצה.

לפני הכל

הכי כיף כשמגשימים לך חלומות שלא ידעת שיש לך.  ב-12 בספטמבר, כשינחתו בארץ בפעם הראשונה בחיים שלהם ושלי שני החברים המופיעים הנותרים ב-Queen, אני אוכל לראות סוף סוף את הלהקה שהכי אהבתי כשהייתי צעיר יותר.  כמה ממילות השירים אני עדיין יודע בעל פה, זו שאלה שהמענה עליה יבוא רק עוד חודשיים וחצי.

פאט מת'יני בלייב פארק, 15.6.2016

 הופעות ג'אז, במיוחד הופעות ג'אז מחו"ל, אף פעם לא היו חלק מרשימת ההופעות שתיכננתי לראות.  קרוב לוודאי שהסצינה המוזיקלית הספציפית הזו בארץ, במיוחד בכל מה שכרוך בהופעות של אמנים מחו"ל, עובדת בצורה כל כך מסודרת שהיא משדרת שאם פספסת הופעה של אמן ג'אז בינלאומי כזה או אחר, זה בסדר, מפני שעוד שנה או שנתיים אותו אמן יחזור לכאן להופעה אחרת.  אבל, מכיוון שדברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאנחנו מתכננים אותם, ואני למדתי מתקרית ה"אני אראה את פאקו דה לוצ'יה בפעם הבאה שיגיע לארץ" שלי, מצאתי את עצמי ביום רביעי לפני שבועיים, בפעם הראשונה בהופעת ג'אז של אמן מחו"ל.

המיקום של ההופעה הזו היה מעט מוזר ולא שגרתי – במה קבועה במתחם שראשיתו כסאות וסופו תלולית דשא, שהתפאורה שלה היא ווילון אפור שקוף שדרכו אפשר לראות את הגלגל הענק של ה"סופרלנד", וכשנכנסתי אל המתחם ומצאתי בו את מקומי, היה על הבמה רק אדם אחד והקונטרבאס שלו – אדם בן עזרא, ליתר דיוק.  הוא נגן קונטרבאס, בעיקר, שמשתמש בלופרים ואפקטים אחרים כדי להפוך את הבאס שלו למגוון של כלים שונים שמנגנים ביחד, כאילו היה להקה שלמה.  בין השירים שלו הוא משלב גרסאות כיסוי לדברים כמו "Dear Prudence" ו-"Royals" של לורד (קרוב לוודאי הדבר האחרון שהייתי בוחר אם היו שואלים אותי איזו גרסת כיסוי אני הולך לשמוע בשתי הופעות שונות, אבל הנה זה).  בשיר האחרון – גרסת כיסוי בגוון אלקטרוני ל"אדון הסליחות" – הוא הקליט את הקונטרבאס שלו במגוון רחב מספיק של ערוצים, כדי שיוכל להניח אותו בצד ולהתפנות לנגן גם בקלרינט.

אחר כך אדם בן עזרא ירד מהבמה, לוקח איתו את הקונטרבאס שלו ומגוון של כבלים, והבמה נותרה ריקה לפרק הזמן שנהוג בהופעות כאלה.  גם האורות, שכבו ודלקו לחליפין ועודדו אנשים למחוא כפיים ולהריע, הם מהסוג שנהוג בהופעות כאלה.  ואז פאט מת'יני עולה לבמה עם הגיטרה בעלת אלף המיתרים שלו. זה המקום, אולי, להסביר על שלוש הגיטרות של פאט מת'יני ועל הדרך שלהן לבשר לקהל שבקיא במוזיקה שלו, מה סגנון הקטע שהם הולכים להאזין לו עכשיו.  מת'יני הגיע להופעה הזו, כמו להופעות אחרות, עם שלושה סוגי גיטרות (ארבעה, למעשה, אבל נפסח על הגיטרה הקלאסית לרגע):  הראשונה היא גיטרה מיוחדת שהורכבה בשבילו שמכילה, בנוסף לגוף התהודה הסטנדרטי ולצוואר הסטנדרטי של גיטרה אקוסטית, עוד תיבת תהודה וצוואר קצר יותר למשהו דמוי מנדולינה, בצד אחד, ועוד מגוון של מיתרים מתוחים לתדרים של נבל בצד השני. הגיטרה, במילים אחרות, מכילה מיתרים בכל המקומות הפנויים שבהם מיתרים יכולים להיות;  הגיטרה השניה היא גיטרת ג'אז סטנדרטית, זו המכונה חצי נפח בעגת הנגנים; והשלישית היא גיטרה חשמלית שבעבר היה מורכב עליה מין משולש מסורבל כזה שהיה מחובר בחוט לסינת'יסייזר, והיום הסינת'יסייזר, שהוא קרוב לוודאי בגודל של זבוב קטן, בטח נמצא בתוך גוף הגיטרה באיזשהו מקום. בכל פעם שהוא בוחר להשתמש בגיטרה כזו או אחרת, הקהל שמכיר את החומר שלו יודע איזו מוזיקה הולכת להיות מושמעת – ג'אז סטנדרטי ונעים לגיטרת חצי הנפח, משהו הרמוני ומטורף לגיטרה בעלת אלף המיתרים, או אפילו הגיטרה הקלאסית הפשוטה, ופיוז'ן מהיר ועצבני לגיטרה החשמלית. את ההופעה הוא פתח, בכל אופן, ישוב לבד על הבמה עם הגיטרה הראשונה, זו עם המיתרים בכל מקום שאפשרי שיהיו בו מיתרים ועדיין נוח לנגן.  ופאט מת'יני השתמש בכולם.  אני לא בקיא מספיק במוזיקה שלו בשביל לדעת אם זה היה קטע מוסדר שהוא הוסיף לו אלתורים, או אם הוא פשוט ניגן את מה שהראש שלו והלב שלו אמרו לו לנגן, אבל הלילה ירד והיו שם רק מת'יני וגלגל הענק מאחוריו וקהל של כמה מאות (אולי מעט אלפים) של אנשים שישבו בשקט ובתדהמה והאזינו לו.  הקטע היה ארוך, ומגוון, ובכל נקודה שבה היה נדמה שהוא נגמר, הוא נמשך מעט יותר.  ואז מת'יני קם והגיש את הגיטרה שלו לבקליינר שלו, וקיבל את גיטרת הג'אז הסטנדרטית, ושאר חברי ההרכב שלו עלו על הבמה ותפסו את מקומם: גווילם סימקוק, שהפסנתר שלו היה ממוקם בצורה מסורבלת ביחס לקהל, ישב כשגבו לקהל לאורך כל ההופעה, לינדה או, נגנית הבס, נעמדה מאחוריו, ואנטוניו סנצ'ז, שאני יכול לקרוא לו מתופף, אבל זה יהיה מעט כמו לקרוא לחללית כלי רכב, התיישב מאחורי התופים – שהכילו מעט יותר מצילות מהרגיל ועוד סנייר וטום אחד לפחות.

בניגוד להופעות רוק של אמנים מחו"ל, שבהן האמן בדרך כלל מגיע לישראל בפעם הראשונה, לפעמים גם האחרונה, ומבין את החשיבות של המעמד הזה בשביל הקהל, הופעות ג'אז של אמנים שנמצאים פה בפעם המי יודע כמה, מתנהלות בדרך כלל בשקט.  לאמן אין סיבה לתקשר עם הקהל אחרי כל שיר ולספר כמה הוא נהנה כאן, עד כמה הוא תמיד רצה להופיע כאן וכמה הקהל הישראלי הוא הקהל הכי טוב שראה אי פעם, מאחר והוא פה בסיבוב הופעות אחד אחרי שהיה כאן גם בסיבוב ההופעות הקודם, כי ישראל היא מקום לגיטימי לאמני ג'אז להופיע בו.  ולכן, הוא, וההרכב שלו, מתרכזים במה שהם עושים הכי טוב – לנגן ג'אז.  ה-A section מפנה את מקומו במהירות ל-B section, שמפנה את מקומו במהירות לאלתורים, ברוב המקרים של מאת'יני ולפעמים גם של הנגנים האחרים.  מאחר ואני לא בקיא בהרבה מהמוזיקה של מאת'יני יכולתי להתפנות ליהנות מהמוזיקה כמו שהיא, בלי לדעת מה אני שומע ומה מתוך הדברים שמנוגנים על ידי ההרכב הוא החלקים הכתובים של הקטע או החלקים המאולתרים.  אמצע ההופעה, כשמאת'יני התחיל לנגן את הקטע האהוב עליי שלו, "Baby Steps", והפך אותו לקטע האלתור הארוך ביותר בערב, היתה החלק המוצלח ביותר מבחינתי.  בשלב מאוחר יותר של ההופעה, חברי הלהקה ירדו מהבמה ואז עלו, אחד אחד, כדי לאפשר למאת'יני לאלתר איתם אחד על אחד.  קודם זו היתה נגנית הבס, לינדה או, שהתחילה את הערב עם קונטרבאס, המשיכה אותו עם באס חשמלי וסיימה אותו שוב עם קונטרבאס.  אחר כך נגן הפסנתר, גווילם סימקוק, ולבסוף אנטוניו סנצ'ז, שמדי פעם לאורך קטע האלתור הזה וקטעים אחרים לאורך הערב היה נדמה שהוא נוסק ונעלם מעל לקטע המוזיקלי שהוא אמור לאלתר בתוכו, וקומפינג קצר מהגיטרה של מת'יני החזיר אותו למחוזות הקצב והמבנה של השיר שהיו נתונים בתוכו.  בסוף הקטע הזה, האלתור המשותף של מת'יני וסאנצ'ז, שבו מת'יני בחר להשתמש בגיטרה החשמלית שלו, השניים כבר היו נתונים כל כך עמוק בתוך המוזיקה שלהם, שהם הרשו לעצמם להתחיל להיות נסיוניים ולשלב כל מיני חריקות וקרקושים על התופים ועל הגיטרה שהקשר ביניהן ובין ג'אז היה מעט רופף.

אחר כך מת'יני העלה את שאר הלהקה בחזרה על הבמה, ואחרי מספר שירים הם ירדו ועלו בחזרה, תוך זמן קצר יחסית, להדרן.  בשלב הזה מת'יני דיבר, בפעם הראשונה והאחרונה במהלך הערב, והציג את חברי הלהקה.  הוא לא היה צריך לאחל לקהל ערב טוב, כי זה בדיוק מה שהיה להם בשעות האחרונות.  הוא לא היה צריך לומר שהוא נהנה מההופעה שלו כאן, כי החיוך הענקי שלו אמר את זה.  והוא לא היה צריך להגיד שמעכשיו, הוא יהיה כאן בכל סיבוב הופעות שלו, כי זה מה שהוא תמיד עושה.  ובפעם הבאה, לשם שינוי, גם אני אהיה שם שוב.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חובבי טום הנקס יכולים לראות אותו מציל את העולם בשני מקומות שונים בקרוב.

לפני הכל

אם חברות ההפקות המוצלחות האלה לא ייזהרו, אנחנו עלולים להתרגל לזה שכל שבוע מחכה לנו הודעה באתרי החדשות הנבחרים ובתיבות הדואר שלנו לגבי הופעה מוצלחת נוספת מחו"ל.  הפעם – נרנג'ה בשני המקרים – אלו בריאן ווילסון, שיופיע עם כל ההרכב שלו שמכיל שני חברי Beach Boys מקוריים מאלו שתומכים בצד שלו בסכסוך, ב-8 ביוני באמפי רעננה, ו-Tame Impala, שמשהו אמר לי תוך כדי שאני קונה את הכרטיס להופעה של Unknown Mortal Orchestra שזה רק עניין של זמן עד שאני אזכה לקנות כרטיס להופעה שלהם.  הם יופיעו ב-11 ביולי בלייב פארק שבראשון לציון, והשמועות אומרות שהכרטיסים כבר הולכים ונגמרים.

קצת פרסום עצמי חסר בושה לא הזיק לאף אחד, אני חושב:  אם אתם רוצים לקרוא עוד ממה שיש לי לכתוב – בנושא אחר לגמרי, הפעם, פתחתי כתב עת (ככה הם קוראים לזה) על הספרים שאני קורא במסגרת פרויקט קטן שהצבתי לעצמי של לקרוא שישים ספרים השנה, במדיום.  אתם יכולים למצוא אותו כאן.

Queen מחפשים מישהו לאהוב

אם היינו משחקים משחק, שבמסגרתו אני הייתי אומר שם של להקה ואתם הייתם אומרים את השם של השיר הראשון שקופץ לכם לראש, ואני הייתי אומר Queen, קרוב לוודאי שהשיר הראשון שהיה קופץ לכם לראש היה "Bohemian Rhapsody".  ואפשר להבין אתכם.  השיר הזה, על 5:55 הדקות שלו, ועל האגדות האורבניות שעוטפות את תהליך היצירה שלו – סליל ההקלטה שהוא שקוף לגמרי במקומות מסוימים, פרדי מרקורי מנגן את כל השיר ללהקה על פסנתר לפני שהם מקליטים אותו, ההתעקשות של הלהקה להוציא אותו כסינגל על אף ההתנגדות של חברת התקליטים – הוא אבן דרך לא רק בקריירה של Queen אלא בהסטוריה של מוזיקת הפופ כולה.  ובכל זאת, בעיניי, הוא לא השיר המייצג של Queen.  את התואר הזה אני הייתי נותן לסינגל הראשון מהאלבום שבא אחרי "Night at the Opera".  גם האלבום ההוא נשא שם של סרט של האחים מרקס, והסינגל הראשון מתוכו קצר רק במעט מהשיר האופראי והבומבסטי שהיה הסינגל הראשון מהאלבום שלפניו (אבל שלאורך האלבום היה צריך לחכות בסבלנות כמעט עד הסוף כדי שהוא יגיע).

גם אותו ניגן מרקורי לשאר חברי הלהקה על פסנתר כשהגיעו לאולפן בבריק ליין, אבל השיר הזה היה מעט פופי יותר ומעט נגיש יותר, ומרקורי וחבריו הוסיפו את החלקים המורכבים להקלטה ולמבנה השיר במסגרות ובמגבלות שהיו להם – הם רצו ליצור שיר גוספל, כדי להוכיח לעצמם ולקהל שלהם שהם יכולים לעשות מוזיקת נשמה באותה מידה שהם יכולים לעשות מוזיקת רוק או מוזיקה קלאסית יותר, והפעם המטרה של המקהלה המורחבת היתה ליצור הרגשה של מקהלת גוספל.  כדי לקבל את האפקט הזה, טכנאי ההקלטות מייק סטון איגד את מרקורי, בריאן מיי ורוג'ר טיילור מסביב למיקרופון אחד ונתן להם לשיר את החלקים שהיו צריכים להישמע כמו מקהלה.  ג'ון דיקון העדיף להישאר בצד ולהקפיד על הבס בשיר, מאחר ולטענתו לא היה לו את הקול המתאים לשיר כזה.   אחר כך סטון הכפיל את הקלטת השירה כך ששלושת הקולות הפכו להיות מאה קולות וקולות הרקע, במיוחד בקטע שבאמצע השיר, נשמעים בדיוק כמו שמקהלת גוספל צריכה להישמע.

קשה מאד להשוות את שני השירים תו לתו.  הם מתחילים במקום מאד שונה, ומסתיימים במקום מאד שונה.  "Somebody to Love" מקפיד להישאר בתוך מסגרת שיר הפופ, או הגוספל, ולא להפוך את עצמו לשיר בסגנון אחר, זר לעולם שבו הלהקה מתנהלת בדרך כלל, כמו "Bohemain Rhapsody".  הפסנתר הוא גם זה שמוביל אותו – מהצלילים הראשונים שמבשרים את המלודיה והסולם, דרך הבתים והסי-פארטים והפזמונים, השיר פוסע על פני כל מבני שיר הפופ של המאה ההיא באנגליה ובארצות הברית ומתייצב על תחילת שנות ה-60 בכנסיה בפטיסטית בדרום ארצות הברית.  זה מסע ש-Queen התחילו לאורך האלבום הקודם שהוציאו, "Night at the Opera", במסגרתו הם הציבו רגל אחת בעולם הרוק המתקדם ורגל אחת בעולם ההשתעשעות האינטלקטואלית בז'אנרים מוזיקליים אנגליים ישנים, כמו סקיפל.  "Day at the Races" היה אלבום הפופ האמיתי הראשון שלהם.  גם הוא הכיל שירים שבהם הם התנסו בז'אנרים מוזיקליים שבלוניים, כמו "Good Old Fashioned Lover Boy" השנות עשרימי או "White Man" – הבי סייד של השיר הזה במקרה, ואחד מהשירים הכבדים ביותר ש-Queen הקליטו, אבל לאורך האלבום הם הקפידו לא להאריך בשירים (ולקצר בשירים אחרים), כמו שעשו באלבום שקדם לזה, והרבה מהשירים באלבום היו נגישים למצעדי הפזמונים (אבל, כפי שהיה נפוץ בשביל Queen באותה תקופה, אף אחד מהם לא הגיע למקום הראשון).  המקום שבו השיר הזה הופך להיות ראוי לקרבה ל-"Bohemian Rhapsody" הוא בסולו הגיטרה שמלווה את המלודיה העיקרית של השיר אבל פוסע בשביל שהוא לגמרי משלו, או הקרשנדו שבסוף שנראה שלא הולך להיגמר, ושבו מרקורי מוצא גבהים ווקאליים חדשים להגיע אליהם.

חמש עשרה שנים אחרי תאריך הוצאת האלבום הזה, פרדי מרקורי כבר היה מת.  חברי הלהקה, שכבר היה להם זמן די והותר לעכל את המוות ההולך ומתקרב כשהם עבדו עם מרקורי על האלבום האחרון שיצא בימי חייו, "Innuendo" (שאתמול חגג עשרים וחמש שנים להוצאתו), ועל השירים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם באלבום האחרון האמיתי של Queen, התחילו כבר לתכנן ערב מחווה שראוי לגודלו של מרקורי ולחותם שהשאיר על עולם המוזיקה.  הם התפשרו על אצטדיון וומבלי, אבל כדי להביא את האמנים בקליבר שהיו צריכים להופיע שם – אמנים שכללו כמה מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעולם באותם רגעים, הם היו צריכים כמה חודשים.

החלק השני של המופע היה המעניין יותר – חברי להקת Queen הנותרים התייצבו (כולל ג'ון דיקון, שזו היתה ההופעה הרשמית האחרונה שלו עם הלהקה) על הבמה ומצעד מסחרר של זמרים וזמרות עלו לאורך הערב כדי לשיר את הגרסאות שלהם לשירים של Queen.  אחד מהאמנים האלה היה ג'ורג' מייקל – שעלה על הבמה חבוט מהמאבקים האחרונים שלו בחברת סוני על מנת להשתחרר מחוזה ההקלטות שלו, אבל מאושש מהמעמד שלו בקרב שאר האמנים שברשימה – בראיון האחרון שהעניק בחייו, מרקורי ציין אותו כאחד מהאמנים האהובים עליו באותה שנה. לפני כן, מאחורי הקלעים, הוא בוודאי היה בפאניקה כמעט עד הרגע שבו עלה לבמה.  הופקד בידיו לבצע שלושה שירים של Queen ביחד עם הלהקה, אחד מהם בדואט עם ליסה סטנספילד. ובעוד שהראשון, "39", הוא סוג של שירה בציבור, והשני, "Those Were the Days of Our Lives", היה אחד מהאחרונים שמרקורי הקליט ולכן נשאר בתחומי האוקטבה האחת, השיר האחרון היה אחד מהשירים המאתגרים והקשים ביותר לביצוע ברפרטואר של Queen לכל זמר שהוא לא פרדי מרקורי. אבל ההופעה, כמו שאמר מי שהתנוסס בגאון, עם המעיל הצהוב של סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, מעל הבמה, חייבת להימשך, ומייקל עלה לבמה וצלח את שני השירים הראשונים בלי בעיות.

ספייק אדני, שהיה הקלידן של Queen מאז התקופה שהלהקה היתה צריכה קלידן, התחיל עם האקורדים המוכרים שמבשרים את השיר והלהקה ומייקל התחילו לטפס במעלה גרם המדרגות הזה אל השמיים, וקרוב לוודאי שההחלטה כבר התחילה להתגבש בראשו של מייקל תוך כדי שהוא שר.  הנה בית, והנה פזמון, והנה עוד בית, ועוד פזמון, והלהקה מגיעה אל החלק שבמקור היה מורכב ממאה קולות שונים של שלושה מחברי הלהקה (והפעם מגובה במקהלה אמיתית).  בשלב הזה ג'ורג' מייקל ניצב בפני ההר שהוא צריך עוד לטפס עליו לפני שהוא מוביל את הלהקה והקהל למטה, בחזרה אל הקרשנדו שחותם את השיר.   הוא שר את שתי המילים הראשונות של שם השיר, שלוקחות את המלודיה למקום הגבוה ביותר שפרדי מרקורי הגיע אליו עם הקול שלו בשיר הזה (אולי בכל הרפטואר של Queen), ואז הוא צועק למיקרופון: "קדימה," ומרים אותו באוויר – והקהל כולו מבצע את הלהטוט הווקאלי הזה של פרדי מרקורי שצונח שתי אוקטבות למטה.

זה היה פתרון גאוני לרגע שבו מייקל קרוב לוודאי לא הרגיש בטוח ביכולות הווקאליות שלו.  הקהל, אחרי הכל, לא אמור לפגוע בדיוק בצלילים הנכונים.   ודרך המיקרופון האחד של מייקל על הבמה, במרכז האצטדיון, אפשר אפילו היה לשמוע את הקהל, שבעים ושניים אלף אנשים, מנסים כל אחד ואחד למצוא את הדרך הנכונה למטה, וכמו בהרבה מקרים שבהם חוכמת ההמונים מכוונת בסופו של דבר אל התשובה הנכונה, התוצאה אפילו נשמעה לא רע.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דון צ'ידל עושה עבודה נאמנה בלגלם את אמן הג'אז האהוב עליי, על האישיות המורכבת שלו, בסרט חדש.

1. לפני הכל

לרוג'ר טיילור מ-Queen נמאס לראות להקות שמבצעות את השירים של הלהקה בצורה לא אופטימלית, עכשיו כשהלהקה עצמה לא ממש מנגנת, והוא ובריאן מיי, שני החברים הפעילים הנותרים בלהקה, החליטו לעשות מעשה, כדי שהמחווה אליהם תהיה עשויה כמו שצריך.  הם עורכים תחרות שבמסגרתה להקה אחת שמבצעת את השירים של Queen תיבחר להופיע בסיבוב הופעות, שיכלול גם תמונות וקטעי ווידאו נדירים של הלהקה עצמה, וייקרא Queen Extravaganza.  להקות יכולות להעלות את החומרים שלהן לאתר שהוקם לכבוד התחרות החל מהיום, ועד כמה שהבנתי התחרות לא מוגבלת לאיזור מסוים בעולם.  אובלינס, לתשומת לבכם.   מסתבר שהתחרות מוגבלת רק לאמריקנים.  מילא.  עדיין רעיון נפלא.

2. הכבש ששבר את גב הגמל

למוכרים בחנויות דיסקים יש רגעים מרושעים.   לרופאים ולמוכרים בחנויות דיסקים יש משהו במשותף – מי שבא אליהם בא עם בעיה שברוב המקרים רק הם יכולים לפתור.  במקרה של רופאים, כמובן, זו בעיה הרבה יותר מהותית.   במקרה של מוכרים בחנויות דיסקים הפתרון כרוך בלעזור ללקוח שנכנס להיפטר מהקוץ שנתקע לו בראש ומסרב לצאת, ולאפשר להם לגלות מה השיר שתקוע להם בראש (וגם, בעצם, להימנע מלעבור דרך כל מי שהם מכירים ולהיראות די טפשיים כשהם בודקים אם מישהו מזהה את שלושת הצלילים "הממ הממ הים").  לרגע אחד קטן, הרגע שבו הבעיה הספציפית באה על פתרונה ובעל הבעיה מראה סימני הקלה, גם רופאים וגם מוכרים בחנויות דיסקים יכולים להרגיש קצת כמו אלוהים.  ואלוהים הוא מרושע לפעמים.  אז גם אנחנו. (אנחנו, אני אומר, אף על פי שלא עבדתי בחנות דיסקים כבר כמעט עשר שנים.  אבל ככה זה – קצת כמו המאפיה, אפשר לעזוב את חנות הדיסקים אבל חנות הדיסקים אף פעם לא באמת עוזבת אותך).

באחד מהרגעים המרושעים האלה, במקרה שלי, לקוח נכנס לחנות וביקש לקנות את האלבום הראשון של ג'נסיס.  זו בעיה קלאסית שלומדים עליה בקורסים הכי בסיסיים למוכרים בחנויות דיסקים, ויש לה שני פתרונות.  האחד מחייב לנתב את הלקוח לאלבום שהוא באמת מחפש.  השני מחייב להראות לו את העליונות המוזיקלית שלך, כי אתה מוכר בחנות דיסקים.  והוא לא.  (רגעים מרושעים, אגב, הם לא רגעים גאים.  אבל אני מחויב לדווח על זה כמו שאני רואה את זה).  למזלי ולנוחותי כמוכר בחנות דיסקים, שני הפתרונות נמצאים באותו ארגז עץ על רגל מתכת שמכיל את כל הדיסקים שמכונים "דובדבנים", כי הם במחיר נמוך יחסית והמגש עליו נמצא הדיסק הוא אדמדם כמו, נגיד, דובדבן.  אני מפשפש בארגז הזה מעט ומוציא משם דיסק אפרפר, שהעטיפה שלו נראית כמו עטיפה של ספר.  על העטיפה מודפסות, כאילו מוטבעות, המילים "From Genesis to Revelations".  הלקוח הופך את הדיסק ומביט ברשימת השירים (אני מרפרז קצת את הסיפור בשלב הזה.  אני לא בטוח שרשימת השירים מופיעה בצד האחורי של הדיסק הראשון של ג'נסיס) והפרצוף שלו מקרין הרבה בלבול.  "זה לא האלבום הראשון של ג'נסיס," הוא אומר ומחזיר לי את הדיסק.  אני מחזיר את הדיסק לארגז ושולף משם דיסק אחר.  הדיסק הזה הוא שחור ויש עליו צילום מעורפל של אבני משחק צהובות של ילדים.  השם של הלהקה מופיע גם הוא, בצהוב, כבדרך אגב, בחלק העליון של הדיסק.  הוא הופך את הדיסק לרגע, מסתכל על רשימת השירים ומהנהן בסיפוק. "זה האלבום הראשון של ג'נסיס."   הוא אומר.  "לא, זה לא," אני מפליט ומתקדם לכיוון הקופה.

אבל אני יכול להבין אותו.  כשהייתי צעיר יותר, ואפילו לא חלמתי עדיין להיות מוכר בחנות דיסקים, ג'נסיס היתה שלישיית פופ, וזה, האלבום שאני כיניתי "ג'נסיס ג'נסיס", היה מבחינתי האלבום הראשון שלה כי זה האלבום הראשון שגיליתי.  הסולן שלה היה בריטי נמוך ומקריח עם חוש הומור יוצא דופן למוזיקאי והוא היה מוקף בשני אנשים גבוהים יותר ממנו, בצורה קומית כמעט, אחד עם זקן ואחד בלי.  הם עשו מוזיקה מורכבת יחסית למוזיקה ששמעתי באותו הזמן – שירים אפלים כמו "Mama" ושירים שיש להם שני חלקים כמו "Home By the Sea" ואפילו שירי הפופ הבאמת פשוטים שלהם, כמו "That's All",  התהפכו והתאבכו בכיוונים שבהם שירי פופ לא היו אמורים ללכת.  מאוחר יותר למדתי, מאותו חבר שהכיר לי את השלבים הבאים באהבת המוזיקה, שלג'נסיס היה גלגול אחד קודם שבו הסולן שלהם היה פיטר גבריאל, גם הוא אמן שלמדתי להכיר ולאהוב באותה התקופה, וכזה שביסס את עצמו בשלב הזה של הקריירה שלו כמי שהקליפים שלו הם הרבה יותר מעניינים מאלו של האמנים אחרים בטלוויזיה, שהם עשו רוק מתקדם, ושבהופעות שלהם פיטר גבריאל היה מתחפש לכל מיני דברים – פרח, רוח רפאים, אביר עם קסדה עטורת נוצות.   אבל אני העדפתי להתעלם לחלוטין מהפרק הזה בחיי הלהקה ולהיצמד לפן הפופי יותר שלהם, זה שבמסגרתו הם הוציאו קליפים עם הבובות של Spitting Image ושירים סאטיריים על מטיפים טלוויזיוניים.  רק כשהתחלתי לעבוד בחנות הדיסקים שעבדתי בה, בעצם, הסכמתי לחזור ולהכיר את ג'נסיס האחרת, המוקדמת יותר.  חבר יקר (וקולגה למכירת דיסקים), שהיה מעריץ אדוק הרבה יותר של הלהקה, במיוחד בתקופה הפיטר גבריאלית שלה, לקח על עצמו את המשימה הרת הגורל של לשכנע אותי ש-"Selling England By the Pound" הוא לא רק אלבום טוב (אף על פי שהוא אלבום של רוק מתקדם), אלא הוא האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס.  הוא אפילו הרחיק לכת וקנה לי את הדיסק כמתנת יום הולדת רק כדי שאוכל להקשיב לאלבום ולהסכים.  והקשבתי לאלבום, כמה וכמה פעמים, ועל אף שהשתכנעתי שהוא אלבום מצוין, והופתעתי לטובה מכמה שאני כן יכול להתחבר למוזיקה מתקדמת, אם היא מתקדמת בכיוון הנכון, לא השתכנעתי שהוא האלבום הכי טוב שלהם.  מכיוון שהאלבום שלהם שבאמת התאהבתי בו היה זה שבא אחריו, האלבום שהתחיל לשרטט את הקו שבסופו של דבר יוביל את שלושת החברים הנותרים למחוזות המיינסטרים ואת פיטר גבריאל לגבעה בסולסבורי.

אל האלבום האחרון של ג'נסיס עם פיטר גבריאל כסולן, "The Lamb Lies Down on Broadway", הגעתי דרך שתי נקודות ציון רחוקות – הראשונה היתה הגרסה המחודשת של הלהקה ל-"Carpet Crawlers" מתוך האלבום, שבה גבריאל וקולינס מיישרים קו עם ההסטוריה של הלהקה וחולקים ביניהם הרבה יותר ממלאכת השירה, והשיר עצמו הופך להיות פופי ורגוע יותר, השניה הגרסה הכמעט נאמנה לחלוטין למקור של ג'ף באקלי ל-"Back in NYC" באלבום הגזירים שלו "(Sketches for) My Sweetheart the Drunk".   ואני אוהב את האלבום הזה במיוחד אולי למרות, ואולי בגלל, שהוא שונה משאר האלבומים של ג'נסיס.  בזמן ששאר האלבומים של ג'נסיס היו נטועים עמוק באדמות הכפריות של קנטרברי ובימי הביניים הבריטיים, על שלל הדימויים והתיאורים הפסטורליים יותר ופחות שלהם, האלבום הזה זורק את המאזין, אני במקרה הזה, ישר לאמצע העיר הסואנת ביותר בעולם.  לפחות, זו שמצטלמת כסואנת ביותר בעולם.  ולא רק באמצע העיר, אלא באחד מהרחובות הכי מרכזיים והכי נוצצים שלה, זה שנקרא בפשטות, "דרך רחבה", כי זה מה שהוא היה כשהקימו את העיר כמה מאות שנים אחורה (באותה מידה שרחוב החומה נקרא על שם החומה שתחמה את העיר שניצבה מהצד האחד שלו).   הוא נשמע אורבני לחלוטין, וזה בא לידי ביטוי גם בגיטרות המתכתיות יותר, גם בקלידים שזונחים לפעמים את הצליל המעובה, העצי, הכפרי יותר, ונצמדות לצלילים מלאים בזכוכית ומתכת ואספלט.  וגם, בניגוד לאלבומים האחרים של ג'נסיס שבהם לשירים אמנם יש מילים שיש להן התפתחות סיפורית מסוימת, אבל כל אחד מהם בדרך כלל עומד בזכות עצמו, האלבום הזה כולו מספר סיפור.  זאת אומרת, אלבום קונספט.  הראשון של ג'נסיס, בפתח תקופה שראתה הרבה כאלה, בעיקר מלהקות רוק מתקדם ולהקות שתמכו במאבק, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

במרכז הסיפור שנפרש לאורך האלבום הזה יש בחור צעיר פורטוריקני, תושב ניו יורק, שנקרא ראל.  לא נהג המירוצים הצרפתי שזכה להארה בטיול רגלי בפירנאים, אלא סתם ראל – אחד, מתוך מיליוני התושבים של העיר הענקית הזו, שעושה את צעדיו לאט בזהירות בדרך לאנשהו כדי לחזור באותו ערב ושוב למחרת לעשות את הצעדים שלו לאותו מקום. האלבום מתאר, בחלקים רופפים ולא עוקבים, את החיים שלו והריקנות שבהם בניו יורק.  עד כאן, הכל מאד "התפסן בשדה השיפון". אחיו, ג'ון, הולך לאיבוד (ובאסכולות מסוימות של אלו שמנתחים את האלבום הזה לפרטי פרטיו, הוא עצמו הולך לאיבוד.  זאת אומרת, כמו הרבה מתושבי ניו יורק האחרים, הוא קצת סכיזופרן), והוא יוצא לחפש אותו במנהרות ובחדרים האפלים שמתחת לאדמה, שנפרשים אל מעבר לתחנות הרכבת התחתית ולאורך כל החלק התחתון, הנסתר, של העיר.  מהרגע הראשון שבו הוא מניח את רגלו מתחת לאדמה האלבום הופך להיות מעט פחות סלינג'ר ומעט יותר ז'ול וורן, והסיפור כולו מתחיל להישמע קצת כמו גרסה של וויליאם בורוז ל"מסע אל מתחת לפני האדמה".  בסופו של דבר ראל מוצא את ג'ון, ואת עצמו, פעמיים, מחליט להצטרף לקהילה של יצורים מוזרים – חלקלאים, אני אקרא להם כאן, וכדי להיחלץ מהם ומהגורל שלו בקרבם הוא צריך למצוא רופא שמוכן לבצע בו ניתוח שבמסגרתו הוא צריך לקבל החלטה הרת גורל שמשפיעה על כל החיים שלו.  בשלב הזה המילים, שמובילות את הסיפור הלאה, הופכות להיות פסיכיות מספיק בשביל מי שעוקב אחרי המילים.  אבל גם בשביל מי שלא עוקב אחרי המילים יש מספיק עם מה להתמודד באלבום הזה, שנפתח בקטע שמתחיל קצת כמו שיר פתיחה של מחזמר ואז הופך לשיר שפותח סרט שהסצינה הראשונה שלו עוקבת אחרי המרחבים המוריקים של איזה שדה בדרום ארצות הברית, וממשיך לקטעים רגועים וצלולים יותר, שבהם קלידים מדמים פכפוך של מים והמלודיה של השירה מדמה מאורע שחוזר על עצמו שוב ושוב – במקרה הזה, קבוצה של אנשים שזוחלים לאורך מסדרון ובמעלה גרם מדרגות לולייני, או כאלה שבהם הקול של פיטר גבריאל מתחלף בקולות אחרים, מבוססים סינתיסייזר, כדי לדמות אנשים אחרים או מצבי תודעה אחרים,  או כאלה שבהם כלי נגינה נלמדים מחדש כאילו הם הגיעו ממדינה רחוקה או מיקום אחר, או כאלה שמי שמצליח לעקוב אחרי הקצב לאורך כל השיר צריך לקבל איזשהו סוג של פרס, ומסתיים כמעט באותה דרך שבה התחיל – בקטע הראשון שבאלבום אנחנו נוחתים באדיבות הלהקה בלב ההמון הסואן של ניו יורק ובקטע האחרון אנחנו נשאבים החוצה, לסיבוב אחרון מעל גורדי השחקים של העיר ואל השמיים.

את האלבום, כשיצא, ליווה סיבוב הופעות שתוכנן כראוי למה שמעריץ ג'נסיס טיפוסי היה מדמיין כשהיה שומע את האלבום – מעל הבמה היו שלושה מסכים שהציגו תמונות שמסמלות רגעים מסוימים באלבום, ועל הבמה עצמה פיטר גבריאל וניצבים אחרים לבשו ופשטו תחפושות שהיתה להם משמעות מסוימת לסיפור.  ההצגה החליפה את המוזיקה בחלק מהמקומות עד כדי כך שפיטר גבריאל לא היה יכול להגיע למיקרופון כשהיה לבוש בחלק מהתחפושות.  ומאחורי הקלעים, האווירה המוזיקלית המאוחדת של הלהקה התחילה להיסדק.  פיטר גבריאל, בעצם, הסכים להישאר כדי לסיים את סיבוב ההופעות אחרי שהודיע שהוא רוצה לעזוב את הלהקה כבר לאחר שהאלבום הושלם, במכתב מפורסם שבו אמר שהוא מעדיף להפוך להיות גנן מלהישאר בלהקה.  למכתב הזה קדמה תקופה קשה שבה הדעות הרווחות בלהקה הלכו והתגבשו –  התחפושות והתיאטרון והבלגן שמסביב למוזיקה תופסים את מקום המוזיקה בהופעות הלהקה, דבר שהמעריצים של הלהקה הלכו וציפו לו יותר ויותר, והתחפושות והתיאטרון והבלגן היו מזוהים יותר ויותר עם פיטר גבריאל עצמו, עד כדי כך שהלהקה חששה שהמאזינים חושבים שגבריאל כותב את כל החומר בעצמו והלהקה רק מלווה אותו.  בסיבוב ההופעות, הרגשות האלה הגיעו לנקודת רתיחה כשמעריצים היו מגיעים אל מאחורי הקלעים, מתעלמים לחלוטין מארבעת חברי הלהקה האחרים וניגשים ישר לגבריאל, כדי לומר לו כמה נהנו מההופעה.   גבריאל העדיף להתמודד עם המצב הזה בדרך של התעלמות – הוא נעדר כמעט מכל ההקלטות של האלבום, כדי להישאר עם אשתו ההרה ובתו, שנולדה בלידה קשה, ואחר כך כדי לנסות לכתוב תסריט לסרט של וויליאם פרידקין.  הוא הגיע רק לימים האחרונים של ההקלטות, בהן הקליט את השירה, אבל התעקש עדיין לכתוב את המילים לכל השירים, וגם שהמלודיות של שירים שהולחנו על ידי חברי להקה אחרים יתאימו למילים שכתב בנפרד.  הלהקה חרקה שיניים וצלחה את הקלטת האלבום, גם את סיבוב ההופעות שבא אחריו, ואחר כך נפרדו דרכיהם של גבריאל ושאר הלהקה והאלבום עצמו התפרק במגע עם העולם החיצוני – המבקרים לא אהבו וטענו שיש לו צד שלם שלא צריך להיות לו, המאזינים לא תמיד הבינו את המורכבות של האלבום, היו כאלו שטענו שהוא מפוזר מדי והשירים בו לא מאד קשורים אחד לשני.   ג'נסיס המשיכו הלאה – ללהקת רוק מתקדם של ארבעה אנשים ואחר כך ללהקת פופ של שלושה, והנוכחות של האלבום הכפול הזה בהופעות שלה הלכה והתמעטה – לשניים או שלושה שירים.   אבל האלבום הזה, שהוא הנקודה הגבוהה ביותר והנמוכה ביותר בקריירה של ג'נסיס מבחינתי, הוא עדיין נקודה לבנה של אור שכדאי לחזור אליה מדי פעם להתרעננות, לגבי איך אלבום קונספט צריך להישמע וכמה בדיוק הוא צריך להסתיר לעומת כמה שהוא צריך לגלות, ומבחינת הדרך שהוא הוביל את הלהקה בה, הוא הוכיח שאחרי האור שבקצה המנהרה, יש עוד מנהרה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שני אנשים מקליטים את השכנים המוזרים שלהם דרך הקירות המאד דקים של בניין הדירות שלהם, וממציאים את המים, קצת לפני שהאינטרנט עצמו התחיל.

1. לפני הכל

[זה באדיבות גיאחה ב"איים בזרם" שלו, וגם אחר כך בעונג עצמו] באמת לפני הכל – עזבו את הגוספל לרגע ותעשו את הדברים הבאים: הורידו את גוגל כרום, אם עוד אין לכם עותק שלו על המחשב שלכם (הם הוציאו עכשיו את הגרסה השישית.  שש זה מספר טוב).  לכו לאתר הזה, שמוקדש כולו לסינגל של Arcade Fire מתוך האלבום האחרון שלהם, בשם The Wilderness Downtown.  הדבר הראשון שהאתר יבקש מכם הוא להכניס את הכתובת של הבית שגדלתם בו.  אני ניסיתי עם הבית שבאמת גדלתי בו, אבל האתר טען בתוקף שהמידע שנתתי – מספר בית, רחוב, מושבה, ארץ – לא מספיק לו (כנראה מפני שבשביל לקבל את האפקט הרצוי מהניסוי הזה צריך להיות בארצות הברית, או לפחות בקנדה).  במקום, הכנסתי את הכתובת של הבית שגרתי בו בארצות הברית (מה שמסתדר טוב עם האלבום, לפחות – זה היה פרבר של מיניאפוליס).   מה שתקבלו אחרי שתלחצו על search (ואם אין לכם בית מועדף בארצות הברית, אתם יכולים להקליד איזושהי מילה שנשמעת לכם כמו שם של רחוב ולבחור מרשימת ההשלמות האוטומטיות שתקפוץ מתחת לחלון החיפוש) הוא אחת מההדגמות הכי טובות שאי פעם ראיתי של מה אפשר לעשות עם קצת מוזיקה, קצת דמיון והרבה טכנולוגיה.  לפני הכל, אגב, עדיף שתסגרו את כל מה שפתוח לכם על המחשב, כמו גם את הלשוניות הנוספות של כרום, אם הן פתוחות.  הניסוי המוזיקלי-טכנולוגי הזה מאד מכביד על המעבד.

עכשיו כשחזרתם – אני צריך קצת עזרה בנושאים שקשורים חלקית (אחד מהם) ולא קשורים בכלל למוזיקה, ולא קשורים בשום צורה לגוספל.  אבל, אני כותב פה, אז מותר לי.  במסגרת הנסיון הבלתי-נואש שלי לסיים את התואר הראשון שלי (תקשורת באוניברסיטה הפתוחה) אני עובד עכשיו על שתי עבודות סמינריוניות, שתיהן מבוססות על סקרים.  האחד עוסק בטקס הנישואין כהדגמה של מעבר ממערכת פולחנית דתית למערכת פולחנית חברתית-חילונית, השני עוסק במידת ההשפעה של פורומים מקוונים העוסקים במוזיקה, לעומת בלוגים ועיתונות מקצועית מקוונת, על הנכונות לקנות יצירה מוזיקלית (אלבום, שיר, DVD).  בשביל השאלון הראשון, אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות (שנתיים אחורה מהיום), או עומדים להתחתן בשנה הקרובה (שנה קדימה מהיום).  בשביל השאלון השני, אני מחפש אנשים שלוקחים חלק (קוראים באופן קבוע או כותבים קצת, אפילו) בפורומים מקוונים העוסקים במוזיקה.  אם אותם אנשים גם קוראים בלוגים העוסקים במוזיקה או עיתונות מקצועית העוסקת במוזיקה, מה טוב.  אם אתם אנשים כאלה, או אתם מכירים אנשים כאלה, או אתם מכירים אנשים שמכירים אנשים כאלה, ויש לכם את הזמן, והיכולת, והרצון לעזור לי כאן, אני אשמח – כתבו לי בתגובות ואשלח לכם את אחד מהשאלונים או את שניהם (אם במקרה אתם מתאימים לשתי הקטגוריות או מכירים אנשים שמתאימים גם לזו וגם לזו) – כתובת האי מייל שלכם גלויה רק לי, כרגיל.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – מגזין Paste, שהוא אחד מהמגזינים המוזיקליים המוצלחים יותר שיצא לי להיתקל בהם, הקפיד במהלך השנים האחרונות לחלק את מאמצי הכתיבה והמאמצים הפיננסיים של אחזקתו בין הגרסה המודפסת, שיצאה לחנויות ולמנויים פעם בחודש, ואחר כך פעם בחודשיים, לבין הגרסה המקוונת, שהיתה זהה לגרסה המודפסת וכללה גם אתר שעודכן בתכנים אחרים, בתדירות יותר גבוהה, ושלושה אוספים להורדה (שניים של מוזיקה ואחד של ספרי אודיו) שניתנו למנויים.  המנויים יכלו לבחור אם להיות מנויים לגרסה המודפסת, לגרסה המקוונת או לשתיהן.   עכשיו, אחרי שכל הנסיונות האחרים לא הצליחו, הנהלת המגזין הודיעה שהגרסה המודפסת לא תצא יותר לאור, ורק הגרסה המקוונת תישאר זמינה למנויים ולקוראים מזדמנים.  חבל.

2.  Versus the Spin – August Edition

סוף החודש הגיע, ואמנם הוא לא היה עתיר פוסטים, אבל עדיין, חודש זה חודש.  ולכן:

1		The Herbaizer feat. Phillip Katerine – Serge
		The Herbalizer, הרכב טריפ הופ לונדוני בעל התמחות מיוחדת בנטילת פיסות קטנות של מוזיקה וטוויה שלהן ביחד לקטעים מוזיקליים שנמצאים לפעמים במרחק כל כך גדול מאותן פיסות מוזיקליות מקוריות, שקשה מאד לאתר אותן, אוסף אל חיקו את פיליפ קת'רין, מוזיקאי צרפתי שהוא במובנים מסוימים ממשיך דרכו של סרז' גיינסבורג, כדי ליצור שיר מחווה לגיינזבורג שמכיל מילים של קת'רין ומוזיקה שלקוחה, לפעמים בדיוק כמו שהיא ולפעמים בדרך מרומזת, מקטעים של גיינזבורג עצמו.
		לשמוע	לקנות
2		Grandaddy – Summer Here Kids
		הלהקה המזוקנת ממודסטו, קליפורניה היתה צריכה לבעבע במשך ארבעה אלבומים, כולם מוקלטים באמצעים ביתיים ובמספר מוגבל מאד של עותקים, לפני שהוציאה את האלבום ה"רשמי" הראשון שלה, שזה הסינגל הראשון מתוכו. עם הזמן העולם המוזיקלי שמסביבם הצליח לשכנע אותם שארבעת האלבומים שלפני כן לא היו באמת קיימים, והם קראו לאלבום הבא בשם של משחק מילים על "השפל של האלבום השני", כאילו שזה באמת היה האלבום השני.
		לשמוע	לקנות
3		Queen – Back Chat
		שנות ה-80 הזדחלו להן לאיטן כשסוגים חדשים ושונים של מוזיקה התחילו והמשיכו להיות פופולריים יותר, וב-Queen נוצרו שני מחנות – אחד, שהכיל את פרדי מרקורי ואת ג'ון דיקון, היה בעד לשלב אלמנטים של פאנק במוזיקה של הלהקה. שני, שהכיל את בריאן מיי ורוג'ר טיילור, היה מאד נגד העניין. המחנה של מרקורי ודיקון ניצח, למזלי, לפחות, מפני שהם הקליטו את האלבום הזה, האהוב עליי של Queen, שכמה מהשירים שבו הם פשרה וכמה מהשירים בו הם הדרך שבה Queen עושה פאנק. [וגם – יום הולדת שמח, היום, לפרדי מרקורי]
		לשמוע	לקנות
4		Marion – Sleep
		כשהבריטפופ בא, הסתער על העולם וחלף בסערה הלאה, אולי כדי להסתער על עולם אחר לא מוכן, היו כמה להקות שנשארו מאחור באבק, בעוד להקות אחרות, מצליחות, המשיכו הלאה, חלקן משחזרות את ההצלחה שהיתה להן בימים המוקדמים של שנות התשעים באנגליה וחלקן ממשיכות קדימה למחוזות לא מוכרים ולא משורטטים. אחת מהלהקות שנשארו מאחור באבק היתה Marion, שבתחילת דרכה, כשהוציאה את האלבום הראשון שמתוכו לקוח השיר הזה, ניבאו לה הצלחה בסדר גודל של הסמית'ס. למרבה צערה של הלהקה, גם מוריסי עצמו שם לב ללהקה וגם הוא חשב שיש סיכוי סביר שהם יוכלו להיות יורשים מוצלחים בשבילו, והגורל שלה היה כגורלן של כל הלהקות האחרות שמוריסי עמד מאחוריהן, והם נפלו לתוך הבור חסר התחתית שהוא "הקללה של מוריסי". בשנים האחרונות, אמנם, הלהקה הוקמה מחדש וממשיכה להקליט ולהופיע.
		לשמוע	לקנות
5		Buffalo Tom – Sparklers
		ביל יאנוביץ, הסולן של Buffalo Tom, ואני חולקים משהו משותף. שנינו מוזיקאים שכותבים בלוג על מוזיקה באופן כללי. יאנוביץ גם כותב ביקורות ב-All Music Guide, מה שלי לא התאפשר, ועוד נקודה אחת שמפרידה בינינו היא שללהקה הבוסטונית שלו היתה הצלחה צנועה אבל גדולה במימדים אלטרנטיביים בתחילת שנות ה-90. אחרי שהלהקה התפרקה, הוא המשיך עם כמה פרויקטים אחרים, ביניהם סופרגרופ אלטרנטיבי שכזה עם טניה דונלי מ-Belly.
		לשמוע	לקנות
6		Rickie Lee Jones – Sailor Song
		עברו הרבה שנים מאז שצ'אק אי ווייס היה, כביכול, מאוהב וריקי לי ג'ונס כתבה על זה שיר, וג'ונס לא הסתכלה אחורה מאז. הקול שלה וכתיבת השירים הייחודית שלה לא השתנו במהלך השנים, מה שהיא הוכיחה, לפי העדויות, בפסטיבל הג'אז באילת לאחרונה. ואחרי האלבום שממנו לקוח השיר הזה, שהוקלט ויצא ב-2003, היא כבר הספיקה להקליט עוד שני אלבומים.
		לשמוע	לקנות
7		John Wesley Harding – Top of the Bottom
		ג'ון ווסלי הרדינג חי חיים כפולים בהרבה מאד מובנים. אחד מהם הוא שבתור ג'ון ווסלי הרדינג, הוא מקליט אלבומים, אלבומי סולו כפריים ועטורי גיטרה אקוסטית שהוא מכנה "גנגסטה פולק". תחת השם האמיתי שלו, ווסלי סטייס, הוא כותב ספרים. מובן אחר הוא שבעוד שהמוזיקה שלו היא מאד אמריקנית ומאד שורשית, הוא, בעצם, בריטי.
		לשמוע	לקנות
8		Men Without Hats – The Safety Dance
		מי היה מאמין שהשיר הזה משנות השמונים, שחייב להיות, כנראה על פי חוק, בכל אוסף של שנות השמונים והוא די חביב עליי עדיין אפילו אחרי ששמעתי אותו עשרות או מאות פעמים, יהיה נוסחת הקסם בהרגעת התינוק שלי בזמן שהוא מקטר בלי סיבה טובה? אולי הוא ירגיע גם אתכם. אולי ההיפך.
		לשמוע	לקנות
9		Depeche Mode – Blasphemous Rumors
		האלבומים המוקדמים יותר של דפש מוד התחלקו כמעט שווה בשווה בין שלושה סוגים של שירים – הלהיטים האלקטרוניים, חלקם בעלי נושאים יותר מאתגרים מהשירים של אותם הזמנים, השירים האלקטרונים המינימליסטיים שממלאים את הרווחים והם פחות זכורים מהאלבומים האלה, ושירים כמו השיר הזה – שבו מרטין גור חושף את הפצעים העמוקים שההסטוריה שלו השאירה בנפש שלו – ועוטף את כל זה באלקטרוניקה המסוגננת של הלהקה באותם הזמנים, בשביל הטעם הטוב.
		לשמוע	לקנות
10		Whipping Boy – Twinkle
		זה לא נראה ככה לפי המקום שבו בחרו עורכי סדרת האוספים Shine לשים בו את השיר באוסף שבו מצאתי אותו, אבל האלבום שמתוכו לקוח השיר הזה הוגדר על ידי All Music Guide כ"חוויה מרסקת עולמות". אז זהו.
		לשמוע	לקנות
11		The Gloria Record – Cinema Air
		אמנם אי אפשר לדעת את זה ממבט על תת הז'אנר שקורא לעצמו אימו היום, על סולניו המאופרים והמוזיקה הכוחנית והמחוספסת יותר, אבל אימו התחיל עם חבורה של להקות מהורהרות ועטויות סוודרים שהשירים שלהם היו רוויים מספיק בדיסטורשן, אמנם, אבל לא היו כבדים במיוחד. The Gloria Record הטקסנית היתה אחת מהן, ולא שרדה הרבה מעבר לתקופת התהילה של שאר הלהקות, אבל מה שהיא השאירה מאחוריה – האלבום הזה ועוד מספר אי.פיים, ראוי בהחלט להאזנה.
		לשמוע	לקנות
12		Alain Chamfort with Bertrand Burgalat – L'Ennemi Dans La Glace
		אם מידת ההשפעה על ההסטוריה המוזיקלית של מדינה מסוימת היתה מקבילה למשקל אמיתי, הבמה היתה מתמוטטת מתחת לאלן שמפור וברטרנד בורגלה, שמופיעים כאן ביחד בהופעה מאולתרת של שמפור מ-2005 (שבה הוא הכריז על מועד ההופעה אבל רשימת השירים היתה לא מוגדרת עד רגע ההופעה). למזלנו, מידת ההשפעה, על המוזיקה הצרפתית לצורך העניין, לא מקבילה למשקל אמיתי ושמפור ובורגלה מצליחים לסיים את השיר היפה הזה של שמפור, על האויב שבמראה, ולרדת מהבמה בבטחה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, כרגיל, והוא יהיה כאן, כרגיל, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסרט מדבר על שיטה חדשה, שוברת מוסכמות, להסתכל על הכלכלה העולמית.  וגם דרך השיווק שלו שוברת מוסכמות.  אפשר לקנות אותו, ב-iTunes, היום.  בבתי הקולנוע הוא יהיה רק באוקטובר.

1. לפני הכל

[הרשמים שלי מההופעה של Woven Hand אתמול יהיו כאן בשבוע הבא, כשהם ישקעו מעט והאוזניים שלי יפסיקו לצלצל.  עד אז: ]

הגיטריסטית בעלת היכולות המוזיקליות הלא-אנושיות, אבל השם המצער, קאקי קינג, מגיעה לארץ ב-23 ביולי, אז היא תופיע ב"בארבי".  תחמם אותה תמר אייזנמן, שכבר הספיקה לחמם אותה באירופה.

[וכשעברתי על מוזיקה שלה ב-Youtube והלכתי בעקבות תגובה של מישהו שהציע איחוד כוחות שלה ושל אמן בשם אנדי מקי כדי לשפר את המאגר הגנטי של גיטריסטים עם יכולות לא אנושיות, מצאתי גם את אנדי מקי עצמו שהוא גיטריסט אפילו עוד יותר יוצא דופן שא. אתם חייבים לראות וב. מישהו חייב להביא לארץ.]

Oleh Records, שהתחילו בתור לייבל למוזיקה ישראלית באנגלית והתפתחו למעין ארגון תומך למוזיקאים ישראליים שמנגנים באנגלית, ממשיכים לעשות עבודת קודש ומציעים עכשיו למוזיקאים ישראליים להירשם דרכם לפסטיבל CMJ, שהוא כמו פסטיבל מוזיקה רגיל, רק שבמקום האנשים הרגילים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה, מדובר באנשי יחסי ציבור, סוכנים ובכירים בחברות תקליטים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה.  ההירשמות יכולה להיעשות באמצעות שליחת מייל ל-info@olehrecords.com עד ה-14 ביולי.

לאלו מאיתנו שלא רחוקים מרחק 13 שנים מהפעם האחרונה שהיו בבית הספר, החופש הגדול התחיל בסוף החודש שעבר (או בתחילת החודש הזה).  1200 ילדים בתל אביב, ועוד כמה אלפים ברחבי הארץ, יצאו לחופש הגדול אבל אולי לא יחזרו ללמוד בשנה הבאה בבתי הספר שלהם.   אחד מהארגונים שמנסה לעזור להם ולבטל או לעכב את החוק שעושה את דרכו במעלה המסלול הביורוקרטי בכנסת, יזם הקלטת שיר, שהלחין גיא מרוז (שהיה מלחין וכותב שירים לפני שהחליט להפוך ללוחם צדק טלוויזיוני שכזה) ושמשתתפים בו כל מיני אנשי טלוויזיה, פוליטיקאים ומוזיקאים.  זה אולי לא ישנה בהרבה את מערכת ההחלטות של האנשים שיזמו והאנשים שאחראים לקדם את החוק הזה, אבל אולי זה יעורר מודעות מספיקה בשביל אחד מהנושאים הקטנים שמתרוצצים באוויר והופכים את המקום שאנחנו חיים בו לאפל יותר.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ראמלזי, מחלוצי הראפרים הניו יורקיים,  שהיה גם אמן חזותי, אמן גרפיטי, ואיש מוזר באופן כללי שכזה, נפטר בשבוע שעבר בגיל 49 באותה הדרך המסתורית שבה חי.

2. Versus the Spin – June Edition

חודש אחד סיים את דרכו, חודש אחר התחיל לתקתק את דרכו קדימה, ומה שזה אומר בעיקר הוא שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin. הנה היא:

1		Tom Waits – Kentucky Avenue
		רוב השירים של טום ווייטס ספוגים באלכוהול במידה כזו שכל מילה שלא נמצאת במקום עלולה להבעיר אותם. חלקם נשמעים כמו הזיות שיכורות על זאבים מצוירים בלונה פארק. אבל מדי פעם ווייטס מפציע מבעד לפרסונת האיש שמשוטט בסמטאות האפלות והאחוריות של הערים הגדולות ומביע את הרגשות הבסיסיים שכל אדם בגילו עשוי להביע (אף על פי שכשהוא הקליט את השיר הזה הוא היה הרבה יותר צעיר ממה שהוא עכשיו) – בשיר הזה, למשל, ווייטס המבוגר לוקח את ווייטס הילד לטיול במחוזות הילדות שלו, ומשלב את התמימות שהיתה לו אז עם ההיכרות האינטימית עם הצדדים האפלים יותר של החיים.
		לשמוע	לקנות
2		Desaparecidos – Greater Omaha
		קונור אוברסט הוא אחד מהיוצרים הכי פורים שמתפקדים בעולם האינדי האמריקני הרחב היום, ובין כל שאר הדברים שעשה וזנח במהלך השנים יש גם את הלהקה הזו, מעין להקת פאנק, או לפחות להקה כבדה, רועשת ומשוננת יותר מהמוזיקה שהוא עושה בדרך כלל.
		לשמוע	לקנות
3		Bruce Cockburn – If I Had a Rocket Launcher (live in the Columbia Records Radio Hour
		ברוס קוקבורן התחיל את דרכו בתור זמר רוק, אחר כך זמר פולק ואחר כך התחיל לזרזף נושאים פוליטיים ואנושיים שונים ומשונים לתוך המוזיקה שלו. הפעם הראשונה שבה קהל המאזינים שלו הבין שהשירים שהם שומעים הם בעלי גוון קצת יותר מחאתי ממה שהם ציפו לו היה כשהשיר הזה, שמדבר על תקיפות של צבא גואטמלה על מחנה פליטים גואטמליים במקסיקו, הפך להיות להיט מינורי גם בארה"ב.
		לשמוע	לקנות
4		Queen – We Will Rock You (live)
		כש-Queen הקליטו את השיר הזה, שמתחלק לשליש שיר מחאה, שליש שיר שמטרתו לעודד צעירים מפגינים ושליש שיר שמטרתו לסטור לאנשים על לחיים ולשכנע אותם לעשות משהו, בקשר לכל דבר, הם לא ציפו שהשיר הזה יהפוך להיות להיט כל כך גדול שימצא את דרכו בעיקר לאירועי ספורט. באיזשהו שלב, כשנמאס להם מהדרך שבה השיר נשמע בדרך כלל – מלווה במחיאות הכפיים הקצביות שמקלות על הקהל מאד לקחת חלק בביצוע השיר, הם החליטו לבצע אותו בדרך שונה לחלוטין בהופעות. בהופעה שאתם שומעים כאן, שלקוחה מתוך בוטלג שהפרטים לגבי ההופעות שמבוטלגות בו הם מעורפלים, הם נותנים לקהל את מה שהקהל מצפה לו, ממש בתחילת ההופעה, ומיד עוברים לגרסה שהם רוצים לנגן.
		לשמוע	לקנות (את הגרסה המקורית)
5		Chris Mills – Escape from New York
		כריס מילס הוא בדרך כלל איש שכותב שירים על גיטרה אקוסטית וככה הוא בדרך כלל נשמע. הפעם, מעורבת בשיר הזו קבוצה קטנה של כלי נשיפה ומעט כלי מיתר, מה שגורם לשיר הזה להישמע כמו שרטוט בשחור לבן שכמה שפופרות צבע ניתזו עליו בבת אחת.
		לשמוע	לקנות
6		Billy Bragg – Brickbat
		בילי בראג הוא בדרך כלל אמן עם אג'נדה פוליטית די נוקשה, שכותב שירים על הנושאים שהוא מאמין בהם ומתעקש שאנשים יקשיבו להם, לפחות, ויחוו את הדעה שלהם לגבי הנושא. מעט לפני הקלטת האלבום הזה הוא גם הוסיף את התואר "אבא" לרזומה שלו, והשיר הזה מדבר על הניגודיות בין המחאה הפוליטית והחברתית שהוא רוצה לקחת חלק בה לבין המחויבויות שלו כאיש משפחה ואב לילד. אני אמנם לא רוצה לפוצץ את הלילה האחרון של הפרומס, אבל אני בהחלט מזדהה עם החלק השני.
		לשמוע	לקנות
7		Einsturzende Neubauten – Ende Neu
		כשהייתי צעיר יותר וכל הכתבים הצעירים של "משהו" ו"ראש 1" היו מבוגרים ממני, השם Einsturzende Neubauten נזרק במדורים שם בתור איזושהי הוכחה של ידע בלתי ניתן לערעור במוזיקה אלטרנטיבית. השם המוזר הזה, של להקה שחייבת להיות להקת אידנסטריאל (לפחות לגבי זה צדקתי, במידה מסוימת), נשאר רחוק ממני ולא מוכר לי עד ששני דברים קרו: גיליתי שבליקסה בארגלד, הגיטריסט עטור התהילה של הלהקה של ניק קייב, הוא גם הסולן והמנהיג של הלהקה הזו; וגיליתי שיר שנקרא "The Garden", שלא נשמע תעשייתי או מאיים בכלל. את האלבום הזה, שהשיר ההוא לקוח מתוכו, היה קשה במיוחד להשיג, מאיזושהי סיבה, אבל מרגע שגיליתי אותו הוא הפך להיות אחד מהאהובים עליי של הלהקה – אולי מפני ואולי למרות שהוא הכי נגיש שלהם. שיר הנושא, שהוא מעט יותר תעשייתי ומעט פחות נגיש משאר השירים באלבום, הוא דוגמא טובה לאקלקטיות של מה שהם מסוגלים לעשות – הכל בתוך אלבום אחד.
		לשמוע	לקנות
8		Anders Widmark – Habanera Variations
		פה ושם מוזיקאי ג'אז ניסו לקחת יצירות קלאסיות ולתרגם אותם לדיאלקט המיוחד של ג'אז. בדרך כלל המטרה היתה להפוך את המוזיקה הקלאסית לנגישה יותר ומובנת יותר – ז'אק לוסייה עשה קריירה מעיבוד יצירות של באך לקטעים ג'אזיים קצרים וגם את המוזיקה של וויליאים (או וונדי) קרלוס, שאפשר לשמוע בפסקול של "התפוז המכני", אפשר להגדיר אולי, בתור ג'אז. אבל אף מוזיקאי לא ניסה לתרגם אופרה שלמה לג'אז, עד שאנדרס ווידמרק, פסנתרן שוודי, החליט להרים את הכפפה ולנסות. בעיבוד שלו יש מעט מן הרמיה – זו לא בדיוק כל האופרה אלא קטעים נבחרים, ומוכרים יותר, מהאופרה, בעיבודים ג'אזיים, אבל ההתמודדות שלו, שמתחילה בהתחלה ומסתיימת בסוף, היא בהחלט חוויה נעימה להאזנה.
		לשמוע	לקנות
9		מאיר בנאי – עננו
		מאיר בנאי חזר בתשובה, וכאחרים מבני משפחתט שעשו את זה, לפחות מבחינה מוזיקלית אי אפשר להרגיש. באלבום האחרון שהוציא בינתיים, "שמע קולי", עיקר השירים הוא אמנם אוסף של שירי הלל לאלוהים, שבנאי גילה מחדש, שירים שהוא כתב ושכתבו אחרים במהלך שלושת אלפים השנים האחרונות במסע החיפוש אחרי הדרך לאהוב את האל הזה, אבל השיר האחרון הופך את הכל להרבה יותר אנושי. אחרי כמות כזו של שירים שבה בנאי מהלל את הדרך שבה למד להכיר את אלוהים, הוא שואל את אלוהים את השאלה שהופכת את הכל לנגיש הרבה יותר לנו – האם אתה בכלל מקשיב? מה שאומר, לי לפחות, שגם לאלו שחוזרים בתשובה עדיין אין את כל התשובות.
		לשמוע	לקנות
10		Qui – Echoes
		כש-Qui, צמד של מתופף וגיטריסט שגם שרים מדי פעם ועושים מוזיקה שמשלבת פאנק, מטאל ורוק מתקדם (עד כמה שאפשר לשלב את שלושת הדברים האלה), החליטו לצרף אליהם את דיוויד יאו, לשעבר הסולן של Jesus Lizard ומומחה ללא מתחרים בכל מה שקשור להפיכת מוזיקה לכאוס כמעט מוחלט, המוזיקה שלהם בהחלט שינתה את הכיוון שלה והפכה למשהו הרבה יותר מורכב, והרבה יותר בסיסי, בבת אחת. השיר הזה דווקא לא מייצג את מה שקורה בשאר האלבום, הראשון של הלהקה המורחבת, שיצא ב-Ipecac, אבל הוא כן מראה מה יכול לקרות כשדיוויד יאו נרגע.
		לשמוע	לקנות
11		Gary Jules – Pills
		רובנו מכירים את גארי ג'ולז מהביצוע האיטי והמהורהר שלו ל-"Mad World" של Tears for Fears – השיר שממשיך ועוזר ולהפוך את "דוני דארקו" לסרט אפילו עוד יותר לא מובן. והשיר הזה, שנמצא באלבום שממנו לקוח השיר שנמצא כאן, הגיע לסרט בזכות מזלו הטוב של גארי ג'ולז, חבר של האדם שכתב את המוזיקה לסרט. אבל כל השירים שמובילים לשיר הזה, האחרון באלבום, גם הם ראויים לתשומת ליבנו. המוזיקה שלו, שהיא הכלאה אפקטיבית של אליוט סמית' וסיימון וגרפונקל, זוכה להדגמה קצרה כאן.
		לשמוע	לקנות
12		Kelly Joe Phelps – Fare Thee Well
		נפלא, אמרתי לעצמי כש-eMusic פרשו בפניי את רשימת האלבומים שהם ממליצים לי לקנות החודש. אלבום חדש לקלי ג'ו פלפס, ששמעתי מוזיקה שלו רק באקראי ובנפרד, ועכשיו תהיה לי הזדמנות לשמוע אלבום שלם של מה שיש לו להציע. כששמעתי את האלבום הוא די הפתיע אותי – אלבום שלם של שירי בלוז, כשפלפס מלווה בגיטרה, שעליה הוא מנגן רק עם סלייד. כשהלכתי לוויקיפדיה לברר עוד קצת על האלבום, שהמילים "יורש חדש לג'ון מרטין" ריחפו מעליו, שתי הפתעות נוספות חיכו לי – זה לא האלבום האחרון של פלפס, אלא האלבום הראשון, ואלו לא סטנדרטים של בלוז, כמו שחשבתי, אלא, ברובם, שירים מקוריים שלו.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, תוכלו למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ג'וני דפ הוא זיקית.  זאת אומרת, בסרט החדש הזה.

1.   לפני הכל

קורט ווגנר, הסולן של Lambchop, הולך להגיע לבדו לארץ להופעה אקוסטית, שזה גם משהו.  זה הולך לקרות ב-6 לאפריל ב"בארבי".

ו-Faith No More הודיעה על איחוד לצורך סיבוב הופעות קצר, באירופה. אין עוד תאריכים או מקומות, או פרטים אחרים מעבר לעובדה שההרכב המופיע יכלול את ג'ון הדסון, שהיה הגיטריסט של הלהקה באלבום האחרון שלהם, "Album of the Year", ב-1997.  אמנם מייק פאטון כבר התוודה בראיונות שאיחוד של Faith No More הוא לא משהו שהוא מעביר לילות בלי לישון בגללו, והדברים שהוא עשה אחרי, ובלי, הלהקה הם הרבה יותר מעניינים, אבל בכל זאת – בואו נקווה שישראל נחשבת לחלק מאירופה לצורך העניין.

2.  יום הולדת (שני) שמח לגוספל:  מה שיש

לכבוד יום ההולדת השני של הגוספל, החלטתי להכין מתנה קטנה בשבילכם, האנשים שקוראים את הבלוג – אוסף של חמישה עשר שירים של אמנים שכתבתי עליהם במהלך השנה האחרונה."Songs Scattered on the Doorstep vol. 1", הוא נקרא, ואם אני אזכור, ואם הגוספל יחזיק מעמד, ואם העולם ימשיך לעמוד על תילו, תהיה מהדורה חדשה של האוסף הזה בכל שנה.  זה מה שיש בו:

1   Ben Folds – Still Fighting It

מתוך "Rocking the Suburbs"

בן פולדס נותן כמה עצות לחיים לבנו הקטן, באחד מהשירים היותר מרגשים והיותר מעניינים באלבום הבכורה שלו כאמן סולו.  "ואתה כל כך כמוני," הוא שר. "אני מצטער."

2    Unbelievable Truth – Covers

מתוך "SorryThankYou"

בזמן שהלהקה של אחיו הגדול הפכה מהר מאד מהאאוטסיידרית של הבריט פופ לאחת מהתקוות הגדולות של החיים שאחרי הבריט פופ, בזמן שאחיו הגדול כתב כמה שירים שיהפכו להיות קלאסיקות מודרניות של שנות ה-90, אנדי יורק ניסה לנצל את המרחב המוגבל שהיה לו בתוך הצל שנשאר לו כדי להקים להקה, מוצלחת לא פחות בהרבה מובנים, שכשנגמר לה המומנטום של הלהקה-של-אח-של, לא נשאר לה יותר מדי מומנטום משל עצמה, ואחרי האלבום הזה, המוזר והמעניין אבל הפחות מוצלח מקודמו, הם התפרקו.  עכשיו, בזמן שאחיו הגדול מנסה להמציא מחדש את עסקי מכירת האלבומים, אנדי יורק מנצל את הצל כדי להתחיל בקריירת סולו.

3    Queen – Mother Love

מתוך "Made in Heaven"

השיר האחרון שפרדי מרקורי כתב והקליט.  הוא לא הספיק אפילו לסיים את השיר, ואת הבית האחרון שר בריאן מיי.  לקראת הסוף, אפשר למצוא רסיסים של הקריירה של פרדי מרקורי והלהקה שהוא הנהיג במשך עשרים שנה – "One Vision", נסיון שלו לדרבן את הקהל לשיר באחת מההופעות, וגם "Goin' Back" שיר שכתבו סטולר וקינג בשנות ה-60 והוא חידש בתחילת דרכה של הלהקה, תחת השם לארי לורקס.

4    U2 – Night and Day

מתוך "Red Hot and Blue"
בין אלבום אחד שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית לאלבום אחר שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית,  ארגון Red Hot היה עסוק בלהוציא סדרה של אלבומים בנושאים שונים.  באחד מהם, שעסק בשירים של קול פורטר, U2 חידשו את השיר הזה ובזקו עליו קצת ממה שהפך את האלבום הבא שלהם, "Achtung Baby", לאבן דרך בקריירה המוזיקלית שלהם.

5   Donald Fagen – Walk Between Raindrops

מתוך "The Nightfly"

השיר שמסיים את אלבום החצי-קונספט הזה של שירים מתוקים-חמוצים, הוא יותר מתוק מחמוץ.  הוא נזכר בעבר שדונלד פייגן, ושותפו ליצירה עד לא הרבה לפני כן, וולטר בקר, היו שמחים מאד להחזיר.

6    Arrested Development – Tennessee

בהופעה חיה ב"תיאטרון פוקס", 2.7.03

להקת הראפ המוצלחת שלא זכתה להכרה שהיא היתה צריכה לזכות לה, בגרסת הופעה ארוכה של הלהיט הכי גדול שלהם.

7  Alejandro Escovedo – Wave

מתוך האלבום "A Man Under the Influence"

אלחנדרו אסקובדו, הטרובדור הבלתי נלאה שמשרטט את הקו הבלתי נראה בין מקסיקו לארצות הברית, מציג את הסיפור הפשוט ורב המשתתפים של הגירה, כל הגירה, למקום אחר – "חלק הלכו צפונה, חלק הלכו דרומה, חלק הלכו מזרחה, חלק פשוט עזבו".

8   טאנארא – הו אלי

        מתוך האלבום "טאנארא"
בתוך שלל הלהקות המוצלחות שצמחו בשדרות בשנות ה-90, טאנארא היו אחת מאלה שלא זכו לתשומת הלב שלהקות אחרות זכו לה, וחבל.  האלבום האחד שלהם, שיצא ב-1997, היה אחד מהאלבומים שהצליחו לשלב את הרוק'נ'רול המערבי עם ההווי המוזיקלי המזרחי בצורה הטובה ביותר.  מיכה ביטון, הסולן וכותב השירים, שהתחיל את דרכו כנותן ההשראה לציון כהן מ"אל עצמי" של גלילה רון פדר והמשיך את דרכו כאמן סולו, פתח את האלבום הזה וסגר אותו בתפילה פשוטה.

9   Japan – Ghosts

Remix 2000, לקוח מתוך "Everything and Nothing" של דיוויד סילוויאן

שנות ה-80 היו עידן של סינתיסייזרים, יותר מהכל.  היו האמנים והלהקות שהשתמשו בסינתיסייזרים בשביל ליצור מוזיקה בעלת זוויות ישרות, שהולכת ומתקדמת בכיוונים מוכרים.  היו גם כאלה שיצרו יצירות משוננות, תזזיתיות, שהשתמשו בכל היכולות הנסיונות של סינתיסייזרים, בכל הדברים שכלים מסורתיים לא יכלו לעשות.  Japan היתה אחת מהלהקות האלה, ו-"Ghosts", שמובא כאן בגרסה מאוחרת ונטולת התרומה של שאר חברי הלהקה, הוא דוגמא טובה לכך

10 Joni Mitchell – The Circle Game

מתוך "Travelogue"
ב-2002, ג'וני מיטשל, בעזרתו של לארי קליין, חזרה לכמה משיריה הישנים וביצעה אותם בגרסאות רחבות, עשירות, תזמורתיות.  השיר שסוגר את האלבום היפהפה הזה, "Travelogue", מראה את היופי שבמבט הזה לאחור.  32 שנים אחרי שהקליטה את השיר הזה במקור, ג'וני מיטשל חוזרת ובוחנת את המילים שכתבה מחדש – "אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו רק יכולים להביט לאחור, בזמן שאנחנו מסתובבים, סביב, סביב, סביב, במשחק העגול הזה".

11 Fennesz – Perfum for Winter

מתוך "Black Sea"

אם מצמידים את האוזן לשיר הזה, אפשר לשמוע, ממש מרחוק, את הים.

12   The Cure – Want

הוקלט בהופעה חיה ב-Royal Elizabeth Theater, וונקובר, 1.8.96

השיר המצוין שפותח את "Wild Mood Swings" שימש גם בתור שיר פתיחה במסע ההופעות של הלהקה בעקבות האלבום הזה – ומוכיח את עצמו בתור שיר פתיחה אידיאלי.  כל אחד מחברי הלהקה מוסיף את עצמו למרקם ההולך ומתעבה של השיר, ועוברת כמעט דקה עד שרוברט סמית' עצמו מתחיל לשיר.

13  David Bowie – Moss Garden

מתוך "Heroes"

מבין שלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית, האלבום האמצעי כולל את מאזן השירים-קטעים אינסטרומנטליים הנמוך ביותר, ומבין שני הקטעים האינסטרומנטליים שבאלבום, הקטע הזה, שעושה את המסע בין גרמניה ליפן לקצר במיוחד, הוא הרבה יותר מהורהר ומעורפל מהקטע שבא אחריו, נקרא על שם ומבקש להציג את האווירה של שכונה בברלין שבה מתגוררים מהגרים טורקיים היום.

14   Grant Lee Buffalo – Happiness

מתוך "Mighty Joe Moon"

אפשר לשמוע את הייאוש וחוכמת החיים בקול של גרנט לי פיליפס, והאירוניה במרחק בין שם השיר לתוכן שלו ולרגש שהוא רוצה להעביר נמתחת בצורה ברורה יותר עם כל אחת מהמילים. "אושר," הוא שר. "קשה למצוא את זה, אני מודה.  אני לא טוב בלחפש [אושר] – אם אתם מוצאים את זה, חלקו את זה עם כולנו."

15   The Feeling – Do I Miss You

מתוך "Twelve Stops and Home"

אחרי שמסתיימים שנים עשר השירים המרומזים בשמו של אלבום הבכורה, וחברי הלהקה עוזבים אחד אחד את האולפן, הסולן, דן גילספי סלס, נשאר מאחור, ניגש אל הפסנתר ומנגן את השיר הזה, שמתחבא מאחורי השיר האחרון.  שיר האהבה הפשוט והמושלם הזה הוא אפילו לא שיר אהבה טיפוסי – הוא מושר, כך נראה, לבחורה שעזבה, וכל מה שסלס מבקש בשבילה הוא שתהיה בטוחה ומאושרת, עם מי שזה לא יהיה.

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן.  השירים מוצעים כאן כרוכים ביחד, ולא בנפרד, מכיוון שצריך לחוות אותם ביחד.  האוסף, כהרגלם של אוספים שאני שם במקומות לשיתוף שירים, יהיה שם במשך שבועיים ואז ייעלם, אז קחו אותו כל עוד הוא חם.  האוסף לא מכיל אביזרים עיצוביים מיוחדים כמו עטיפה בגלל חוסר זמן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טוני סקוט מציע את הגרסה שלו ל"חטיפת פלהאם 123", שבה דנזל וושינגטון מחליף את וולטר מת'או, ג'ון טרבולטה מחליף את רוברט שאו, וכדורים, פיצוצים ומכוניות מתהפכות מחליפים את הדיאלוגים.

1.  לפני הכל

סוף השנה היה והלך, ובמקומות כאלה ואחרים עדיין אפשר למצוא סיכומים כאלה ואחרים.  קסטה החליטה, למשל, לסכם את השנה באמצעות האלבומים שהשפיעו עליה השנה – בלי קשר לשנה המקורית שבה יצאו – שזאת דרך מאד מעניינת להסתכל על השנה לדעתי.  וב"שרת העיוור" מסכמים את השנה לפי המסורת בפרויקט "הגיבור הלא מושר" שלהם, והשנה גם אני הצטרפתי לרשימת הכותבים – כך שאם מה שמופיע כאן למטה לא מספיק לכם, אתם יכולים לקרוא גם על Mountain Goats.

פרינס, שפעם יכולתי לקרוא לו שכן שלי (אבל גם הוא וגם אני עברנו ממינסוטה), הולך להיות איש עסוק בשנה הקרובה – לא רק שהוא הולך להוציא שלושה אלבומים משל עצמו ב-2009, הוא הולך לחזור לעסק של להפיק אלבומים לזמרות שהוא מגלה, הפעם עם זמרת בשם בריה וואלנטה שהוא טוען שנשמעת כמו שאדה.

2.  כשאני אהיה המלכה, אתם תהיו הראשונים שיוצמדו לקיר

בשנת 1975,  אחרי שלושה אלבומים, עשרות הופעות, סיבוב אחד בארצות הברית ביחד עם Mott the Hoople והרבה קהל, בכל העולם, שלא ממש הבין אותם, Queen היו על סף פירוק.  הם היו מיואשים מההקלטות הארוכות, מחילוקי הדעות המוזיקליים, מהעובדה שאף אחד לא מכיר עדיין בגאונות שלהם, ממיעוט השירים שלהם במקומות גבוהים במצעדים, ואם כל זה לא הספיק, בריאן מיי הצליח להיכנס ולצאת מבית חולים פעמיים במהלך הקלטת האלבום השלישי.   האלבום הבא, הם החליטו, יהיה האחרון שלהם אלא אם כן הוא יהיה מצליח במיוחד.

כל אחד מחברי הלהקה תרם לפחות שיר אחד לאלבום – זאת היתה המסורת ב-Queen, שבה בכל אחד מהאלבומים עד לאחרון שבהם יש לפחות שיר אחד של כל אחד מחברי הלהקה.  פרדי מרקורי, באופן טבעי, תרם יותר שירים.  שניים מתוכם נכתבו, עד לאחרון הצלילים שבהם, על ידו.  באחת מההזדמנויות הראשונות, באולפן כפרי בוויילס, בזמן ששאר חברי הלהקה שיחקו פריזבי בשדה בחוץ, פרדי מרקורי ישב ליד פסנתר וניגן את התווים הראשונים של אחד מהשירים הכי מפורסמים בהסטוריה.  אחר כך הוא חזר הביתה והתחיל לכתוב את השיר, בחתיכות קטנות, ולהביא אותו לאולפן.  כל יום – עוד ועוד דפים של ספר טלפונים שעליהם כתובים שמות של תווים – אף פעם לא התווים עצמם – של כל צליל וצליל בשיר הזה, של כל אחד מהכלים.  הוא ישב עם כל אחד מחברי הלהקה בנפרד והסביר להם מה הם צריכים לנגן וכל אחד ניגן את התפקיד שלו, כשקיבל קטע חדש לנגן, בנפרד.  שאר חברי הלהקה קראו לשיר "הקטע של פרד", ולשיר לא היה שם עד כמעט לרגע שבו הקלטות האלבום הסתיימו.  האגדה מספרת שסרט ההקלטה של הגרסה הסופית הוא שקוף לחלוטין בכמה מקומות.  "לשיר הזה קוראים Bohemian Rhapsody," פרדי מרקורי אמר כשהשמיע את השיר הגמור לחברי הלהקה – הפעם הראשונה שבה שמעו את כל הקטעים שהקליטו מתחברים יחד.  השיר הזה היה, והוא עדיין, אחד מהשירים הכי יפים והכי מורכבים שאי פעם הוקלטו.  הוא הפך את Queen, בבת אחת, ללהקה מאד מפורסמת ומאד מצליחה והוא אחד מהסינגלים הכי נמכרים שלהם.  האלבום עצמו הצליח להביא אותם להישג שהם קיוו להגיע אליו כדי להימנע מלהתפרק – הוא מכר יותר משלושה מיליון עותקים רק בארה"ב – וכל זה, כשהסינגל הכי נמכר והכי חשוב מתוכו מופיע בו רק בדרך אגב, השיר הכמעט אחרון, לפני ההמנון הבריטי שאחריו הולכים הביתה.

22 שנים מאוחר יותר, וכמה קילומטרים דרומה, להקה אחרת מצאה את עצמה באולפן כפרי – בית, בעצם – מנסה להרכיב את עצמה מחדש.  שנות ה-90 עברו על עולם הרוק הבריטי בנסיונות לבנות ז'אנר מוזיקלי חדש, מחובר יותר לעבר המוזיקלי המשותף שלהם – ולא זה של ארצות הברית.  בזמן שהבחורים העירוניים המגניבים והבחורים הקשוחים שאבא שלהם עובד בנמל נלחמו על מי יהיה מלך הכיתה, הילדים המוזרים מאוקספורד שעמדו ליד הקיר במסיבות בנו לעצמם צליל מיוחד משלהם והשתחלו, כמעט בלי שיבחינו בהם, אל תוך הבריט-פופ.  בהתחלה במרומז, באלבום הראשון, אחר כך, באלבום השני, הצליל שלהם הפך להיות הרבה יותר מוסגר ומוכר – ונימה של ניכור ושל ייאוש התחילה לבצבץ מבעד לסדקים שבאלבום הזה.  עכשיו, באלבום השלישי, הם היו צריכים להוכיח את עצמם כמי שהם באמת או לקבל את הדין ולהיעלם כמו עוד להקת בריט פופ מלנכולית, ביחד עם כל שאר להקות הבריט פופ המלנכוליות שאף אחד לא ממש זוכר עכשיו.  בשביל זה, הם נכנסו לאולפן אחד, ואחר כך לאולפן שני, והקליטו את אחד מאלבומי המופת של שנות ה-90.  אלבום שמתחיל בשיר סכיזופרני מעט – מצד אחד, זה אחד משירי הפתיחה הכי טובים לאלבום , ומצד שני, הוא לא באמת שייך לשם.  הוא נשמע כמו שיר שמושמע בהפסקה לפני שהסרט מתחיל – כשהסרט מתחיל, בארבעה צפצופים שמרמזים על ספירה לאחור, נפרש מולנו אחד מהשירים המורכבים והמרתקים יותר בצד הזה של שנות ה-80.  הוא בנוי כמעט בדיוק באותה צורה כמו "Bohemian Rhapsody" – קטע שקט ורגוע, אחר כך קטע רועש וסוער, ואחר כך קטע שקט ורגוע שוב.  כאן, בניגוד לשיר האפי של Queen, שלושת החלקים הם מאד שונים וכמעט ואינם מתחברים אחד עם השני – רק בסוף הקטע השלישי חוזרים מוטיבים של הקטע השני ומחברים את השיר כולו יחד. חברי Radiohead הכחישו, וחזרו והכחישו, בראיונות, שהם תיכננו לכתוב את "Bohemian Rhapsody" של שנות ה-90.  אבל ההשוואת הן כמעט מתבקשות – בשני המקרים, זהו האלבום השני מתוך ארבעה שהופקו בשיתוף עם אותו מפיק – רוי ת'ומס בייקר בצד של Queen ונייג'ל גודריץ' בצד של Radiohead – שעזרו לעצב את הצליל הייחודי של הלהקה.  וזה היה האלבום, בשני המקרים, שהוכיח סוף סוף לכל האנשים שעדיין לא היו משוכנעים לגבי הטיב הלהקות האלה.  מאוחר יותר, Queen התפרקה ונעלמה (וחזרה, למרות שאני עדיין מתכחש לזה), ו-Radiohead גם היא לאט לאט הולכת ונעלמת.  אבל שני השירים האלה מוכיחים לנו בעיקר דבר אחד – להקה יכולה לשנות את כל מה שאתם יודעים עליה ברגע אחד.  גם אם הרגע הזה הוא ארוך מאד.

1.   לפני הכל

בשקט בשקט, ולפני האלבום השני שלהם, מגיעים לארץ "Githead", שהם כרגע שניים מיוצאי "מינימל קומפקט" – מלכה שפיגל ומקס פרנקן, קולין ניומן, שהוא בעלה של שפיגל ואיש Wire לשעבר, ורובין רמבו, שהוא גם Scanner.  הם יופיעו ב"ברזילי", ב-18 לדצמבר.  ולא רק שהם יופיעו, הם גם יביאו איתם את אלכס פטרסון, חצי The Orb, כדי לתקלט בזמנים שבהם הם מכוונים את הכלים, או בכלל.

2.   האם כל זה היה שווה את זה? (תשובה בסוף)

יש אנשים שיודעים, כמעט מהרגע שהם נולדים, שהם מיועדים למשהו גדול יותר.  הם זזים מהר יותר מכולם, הם נושמים אוויר אחר.  הם רואים הרבה יותר רחוק, והחיוך שלהם אומר שהם מסוגלים לראות שם, באופק, את מה שהם אמורים להיות, רק מחכה להם. נפוליאון בטח היה כזה.  אולי גם צ'רצ'יל.  ואלביס.  גם פארוק בולסארה, שנולד בזנזיבר ב-1946, היה ילד כזה.  כשגדל, הוא גם התאים לעצמו שם לרוח התזזיתית ולשאיפות הכוכבות – פרדי מרקורי, הוא קרא לעצמו, על שם המתכת הזאת שמתרחבת, מנסה לברוח מהגבולות שהציבו לה, כשהיא מתחממת.

הוא חי את החיים שלו כדי לאשש את השם הזה, ואת העובדה שהוא היה, אולי, כוכב הפופ הכי מוצלח שההסטוריה המוזיקלית ידעה (לפחות לדעתי, בכל אופן) – ב-1971, כשהוזמן לבקר חבר בחדר החזרות שבו ניגן עם הלהקה שלו, "Smile", הוא חייך את החיוך המפורסם שלו וגנב את כל הלהקה מתחת לאף של טימותי סטאפל.   בכל מקום שבו חילוקי הדעות המוזיקליים שבלהקה איימו להתגבר על החברות התמידית ביניהם, והתרומה של כל אחד מהם למכלול שהיה Queen, פרדי מרקורי הניח את עצמו בצד שבסופו של דבר הפך למנצח.  מה שהיה נוח, מכיוון שחילוקי הדעות המוזיקליים האלו תמיד חצו את הלהקה לשני חלקים שווים – שניים בעד, שניים נגד.  הרווח, אגב, הוא כולו שלנו.  אם לא ההתעקשות של פרדי מרקורי על כיוון מוזיקלי יותר פאנקי, לא היה לנו את "Another One Bites the Dust".  וגם לא את "Hot Space", האלבום האהוב עליי שלהם.  ואל מול הסופרסטאריות הזאת, שהוא הפגין בכל מקום שרק יכל – כולל כמה מקומות שבהם אף אמן אחר לא הרשה לעצמו להופיע, כמו דרום אפריקה בזמן האפרטהייד, היו החיים הפרטיים שלו, שהוא הפריד מהחיים הציבוריים שלו בקנאות שכוכבי הפופ של היום יכולים רק לדמיין אותה.   בשנות ה-80, כשמחלת האיידס התחילה להיראות כמו מגיפה ללא מרפא, וכששמו של כמעט כל הומוסקסואל שהוא חלק מעולם הבידור נקשר בה,  גם פרדי מרקורי לא הצליח להימלט מהתקשורת, שמדי פעם ניסתה לאוורר כסיפור את מחלת האיידס שיש, או אין, לו.  הוא הכחיש בתוקף במשך שנים.  הוא הודיע שהמחלה היא נוראית, ושהוא ראה חברים שלו מתים ממנה, אבל שהוא עצמו נקי ושהוא הסיק את המסקנות מהמחלה וסגנון החיים שלו השתנה.  הוא התפרץ לעבר כתב ששאל אותו, בפעם המאה ואחת, אם הוא חולה באיידס: "אני נראה כמו מישהו שחולה באיידס?"  אבל שנות ה-80 הלכו ואזלו, וגם היכולת של פרדי מרקורי להסתיר את העובדה הזאת מהעולם הפסיקה להיות אפשרית.

ֿשני האלבומים האחרונים של Queen כלהקה שכל חבריה חיים, "The Miracle" ו-"Innuendo", הם אלבום של סיום, של חשבון נפש, של הרגשה שמשהו הולך להיגמר – את זה אפשר לראות בעיקר בדיעבד.  האלבום האחרון נעשה אחרי שפרדי מרקורי סיפר לחברי הלהקה האחרים על המחלה שלו, אחרי שגם מהם הסתיר את העובדה במשך שנים.  הוא נעשה באווירה הרבה יותר אוהדת ונעימה מהאלבומים האחרונים, ומהעובדה שהלהקה לא הקליטה שום דבר ולא הופיעה במשך שלוש שנים שלמות.  שניים מהשירים שם הם שירים שבאופן גלוי אוספים את כל החוויות של הלהקה ומביטים אחורה בנסיון להבין אם, כמו שמו של אחד מהשירים, כל זה היה שווה את זה.  "מה נשאר לי לעשות בחיים האלה? האם השגתי את מה ששמתי על הכוונת?" פרדי מרקורי שואל בשיר שהוא מורכב, מבחינה מוזיקלית, אולי יותר מ-"Bohemian Rhapsody" – בשיר שאורכו יותר מדקה פחות מ-"Bohemian Rhapsody".    שנתיים מאוחר יותר, "Innuendo", האלבום האחרון של Queen,  מוקלט מתוך ידיעה שכל אחד מהשירים עלול להיות האחרון שהם מקליטים.  בסופו של דבר, הם הצליחו להקליט כמעט שני אלבומים שלמים במהלך התקופה הזו, שהקציבו לעצמם.  את שאר השירים שהוקלטו אז הם אספו אחרי מותו של פרדי מרקורי, והוציאו כ-"Made in Heaven", שהעטיפה שלו מציגה את הפסל של פרדי מרקורי, שחברי הלהקה, חבריו של פרדי מרקורי והמשפחה שלו תרמו לעיר השוויצרית מונטריי, שבה הקליטו את רוב האלבומים שלהם בשנות ה-80.    בשביל האלבום האחרון הזה, פרדי מרקורי הציג שיר סיכום ופרידה נוסף, הפעם באמת אחד מהאחרונים שלו.  את הקליפ לשיר הזה הם צילמו במאי של אותה שנה.  פרדי מרקורי כבר נראה חולה, בצורה כזו שהיה קשה מאד להסתיר את זה.  השמועה אמרה, שבשביל צילומי הקליפ הבגדים שלבש רופדו בעוד בגדים, מתחת להם, כדי לא להסגיר את העובדה שהוא רזה בצורה חולנית.  אחרי שסיימו את התחייבויותיהם הלהקתיות, פרדי מרקורי פרש לביתו ולא יצא משם יותר.  ההתעניינות של התקשורת, שלא הפסיקה לנסות ולאוורר את סיפור האיידס מדי פעם גם עם תחילת שנות ה-90, רק הלכה וגברה.  ביום שבת, ה-23 בנובמבר, פרדי מרקורי החליט שנמאס לו.  הוא הוציא הודעה לתקשורת ובה הודה שהוא חולה באיידס. הוא ביקש שהציבור יעזור לרופאים שלו ולעולם למצוא תרופה למחלה הנוראה הזו.  הוא אמר שהוא ביקש להסתיר את המחלה עד עכשיו כדי לא לפגוע באנשים שקרובים אליו.  הוא אמר שהוא ימשיך לשמור על החיים הפרטיים שלו רחוקים מעיני המצלמות, מעטי הכתבים.  הוא לא זכה לשמור עליהם יותר מדי זמן – קצת יותר מיממה אחר כך, בבוקר יום ראשון, ה-24 בנובמבר, הוא מת.

אם היה חי, פרדי מרקורי היה היום בן 62.  הוא היה קרוב לוודאי שבע מהופעות, מקליט אלבומים מדי פעם עם שאר חברי הלהקה המזקינים, מתראיין לעתים רחוקות מדי ומחייך את החיוך המפורסם שלו כשהוא נזכר בימים ההם, שבהם Queen מילאה אצטדיונים בריו.  אבל הוא לא חי – הוא מת כבר 17 שנים, והחיים ממשיכים בלעדיו.  הלהקה שלו ממשיכה עם זמר אחר (ואני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על זה), זמרי היפ הופ לוקחים שירים שלו ועושים בהם שמות, חלקם טובים, חלקם פחות טובים.  לפרדי מרקורי עצמו, אני חושב, לא אכפת.  על איזה ענן שזה לא יהיה שהוא יושב עכשיו ומביט למטה על העולם שהוא עזר ליצור, הוא בטח לא מתחרט על דבר – לא על דבר שהוא עשה ולא על דבר שאחרים עשו אחריו.  "אם היתה לי את ההזדמנות, האם הייתי חווה את הכל שוב?"  הוא שאל את עצמו בראיון פעם.  "כן. אולי בצורה קצת שונה."   ואחרי חמש וחצי דקות של תהפוכות מוזיקליות שרק Queen יכולה להעביר בצורה משכנעת, ואחרי מילים שמסכמות, ושואלות, ומוכיחות, פרדי מרקורי מגיע למסקנה הבלתי נמנעת בשבילו – "האם זה היה שווה את זה?  כן, זו היתה חוויה ראויה."

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.