Bohemian Rhapsody ו-Paranoid Android: קווים לדמותם
1. לפני הכל
סוף השנה היה והלך, ובמקומות כאלה ואחרים עדיין אפשר למצוא סיכומים כאלה ואחרים. קסטה החליטה, למשל, לסכם את השנה באמצעות האלבומים שהשפיעו עליה השנה – בלי קשר לשנה המקורית שבה יצאו – שזאת דרך מאד מעניינת להסתכל על השנה לדעתי. וב"שרת העיוור" מסכמים את השנה לפי המסורת בפרויקט "הגיבור הלא מושר" שלהם, והשנה גם אני הצטרפתי לרשימת הכותבים – כך שאם מה שמופיע כאן למטה לא מספיק לכם, אתם יכולים לקרוא גם על Mountain Goats.
פרינס, שפעם יכולתי לקרוא לו שכן שלי (אבל גם הוא וגם אני עברנו ממינסוטה), הולך להיות איש עסוק בשנה הקרובה – לא רק שהוא הולך להוציא שלושה אלבומים משל עצמו ב-2009, הוא הולך לחזור לעסק של להפיק אלבומים לזמרות שהוא מגלה, הפעם עם זמרת בשם בריה וואלנטה שהוא טוען שנשמעת כמו שאדה.
2. כשאני אהיה המלכה, אתם תהיו הראשונים שיוצמדו לקיר
בשנת 1975, אחרי שלושה אלבומים, עשרות הופעות, סיבוב אחד בארצות הברית ביחד עם Mott the Hoople והרבה קהל, בכל העולם, שלא ממש הבין אותם, Queen היו על סף פירוק. הם היו מיואשים מההקלטות הארוכות, מחילוקי הדעות המוזיקליים, מהעובדה שאף אחד לא מכיר עדיין בגאונות שלהם, ממיעוט השירים שלהם במקומות גבוהים במצעדים, ואם כל זה לא הספיק, בריאן מיי הצליח להיכנס ולצאת מבית חולים פעמיים במהלך הקלטת האלבום השלישי. האלבום הבא, הם החליטו, יהיה האחרון שלהם אלא אם כן הוא יהיה מצליח במיוחד.
כל אחד מחברי הלהקה תרם לפחות שיר אחד לאלבום – זאת היתה המסורת ב-Queen, שבה בכל אחד מהאלבומים עד לאחרון שבהם יש לפחות שיר אחד של כל אחד מחברי הלהקה. פרדי מרקורי, באופן טבעי, תרם יותר שירים. שניים מתוכם נכתבו, עד לאחרון הצלילים שבהם, על ידו. באחת מההזדמנויות הראשונות, באולפן כפרי בוויילס, בזמן ששאר חברי הלהקה שיחקו פריזבי בשדה בחוץ, פרדי מרקורי ישב ליד פסנתר וניגן את התווים הראשונים של אחד מהשירים הכי מפורסמים בהסטוריה. אחר כך הוא חזר הביתה והתחיל לכתוב את השיר, בחתיכות קטנות, ולהביא אותו לאולפן. כל יום – עוד ועוד דפים של ספר טלפונים שעליהם כתובים שמות של תווים – אף פעם לא התווים עצמם – של כל צליל וצליל בשיר הזה, של כל אחד מהכלים. הוא ישב עם כל אחד מחברי הלהקה בנפרד והסביר להם מה הם צריכים לנגן וכל אחד ניגן את התפקיד שלו, כשקיבל קטע חדש לנגן, בנפרד. שאר חברי הלהקה קראו לשיר "הקטע של פרד", ולשיר לא היה שם עד כמעט לרגע שבו הקלטות האלבום הסתיימו. האגדה מספרת שסרט ההקלטה של הגרסה הסופית הוא שקוף לחלוטין בכמה מקומות. "לשיר הזה קוראים Bohemian Rhapsody," פרדי מרקורי אמר כשהשמיע את השיר הגמור לחברי הלהקה – הפעם הראשונה שבה שמעו את כל הקטעים שהקליטו מתחברים יחד. השיר הזה היה, והוא עדיין, אחד מהשירים הכי יפים והכי מורכבים שאי פעם הוקלטו. הוא הפך את Queen, בבת אחת, ללהקה מאד מפורסמת ומאד מצליחה והוא אחד מהסינגלים הכי נמכרים שלהם. האלבום עצמו הצליח להביא אותם להישג שהם קיוו להגיע אליו כדי להימנע מלהתפרק – הוא מכר יותר משלושה מיליון עותקים רק בארה"ב – וכל זה, כשהסינגל הכי נמכר והכי חשוב מתוכו מופיע בו רק בדרך אגב, השיר הכמעט אחרון, לפני ההמנון הבריטי שאחריו הולכים הביתה.
22 שנים מאוחר יותר, וכמה קילומטרים דרומה, להקה אחרת מצאה את עצמה באולפן כפרי – בית, בעצם – מנסה להרכיב את עצמה מחדש. שנות ה-90 עברו על עולם
הרוק הבריטי בנסיונות לבנות ז'אנר מוזיקלי חדש, מחובר יותר לעבר המוזיקלי המשותף שלהם – ולא זה של ארצות הברית. בזמן שהבחורים העירוניים המגניבים והבחורים הקשוחים שאבא שלהם עובד בנמל נלחמו על מי יהיה מלך הכיתה, הילדים המוזרים מאוקספורד שעמדו ליד הקיר במסיבות בנו לעצמם צליל מיוחד משלהם והשתחלו, כמעט בלי שיבחינו בהם, אל תוך הבריט-פופ. בהתחלה במרומז, באלבום הראשון, אחר כך, באלבום השני, הצליל שלהם הפך להיות הרבה יותר מוסגר ומוכר – ונימה של ניכור ושל ייאוש התחילה לבצבץ מבעד לסדקים שבאלבום הזה. עכשיו, באלבום השלישי, הם היו צריכים להוכיח את עצמם כמי שהם באמת או לקבל את הדין ולהיעלם כמו עוד להקת בריט פופ מלנכולית, ביחד עם כל שאר להקות הבריט פופ המלנכוליות שאף אחד לא ממש זוכר עכשיו. בשביל זה, הם נכנסו לאולפן אחד, ואחר כך לאולפן שני, והקליטו את אחד מאלבומי המופת של שנות ה-90. אלבום שמתחיל בשיר סכיזופרני מעט – מצד אחד, זה אחד משירי הפתיחה הכי טובים לאלבום , ומצד שני, הוא לא באמת שייך לשם. הוא נשמע כמו שיר שמושמע בהפסקה לפני שהסרט מתחיל – כשהסרט מתחיל, בארבעה צפצופים שמרמזים על ספירה לאחור, נפרש מולנו אחד מהשירים המורכבים והמרתקים יותר בצד הזה של שנות ה-80. הוא בנוי כמעט בדיוק באותה צורה כמו "Bohemian Rhapsody" – קטע שקט ורגוע, אחר כך קטע רועש וסוער, ואחר כך קטע שקט ורגוע שוב. כאן, בניגוד לשיר האפי של Queen, שלושת החלקים הם מאד שונים וכמעט ואינם מתחברים אחד עם השני – רק בסוף הקטע השלישי חוזרים מוטיבים של הקטע השני ומחברים את השיר כולו יחד. חברי Radiohead הכחישו, וחזרו והכחישו, בראיונות, שהם תיכננו לכתוב את "Bohemian Rhapsody" של שנות ה-90. אבל ההשוואת הן כמעט מתבקשות – בשני המקרים, זהו האלבום השני מתוך ארבעה שהופקו בשיתוף עם אותו מפיק – רוי ת'ומס בייקר בצד של Queen ונייג'ל גודריץ' בצד של Radiohead – שעזרו לעצב את הצליל הייחודי של הלהקה. וזה היה האלבום, בשני המקרים, שהוכיח סוף סוף לכל האנשים שעדיין לא היו משוכנעים לגבי הטיב הלהקות האלה. מאוחר יותר, Queen התפרקה ונעלמה (וחזרה, למרות שאני עדיין מתכחש לזה), ו-Radiohead גם היא לאט לאט הולכת ונעלמת. אבל שני השירים האלה מוכיחים לנו בעיקר דבר אחד – להקה יכולה לשנות את כל מה שאתם יודעים עליה ברגע אחד. גם אם הרגע הזה הוא ארוך מאד.
נשלח: 8 בינואר, 2009 נושאים: שירים.
תגובות: 9
| טראקבק
לא באמת כתבת שרדיוהד הולכים ונעלמים, נכון? הזיתי את זה?
אתה יודע, להקות יכולות להתנסות בדברים שונים. לא כל להקה צריכה למחזר את אותו השטיק על פני עשרות אלבומים. זה מה שמפריד את רדיוהד מכל-כך הרבה להקות אחרות, וזה היופי שלהם.
ובאותה נשימה, למה כשאני שולח תגובה בלי אימייל אני מקבל הודעה, וכשאני חוזר אז מה שרשמתי נמחק?? לא נחמד במיוחד…
א. כשאני אומר שרדיוהד נעלמים אני מתכוון שהם לא ממש במרכז העשיה המוזיקלית היום. הם קרוב לוודאי עדיין ימלאו אצטדיונים ויהיו הראשונים ברשימת המופיעים בפסטיבלים, אבל בטח לא בגלל השירים החדשים שלהם.
ב. אבל רדיוהד לא באמת מתנסים בדברים חדשים, נכון? In Rainbows לא נמצא מרחק שנות אור מ-Hail to the Thief, שלא נמצא מרחק שנות אור מ-Kid A ו-Amnesiac, שהם בעצם גרסאות יותר מעורפלות, מבחינה רעיונית, של OK Computer.
ורק כדי לשים את זה במאזן הנכון – אני אוהב מאד את רדיוהד, הם אחת משלוש הלהקות האהובות עליי. אבל אני אוהב אותם בזכות מה שהם עושים, לא בגלל מה שהם מנסים לעשות.
אני דווקא כן חושב שהם נעלמים. כתבתי על זה פעם – לכל האמנים המדהימים נגמר הסוס. אתה לא יכול להיות מדהים, חדשני, עכשוי ועוד הרבה דברים שנגמרים ב "אי" לאורך כ"כ הרבה זמן. נגמר הסוס. אתה משתנה, אתה מתבגר ואין לך את הדרייב שהיה לך קודם (יש יוצאים מהכלל. הלהקה הטובה בעולם).
אלאניס, קולדפליי ורדיוהד הם מהדור החדש, וכל האמנים כולם מהדור הישן.
עכשיו לאנדרוייד.
השיר הזה מעביר בי צמרמורת כל פעם שאני שומע אותו. כל האלבום קשה לשמיעה, לא כי הוא לא קליט, אלא כי הוא משרה עליך אווירה מלנכולית.
שיר מדהים מתוך אלבום מדהים.
איך שאני רואה את זה – רדיוהד לא בחרו בדרך הקלה והפשוטה של והמשך קו מוזיקלי דומה להצלחות האדירות של The Bends ו־OK Computer. נכון, Kid A ו־In Rainbows לא הכי רחוקים אחד מהשני, אבל לדעתי אי אפשר להשוות בין Kid A ל־OK Computer. שורה תחתונה, העיקר ששנינו אוהבים אותם 🙂
ג'וס: "יש יוצאים מהכלל. הלהקה הטובה בעולם" – שלדעתך היא…?
להגיד שהם מאבדים את זה זה די מצחיק לאור העובדה שכל אלבום שלהם, כולל האחרון, נכנס בשלב כלשהו למקום הראשון בסיכומי השנה. על קהל איכותי לא ניתן לעבוד, לכן זה לא בגלל ש"אלו רדיוהד". נגמר הסוס? אני מרגישה שכנראה אנחנו לא מדברים על אותה להקה. מה קרה לקהל שמודע לאומץ של אי התחשבות בציפיות הקהל שלך? לידיעה של אילו דברים נפלאים אפשר ליצור כשאתה לא מפחד לנסות כל פעם מחדש? זה כל כך נדיר בימינו שרק אנשים שנשארה בהם קצת תמימות יכולים להאמין בזה. 'מה שהם מנסים לעשות' הוא בדיוק מה שהם עושים. עכשיו. כל הזמן עכשיו. פשוט ליצור. זה בדיוק המהות שלהם והלב של ההצלחה שלהם, בין אם אנחנו מתחברים יותר לאלבום זה או לאלבום אחר. ההצלחה של כל אלבום שלהם היא בגלל ההעזה שלהם ואי ההתחשבות בכל המילים היפות שלנו. להקה שתישאר, זו להקה שלא מתחילה להיות מונעת מפחד מציפיות הקהל שלה. אפילו להכי גדולים זה קרה מתישהו. רדיוהד ימשיכו להצליח בדיוק כי להם זה לא יקרה.
אוי נו, רדיוהד נעלמים? קאם און. אתה לא כתב של ה-NME או משהו כזה? אם In Rainbows היה אלבום פושר שלא היה נמכר וגם לא היה נכנס לכל רשימות סוף השנה של 2007 אז אולי הייתי מסכים איתך. זה לא נקרא להעלם. וכל אלבום שלהם כן נמצא במרחק מה מהאלבום הקודם. הם קיבלו והפסידו בו-זמנית מעריצים בגלל המהלכים שלהם, חוץ כמובן מאלה שמבינים שככה פועל אמן.
הקשר בין פאראנויד אנדרויד לבוהימיאן ראפסודי נשמע מאולץ משהו. שכחת לציין שהשמות של 2 השירים מורכבים משתי מילים! בחייך. חוץ מזה שאלה שירים שמורכבים מחלקים אין להם קשר מוזיקלי. אם זכרוניני אינו מטעה אותי, אז פאראנויד במקור היה מורכב מ-3 שירים שונים שחוברו יחדיו ולא היווה בהתחלה יצירה של מקשה אחת. סגנונית גם הם ממש לא אותו הדבר. ואיפה הקשר בין הליריקות? פשוט אין.
אשרי הלהקה שיש לה מעריצים כאלה שברגע שמישהו אומר עליה שהיא נעלמת מיד הם מתייצבים מולו ומוכיחים את טעותו.
אבל כשאני אומר שהם נעלמים, אני מתכוון שהם נעלמים מבחינתי, יותר מכל דבר אחר. אני מתכוון שכשאני חושב על לראות את "Pyramid Song" או את "There There" בפעם הראשונה ב-MTV והעולם עוצר מבחינתי, ואני נשאר פעור פה מול הטלוויזיה לכמה דקות מפני שהנה, שוב רדיוהד הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולעשות שיר פופ עוד יותר מעניין, עוד יותר ייחודי, עוד יותר יוצא דופן מכל מה שנעשה פה אי פעם בעבר, אני נזכר במה שהיה מסלול מובטח לתהילת עולם וגם ליכולת שלהם להשתנות ולהתחדש ולנסות דברים חדשים ולהיות אמיצים בלי לאבד מעריצים.
ההרגשה שלי היא שבניגוד לפחד שלהם לאבד את הקהל שלהם, ומחוסר הרצון שלהם להמשיך קו מוזיקלי שהם כבר מיצו ושגרר אחריו עשרות להקות אחרות (כמו שהם עשו ב-The Bends), הפחד שלהם יותר נובע מלאבד את עצמם – את הייחודיות של מה שמגדיר אותם כרדיוהד. ואז הם יושבים באולפן ומקליטים שיר, והשיר לא נשמע להם מספיק נסיוני, ומאתגר, וחדשני. ואז הם מקליטים אותו שוב ושוב ושוב עד שהוא מאבד את הקסם שהיה בו, את מה שהופך אותם לרדיוהד. למשל, Nude. אחד מהשירים הכי יפים שלהם מאז ומעולם שבאלבומים הקודמים, כשהם לא הצליחו להפיק אותו באולפן בדיוק כמו שהם רצו הם פשוט עזבו אותו. והפעם, אולי בגלל שכבר נמאס להם משירי פופ מושלמים, הם פשוט שמו אותו שם, בסוף האלבום, עטוף בעננים של סאונד. והוא אולי עדיין יפהפה, אבל הוא נשמע כאילו חברי הלהקה ישבו באולפן וחשבו שעות על גבי שעות איך להפוך אותו יותר לשיר של רדיוהד. כמו שאמרתי, אני אמשיך לקנות אלבומים של רדיוהד עד שהם יחליטו שאין בשירים אמת מוזיקלית אם אפשר לשמוע אותם יותר מפעם אחת, ובאיזשהו שלב אני מקווה שהם יחזרו בחזרה לנקודת ההתחלה, ויעשו אלבום כמו "Pablo Honey", נאמר, אבל ממרחק עשרים שנות נסיון. משהו שישנה לגמרי את פני המוזיקה – מה שהם עשו עד עכשיו.
לגבי הקשר בין "Bohemian Rhapsody" ל-"Paranoid Android" – זה התחיל יותר בתור הקשר בין שני האלבומים מהקשר בין שני השירים. אני בטוח שזה גם כתוב שם באיזשהו מקום. הנקודה שלי היא ששני השירים האלה הם שירים מורכבים בתוך אלבומים מורכבים שהיוו את נקודת המפנה בשביל שתי להקות שהיו הופכות להיות לנדושות ואולי מתפרקות (לפחות במקרה של Queen) אם הן לא היו מגיעות למצב של לעשות את האלבומים האלה.
אחלה פוסט. נהניתי לקרוא.
רק השורה על רדיוהד בסוף לא נכונה והורסת את הסוף.
צודק לגבי רדיוהד.
בהשוואה לקולנוע – הם כמו דיויד פינצ'ר – שהסרטים המוקדמים שלו היו מדהימים אחד אחד ואילו היום הוא עדיין עושה סרטים מעולים (זודיאק, בנג'מין באטון) אבל אין בהם את הריגוש והחדשות שאיפיינו את סרטיו המוקדמים (Alien 3, Se7en, וכמובן Fight Club).
מי שיתוודע היום לרדיוהד דרך האלבומים המאוחרים שלהם מבלי לדעת על 3 האלבומים הראשונים לא יבין על מה כל הרעש.
בשני המקרים – מדובר באינרציה חזקה ביותר מכיוון היצירות המוקדמות.