The gospel according to whom

 

ראשון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתה מפתח סוג של מיני מיומנות בכתיבת שירים.  משקיע בזה כמה שנים, כמה אלבומים תחת אמתחתך.  ואז בא ליאונרד כהן – בן שמונים ושתיים – וכותב את השיר הזה, ומשאיר אותך מאחור, באבק.  אפילו זורק איזו מילה בעברית, סתם בשביל להתריס.

זה השיר הראשון שליאונרד כהן מוציא מתוך האלבום המתקרב שלו, שנושא את אותו השם – "You Want It Darker".  הוא מוציא אותו ביום ההולדת שלו, כנהוג.  האלבום עצמו ייצא רק בסוף אוקטובר.  אבל השורה הזו שחוזרת לאורך השיר – "הנני, הנני – אני מוכן, אלוהיי", היא מצמררת בשנה כזו שאנחנו מאבדים בה אגדות מוזיקליות בתדירות שהיא יותר גבוהה מבדרך כלל.  כהן, שלא נמצא הרבה באור הזרקורים כשהוא לא מוציא אלבומים או מופיע, הבליח לאחרונה בזכות מכתב פרידה שכתב למריאן אילן, עליה כתב בין השאר את "So Long, Marrian", שבו הוא כותב, למשל, "דעי שאני כל כך קרוב מאחורייך [בדרך אל המוות], שאני חושב שאם תושיטי את ידך לאחור את תגעי בשלי."  אז האלבום הזה הוא התחלה של החזרת ציוד.  כהן, שהתנסה קצת בנצרות ואחר כך גם בבודהיזם, חוזר ליהדות לצורך השיר הזה ואולי גם לצורך השנים האחרונות שלו בעולם – ובין השאר השיר הזה עטוף במקהלה של בית כנסת ובחזן ממונטריאול שהופכים אותו להרבה יותר קרוב למלאכים בזמן שכהן בקולו המחוספס מגרד את התחתית.

השיר הזה הוא אמביוולנטי כמו הרבה שירים אחרים שלו.  המילים שם, מונחות לפניכם, מועברות בדקלום שמאפיין את השירה של ליאונרד כהן בשנים האחרונות, ואתם צריכים לחוות את דעתכם לגבי מי הוא זה שהוא מתעמת איתו בשיר הזה.  האם אלו האנשים שסביבו, על האדמה, שהם המחלקים שהוא רוצה לקום משולחן הקלפים כשהם שם, או המרפאים שכשהם שם הוא מעדיף להישאר שבור, ולברוח אל תוך זרועותיו של האלוהים שלו, או שאולי ההיפך הוא הנכון וכהן מקדיש את הזמן באלבום הזה בשביל להתעמת עם הבורא שלו פעם אחת אחרונה?

 

שני

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו הרבה דברים טובים אחרים, מיקי בלאנקו התחילה בתור סוג של בדיחה.  מייקל דיוויד קווטלבאום הבן התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו מפני שכמשורר, הוא לא הצליח להעביר את המסרים שלו למספיק אנשים.  "אף אחד לא מקשיב לשירה," הוא אמר בראיון ללני.  אחרי נסיון בלהקה שבה הקריא שירים שכתב מעל לופים תעשייתיים שהפיקו שני חברים על קלידים ומחשבים, הוא התחיל לצלם קטעי ווידאו קומיים ליוטיוב שהכוכבת שלהם היתה נערה בשם מיקי בלאנקו שרצתה להיות ראפרית מפורסמת.  כחלק מקטעי הווידאו מיקי בלאנקו גם הפיקה והקליטה קטעי ראפ, ואנשים שצפו בקטעים, גם ובמיוחד אנשים שהדעה שלהם היתה חשובה ומשפיעה, התחילו להעיר שאלה בעצם קטעי ראפ ממש טובים.  במהלך הזמן הזה, מייקל השלים את הטרנספורמציה הנפשית שלו למיקי בלאנקו, ואחרי מגוון שיתופי פעולה עם אמני ראפ אחרים, בלאנקו היתה מוכנה להקליט את האלבום הראשון שלה, שיצא בשבוע שעבר.

אחד מהשירים הבולטים מתוכו, "Highschool Never Ends", הוא יצירת מופת של יותר מחמש דקות שבמסגרתה בלאנקו צובעת סצינות של חוויות מימי בית הספר התיכון, שלפי שם השיר ושורה שחוזרת בו שוב ושוב, בעצם לא הסתיים אף פעם, סצינות של נוסטלגיה מפוקפקת וזעם ובלבול, כל זה מעל תזמורת, ומקהלה של ילדים, וביט, ו-Woodkid שמתארח באמצע השיר כדי לשיר ארבע שורות של היעלמות בעולם של מחשבים ורשתות חברתיות.

בלאנקו היא נציגה אחת, בעל כורחה, של תת-ז'אנר של היפ-הופ שמכונה queer rap או queer hip-hop שבו אמני היפ הופ שהם הומוסקסואלים או טרנסקסואלים משתמשים בראפ כדי להעביר את תפיסת העולם שלהם, או רשמים מהעולם שלהם.  נציגים נוספים של הז'אנר הזה הם Le1f, ביג פרידיה,  Zebra Katz ו-Cakes the Killa.

 

שלישי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי כדאי לתאר את ג'וזיאה ווייט עצמו, שמקליט תחת השם serpentwithfeet, לפני שמתארים את המוזיקה שלו.  יש בזה איזושהי חשיבות במקרה הזה.  על המצח שלו מקועקעות המילים "גן עדן" ו"התאבדות" ופנטגראם. מעט מתחת למצח, בתוך האף שלו, יש נזם ענקי, אבל מהסוג שנכנס אל תוך מחיצת האף ולא מתחבר מבחוץ.  ויש לו זקן, שבזמנים רגועים יותר צבוע בסגול, ובזמנים אחרים צבוע בהרבה צבעים אחרים, אף אחד מהם לא צבע טבעי של זקן.  והוא בדרך כלל מתאפר בגוונים שחורים.  כל זה כדי לומר, שאם אתם רוצים לנסות ולהתבסס על הרמזים האלה כדי לנחש איך נשמעת המוזיקה שלו, אין לכם סיכוי.

אז מה שנותר הוא להקשיב למוזיקה שלו.  למשל ל-"Blisters", שיר הנושא מתוך האי.פי. שהוציא לאחרונה.  השיר הארוך ביותר באי.פי. הזה פורש את הקנווס של serpentwithfeet לאורך כמעט שבע דקות שמכילות תזמורת סימפונית, אמיתית או מדומיינת, שנעלמת כדי לפנות את מקומה לנבל שמנגן צלילים לא שגרתיים, ומעליו הקול המלאכי של ווייט, שהוא כל כך שונה מהדרך שבה הוא נראה.  העבר שלו, במקהלות גוספל בפילדלפיה ובלימודי שירה קלאסית באוניברסיטה, בא לידי ביטוי במוזיקה שלו, שמכילה מצד אחד את התזמורת הסימפונית שנכנסת ויוצאת מהשיר במקומות הנכונים וגורמת לו לנסוק למקומות הגבוהים שאליהם ווייט רוצה להגיע, ומצד שני מינימליות שמכילה רק את השירה של ווייט, בכמה גרסאות, מחיאות כפיים של כמה ווייטים סימולטניים ותוף באס בודד.

את שאר האי.פי., שהופק כולו על ידי The Haxan Cloak, שם הבמה שבובי קרליק מעדיף להשתמש בו, ממלא serpentwithfeet בדוגמאות לז'אנר המוזיקלי שבחר לעצמו, שבינתיים הוא האמן היחיד שמאכלס אותו, ז'אנר שהוא קורא לו "גוספל פגאני".  יש שם שיר אחד שלם שמדבר על ארבעת הרוחות, שזו תיאוריה מיסטית פילוסופית שמדברת על ארבעה סוגים של אנרגיות שמאכלסות את העולם. אתם מוזמנים לנסות לקרוא על זה כדי להבין על מה הוא מדבר. בהצלחה. בשירים אחרים יש מעין תזמורות כלי נשיפה שמנגנות מארשים. ווייט בונה את השירים שלו בדרך לא שגרתית, דרך שלא מתבססת על שום דבר שקשור לבתים או פזמונים או שום דבר שחוזר בכוונה על עצמו.  כל משפט שחוזר על עצמו הוא משהו לא מודע, משהו שווייט חוזר עליו בשביל עצמו ולא רק בשביל המאזינים.   למשך הזמן הקצר הזה שהאי.פי. נמשך בו, אנחנו נכנסים לעולם שבו המוזיקה שמסביבנו היא שונה לחלוטין מכל מה ששמענו לפני כן.  ואם זה טוב מספיק בשביל ביורק ואנת'וני האגרטי (או Anohni, כמו שהיא קוראת לעצמה עכשיו), שהם מעריצים מוקדמים, זה טוב מספיק גם בשבילנו.

 

אחרי ארבעים שנה במדבר ועוד שישים ושמונה שנים פה, הקהל הישראלי התרגל להופעות בסדרי גודל של פארק הירקון.  הוא מצפה – מה זה מצפה, דורש – שיבדרו אותו, ומוכן לשלם מחירים לגיטימיים תמורת זה, והכסף כולל, מבחינתו, גם את הזכות להתלונן אחר כך על ההופעה. לא הפעם. Queen תמיד היתה, והיא עדיין, אף על פי שההרכב המקורי קוצץ לחצי, בליגה אחרת מכל מי שרגלו דרכה על הבמה במתחם הזה, והאווירה בקרב האנשים שהתחילו להתגודד מסביב למחסומים שבכניסה למתחם לפני פתיחת השערים היתה אווירת חג.  לא הייתי בשתי ההופעות האחרונות בפארק הירקון, אבל אני יכול לנחש, והניחוש שלי קרוב לוודאי יהיה נכון, שהקהל להופעה האחרונה של להקת רוק בסדר גודל דומה לזה, בון ג'ובי, לא הגיע בהרגשה כזו.  בטח לא הקהל שהגיע להופעה של סיה.

ברקע אפשר לשמוע את הצלילים העמומים של הבלאנס של שתי הופעות החימום שפותחות את הערב – ארקדי דוכין (מן הראוי שהופעה שבה יש חצי מ-Queen תחומם על ידי שלוש חמישיות מ"החברים של נטאשה" – הלהקה של דוכין מכילה גם את מיקי הררי ואת ז'אן פול זימבריס – והם אכן מבצעים שני שירים מאלבום הקונספט ששמו ואחת מהדמויות הראשיות בו קיבלו את שמם בהשראה מהלהקה שלמענה הגיעו כולם) ואיזו זמרת אחרת שאני לא מכיר – האינטרנט מספר לי שזו לינה מח'ול, שזכתה באיזו עונה של "The Voice" וזה אחד הפרסים שלה.  חתיכת פרס, לחמם את Queen.

אחרי שתי הופעות החימום האלה, שמתחילות בדיוק בזמן, אנחנו נאלצים לחכות עוד איזשהו פרק זמן לא הגיוני למלכה עצמה.  בחלק מהזמן יש איזושהי תכונה על הבמה – פועלי במה מביאים רכיבים גדולים ומכוסים כדי להחליף את מערכת התופים ששימשה את שתי הלהקות המחממות ומארגנים דברים אחרים על הבמה.  בחלק אחר מהזמן ווילון ענקי עם הסמל של Queen מכסה את הבמה ומואר באורות סגולים.  הקהל מריע כשהסוף של המוזיקה שחותמת את האלבום האחרון של הלהקה, החזרה האינסטרומנטלית על "It's a Beautiful Day", עולה ברמקולים, אבל אז המעריצים הוותיקים וחדי האוזן יותר שבינינו נזכרים שזה קטע של משהו כמו שתים עשרה דקות, ועושה רושם שנצטרך לשמוע את כולו.

בסופו של דבר ההופעה מתחילה.  זה כרוך בסרטון נוגה בשחור לבן שמציג את ציוד ההופעות של הלהקה ואת שלושת חברי הלהקה העיקריים צועדים במורד מסדרון שהוא לא באמת אחורי הקלעים של ההופעה הזו, ואז הווילון מצליח לעשות את הפעולה המורכבת של גם להיות מורם וגם ליפול, בבת אחת, אגב פיצוץ, והלהקה פוצחת בשיר הראשון להערב.  הם מתחילים בשני שירים לא צפויים להופעה מהסוג הזה – "Seven Seas of Rhye" ואז "Keep Yourself Alive", מהאלבום השני והראשון של הלהקה בהתאמה, אבל כשאדם למברט תופס את מקומו על הבמה עם מסכת רובוט מוזרה ומתחיל לשיר, אני מבין את הבחירה בשני השירים הספציפיים האלה.  הקול של אדם למברט מתאים הרבה יותר לגוון הקול של פרדי מרקורי בשנים הראשונות של הלהקה, וכדי שהקהל יוכל לעשות את המעבר הרגשי הזה בקלות, אלה השירים שפותחים את ההופעה כדי ששאר הביצועים יעברו, באוזנינו, בצורה חלקה הרבה יותר.

הפיל שעל הבמה מפונה בשלב מוקדם ככל האפשר.  חלק מהסיבה שהקהל פה, וחלק מהסיבה שהלהקה פה, היא געגועים לפרדי מרקורי, הסולן המקורי והבלתי ניתן להחלפה של הלהקה.  אדם למברט מודה מזה בהזדמנות הראשונה: "תמיד יהיה רק פרדי מרקורי אחד," הוא אומר כחלק מנאום קצר שהוא מעביר שבו הוא מודה לחברי הלהקה המקוריים שבחרו בו להיכנס לנעליים הענקיות של מרקורי.  אנחנו חוזרים למרקורי עוד כמה פעמים לאורך ההופעה – הוא חוזר כדי לעזור, על גבי המסך העגול הגדול שבאחורי הבמה, לסיים את "Love of my Life", שבריאן מיי מקדיש למרקורי – הדמעות שבעיניים של בריאן מיי כשהוא יורד מהשרפרף שהציבו במרכז הבמה כדי שינגן את השיר הזה מוכיחות שהוא היה צריך את העזרה הזו במשפטים האחרונים, וכדי לעזור בחלקים הקשים של "Bohemian Rhapsody" בשלבים מתקדמים יותר של הערב.  כשבריאן מיי מתפנה לסולו גיטרה ארוך, שכולל בתוכו חלקים מ-"A Winter's Tale" ומ-"Now I'm Here" ורפרנסים ל-"Brighton Rock" ול(אלוהים ישמור) "הבה נגילה", המסך שמאחוריו, שמציג שדה כוכבים רוב הזמן, מתמלא בתמונה ענקית של כוכב חמה – מרקורי בשבילכם.

שאר ההופעה מתחלקת בין הלהיטים הצפויים – כמו "Fat Bottomed Girls" שהוא השיר הראשון שמסה קריטית של הקהל מצליחה לזהות, או "I Want to Break Free" שמפציע לקראת סוף ההופעה, או שני הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, שנשמרים להדרן – "We Will Rock You" ו-"We Are the Champions", לבין שירים פחות מוכרים לקהל הרחב כמו "Dragon Attack", שזו הפעם הראשונה שהוא מבוצע בסיבוב ההופעות הזה, או "Stone Cold Crazy" שהלהקה שלפה מהאלבום השלישי שלה וניערה ממנו את האבק.  בנוסף לשירים, הלהקה הגיעה מצוידת בהרבה מאד הפתעות וויזואליות שעושה רושם שהן לא נחוצות בשביל קהל שבא לראות את שתי אגדות הרוק האלה ואת הילד מנסה לדשדש בנעליים של מרקורי מבלי ליפול, אבל הן אפקטיביות בכל מקרה:  למשל, הגו-פרו שמוצמדת לקצה הרד ספיישל של בריאן מיי, שנותנת לנו קלוז אפ יוצא דופן על הנגינה שלו, ואחר כך מיי הופך אותה כדי שתצלם ותקרין את מה שמתרחש מעבר לגיטרה שלו תוך כדי שהוא מתרוצץ לאורך ולרוחב הבמה כאילו שהוא לא הולך לחגוג יום הולדת שבעים בשנה הבאה.  למשל, אבוקת אור אדומה שנשלחת אל השמיים וצונחת לאט אל האדמה אחרי שמיי מסיים לשיר את "Love of my Life".  למשל, הקונפטי הכי מוזהב והכי אפקטיבי שיצא לי לראות בהופעה ברגעים האחרונים של ההדרן.

ההופעה הזו מלאה במחוות לאלו שליוו את הלהקה ולא כאן כדי לחלוק איתה את האהבה המחודשת.  מעבר לפרדי מרקורי, רוג'ר טיילור מקדיש שיר לחבר שנפטר השנה ותמונתו של דיוויד בואי מתנוססת על המסך הגדול שמעליו כשהם פותחים את "Under Pressure", שבו טיילור שר את החלקים של דיוויד בואי ואדם למברט מסתפק באלו של פרדי מרקורי.  גם מקומו של ג'ון דיקון, חבר הלהקה הרביעי שהעדיף לפרוש מחיי ההופעות אחרי שמרקורי נפטר, לא נפקד, כשבריאן מיי מקדיש חלק ניכר מהסולו הארוך שלו כדי לשחק עם האפקט שדיקון, בעל התואר בהנדסת האלקטרוניקה שבלהקה, המציא בשבילו, ומיד אחר כך שאר הלהקה מצטרפת אליו כדי לנגן את "Another One Bites the Dust", שדיקון כתב, ואת הבי-סייד שלו, "Dragon Attack", שיש בו תפקיד מאד משמעותי לבאס.  הבסיסט, ניל פיירקלו, נראה מרוצה למדי כשהוא מנגן את עמודי השדרה של שני השירים האלה על הבאס בקדמת הבמה.

שני הנגנים שמשלימים את הלהקה הערב גם הם לא סתם נגנים עלומי שם – ספייק אדני, הקלידן, הוא הקלידן של Queen מאז סיבוב ההופעות של "The Works", וכשחברי הלהקה הנותרים יצאו לסיבובי הופעות עם פול רודג'רס, בהתחלה, ועכשיו עם אדם למברט, הוא גם זה שמנגן את תפקידי הפסנתר של מרקורי, ולרגעים שבהם רוג'ר טיילור מתעייף מהנגינה המאד מרשימה שלו הובא מתופף נוסף, רוג'ר טיילור מתחילת שנות ה-70. או שלא – זה הבן שלו, רופוס טייגר טיילור, שנופל מאד קרוב לעץ ומפגין את הכישורים הלא מבוטלים שלו בתיפוף בקרב תופים נגד אבא מאד מרוצה.

טיילור האב, שכמו כל שאר חברי הלהקה המקורית חולק את תפקיד השירה לפחות בשיר אחד בקריירה של Queen (במקרה שלו זה כמעט שיר אחד בכל אלבום), עובר לקדמת הבמה במהלך הערב כדי לשיר את "These are the Days of Our Lives" שכתב לאלבום האחרון שהלהקה הוציאה בימי חייו של פרדי מרקורי, ותמונות נוסטלגיות של הלהקה מלוות את השיר המינימלי והיפה הזה.  רגעים שקטים ומהורהרים יהיו רק מעט בהופעה הזו, שרובה בועטת וצועקת – וחלקם הגדול מרוכז בבת אחת כשלמברט מתחיל לבצע את "Who Wants to Live Forever" תוך כדי שכדור מראות ענקי יורד מהחלק העליון של הבמה ומאיר את הקהל במאות קרני אור קטנות, ואחר כך, כשהשיר נקטע בדיוק לפני הקטע האינסטרומנטלי הקרוב לשלמות שסוגר אותו באלבום, את "The Show Must Go On".  ההופעה, כמובן, ממשיכה – יש בה כמעט עשרים וחמישה שירים ואף על פי שזה יהיה בלתי אפשר לכסות אפילו את הלהיטים הגדולים של Queen בהופעה אחת, הם עושים עבודה מוצלחת בלבחור לפחות שיר אחד שכל אחד בקהל היה רוצה במיוחד לשמוע.

כשהלהקה יורדת מהבמה ורק הסמל של Queen, השילוב הזה של הפניקס והמזלות של חברי הלהקה, הוא הדבר היחיד שנותר על המסך העגול שבמרכז הבמה ושני המסכים הענקיים שבצידיה, "Heroes" של דיוויד בואי ממלא את חלל האוויר וכשהוא מסתיים, מתחלף בשקט.  את השקט הזה ממלאים שני רעשים – אחד הוא רעש של דשדוש רגליים של הצופים שמחפשים את היציאה הקרובה. על השני קשה יותר לשים את האצבע, זה מין המהום כזה, נדיר, שלא היה אפשר לשמוע כאן לעתים קרובות בשנים האחרונות.  זה רעש של קהל מרוצה.