The gospel according to whom

 

ראשון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתה מפתח סוג של מיני מיומנות בכתיבת שירים.  משקיע בזה כמה שנים, כמה אלבומים תחת אמתחתך.  ואז בא ליאונרד כהן – בן שמונים ושתיים – וכותב את השיר הזה, ומשאיר אותך מאחור, באבק.  אפילו זורק איזו מילה בעברית, סתם בשביל להתריס.

זה השיר הראשון שליאונרד כהן מוציא מתוך האלבום המתקרב שלו, שנושא את אותו השם – "You Want It Darker".  הוא מוציא אותו ביום ההולדת שלו, כנהוג.  האלבום עצמו ייצא רק בסוף אוקטובר.  אבל השורה הזו שחוזרת לאורך השיר – "הנני, הנני – אני מוכן, אלוהיי", היא מצמררת בשנה כזו שאנחנו מאבדים בה אגדות מוזיקליות בתדירות שהיא יותר גבוהה מבדרך כלל.  כהן, שלא נמצא הרבה באור הזרקורים כשהוא לא מוציא אלבומים או מופיע, הבליח לאחרונה בזכות מכתב פרידה שכתב למריאן אילן, עליה כתב בין השאר את "So Long, Marrian", שבו הוא כותב, למשל, "דעי שאני כל כך קרוב מאחורייך [בדרך אל המוות], שאני חושב שאם תושיטי את ידך לאחור את תגעי בשלי."  אז האלבום הזה הוא התחלה של החזרת ציוד.  כהן, שהתנסה קצת בנצרות ואחר כך גם בבודהיזם, חוזר ליהדות לצורך השיר הזה ואולי גם לצורך השנים האחרונות שלו בעולם – ובין השאר השיר הזה עטוף במקהלה של בית כנסת ובחזן ממונטריאול שהופכים אותו להרבה יותר קרוב למלאכים בזמן שכהן בקולו המחוספס מגרד את התחתית.

השיר הזה הוא אמביוולנטי כמו הרבה שירים אחרים שלו.  המילים שם, מונחות לפניכם, מועברות בדקלום שמאפיין את השירה של ליאונרד כהן בשנים האחרונות, ואתם צריכים לחוות את דעתכם לגבי מי הוא זה שהוא מתעמת איתו בשיר הזה.  האם אלו האנשים שסביבו, על האדמה, שהם המחלקים שהוא רוצה לקום משולחן הקלפים כשהם שם, או המרפאים שכשהם שם הוא מעדיף להישאר שבור, ולברוח אל תוך זרועותיו של האלוהים שלו, או שאולי ההיפך הוא הנכון וכהן מקדיש את הזמן באלבום הזה בשביל להתעמת עם הבורא שלו פעם אחת אחרונה?

 

שני

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו הרבה דברים טובים אחרים, מיקי בלאנקו התחילה בתור סוג של בדיחה.  מייקל דיוויד קווטלבאום הבן התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו מפני שכמשורר, הוא לא הצליח להעביר את המסרים שלו למספיק אנשים.  "אף אחד לא מקשיב לשירה," הוא אמר בראיון ללני.  אחרי נסיון בלהקה שבה הקריא שירים שכתב מעל לופים תעשייתיים שהפיקו שני חברים על קלידים ומחשבים, הוא התחיל לצלם קטעי ווידאו קומיים ליוטיוב שהכוכבת שלהם היתה נערה בשם מיקי בלאנקו שרצתה להיות ראפרית מפורסמת.  כחלק מקטעי הווידאו מיקי בלאנקו גם הפיקה והקליטה קטעי ראפ, ואנשים שצפו בקטעים, גם ובמיוחד אנשים שהדעה שלהם היתה חשובה ומשפיעה, התחילו להעיר שאלה בעצם קטעי ראפ ממש טובים.  במהלך הזמן הזה, מייקל השלים את הטרנספורמציה הנפשית שלו למיקי בלאנקו, ואחרי מגוון שיתופי פעולה עם אמני ראפ אחרים, בלאנקו היתה מוכנה להקליט את האלבום הראשון שלה, שיצא בשבוע שעבר.

אחד מהשירים הבולטים מתוכו, "Highschool Never Ends", הוא יצירת מופת של יותר מחמש דקות שבמסגרתה בלאנקו צובעת סצינות של חוויות מימי בית הספר התיכון, שלפי שם השיר ושורה שחוזרת בו שוב ושוב, בעצם לא הסתיים אף פעם, סצינות של נוסטלגיה מפוקפקת וזעם ובלבול, כל זה מעל תזמורת, ומקהלה של ילדים, וביט, ו-Woodkid שמתארח באמצע השיר כדי לשיר ארבע שורות של היעלמות בעולם של מחשבים ורשתות חברתיות.

בלאנקו היא נציגה אחת, בעל כורחה, של תת-ז'אנר של היפ-הופ שמכונה queer rap או queer hip-hop שבו אמני היפ הופ שהם הומוסקסואלים או טרנסקסואלים משתמשים בראפ כדי להעביר את תפיסת העולם שלהם, או רשמים מהעולם שלהם.  נציגים נוספים של הז'אנר הזה הם Le1f, ביג פרידיה,  Zebra Katz ו-Cakes the Killa.

 

שלישי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי כדאי לתאר את ג'וזיאה ווייט עצמו, שמקליט תחת השם serpentwithfeet, לפני שמתארים את המוזיקה שלו.  יש בזה איזושהי חשיבות במקרה הזה.  על המצח שלו מקועקעות המילים "גן עדן" ו"התאבדות" ופנטגראם. מעט מתחת למצח, בתוך האף שלו, יש נזם ענקי, אבל מהסוג שנכנס אל תוך מחיצת האף ולא מתחבר מבחוץ.  ויש לו זקן, שבזמנים רגועים יותר צבוע בסגול, ובזמנים אחרים צבוע בהרבה צבעים אחרים, אף אחד מהם לא צבע טבעי של זקן.  והוא בדרך כלל מתאפר בגוונים שחורים.  כל זה כדי לומר, שאם אתם רוצים לנסות ולהתבסס על הרמזים האלה כדי לנחש איך נשמעת המוזיקה שלו, אין לכם סיכוי.

אז מה שנותר הוא להקשיב למוזיקה שלו.  למשל ל-"Blisters", שיר הנושא מתוך האי.פי. שהוציא לאחרונה.  השיר הארוך ביותר באי.פי. הזה פורש את הקנווס של serpentwithfeet לאורך כמעט שבע דקות שמכילות תזמורת סימפונית, אמיתית או מדומיינת, שנעלמת כדי לפנות את מקומה לנבל שמנגן צלילים לא שגרתיים, ומעליו הקול המלאכי של ווייט, שהוא כל כך שונה מהדרך שבה הוא נראה.  העבר שלו, במקהלות גוספל בפילדלפיה ובלימודי שירה קלאסית באוניברסיטה, בא לידי ביטוי במוזיקה שלו, שמכילה מצד אחד את התזמורת הסימפונית שנכנסת ויוצאת מהשיר במקומות הנכונים וגורמת לו לנסוק למקומות הגבוהים שאליהם ווייט רוצה להגיע, ומצד שני מינימליות שמכילה רק את השירה של ווייט, בכמה גרסאות, מחיאות כפיים של כמה ווייטים סימולטניים ותוף באס בודד.

את שאר האי.פי., שהופק כולו על ידי The Haxan Cloak, שם הבמה שבובי קרליק מעדיף להשתמש בו, ממלא serpentwithfeet בדוגמאות לז'אנר המוזיקלי שבחר לעצמו, שבינתיים הוא האמן היחיד שמאכלס אותו, ז'אנר שהוא קורא לו "גוספל פגאני".  יש שם שיר אחד שלם שמדבר על ארבעת הרוחות, שזו תיאוריה מיסטית פילוסופית שמדברת על ארבעה סוגים של אנרגיות שמאכלסות את העולם. אתם מוזמנים לנסות לקרוא על זה כדי להבין על מה הוא מדבר. בהצלחה. בשירים אחרים יש מעין תזמורות כלי נשיפה שמנגנות מארשים. ווייט בונה את השירים שלו בדרך לא שגרתית, דרך שלא מתבססת על שום דבר שקשור לבתים או פזמונים או שום דבר שחוזר בכוונה על עצמו.  כל משפט שחוזר על עצמו הוא משהו לא מודע, משהו שווייט חוזר עליו בשביל עצמו ולא רק בשביל המאזינים.   למשך הזמן הקצר הזה שהאי.פי. נמשך בו, אנחנו נכנסים לעולם שבו המוזיקה שמסביבנו היא שונה לחלוטין מכל מה ששמענו לפני כן.  ואם זה טוב מספיק בשביל ביורק ואנת'וני האגרטי (או Anohni, כמו שהיא קוראת לעצמה עכשיו), שהם מעריצים מוקדמים, זה טוב מספיק גם בשבילנו.