תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Manic Street Preachers

איך להיעלם לגמרי ולא להימצא שוב לעולם

 

לפני הכל

הפור נפל.  כחלק מתהליך של צמצום לפני מעבר, אני מעביר את כל הדיסקים שלי לפורמט דיגיטלי, מאחר ואני בכל מקרה מאזין להם במדיות דיגיטליות כאלה ואחרות או לא בכלל, ואת הגרסאות הפיזיות שלהם אני מוכר.  כאן אפשר לראות את הרשימה של כל הדיסקים – הרשימה מתמלאת ככל שאני מעביר אותם לגרסתם הדיגיטלית ובסופו של דבר תגיע למשהו כמו אלפיים.  מי מכם שמעוניין לקנות משהו מהדיסקים, צרו איתי קשר דרך התגובות לפוסט.

אני חייב להגיד שאני מבין מעט מאד בכדורגל ומתעניין פחות או יותר באותה מידה, אבל קשה להתעלם מאליפות אירופה הזו שמתרחשת, כנראה, עכשיו. נבחרת וויילס הצליחה להגיע לאיזשהו מקום גבוה יחסית (רבע גמר?), שזה דבר טוב בשבילם ובשביל המדינה שלהם מפני ש-Manic Street Preachers השקיעו בהמנון בשבילם השנה.  חדי העין ביניכם יוכלו לזהות בקליפ, שמשובץ במשחקים של נבחרת וויילס נגד כל מיני נבחרות בהכנות לאליפות אירופה, גם משחק במגרש ישראלי.

אוקייפלייר מפרסמים סרטון תיעודי שהקליטו מאחורי הקלעים של שתי ההופעות בניו יורק לפני מספר חודשים בהן אמנים ביצעו שירים של דיוויד בואי – בסרטון חלק גדול מהאמנים שהשתתפו בהופעות מספרים על השירים של דיוויד בואי שהשפיעו עליהם.

 

החיים שאחרי בקרדיף

ריצ'י אדוארדס

ובכל זאת שמרתי על שתיקה

הזכרון שלך הוא עדיין רק שלי

לא, אני לא אחלוק אותם

קרבה דרך הכחשה

ביום רביעי, הראשון לפברואר 1995, ג'יימס דין ברדפילד, הסולן של Manic Street Preachers, נכנס ללובי של בית המלון "אמבסי" בלונדון כדי לחפש את חברו ללהקה, ריצ'י אדוארדס, שבמסגרת הלהקה כינה את עצמו ריצ'י ג'יימס אדוארדס.  שניהם היו אמורים לטוס באותו בוקר לארצות הברית כדי להתחיל מסע פרסום מייגע לאלבום החדש שלהם שיצא שישה חודשים לפני כן – אלבום בשם "The Holy Bible" שהיה הקשה ביותר להאזנה והקשה ביותר להסבר בהסטוריה של הלהקה.  לא היה קל למצוא את אדוארדס בקהל היושבים בלובי בבוקר אותו יום רביעי – זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-27, אחרי ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות המקומי של הלהקה, הוא גילח את שיער ראשו ובליווי העיניים הטרוטות והעיגולים השחורים שתחתיהן הוא נראה יותר כמו איזשהו עבריין זועם מאשר מלאך הגלאם המיוסר שהיה תוך כדי סיבוב ההופעות.  אבל אחרי מבט מדוקדק לאורך ולרוחב הלובי, ועוד אחד, ברדפילד לא הצליח למצוא את הגיטריסט השני שלו.  הוא ניגש לדלפק הקבלה, שם הודיעו לו שאדוארדס שילם את החשבון שלו ועזב את המלון מוקדם יותר באותו בוקר.

חקירת המשטרה שלאחר מכן תגלה שבשבועיים שלפני כן, אדוארדס משך כמות זהה של 2000 לירות שטרלינג מחשבון הבנק שלו כל יום, והתחנה הבאה שלו אחרי שעזב את המלון היתה הדירה שלו בקרדיף, שם השאיר את הדרכון שלו, את כרטיס האשראי שלו ואת הגלולות שלקח כדי לנסות לשמור על מצב רוח מתפקד. משם הוא המשיך במונית שנסעה עמוק אל תוך האיזורים הכפריים של וויילס, עד לבלקווד, שם אדוארדס נולד וגדל, ובסופו של דבר לתחנת דלק במקום שנקרא סברן.

מאחורי תחנת הדלק נמצא מפרץ בריסטול, ומעליו נמצא גשר סברן.  גשר גדול ומרשים, שמזכיר קצת את הגשרים שמעל המפרץ בסן פרנסיסקו, שמחברים בין העיר לבין הפרברים שלה.  שם נמצאה גם הווקסהול קוואליר שלו, שבועיים אחר כך, והשוטרים הצליחו להסיק מהמצב שבו המכונית הושארה, שאדוארדס ישן במכונית שלו במשך כל הזמן הזה, ושהוא כנראה לא מתכוון לחזור. גשר סברן היה מאז שהוקם נקודה פופולרית לקופצים.  הסברה הרשמית של המשטרה, אחרי החקירה הממושכת הזו, היתה שהוא כנראה קפץ מהגשר אל מותו, אבל גופתו לא נמצאה מאז.

עברו עשרים ואחת שנה מאז.  המשפחה נאבקה נגד עצמה ונגד הרשויות בנסיון לדחות את הזמן שבו יצטרכו להכריז עליו מת באופן חוקי, אבל הם שיכנעו את עצמם לעשות את זה ב-2008, שלוש עשרה שנים אחרי שריצ'י אדוארדס נעלם ולא השאיר אחריו זכר.  זה היה הליך פסיכולוגי באותה מידה שזה היה הליך משפטי, ובמסגרת האספקט המשפטי של ההליך, אדוארדס איבד את הזכויות לרכוש שלו, שכלל חשבון בנק מיוחד שחברי הלהקה החזיקו בשבילו ובו רבע מהתמלוגים על השירים שכתבו ביחד, וגם על אלה שלא הספיקו לכתוב ביחד, כשהפכו להיות להקה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מפורסמת בלעדיו.

אדוארדס עצמו קיבל מעמד של אלוויס של עולם האינדי.  מדי פעם היו צצות ידיעות לגבי אנשים שראו אותו – מישהו אמר שראה אותו עולה על אוטובוס בגואה שבהודו.  מלצרית סיפרה על לקוח בפאב בלנזרוטה, באיים הקנריים, שקם ממקומו ונמלט מהפאב כשמישהו אמר, "היי, אתה ריצ'י מהמאניקס!" אבל מעבר לזה – שתיקה.  מתחנת הדלק בסברן שבה מצאו השוטרים את הקשר הישיר האחרון לאדוארדס חי, הוא יכל להמשיך לכל מקום.  שני כבישים ראשיים מתחברים בפאתי הגשר שמאחורי התחנה, והוא יכל לתפוס טרמפ ולהמשיך איתם לכל מקום שירצה באנגליה.  הוא יכל גם לעזוב את הארץ ולעבור לארץ אחרת.  הוריו וחבריו, שהכירו אותו טוב מספיק כדי לדעת ממה לדאוג וממה לא לדאוג, היו בטוחים מספיק כדי לא לחשוד שהסברה הראשונה והאחרונה של המשטרה היתה נכונה.  חלקם, כולל חברי הלהקה, ממשיכים לחכות לאדוארדס שיחזור מהמתים, שירגיע אותם ויבטיח שעזב מפני שלא יכל להתמודד עם ההצלחה הממשמשת ובאה וכל מה שהוא רוצה היה חיים חדשים, אפורים, במקום אחר, עם שם אחר.

הלהקה שנותרה שלישיה אחר כך התחילה, בעצם, בתור שלישיה.  ריצ'י אדוארדס, שאז לא הצמיד לעצמו את השם השני, היה נושא הכלים שלהם – האיש שסחב להם את הגיטרות להופעות, שכיוון את הגיטרות, שהסיע אותם ממקום למקום.  אבל ה-Manic Street Preachers של אז היתה להקה שאפף אותה ענן של גלאם ופאנק, שהיה מגובה במוזיקה מצוינת, אבל לא הרבה מהפוליטיקה והתרבות שהיתה צריכה ללוות את הסגנונות המוזיקליים האלה.  הם הלכו את לה רמבלאס, כדברי ג'יימס דין ברדפילד באחד מהשירים שכתב אחר כך, אבל לא בכוונה אמיתית.  אדוארדס היה זה שהיתה לו כוונה אמיתית.  הוא התלבש בתור איש גלאם-פאנק אמיתי – כולל עיגולי איפור שחור מסביב לעיניים, תסרוקת של מישהו שעושה מאמץ גדול להראות שהוא לא הסתרק או חפף את השיער חודשים, ובגדים קרועים, מעוצבים באופן עצמאי. מהר מאד, אדוארדס התחיל להשפיע על הכיוון המוזיקלי ועל הכיוון הכללי של הלהקה, ואחר כך הצטרף בתור גיטריסט שני.  זה היה התפקיד הרשמי שלו, אבל בעצם, הוא היה האידיאולוג של הלהקה – קרל מרקס קטן לצרכי רוק'נ'רול.  המילים של הלהקה, שהוא כתב בדרך כלל, היו פוליטיות לפעמים,ולפעמים עסקו בנושאים יותר רמי מעלה מאלה שלהקות אחרות של אותה התקופה התעסקו בהם, ובעוד לקו המוזיקלי של הלהקה, שלו היה אחראי ג'יימס דין ברדפילד ככותב המוזיקה העיקרי, אדוארדס גיבש למילים אג'נדה משלהן, מגביר את האש מתחת לרגלי המאזינים כדי שלא ירגישו שהם נשרפים.  האלבום הראשון, מבחינה מוזיקלית, התרכז בלהיות טוב יותר מ-"Appetite for Destruction" של Guns'n'Roses, לפי דברי הלהקה, אבל נפתח בשיר על תאוות הבצע של הבנקים, המשיך לאחד מהלהיטים הצנועים של הלהקה שעסק בעולם הריק של כוכבניות והסתיים בנסיון להאניש את הפרצופים האלמוניים של המכורים לסמים.  האלבום השני היה מעט קופצני ואופטימי יותר מבחינה מוזיקלית, כראוי לאלבומים האחרים בבריטניה באותה תקופה, אבל עסק מבחינה ליריקלית בעיקר בהתחבטויות האישיות של אדוארדס עם הדכאון שנשא איתו לאורך הדרך, כשהוא קופץ לבקר בדרך את וואן גוך, שהמילים האחרונות שלו היוו את השם וההוק של אחד מהסינגלים מהאלבום, וכשהסינגל המצליח ביותר (למעשה לא) מהאלבום היה גרסת כיסוי לשיר מחאה נגד מלחמת קוריאה, שליווה את הסדרה "MASH" והילל את ההתאבדות כאופציה להתמודדות עם זוועות המלחמה.

באלבום השלישי אדוארדס השתלט על תדמית הלהקה כמעט לגמרי.  המראה שלהם, לפחות על פי הצילומים שליוו את האלבום, היה מאד מיליטנטי, על עטיפת האלבום היה ציור מתריס של ג'ני סאוויל וגם המילים היו לא מתפשרות, ועסקו בין השאר באנורקסיה של אדוארדס, בשואה ובמצב המידרדר של העולם. את המילים שהשאיר אחריו אדוארדס כשנעלם, ברדפילד לא הרגיש שהוא מסוגל להלחין – הן היו קשות מדי למצוא להן לחן ראוי לפי הקו המוזיקלי שבו הלכה הלהקה באלבום שהיה עוקב אחרי "The Holy Bible".  באופן אירוני, היעלמותו של אדוארדס והיעלמות הנטל הכבד של המילים מהצורך למצוא קו מוזיקלי מתאים איפשרו ללהקה להקליט את האלבום המצליח ביותר שלה עד אז, אלבום שאדוארדס לעולם לא היה מאפשר להקליט – "Everything Must Go".   אפשר לראות באלבום, שיצא כמעט שנה וחצי אחרי שהמשטרה החליטה שאדוארדס כנראה נטל את חייו, נסיון של הלהקה להתמודד עם האובדן – דרך הסינגל הראשון, "A Design for Life" ושיר הנושא, שאפשר לתרגם אותו כ"הכל חייב להימכר" (זאת אומרת כל התכולה של דירתו של אדוארדס, של חייו, של ההסטוריה שלו), ודרך השירים האחרים שאדוארדס כתב ומופיעים באלבום כמו הסינגל "קווין קרטר" או "No Surface All Feeling" שבו אדוארדס מנגן בגיטרה בפעם השניה בהסטוריה המוקלטת של הלהקה.

עברו תשע שנים ושני אלבומים לפני שניקי ווייר, שותפו העיקרי של אדוארדס לכתיבת המילים, הצליח לכתוב שיר פרידה מריצ'י אדוארדס – "Cardiff Afterlife".  "אני שונא לחלום," הוא אמר. "זה הורס לי עשר שעות של תענוג. אחרי ש[ריצ'י אדוארדס] מת היו לי הרבה חלומות מציקים.  הם עברו רק שישה חודשים אחר כך שכתבנו את "Design for Life"".

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה נשק חדש, שמרגע שהוצאנו אותו מהקופסא, אי אפשר להחזיר אותו אליה.

 

 

 

Versus the Spin – November Edition

חודש נוסף שעבר מרמז על כך שהגיע הזמן למהדורה חדשה של Versus the Spin, והנה היא:

1 Dirty Projectors Dirty Projectors – Stillness is the Move (live in Austin, Texas, March 2009)
דניאל רוסן, הסולן של Grizzly Bear, נשאל על ידי חבר מי הלהקות שהוא אוהב במיוחד בזמן האחרון, ונידב בין השאר את השם של Dirty Projectors. כשהחבר ביקש לדעת איזה סוג מוזיקה הלהקה הזאת עושה, רוסן נתקל בחוסר יכולת לענות על השאלה הזאת. Dirty Projectors היא אחת מגל משמח של להקות בזמן האחרון שקשה מאד להגדיר את סוג המוזיקה שהן עושות, כי הן עושות כל כך הרבה מוזיקה שנוגעת בקצוות של ז'אנרים מסודרים וממשיכות הלאה. כאן, למשל, הם עושים שיר שהוא כמעט שיר רית'ם אנד בלוז, אבל לא.
לשמוע לקנות
2 Sparklehorse Sparklehorse – Most Beautiful Widow in Town
Sparklehorse, הם מארק לינקוס, שהופך את המוזיקה הכי בסיסית למוזיקה הכי נוגעת ללב. כאן, למשל, עם גיטרה אחת, ובאס אחד שמתחיל לנגן רק לקראת הסוף, והקול שלו שנשמע כאילו מצא מילים למסגר בתוכן אלף פרידות, הוא הופך את השיר הזה לאחד הדברים הכי יפים שנמצאים באלבום הבכורה המושלם של הלהקה הזאת.
לשמוע לקנות
3 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDay TheWorldWouldFallApart
בוויילס, המקום שממנו מגיעים Manic Street Preachers, נמצא הישוב עם השם הכי ארוך בעולם. השלט שמוסר את שם העיירה בתחנת הרכבת הוא באורך הרציף כולו. Manic Street Preachers ניסו לכתוב שיר עם שם ארוך כמו שם העיירה הזאת וכמעט הצליחו.
לשמוע לקנות
4 Morrissey Morrissey – Moon River
ההזדמנות השניה, המאיימת פחות, של הגרסה הזו של מוריסי לשיר הקלאסי הזה, שבו הוא משנה את המילים רק קצת והופך אותן למילים שלו.
לשמוע לקנות
5 Gin Blossoms Gin Blossoms – Lost Horizons
היתה תקופה, פעם, בקצה האחר של שנות התשעים, שבה להקות כמו Gin Blossoms שלטו בעולם, או לפחות בגלי הרדיו של תחנות הקולג'ים. הם עשו מוזיקה נקיה, מהירה, אמריקנית לחלוטין, הם לא השאירו מקום לדמיון מבחינת המוזיקה אבל צבעו עולמות שלמים בעזרת המילים, וכשהם נעלמו האדמה כיסתה אותם כאילו הם לא היו שם מעולם. אבל הם היו שם. אלבומים כמו זה, שזכה לא מזמן לגרסת דלוקס, מוכיחים את זה.
לשמוע לקנות
6 Yo La Tengo Yo La Tengo – You Can Have It All
אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אומרת הלהקה הזו, שאחראית למותם של עשרות מוכרים בחנויות דיסקים בתאונת הופעות מצערת שלא באמת קרתה מעולם. אפשר להיות להקת אינדי עמוק ובכל זאת לכתוב שיר כזה.
לשמוע לקנות
7 MGMT MGMT – Destrokk
זה לא משנה אם יש בהם יותר ממה שההייפ שמסביבם מקנה להם. עצם העובדה ששני הבחורים האלה מתגעגעים, באמצעות המוזיקה שלהם, לעשור שהם היו צעירים בו מדי מכדי להעריך את המוזיקה שהיתה בו, היא מספיקה כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
לשמוע לקנות
8 Leonard Cohen Leonard Cohen – Alexandra Leaving
לכתוב שירים זה כמו לרכב על אופניים. בשביל אנשים כמו ליאונרד כהן, זאת אומרת. ואפילו לא זה – לא רק שאפשר לזכור את זה כאילו שאתמול עשית את זה בפעם הראשונה, אלא שזה הולך ונהיה יותר ויותר טוב עם השנים. אחרת איך אפשרת להסביר את המילים של השיר הנפלא הזה, כל אחת מהן מונחת במקומה בזהירות של תכשיטן?
לשמוע לקנות
9 Bark Psychosis Bark Psychosis – A Street Scene
להקות משרטטות קווים בכל מיני דרכים על הנייר הלבן של ההסטוריה של המוזיקה. יש כאלו שמתחילות למעלה ואז סוטות מן הדרך, נופלות למטה והחוצה, נעלמות. יש כאלה שמתחילות למטה ומזנקות למעלה, פתאום, בקו חד, ונשארות למעלה עד כמה שהן יכולות. יש להקות אחרות, כמו Bark Psychosis, שמשתדלות להישאר בקו מקביל, נמוך, מחוץ לטווח הראיה של המאזין המצוי, ואולי שם המקום הנכון שלהן, מפני ששם המאזינים הנכונים יכולים למצוא אותן, בדיוק ברגע הנכון.
לשמוע לקנות
10 Saul Williams Saul Williams with DJ Krust – Coded Language
אין באמת תחליף ללראות את סול וויליאמס מדקלם את השיר הזה, ללא ליווי, מוותר באיזשהו שלב על המיקרופון ומטיף מעל הבמה, מרחק של מדרגה וחצי מהקהל, זורק אליהם את שמות האנשים שחתומים על האמנה הזאת כדי שישמרו עליהם, יאזינו להם, יקראו אותם. אבל אם יש תחליף כזה, זה הוא.
לשמוע לקנות
11 Jarvis Cocker Jarvis Cocker – Pilchard
עושה רושם שג'רוויס קוקר מסתדר עם הגלגול השני שלו כזמר סולו. בשיר הזה, הקרוב השקט והביישן יותר של "Party Hard", הוא אומר פחות, אבל האלבום השני שלו, שיצא מוקדם יותר השנה, מלא בנקודות מבט חכמות על החיים, באנגליה ובכלל.
לשמוע לקנות
12 Solange Solange – Stillness is the Move
וסולאנג', שמסתבר שהיא אחותה הקטנה של ביונסה נולס, לוקחת את השיר הזה של Dirty Projectors שפתח את האוסף, ומניחה אותו בדיוק במרכז הז'אנר הזה שהשיר לא החליט אם הוא רוצה להיות חלק ממנו או לא. וזה נשמע מצוין גם ככה.
לשמוע לקנות

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן, כרגיל, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כמעט Office Space, אבל לא בדיוק.

Versus the Spin – September Edition

 1. לפני הכל

רגע לפני שאתם מתפזרים לאינדינגבכם (ארבעה ימים לפני, בעצם.  אבל למה להיות קטנוניים) – בלבונטין 7 שלוש להקות מעניינות מאחדות כוחות לערב אחד שיהיה, קרוב לוודאי, בלתי צפוי לגמרי.  איתן רדושינקי ומאיה דוניץ מה-Midnight Peacocks, ביחד עם אהרון דוגן, הגיטריסט של מתיסיהו, וג'ו טומינו מ-Dub Trio (במקרה הזה בתופים).  לערב קוראים Prototype 2, והוא מתרחש ביום שני, ה-5 לאוקטובר, ב-22:30.

[תוספת מהעתיד: כמובן שאינדינגב הוא בסוף השבוע הבא (ה-16 וה-17), ולא בסוף השבוע הזה.  אבל מילא]

ב"עכבר העיר אונליין" (או ב"גלריה" של "הארץ", אם אתם מעדיפים גרסה מנייר) כותבים על האנשים הטובים שגורמים לארץ שלנו סוף סוף להפוך להיות מקום נורמלי בכל מה שקשור להופעות של אמנים מחו"ל.  בנוסף לשחקנים הוותיקים יותר, הם גם מזכירים את מונוקרייב ונרנג'ה, שבבת אחת הפכו את השנה הזאת להרבה יותר מוצלחת (ומי יודע מה הם יעשו לשנה הבאה).

מי מכם שיש לו אייפון או אייפוד טאץ', קצת זמן פנוי, וחיבה למוזיקה מוזרה ומשחקים מוזרים עוד יותר, ישמח לדעת שדניאל ג'ונסטון תרם רעיונות, ציורים והרבה מוזיקה למשחק שנקרא "Hi, How Are You?".  מפלצת קטנה וחביבה צריכה ללכת ממקום למקום ו,זהו, פחות או יותר.  ומי מכם שיש לו מנוי ב-eMusic ואוהב, כמוני, משחקי שש דרגות מוזיקליים, ישמח לדעת ש-eMusic טרחו ומצאו את שש הדרגות שמתחילות במבחר של אלבומים – למשל?  "Grace" של ג'ף באקלי, "London Calling" של הקלאש, "Funeral" של The Arcade Fire.

2. תראי אמא, בלי ידיים

פעם בשנה בערך, Apple מוציאים את התכניות של נגן המוזיקה שלהם, iTunes, מהמגירה, ומשנים בהן משהו. בגרסה הקודמת של הנגן, בשנה שעברה, הם הוסיפו אפשרות שנקראת Genius.  הרעיון, אם מתעלמים לרגע ממידע פרטי כזה או אחר שנשלח מעבר לרשת אל השרתים שלהם ואולי חשוף גם לאנשים אחרים, הוא באמת די גאוני – תן לנו שיר, Apple אומרים, ואנחנו ניתן לך רשימת השמעה שמבוססת על מה שאנשים אחרים שמעו פחות או יותר באותו הזמן שהם שמעו את השיר הזה, או על מה שאנשים קנו אחרי שהם קנו את השיר הזה בחנות של iTunes.   יותר מזה – אנחנו גם נספר לך על מוזיקה שאתה לא מכיר, שאתה יכול לקנות בחנות של iTunes, שמתאימה לשיר הזה.  עד עכשיו, בשביל שהאפשרות הזאת תפעל, חנות iTunes שמוכרת מוזיקה היתה צריכה להיות פעילה במדינה שבה אתם פעילים – זאת אומרת, אין ג'יניוס בשבילכם, ישראל.  אבל בגרסה הנוכחית של iTunes, שיצאה בתחילת החודש שעבר, Apple הוסיפו אפשרות ולא סיפרו עליה לאף אחד – Genius פועל עכשיו גם במדינות שאין בהן חנות iTunes פעילה.  אמנם, Apple לא ימליצו לכם על מוזיקה לקניה בהתבסס על השיר שבחרתם, אבל הם כן יאפשרו לכם לגשת למאגר האנשים האחרים שהשתמשו בשירות הזה, וירכיבו בשבילכם רשימת השמעה מתוך השירים שכבר יש בספריה שלכם.

בשביל מה זה טוב? לא הרבה.  אחת מהאפשרויות הבודדות שיכולתי לחשוב עליהן היא לסדר שירים שהורדתם (בתשלום, זאת אומרת) ועוד לא הספקתם לשמוע באוסף – זה במקרה שאתם לא חייבים לשמוע את השירים במסגרת האלבומית שבה הם הוקלטו.  עוד אפשרות?  החודש, החלטתי לקחת חופש מ-Versus the Spin ולתת ל-Apple לבחור בשבילי איך ייראה האוסף החודש.

אי אפשר להגיד ש-Genius עושה עבודה שמצדיקה במיוחד את השם שלו.  מצד שני, Pretty Clever זה לא שם טוב במיוחד לאפשרות.  השיר שבחרתי להתחיל איתו היה גרסא בהופעה חיה ל-Dolphins של טים באקלי.  Genius בחר שהבן שלו ימשיך את האוסף גם כאן, ואחר כך שילב יותר משיר אחד של אותם אמנים ברשימה של עשרים וחמישה שירים (החלפתי את השירים האלה בשירים של אמנים אחרים בעזרת האפשרות היותר יעילה של Genius – כפתור "Refresh").   מצד שני, רוב האמנים האחרים שברשימת ההשמעה – גם אם הם מופיעים יותר מפעם אחת – לא היו בחירות ברורות מאליהן.  Tindersticks, למשל. או Shearwater.  ואפילו שירים לגמרי לא אקוסטיים ולגמרי לא מלודיים הצליחו להסתנן לרשימת ההשמעה.  בסופו של דבר, אחרי סינון של יותר-משיר-אחד של אמנים ושירים של אמנים שכבר ביקרו במהדורה חודשית אחרת, הנה המהדורה הממוחשבת הראשונה של Versus the Spin:

1 Tim Buckley Tim Buckley – Dolphins (live at the Folfklore Centre, NYC, 1967)
מוזר לחשוב שאחד הדברים שהכי הדאיגו את ג'ף באקלי כשחי, היו ההשוואות החוזרות ונשנות לאבא שלו. ארבעים ושתיים שנים אחרי שהאלבום הזה הוקלט, שתים עשרה שנים אחרי שג'ף באקלי מת ושלושים וארבע שנים אחרי שטים באקלי מת, הדברים הראשונים שחושבים עליהם כששומעים את ההקלטה הזו, מהופעה חיה בחלל הקטן של מרכז הפולקלור בניו יורק מול 35 אנשים, היא כמה האב באמת השפיע על הבן. מבחינה גנטית, לפחות.
לשמוע לקנות
2 Jeff Buckley Jeff Buckley – Forget Her
ובדיוק כשחשבתי שהאלבום הזה, "Grace", לא יכול להיות מושלם יותר, יוצאת הגרסה המיוחדת הזאת עם עוד שיר, שהופך את כל המכלול הזה להרבה יותר משהיה קודם.
לשמוע לקנות
3 Gomez Gomez – Tijuana Lady
Gomez הם אחת מהלהקות הכי מוכשרות ופחות מוערכות שאני מכיר בעולם שמלא בלהקות מוכשרות ולא מוערכות. אחרי שלושה אלבומים מצליחים יותר, הלהקה השלימה עם הגורל שלה וצעדה אחורה בשקט אל הצללים, שם היא ממשיכה להוציא אלבומים ולהופיע – האחרון שבהם יצא לפני חצי שנה.
לשמוע לקנות
4 Tindersticks Tindersticks – The Hungry Saw
אל תתנו לשיר העליז הזה להטעות אתכם. קודם כל, הלהקה שחזרה להקליט ולהופיע בהרכב מצומצם אחרי שמונה שנים של שקט עדיין מפיקה את אותם שירים אפלוליים ומלאי עשן של השנים שעברו. דבר שני, אחרי שתגרדו את השכבה המלודית השמחה והמהירה של השיר, תגלו את אותם עגמומיות ואובדן שסטיוארט סטייפלס שואב את המילים שלו מהם תמיד.
לשמוע לקנות
5 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – Tsunami (Cornelius remix)
לא תמיד ההסטוריה חוזרת על עצמה בלי שאנחנו לומדים מטעויות העבר. הצונאמי שחלף על פני סמואה אמנם מחה כפרים שלמים מעל פני האדמה, אבל ברוב המקרים, לא היו בהם אנשים, מפני שהמערכות החדשות והמתוחכמות יותר זיהו את הצונאמי הזה עוד כשנוצר בלב ים. בדרך דומה מאד, כשקורנליוס עבר על השיר הזה של Manic Street Preachers, הוא גם לא השאיר ממנו הרבה.
לשמוע לקנות
6 Blue Roses Blue Roses – Does Anyone Love Me Now
לורה גרובס החליטה לקרוא לעצמה Blue Roses, אולי בזכות אחד השירים הכי יפים של ג'ימי נייל ואולי לא, ותחת השם הזה היא כותבת שירים קטנים ונפלאים.
לשמוע לקנות
7 This Heat This Heat – 24 Track Loop
ובצד השני של הסקאלה המוזיקלית הרחבה של מה שנעשה באנגליה – במרחק של שלושים שנה, בלונדון, הוקמה הלהקה הזו, שהקליטה את השירים הראשונים שלה במה שהיה פעם מקרר בשר ענקי. המוזיקה שלהם נשמעת לפעמים מושפעת מהעובדה הזו.
לשמוע לקנות
8 R.E.M. R.E.M. – The Outsiders
להגנתם של R.E.M. אני יכול להגיד, שכשהם מקבלים את ההחלטה התמוהה לשלב קטע ראפ בשירים שלהם, הם מביאים ראפרים איכותיים כדי שיעזרו להם. בפעם הראשונה שהם עשו את זה, ב-"Radio Song" שפתח את "Out of Time", זה היה KRS-1. במקרה הזה, זה Q-Tip.
לשמוע לקנות
9 Grant Lee Buffalo Grant Lee Buffalo – Mockingbirds
"הרס מוחלט, אנחנו נפגשים סוף סוף. אחרי כל השנים, באמצע הרחוב." Grant Lee Buffalo בשיא היצירה המוזיקלית, והליריקלית, שלהם.
לשמוע לקנות
10 Leonard Cohen Leonard Cohen – Be For Real
"תודה על השיר, מר דמי," לאונרד כהן אומר בסוף השיר הזה. מר דמי הוא טד דמי, שביים את הסרט "בחורות יפות" ומאז הספיק למות ממנת יתר. בסרט, ביצעו את השיר Afghan Whigs. גם במקרה ההוא זאת היתה גרסת כיסוי. ליאונרד כהן, שלא מבצע שירים של אנשים אחרים לעתים קרובות, מעניק לשיר את הטיפול המיוחד שלו.
לשמוע לקנות
11 Shearwater Shearwater – The Snow Leopard
כשוויל שף לא משלהב את הקהל בבארבי (או באולמות אחרים ברחבי העולם) עם הלהקה שלו, Okkervil River, הוא חבר מן השורה, ודי נחבא אל הכלים, בלהקה הזו, Shearwater. מנהיג הלהקה והסולן שלה, ג'ונתן מייבורג, היה פעם חבר בעצמו ב-Okkervil River, והשיר הזה, האח החורג של "Pyramid Song", כמעט חותם את האלבום האחרון שלהם בינתיים.
לשמוע לקנות
12 Josh Rouse Josh Rouse – Hollywood Bass Player
ג'וש ראוז מחפש תמיד את השמש. גם בחיים האמיתיים – הוא עבר במהלך חמש השנים האחרונות מנברסקה, לנשוויל, לספרד – וגם במוזיקה שלו, שתמיד מוצאת את הצד המתוק והאופטימי בכל דבר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא, למשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בכל מה שקשור למוזיקה, הבריטים המציאו את כל הדברים הטובים.  כולל שידורי רדיו פיראטיים מספינה בלב ים.

Versus the Spin – מהדורת מאי

1. לפני הכל

גשם של מיקסטייפים! לא רק אני נותן אוסף השבוע (למטה), גם גיאחה חוגג יום הולדת ומזמין אתכם לקבל מתנה (שזה קונספט מגניב לכשלעצמו) – הוא הלך לשלושה עשר אמנים ישראליים שהוא אוהב וביקש מהם למצוא משהו מוזיקלי שהם עובדים עליו עכשיו, לא גמור.  את האוסף הזה אפשר להוריד מהעונג בזמן הקרוב ואני עדיין לא הספקתי לשמוע, אבל הרעיון עצמו נשמע נפלא.

2. Versus the Spin – מהדורת מאי

גם חודש מאי בא והלך, והגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin.  בדומה למהדורה הקודמת, גם היא תהיה במקום שבו היא נמצאת (שקישור אליו אפשר למצוא למטה) למשך שבועיים ואז תיעלם.  בניגוד למהדורה הקודמת, זו מכילה שנים עשר שירים. הנה הם:

1 Oasis Oasis – Columbia
גם כשהם רבים אחד עם השני, מתפרעים, עושים בושות לאומה שלהם ולעולם המוזיקה בכלל, חשוב לזכור שבין השאר, האחים גאלאגר – אחד מהם לפחות – יכולים להיות אחראים גם לשירים כאלה.
2 Griffin House Griffin House – Just a Dream
אם יש משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש, הוא כמה קטן, וגדול, ואמיתי, ומרגש יכול להישמע איש אחד עם גיטרה. ואם יש משהו שמפתיע אותי מעבר לזה, זה שתמיד קורה משהו מיוחד כשמוסיפים לזה גם סלייד.
3 R.E.M. R.E.M. – Camera
קחו את הלקח הזה, לכו ותפיצו אותו בין כל האלבומים שלכם – מאחורי כל השירים המוכרים יותר, "Pretty Persuasion" ו-"So. Central Rain" ו-"(Don't Go Back to) Rockville", מסתתר שיר אחד כזה. הוא מחכה בסבלנות שתקלפו את השכבות, לאט לאט, ושתקדישו לו את אותה תשומת לב שהקדשתם לשירים המוכרים יותר. בדיוק כמו כמה שנים מאוחר יותר, כשהלהקה הזאת הפכה להיות סופר-להקה עם אלבום שגם בו רוב השירים הטובים הסתתרו בצד השני.
4 Robert Wyatt Robert Wyatt – Shipbuilding
כל יום לומדים משהו חדש – מסתבר, שזאת לא גרסת כיסוי. הגרסה הזו של רוברט וואייט, שיר מחאה עדין על מלחמת פוקלנד המיותרת, שכתב אלביס קוסטלו והלחין קלייב לאנגר, היא הגרסה המקורית. אלביס קוסטלו, שטען אחר כך שהמילים שכתב הן המילים הטובות ביותר לשיר שכתב בימי חייו, החליט שגם הוא רוצה לבצע גרסה משלו, ובאמת, זה מסתדר טוב. מפני שאף אחד לא יכול לבצע את השיר הזה טוב יותר מרוברט וואייט, פרט לאלביס קוסטלו.
5 Bows Bows – It'll Be Half Time in England Soon
הם מעטים, אבל הם שם – אלבומים ששמעתי פעם אחת והייתי חייב לקנות, ואני אפילו לא יודע למה. "Cassidy" של Bows היה אחד כזה, אלבום טריפ הופ יפהפה של זמר וזמרת והרבה צלילים שחלק מהם חזרו על עצמם שוב ושוב ושוב עד שכל מה שהיה ביניהם פרץ החוצה בבת אחת. אחר כך מצאתי גם את האלבום הראשון של הלהקה הזאת, ובאופן לא מאד מפתיע, גם הוא נפלא.
6 Kenny Wayne Shepherd Kenny Wayne Shepherd – Ledbetter Heights
אמצע שנות ה-90 היו תקופה מוזרה בשביל עולם הבלוז, כשנדמה היה שחברות תקליטים התחרו אחת בשניה בלמצוא את גיטריסט הבלוז הצעיר ביותר האפשרי ולהחתים אותו. בחלק מהמקרים, זאת היתה בחירה מוצלחת – כמו במקרה של קני וויין שפרד, שהקליט את אלבום הבכורה שלו בגיל 17.
7 Black Sabbath Black Sabbath – Die Young
מי יודע, אולי זאת אחת מהפעמים האחרונות שאנחנו יכולים לראות את השם של השיר הזה עם שם הלהקה, עכשיו כשאוזי אוסבורן תובע את טוני איומי ושאר הלהקה על השימוש בשם שהוא המציא בתקופה שהוא נעדר מהלהקה. וזה עוד אחד מהשירים שכשמוציאים אותם מהאלבום, שם הוא ניצב כמעט אחרון אחרי צד וחצי שבהם רוני ג'יימס דיו התיש אותנו בקולו, הוא הופך להיות להרבה יותר יפה.
8 Counting Crows Counting Crows – Omaha
זה השיר שהוא נקודת המפנה שלי עם Counting Crows. את השיר שפותח את האלבום כבר הכרתי, אחרי ששמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב, ושוב. אבל רק כשהשיר הזה הגיע, ואחריו עוד שיר ועוד שיר שגרמו ללהקה הזאת, ולאלבום הזה, להישמע כל כך טוב, הבנתי כמה הלהקה הזאת משמחת אותי.
9 Pat Boone Pat Boone – No More Mr. Nice Guy
פט בון, זמר שעשה קריירה מלגנוב שירים של אנשים אחרים, נוקט עכשיו בעמדה של פארודיה, או novelty. באלבום הזה הוא מבצע גרסאות לאונג' וביג באנד לשירי רוק כבד, ובחלק מהמקרים, זה אפילו לא רע. כאן הוא מחליט לנסות את השיר של אליס קופר מהכיוון ההפוך.
10 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – Of Walking Abortion
כל עוד חיפוש תמונה בגוגל עם המילים the holy bible מחזיר עדיין את עטיפת האלבום הזה, יש איזשהו שביב של הגיון בעולם.
11 UZ<p>EB UZEB – Noisy Nights
משום מה, אני מוצא שהשיר הזה תקוע לי בראש בתדירות הרבה יותר גבוהה משירים אחרים. מעניין מה זה אומר.
12 The Delays The Delays – Nearer than Heaven
אחת הבעיות העיקריות באנגליה כמעצמת מוזיקה, היא שיש שם כל כך הרבה מוזיקה טובה, שלציבור אין את היכולת להכיל את כל הלהקות שהוא יכול לשמוע, ולהקות כמו The Delays נופלות מחוץ לסיר הגדול של המיינסטרים. וחבל.

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים. תיהנו!

זה הכל לשבוע שעבר (הפוסט גלש יום אחד או שניים קדימה בגלל ריבוי עבודה במהלך סוף השבוע שלא אפשר לי להגיע לא ליצירת האוסף ולא לכתיבת הפוסט). עד השבוע הבא (הזה) –  יוליסס זה לא.

The Holy Bible

1. לפני הכל

Behind the Sun הם גם חברים שלי וגם להקה מעולה, שזה תמיד שילוב טוב, וב-11 ביוני, אחרי הרבה זמן באולפן, הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם. לצורך זה, הם יופיעו באותו הערב ב"סאבליים", בחינם, וגם ימכרו את האלבום במחיר מוזל.  אם אתם רוצים לשמוע מראש מה הולך להיות שם, כמה מהשירים החדשים כבר נמצאים בחללשלי שלהם.

2. "בסרט שיעשו עלינו, כריסטיאן בייל ישחק את ריצ'י אדוארדס"

The Holy Bibleיש צדדים טובים וצדדים פחות טובים להחלטה לא לעקוב אחרי מוזיקה חדשה, בהכרח, ולא לחפש מוזיקה חדשה.  הצדדים הטובים מתבטאים בזכות שלי לא להיחפז אחרי להקות שמסתדרות כולן בשורה אחרי החלטה שבלונית כזאת, כמו לקרוא לעצמן בשם שמתחיל ב-The, או בשם מאד ארוך, או לעשות מוזיקה שמזכירה סגנון מוזיקלי אחר, ישן יותר, עד שהלהקות האלה מתקבעות והופכות להיות משהו שהוא יותר מקווי מרשם של המקום שבו הלהקה רוצה או צריכה להיות.  הצדדים הפחות טובים מתבטאים בעיקר בעובדה שאני לא יודע על דברים עד אחרי שהם קורים.  למשל, במקרה קראתי באיזשהו מקום ש-Manic Street Preachers, להקה שאני אוהב, אבל שהפסקתי לעקוב אחרי האלבומים שהוציאה מאז "Know Your Enemy" והתייאשתי לחלוטין אחרי "Send Away the Tigers", עומדת להוציא אלבום חדש.  במקרה המשכתי לקרוא, והבנתי שהאלבום, שהספיק כבר לצאת, בשבוע שעבר, מכיל שירים שהשאיר אחריו ריצ'י ג'יימס אדוארדס, גיטריסט הלהקה שנעלם בנסיבות מסתוריות ב-1995 ושלפני שנה הוכרז כמת באופן רשמי. במקרה גם ראיתי את עטיפת האלבום, שבתמונה שנבחרה לעטר אותה, ובפונט שנבחר בשביל להציג את שם הלהקה ושם האלבום, כולל את האותיות ההפוכות, צועקת – "The Holy Bible", חלק 2.

"The Holy Bible" היה האלבום השלישי של הלהקה, ובשני האלבומים שלפניו חלוקת העבודה היתה שווה – ג'יימס דין ברדפילד, הסולן, ושון מור, המתופף, היו אחראים על המוזיקה, באופן כמעט שווה, וריצ'י ג'יימס אדוארדס, הגיטריסט, וניקי ווייר, הבסיסט, היו אחראים, גם הם באופן כמעט שווה, על המילים.  האיזון בין אדוארדס השביר, האובדני, שהעולם היה צבוע בשבילו בגוונים שונים של אפור שהלכו והתכהו והתכערו ככל שבהה יותר באותן הנקודות, ושהקפיד על דיאטה של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים, ובין ווייר הזועם, הפעלתני, שרצה ששירי הלהקה יהיו מראה של העולם בפני האנשים שמאזינים להם, שיגרמו למאזינים לקום ולעשות משהו, היה מספיק בשביל לגרום לסגנון המוזיקלי של הלהקה להיות צבוע בדרך מסוימת, שעזרה לחלק מהשירים שלהם להגיע להישגים כאלה ואחרים במצעדים – להקת פאנק רוק עם אג'נדה חברתית מסוימת, ארבעה חברים שדיברו, שרו, נראו, התלבשו והתנהגו בדרך שהיא לא הצגה שנפסקה מרגע שירדו מהבמה.   הדבר החשוב ביותר בעיני המאזינים, היה שאפשר היה בקלות להפריד את המילים הטעונות מהמוזיקה וליהנות מהשירים כמו שהם, בתור שירי פופ שיש בהם אנרגיה כבדה ומתוחה יותר – כל שיר הכיל איזשהו פזמון, איזשהו מוטיב חוזר, משהו מוזיקלי שאפשר להיאחז בו ולדמיין שהמילים ששמעת הן לא באמת המילים ששמעת.

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, מאזן כתיבת המילים השתנה באופן משמעותי.  ניקי ווייר, שעד אותו זמן כתב חצי מהשירים או יותר, נדחק לפינה בזמן שאדוארדס כתב את רוב השירים.  רק שניים מהשירים של ווייר, "This is Yesterday" ו-"IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDayTheWorldWouldFallApart", נכנסו לאלבום, בזמן שאדוארדס הוכיח שהוא יכול להסתדר לבד גם בתור החלק הזועם והפעלתני – אולי יותר מדי טוב.  לדיאטה המוקפדת של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים הוא הוסיף הפעם גם פמיניזם, ניהיליזם, פשיזם, אנרכיזם – כל דבר עם "איזם" שיכול היה לזעזע את האנשים שמקשיבים למילים.   אדוארדס החליט גם לתרום את חלקו להגדרת הסגנון המוזיקלי של הלהקה בגלגול החדש שלה – המוזיקה צריכה להיות כועסת, אגרסיבית, רפטטיבית, לא צריך להיות בה שמץ של גיוון מוזיקלי.  אדוארדס עשה, בעצם, כל מה שיכל כדי להפוך את האלבום הזה למניפסט אישי שלו – מניפה ססגונית שמכילה את כל מה שהוא חושב על העולם, ומנסה להסתיר את כל הדברים האלה מאחורי שכבות של לכלוך מוזיקלי.  הוא בחר את הציטוטים המוקלטים שמלווים את חלק מהשירים, את התמונות שעיטרו את חוברת האלבום ואת הציור שמהווה את עטיפת האלבום – ציור של ג'ני סוויל, שהלהקה התבקשה לשלם 30 אלף לירות סטרלינג כדי להשתמש בו, עד שאדוארדס התקשר לציירת והסביר לה, במשך חצי שעה, מה המשמעות של כל אחד מהשירים, וקיבל את האישור להשתמש בציור בחינם.  הוא גם החליט שהלהקה צריכה להתחיל ללבוש מדים ופריטי לבוש מיליטנטיים אחרים,  מפני שהרגיש שהלהקה מתפזרת וגישה צבאית, אפילו אם היא רק כרוכה בלבוש, תעזור להם להתגבש שוב.

המילים של אדוארדס, שהחליט בין השאר להשמיט את שם המשפחה שלו ברשימת המשתתפים באלבום, היו בחלקן רצפי מחשבה שיש מאחוריהן איזשהו רעיון מרכזי, שלא תמיד היה קל לזהות אותו בין כל השמות והרעיונות שנזרקו לחלל האוויר.  חלקן היו תיאורים קשים ומדויקים של מצבי משבר של האנושות – מהפרט הכי בודד בה, נערה אנורקטית ב-"4st7lb", עד לשישה מיליון יהודים ב-"The Intense Humming of Evil".  חלקן היו הנסיונות של אדוארדס להבין פילוסופיות כוחניות, אלימות, הרסניות, כמו זו של לנין וסטלין ב-"Archives of Pain" או התיאור העלום של מפלצת אנושית ב-"Faster".

האלבום נפתח בשני שירים שמכניסים אותנו בעדינות לתוך העולם החדש של ה-Manic Street Preachers – השיר הראשון, "Yes", רועש ומהיר יותר מהשירים שהתרגלנו אליהם אבל עדיין רגוע יחסית, והשני שנכתב ע"י ניקי ווייר ויש בו עדיין שביבים ניתנים לזיהוי של מלודיה קליטה.  אבל כשהם מסתיימים, השקט שמשתרר לפני השיר השלישי הוא כמו דלת שנטרקת מאחורינו.  מיד יגיעו האשמות שהכרומוזום הגברי הוא גרסה לא שלמה של הכרומוזום הנשי ("Of Walking Abortion" לוקח את שמו מדבריה של הפמיניסטית הקיצונית וואלרי סולאנאס),  דברים עמומים על הנטל הכבד שביופי,  פירוט של הדעיכה הבלתי נמנעת של נערה אנורקטית ותמונות מהבהבות ומהירות של הזוועות שההסטוריה חופנת בתוכה – השואה, השלטון הסובייטי, הכח המוגזם שמשטרה יכולה לצבור.  כשהאלבום, שהוקלט בתנאים הבסיסיים ביותר באולפן שלא הכיל את הטוב ביותר שיש לעולם ההקלטה להציע, ונשמע מחוספס בדיוק במידה שצריך להישמע אלבום שהוקלט כך, אפשר בקלות להיות מותשים מהעושר של רעיונות חדשים ומתריסים, מהמוזיקה הרועשת הרבה יותר מהאלבומים הקודמים, מהיעדר המוטיבים המוזיקליים החוזרים שאפשר להיאחז בהם.  "The Holy Bible" – הקבוע היחיד בכל חדר מלון בעולם – לא הצליח למכור יותר עותקים מהאלבום שהלהקה החליטה להציב כמתחרה הפעם (בניגוד לאלבום שהלהקה החליטה שהם רוצים למכור יותר עותקים ממנו באלבום הבכורה שלהם – "Appetite for Destruction", הפעם החליטה הלהקה להתמודד נגד "In Utero", האלבום השני של נירוונה שיצא שנה לפני כן), בטח לא יותר עותקים מהספר שחולק את שמו עם האלבום, אבל עם השנים הוא הלך והתקבע בעיני חלק מהמבקרים כאלבום הטוב ביותר של הלהקה, זה שמשקף בצורה הטובה ביותר את מה שרצו להעביר.

רק שישה חודשים אחר כך, ביום שבו היו אמורים הסולן, ברדפילד, והוא, לטוס לארה"ב כדי לקדם את הוצאת הסינגל השלישי מתוך האלבום בגרסתו האמריקנית, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט להימנע מלהגיע לטיסה.  שבועיים אחר כך, המכונית שלו נמצאה ליד גשר שזכה למוניטין מפוקפק בתור בחירה פופולרית של מתאבדים.  בשנים שאחר כך, אדוארדס הראה את עצמו לשברי רגעים ונעלם שוב, וחברי הלהקה נאלצו להתחיל מחדש – הפעם בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, ידידותי הרבה יותר למאזינים. "אנחנו מקווים שאתה סולח לנו, אבל הכל חייב להמשיך הלאה," הם שרו באלבום הבא שהוציאו אחרי שנעלם.  אולי עכשיו, אחרי כל השנים, כשהמשפחה החליטה להשלים עם העובדה שאדוארדס כנראה לא יחזור, וכשהלהקה החליטה שהגיע הזמן להתמודד עם השירים שהשאיר אחריו, הם יודעים שהוא סולח, ושגם הוא היה חייב להמשיך הלאה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דאוני ג'וניור. שרלוק הולמס. למה לא?

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק ראשון)

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

Manic Street Preachers

1. לפני הכל

הגענו לשלב בתחילת הקיץ שבו העיתונאים מתחילים לזרוק שמות של אמנים שעשויים להגיע הקיץ ולקוות שמשהו מהם יתפוס. בהתאם למסורת, השמות רדיוהד, ניל יאנג וברוס ספרינגסטין נזרקו וקרוב לוודאי ימצאו את דרכם בחזרה לרצפה בלי שאיזשהו מפיק הרים את הכפפה. דבר אחד בטוח, והשני כמעט בטוח: ליאונרד כהן לא מגיע בסופו של דבר לארץ, מפני שאי אפשר לעשות רינגטון קליט מ"There Ain't No Cure for Love", ופול מקרתני כנראה כן מגיע לארץ – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. חצי נחמה?

The Verve מתאחדים מחדש. שוב. הפעם הם מוציאים גם אלבום, ואם להסתמך על תיאוריית המחזוריות של ההסטוריה, קרוב לוודאי שהם יתפרקו שוב אחרי האלבום הזה. לאלבום קוראים "Forth", הוא ייצא באוגוסט ושיר ראשון מתוכו כבר אפשר לשמוע כאן.

אחד מהדברים היותר מוצלחים שיצאו ממהפכת האינטרנט הוא שידע הופך להיות, יותר ויותר, דבר חופשי וקל להשגה. זאת אומרת שבניגוד למה שאני הייתי צריך לעשות, נאמר, בשביל ללמוד גיטרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד היום (או כל כלי אחר, עד האקזוטי שבהם), צריך רק לחפש בגוגל – אולי אפילו ביוטיוב. קסטה אוספת כמה מקורות מעניינים להתחיל מהם.

2. הריקנות הבלתי נסבלת של אמנות אחזקת האופנוע

Manic Street Preachers

השנה היא 1992. עוד מעט, ישראל תמצא את עצמה בפני מהפכת גלובליזציה מטורפת, וזה קורה בעיקר מפני שקלינטון אמר שזה בסדר, ומפני שישראל בפני הסכמי שלום עם כל שכנותיה הערביות ומזרח התיכון המשומש הופך להיות מזרח תיכון חדש. אחד מהיתרונות של מהפכת הגלובליזציה הזאת, שבאה במקביל למהפכת התקשורת הישראלית, היא ערוץ אחד חדש שלפני כן יכולנו רק לשמוע עליו, ועכשיו יכולנו גם לצפות בו, כל יום. כל היום.

אבל בנקודת הזמן הספציפית הזאת בישראל עוד לא היו כבלים בצורה נרחבת כל כך, לא כל אחד יכל לראות את MTV אירופה מתי שהוא רק רצה, ואני נחשפתי למנות הראשונות של הרשת עתירת המוזיקה הזאת רק בטיול הראשון שלי באירופה. וכך, בכל עיר שביקרנו בה, בכל חדר מלון, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם אחד הערוצים המוצעים בטלוויזיה הוא MTV אירופה. ואם כן, הייתי מתיישב לבהות בטלוויזיה לשעה קלה. נחשפתי להרבה מאד מוזיקה חדשה בטווח הזמן הקצר הזה, בעיקר מפני שבהיעדר MTV אירופה או איזושהי אוטוריטת מוזיקה אלטרנטיבית בחיי, ובעיקר מפני שלא חיפשתי, המוזיקה העיקרית שמצאה אותי היתה מוזיקה מיינסטרימית, כזאת שתמיד היתה שם. אחד מהדברים שגיליתי היה ווידאו קליפ של להקה מטיילת ביפן. הנה הסולן עושה פרצופים קשוחים למצלמה על רקע צומת סואן בטוקיו. הנה המתופף, ארוך שיער וחמוש במשקפי שמש. הנה הגיטריסט והבסיסט, שניהם נראים כמו העתקים, אחד גבוה ואחד נמוך יותר, של השני. הנה אחד מהם מנסה לתקשר עם צב, על גשר באיזשהו מקדש יפני. "כל מה שאנחנו רוצים מכם זה הכיף שנתתם לנו," הסולן חוזר שוב ושוב, ואז הגיטרה הנוסקת הזאת, והפסנתר. לשיר קראו "Motorcycle Emptiness", ללהקה קראו Manic Street Preachers. אז, ב-1992, הם עדיין היו בתחום האפור הזה של מוזיקה אלטרנטיבית שרק אנשים שיכלו להגיד איינשטורצנדה נויבאוטן (כשהייתי צעיר יותר, זה היה מבחן בר סמכא לרמת הידע שלך במוזיקה אלטרנטיבית) בלי להתבלבל, הכירו. באותו הזמן, נחשפתי לעוד דבר שלא היה כל כך קיים בישראל עד אז – אני יכול להיכנס לחנות דיסקים, לחפש את הדיסק האזוטרי ביותר שאני יכול לחשוב עליו, וקרוב לוודאי גם למצוא אותו.

את "Generation Terrorists", דיסק הבכורה של Manic Street Preachers, זאת לא היתה ממש בעיה למצוא. במיוחד בזכות העובדה שהשיר הזה, "Motorcycle Emptiness", היה כבר להיט לא קטן בשבילם. ללהקה היו ציפיות די צנועות מעצמם, עם הוצאת האלבום הזה – למכור יותר עותקים מ-"Appetite for Destruction", למלא את אצטדיון וומבלי, ולהתפרק. בינתיים, הם לא עשו אף אחד מהדברים האלה, אף על פי שהעובדה שהם עדיין מוציאים אלבומים בהפרשי זמן קבועים יחסית, ושד"ר פפר לא מאיימים להפסיד עליהם הרבה כסף, היא לפחות דבר אחד להתגאות בו.

Manic Street Preachers קמו לפני 22 שנה, ובמשך תקופה לא קצרה הם היו בדיוק באותו הרכב שהם נמצאים בו היום. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, החבר הרביעי בהרכב, הספיק לעשות כמעט הכל בשביל הלהקה – להסיע אותם להופעות ומההופעות בחזרה הביתה, לעצב את הפליירים ואת עטיפות הסינגלים שלהם, לייעץ לגבי החזות והאמירה האמנותית שלהם – חוץ מלהיות ממש חלק מהלהקה. הסיבה לכך, שנפתרה באמצעות גיטרה שלא מחוברת למגבר, או שמונמכת מאד בהופעות, היא שהוא לא ידע לנגן בגיטרה. אחר כך, הוא הודה, הוא יכל לנגן קצת יותר טוב, אבל לא בשום צורה טוב כמו הסולן, ג'יימס דין ברדפילד, שהוא גם נגן הגיטרה העיקרי של הלהקה. את האלבום הראשון שלהם הם הוציאו כבר בחברה גדולה יחסית, קולומביה, אחרי כמה אי.פי.יים וסינגלים בחברות אחרות ואחרי שביססו את המעמד שלהם בסצינה האלטרנטיבית כלהקה פרועה – גם בהופעות, גם מחוץ להופעות, גם בראיונות. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, שאולי לא תרם יותר מדי מבחינה מוזיקלית (ניקי ווייר, הבסיסט, בדרך כלל כתב את המילים, ג'יימס דין ברדפילד בדרך כלל כתב את המוזיקה), תרם הרבה לאופי הלהקה בגלל האופי הפרוע והלא יציב שלו. באחת מההזדמנויות – במהלך שהפך את הלהקה למאד מפורסמת למשך 15 דקות – הוא הגיב לטענות של עיתונאי מוזיקה שהחזות הפרועה, המרדנית והאינטלקטואלית שלהם היא הצגה מחוכמת, באמצעות חריטת המילים For Real (המילה For מיוצגת באמצעות מספר) בעזרת סכין גילוח על הזרוע שלו. הוא נזקק ל-17 תפרים, העיתונאי בטח נזקק לאיזשהו טיפול פסיכולוגי, אבל הלהקה זכתה לתהילת עולם.

האלבום היה קשה לתפיסה, בלשון המעטה. בניגוד לאלבומים הראשונים הצנועים יחסית של להקות אחרות, המאניקס החליטו להשתמש בכל התותחים שיש להם, ולהציג אותם בצורה הבולטת ביותר – המוזיקה הכבדה והמהירה, כל ההשפעות המוזיקליות שלהם, בבת אחת, לפעמים מספר השפעות מוזיקליות באותו השיר; אינטלקטואליות (לפעמים יותר מדי אינטלקטואליות) – הלהקה ליוותה כל שיר בציטוט של איזושהי אישיות ספרותית או הגותית; והנטיה המוזרה של בראדפילד לעוות מילים ולשנות הטעמות כדי שיתאימו למוזיקה. האלבום הכיל 18 שירים – כל אחד מהם ייחודי וקליט בדיוק כמו השיר שקדם לו, ונמשך קצת יותר מ-70 דקות. הרבה מוזיקה כבדה ורעיונות טקסטואליים מורכבים – יותר מדי, לפחות, בשביל לממש את המשאלה שלהם למכור יותר עותקים מאלבום הבכורה של להקה קצת יותר גדולה, עם שאיפות קצת יותר נמוכות. האלבום מכר, אמנם, 250 אלף עותקים, אבל רובו היה מורכב מפשרות של הלהקה, לעומת השאיפות הקצת גבוהות יותר שלהם – למשל, כשכתבו את השיר "Little Baby Nothing", הם תיכננו שקיילי מינו תשיר את החלק הנשי בו. אבל קיילי מינו היתה כוכבת פופ גדולה באותם זמנים, והמאניקס לא היו, והם הסתפקו בטרייסי לורדס. מאוחר יותר, כהוכחה שההתמדה משתלמת, שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה מצאו את עצמם כותבים חלק מהשירים לאלבום הקאמבק של קיילי מינו – ומשכנעים אותה להגשים את החלום שלהם ולשיר איתם את השיר בהופעה. עכשיו, למשל, הלהקה נמצאת במעמד שמאפשר לה לשכנע את נינה פירסון, הסולנית של ה-Cardigans, לחלוק איתם שיר – מה שמסתבר כרעיון לא מוצלח במיוחד בכל מקרה. שישה סינגלים שיצאו מהאלבום לא הגיעו רחוק מדי במצעדים – למעשה, השיר היחיד שעבר את מחסום עשרת הגדולים במצעד היה גרסת כיסוי שהם הקליטו, ל"Suicide is Painless", שיר הנושא של MASH.

ההסטוריה של הלהקה אחרי האלבום הראשון הזה היתה מעניינת אפילו יותר – אחרי שני אלבומים בתור רביעיה, "Gold Against the Soul" ו-"The Holy Bible", שנחשב ליצירת המופת שלהם, אבל הוא אלבום כבד מדי בהרבה מאד מובנים ולא מוערך מספיק, כנראה – ורגע לפני סיבוב הופעות גדול, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט שהוא לא יכול להתמודד עם ההצלחה ועם כל מה שכרוך בה, ומאד בדומה למישהו אחר, בזמן אחר וצפונה משם, הוא החליט לוותר על הכל. אחרי שכל הכסף מחשבון הבנק שלו הוצא באותו הבוקר, והמכונית שלו נמצאה נטושה ליד גשר שהיה מאד פופולרי בקרב מתאבדים, הספקולציות ריחפו באוויר לגבי הקבלה יותר צמודה לאותו הסולן ממנצ'סטר. אבל הגורל של ריצ'י ג'יימס אדוארדס נותר בערפל – אף אחד לא יודע ממש איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, ואם הוא מעריך את מה שחבריו ללהקה עשו עם המשך הקריירה שלהם. הלהקה הודיעה בעבר שתתפרק אם תקבל ידיעות מובהקות לגבי מותו של אדוארדס, ומאחר והם עדיין ממשיכים, קרוב לוודאי שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. הקריירה שלהם בהמשך, כשלישיה, כללה עוד חמישה אלבומים, אוסף ואוסף של בי-סיידים, חלקם קרובים יותר למקורות הפאנקיסטיים שלהם וחלקם רחוקים יותר, וקרובים יותר למיינסטרים. עכשיו, אולי כסוג של סגירת מעגל, Manic Street Preachers עובדים על אלבום חדש. אנשים ששמעו חלק מהשירים אומרים שזה הדבר הכי קרוב ל"The Holy Bible" שהלהקה עשתה עד עכשיו.

שש עשרה שנים אחרי האלבום ההוא, שנחתם במילים "אין שום דבר שאני רוצה לראות, אין שום מקום שאני רוצה ללכת אליו", עושה רושם ש-Manic Street Preachers המשיכו וראו, והלכו, והפרו את השקט בכל מקום שבו יכלו למצוא סיבה למרוד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – עכשיו זה רשמי. כל אחד יכול להיות כוכב אקשן.