תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

The Holy Bible

1. לפני הכל

Behind the Sun הם גם חברים שלי וגם להקה מעולה, שזה תמיד שילוב טוב, וב-11 ביוני, אחרי הרבה זמן באולפן, הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם. לצורך זה, הם יופיעו באותו הערב ב"סאבליים", בחינם, וגם ימכרו את האלבום במחיר מוזל.  אם אתם רוצים לשמוע מראש מה הולך להיות שם, כמה מהשירים החדשים כבר נמצאים בחללשלי שלהם.

2. "בסרט שיעשו עלינו, כריסטיאן בייל ישחק את ריצ'י אדוארדס"

The Holy Bibleיש צדדים טובים וצדדים פחות טובים להחלטה לא לעקוב אחרי מוזיקה חדשה, בהכרח, ולא לחפש מוזיקה חדשה.  הצדדים הטובים מתבטאים בזכות שלי לא להיחפז אחרי להקות שמסתדרות כולן בשורה אחרי החלטה שבלונית כזאת, כמו לקרוא לעצמן בשם שמתחיל ב-The, או בשם מאד ארוך, או לעשות מוזיקה שמזכירה סגנון מוזיקלי אחר, ישן יותר, עד שהלהקות האלה מתקבעות והופכות להיות משהו שהוא יותר מקווי מרשם של המקום שבו הלהקה רוצה או צריכה להיות.  הצדדים הפחות טובים מתבטאים בעיקר בעובדה שאני לא יודע על דברים עד אחרי שהם קורים.  למשל, במקרה קראתי באיזשהו מקום ש-Manic Street Preachers, להקה שאני אוהב, אבל שהפסקתי לעקוב אחרי האלבומים שהוציאה מאז "Know Your Enemy" והתייאשתי לחלוטין אחרי "Send Away the Tigers", עומדת להוציא אלבום חדש.  במקרה המשכתי לקרוא, והבנתי שהאלבום, שהספיק כבר לצאת, בשבוע שעבר, מכיל שירים שהשאיר אחריו ריצ'י ג'יימס אדוארדס, גיטריסט הלהקה שנעלם בנסיבות מסתוריות ב-1995 ושלפני שנה הוכרז כמת באופן רשמי. במקרה גם ראיתי את עטיפת האלבום, שבתמונה שנבחרה לעטר אותה, ובפונט שנבחר בשביל להציג את שם הלהקה ושם האלבום, כולל את האותיות ההפוכות, צועקת – "The Holy Bible", חלק 2.

"The Holy Bible" היה האלבום השלישי של הלהקה, ובשני האלבומים שלפניו חלוקת העבודה היתה שווה – ג'יימס דין ברדפילד, הסולן, ושון מור, המתופף, היו אחראים על המוזיקה, באופן כמעט שווה, וריצ'י ג'יימס אדוארדס, הגיטריסט, וניקי ווייר, הבסיסט, היו אחראים, גם הם באופן כמעט שווה, על המילים.  האיזון בין אדוארדס השביר, האובדני, שהעולם היה צבוע בשבילו בגוונים שונים של אפור שהלכו והתכהו והתכערו ככל שבהה יותר באותן הנקודות, ושהקפיד על דיאטה של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים, ובין ווייר הזועם, הפעלתני, שרצה ששירי הלהקה יהיו מראה של העולם בפני האנשים שמאזינים להם, שיגרמו למאזינים לקום ולעשות משהו, היה מספיק בשביל לגרום לסגנון המוזיקלי של הלהקה להיות צבוע בדרך מסוימת, שעזרה לחלק מהשירים שלהם להגיע להישגים כאלה ואחרים במצעדים – להקת פאנק רוק עם אג'נדה חברתית מסוימת, ארבעה חברים שדיברו, שרו, נראו, התלבשו והתנהגו בדרך שהיא לא הצגה שנפסקה מרגע שירדו מהבמה.   הדבר החשוב ביותר בעיני המאזינים, היה שאפשר היה בקלות להפריד את המילים הטעונות מהמוזיקה וליהנות מהשירים כמו שהם, בתור שירי פופ שיש בהם אנרגיה כבדה ומתוחה יותר – כל שיר הכיל איזשהו פזמון, איזשהו מוטיב חוזר, משהו מוזיקלי שאפשר להיאחז בו ולדמיין שהמילים ששמעת הן לא באמת המילים ששמעת.

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, מאזן כתיבת המילים השתנה באופן משמעותי.  ניקי ווייר, שעד אותו זמן כתב חצי מהשירים או יותר, נדחק לפינה בזמן שאדוארדס כתב את רוב השירים.  רק שניים מהשירים של ווייר, "This is Yesterday" ו-"IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDayTheWorldWouldFallApart", נכנסו לאלבום, בזמן שאדוארדס הוכיח שהוא יכול להסתדר לבד גם בתור החלק הזועם והפעלתני – אולי יותר מדי טוב.  לדיאטה המוקפדת של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים הוא הוסיף הפעם גם פמיניזם, ניהיליזם, פשיזם, אנרכיזם – כל דבר עם "איזם" שיכול היה לזעזע את האנשים שמקשיבים למילים.   אדוארדס החליט גם לתרום את חלקו להגדרת הסגנון המוזיקלי של הלהקה בגלגול החדש שלה – המוזיקה צריכה להיות כועסת, אגרסיבית, רפטטיבית, לא צריך להיות בה שמץ של גיוון מוזיקלי.  אדוארדס עשה, בעצם, כל מה שיכל כדי להפוך את האלבום הזה למניפסט אישי שלו – מניפה ססגונית שמכילה את כל מה שהוא חושב על העולם, ומנסה להסתיר את כל הדברים האלה מאחורי שכבות של לכלוך מוזיקלי.  הוא בחר את הציטוטים המוקלטים שמלווים את חלק מהשירים, את התמונות שעיטרו את חוברת האלבום ואת הציור שמהווה את עטיפת האלבום – ציור של ג'ני סוויל, שהלהקה התבקשה לשלם 30 אלף לירות סטרלינג כדי להשתמש בו, עד שאדוארדס התקשר לציירת והסביר לה, במשך חצי שעה, מה המשמעות של כל אחד מהשירים, וקיבל את האישור להשתמש בציור בחינם.  הוא גם החליט שהלהקה צריכה להתחיל ללבוש מדים ופריטי לבוש מיליטנטיים אחרים,  מפני שהרגיש שהלהקה מתפזרת וגישה צבאית, אפילו אם היא רק כרוכה בלבוש, תעזור להם להתגבש שוב.

המילים של אדוארדס, שהחליט בין השאר להשמיט את שם המשפחה שלו ברשימת המשתתפים באלבום, היו בחלקן רצפי מחשבה שיש מאחוריהן איזשהו רעיון מרכזי, שלא תמיד היה קל לזהות אותו בין כל השמות והרעיונות שנזרקו לחלל האוויר.  חלקן היו תיאורים קשים ומדויקים של מצבי משבר של האנושות – מהפרט הכי בודד בה, נערה אנורקטית ב-"4st7lb", עד לשישה מיליון יהודים ב-"The Intense Humming of Evil".  חלקן היו הנסיונות של אדוארדס להבין פילוסופיות כוחניות, אלימות, הרסניות, כמו זו של לנין וסטלין ב-"Archives of Pain" או התיאור העלום של מפלצת אנושית ב-"Faster".

האלבום נפתח בשני שירים שמכניסים אותנו בעדינות לתוך העולם החדש של ה-Manic Street Preachers – השיר הראשון, "Yes", רועש ומהיר יותר מהשירים שהתרגלנו אליהם אבל עדיין רגוע יחסית, והשני שנכתב ע"י ניקי ווייר ויש בו עדיין שביבים ניתנים לזיהוי של מלודיה קליטה.  אבל כשהם מסתיימים, השקט שמשתרר לפני השיר השלישי הוא כמו דלת שנטרקת מאחורינו.  מיד יגיעו האשמות שהכרומוזום הגברי הוא גרסה לא שלמה של הכרומוזום הנשי ("Of Walking Abortion" לוקח את שמו מדבריה של הפמיניסטית הקיצונית וואלרי סולאנאס),  דברים עמומים על הנטל הכבד שביופי,  פירוט של הדעיכה הבלתי נמנעת של נערה אנורקטית ותמונות מהבהבות ומהירות של הזוועות שההסטוריה חופנת בתוכה – השואה, השלטון הסובייטי, הכח המוגזם שמשטרה יכולה לצבור.  כשהאלבום, שהוקלט בתנאים הבסיסיים ביותר באולפן שלא הכיל את הטוב ביותר שיש לעולם ההקלטה להציע, ונשמע מחוספס בדיוק במידה שצריך להישמע אלבום שהוקלט כך, אפשר בקלות להיות מותשים מהעושר של רעיונות חדשים ומתריסים, מהמוזיקה הרועשת הרבה יותר מהאלבומים הקודמים, מהיעדר המוטיבים המוזיקליים החוזרים שאפשר להיאחז בהם.  "The Holy Bible" – הקבוע היחיד בכל חדר מלון בעולם – לא הצליח למכור יותר עותקים מהאלבום שהלהקה החליטה להציב כמתחרה הפעם (בניגוד לאלבום שהלהקה החליטה שהם רוצים למכור יותר עותקים ממנו באלבום הבכורה שלהם – "Appetite for Destruction", הפעם החליטה הלהקה להתמודד נגד "In Utero", האלבום השני של נירוונה שיצא שנה לפני כן), בטח לא יותר עותקים מהספר שחולק את שמו עם האלבום, אבל עם השנים הוא הלך והתקבע בעיני חלק מהמבקרים כאלבום הטוב ביותר של הלהקה, זה שמשקף בצורה הטובה ביותר את מה שרצו להעביר.

רק שישה חודשים אחר כך, ביום שבו היו אמורים הסולן, ברדפילד, והוא, לטוס לארה"ב כדי לקדם את הוצאת הסינגל השלישי מתוך האלבום בגרסתו האמריקנית, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט להימנע מלהגיע לטיסה.  שבועיים אחר כך, המכונית שלו נמצאה ליד גשר שזכה למוניטין מפוקפק בתור בחירה פופולרית של מתאבדים.  בשנים שאחר כך, אדוארדס הראה את עצמו לשברי רגעים ונעלם שוב, וחברי הלהקה נאלצו להתחיל מחדש – הפעם בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, ידידותי הרבה יותר למאזינים. "אנחנו מקווים שאתה סולח לנו, אבל הכל חייב להמשיך הלאה," הם שרו באלבום הבא שהוציאו אחרי שנעלם.  אולי עכשיו, אחרי כל השנים, כשהמשפחה החליטה להשלים עם העובדה שאדוארדס כנראה לא יחזור, וכשהלהקה החליטה שהגיע הזמן להתמודד עם השירים שהשאיר אחריו, הם יודעים שהוא סולח, ושגם הוא היה חייב להמשיך הלאה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דאוני ג'וניור. שרלוק הולמס. למה לא?

תגובה אחת ל“The Holy Bible”

  • Shoegazer הגיב:

    מעניין, תודה- עוררת אותי מרבצי כי את שני קודמיו אהבתי מאד (במיוחד את Gold Against the Soul אבל גם את Generation Terrorist) וזה שבא אחריו Everything Must Go היה כבר בליגה אחרת אבל עדיין סוחף, אז ההגיון אומר שThe Holy Bible צריך להיות מצויין.

תגובה