תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

שריל קרואו; Counting Crows

Tuesday Night Music Clubהכל התחיל ב-Toy Matinee.  הלהקה, ששרדה אלבום אחד בתחילת שנות ה-90 ולא הרבה מעבר לזה, הכילה שני אנשים מאד מוכשרים:  פטריק ליאונרד וקווין גילברט, והזכירה מאד, בחלק מהשירים שלה לפחות, את הלהקה ששניהם אהבו – ג'נסיס.  אחרי שהאלבום הראשון, והבודד, של הלהקה, יצא ולא זכה להרבה יותר מדי עזרה פרסומית מצד חברת התקליטים, ליאונרד החליט לעזוב את הלהקה וגילברט החליט להקים להקת ליווי חדשה ולהוציא חלק מהשירים מהאלבום בתור סינגלים.  במקביל, הוא התחיל גם לקחת חלק בג'ם סשן שבועי בסלון הבית של ביל בוטרל בפסדינה שבקליפורניה.  שבעה או שמונה מוזיקאים, לפעמים יותר,  נפגשו מדי יום שלישי, החליפו ביניהם כלים, ובלילות מוצלחים המשתתפים עברו מהסלון המוזיקלי לאולפן של בוטרל, שם הם הקליטו את מה שהצליחו לכתוב ולנגן באותו הערב.  באחד הערבים גילברט הביא את החברה שלו בשנתיים האחרונות, בחורה בשם שריל קרואו, שגם הצטרפה להרכב המחודש של Toy Matinee.  מדי יום שלישי הם היו מתחילים לנגן שיר אחד, משנים אותו, מעבדים אותו, מוסיפים לו חלקים, מתחלפים בכלי הנגינה ובסופו של דבר, אם הערב היה מוצלח, הם היו יורדים למרתף ומקליטים אותו. עם הזמן, השירים המשותפים התגלגלו להפוך להיות שירים של שריל קרואו, והלהקה הפכה להיות הלהקה שלה, וכשהיו להם מספיק שירים בשביל לעניין איתם חברת תקליטים, הם פנו ל-A&M, והחברה התלהבה ממה שהיא שמעה.  הם היו מוכנים לקחת את הזמרת המתחילה הזאת ולהפיק לה אלבום, ואחר כך להפוך אותה לאחת מהזמרות הכי גדולות בארה"ב, אולי אפילו בעולם.  רק שהם לא היו מוכנים לקחת אותה עם כל הכבודה של המוזיקאים שעזרו לה להקליט את השירים שלה בסלון, ואחר כך באולפן, של ביל בוטרל.  חלק מהנגנים המשיכו איתה לאולפנים מהודרים יותר ומקצועיים יותר בלוס אנג'לס, וביל בוטרל ביחד איתם, אבל קווין גילברט, שעזר להפוך את "All I Wanna Do", שיר פופ חביב, ללהיט הגדול שהוא הפך להיות, לא היה אחד מהמוזיקאים האלה.   גילברט, שהחיים שלו היו מלאים בכמעט הצלחות כאלה, נפטר יותר מאוחר מסיבות מאד דומות לאלו שמייקל האצ'נס מת מהן, שבוע לפני שהיה אמור לנסוע ללונדון כדי לעשות אודישן בשביל לנסות להיות הסולן החדש של הלהקה שאהב, ג'נסיס, אחרי שפיל קולינס עזב.  מאוחר יותר, אולי בשכנוע של חברת התקליטים ואולי לא, שריל קרואו טענה בראיונות שהיא זו שכתבה את השירים, אף על פי שהקרדיטים שבאלבום מפרטים את רשימת האנשים שלקחו חלק בכתיבת השירים השונים – לפעמים שניים, לפעמים שישה, אף פעם לא קרואו לבדה.  הטענות האלו הובילו בהתחלה לקרע עם גילברט, אחר כך גם עם בוטרל, ולא עשו טוב לאווירה השמחה והשיתופית שבתוכה נוצר האלבום הזה, שקיבל את שם הפגישה השבועית – "Tuesday Night Music Club".

אם מתעלמים לרגע מהמשקעים, מההסטוריה, מכל מה שקרה אחר כך, "Tuesday Night Music Club" הוא אלבום שמדגים כמעט בצורה הטובה ביותר את מה שיכול לקרות כשחבורה של מוזיקאים מתאספת בחדר אחד ומתחילה לנגן, בלי לחשוב על העתיד – על הלהיטים, על ההצלחה, על האורות הבוהקים והקהל שהוא כל כך גדול שאי אפשר לראות אותו באמת בצד השני של הבמה.  האלבום נפתח  בשלושה שירים שהפכו בהמשך ללהיטים במידה כזו או אחרת – "Run, Baby, Run", אחריו "Leaving Las Vegas", שנכתב בעקבות ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון או'בריאן שהפך גם לסרט בשם הזה כמה שנים אחר כך, ואחריו "Strong Enough".  שלושת השירים האלה נשמעים מלוטשים הרבה יותר מששירים באולפן הביתי של מפיק עשויים להישמע, אבל עוקבים מיד אחריהם סדרה של שירים שספגו הרבה יותר מהאווירה הביתית של הסלון של בוטרל.  כשהאלבום מסתיים, שמונה שירים ולהיט אחד אחר כך, זה נשמע כמו הופעה מוצלחת של להקה עם סולנית שהמילים שלה, הסיפורים שלה והחיים שהיא עברה שרטטו את האלבום שבסופו של דבר מצא את דרכו החוצה מהבית הזה בפסדינה.

בחודש שבו יצא האלבום, להקה אחרת, במקום אחר בקליפורניה, נכנסה לסלון של בית במטרה להקליט אלבום משלה.  יש הרבה קווי דמיון בין האלבום הראשון של שרילAugust and Everything After קרואו לאלבום הראשון של Counting Crows.  גם הם להקה ברוכת חברים שמנגנים בכלים די דומים לאלו שניגנו בהם חברי מועדון המוזיקה של יום שלישי.  גם הם השאירו מאחוריהם חבר להקה אחד – מר ג'ונס המסתורי – כשהאלבום הראשון שלהם הצליח מעבר למשוער.  גם הם כתבו את השירים והקליטו אותם, לפעמים, בטווח של יום אחד.  אבל משהו אחר יצא בסופו של דבר מההקלטות האלה, שיצאו כאלבום זמן קצר אחרי שהם סיימו את האלבום.  כשנכנסו לבית על הגבעה, מבודדים מהעולם, מרוכזים מסביב לשטיח אחד, מגברים וקלידים בנויים לחומות של מבצר שבתוכו הם הרכיבו את הנשק שלהם נגד סגנון המוזיקה הכבד יותר והמצליח יותר שצמח מצפון להם, הם הרכיבו לעצמם תכנית ליצור אלבום שיצליח להעביר את המאזין דרך רכבת רפאים ארוכה של השפעות מוזיקליות – וואן מוריסון,  The Band, ברוס ספרינגסטין, Shiva Bourlesque, בוב דילן – ובאותו הזמן ליצור מחדש הסטוריה מוזיקלית אמריקנית.  כמעט כל השירים שבאלבום הוקלטו בטייק אחד, ווריאציות סופיות, טבועות באלומיניום, של שירים שהם ניגנו שוב ושוב בהופעות בשנים שלפני כן.  השיר הראשון, "Round Here", מבוצע כאן בגרסה שמתגבשת לאט, על פני בסיס של גיטרה אחת והקול של אדם דוריץ,  שעליו נחים כל הכלים האחרים, כל אחד בתורו, כשבסופו של דבר, כמו בכל סיפור אמיתי, אדם דוריץ נשאר לבדו עם הגיטרה האחת.  אם היו מקליטים את השיר ביום אחר, קרוב לוודאי שהוא נשמע אחרת לגמרי, ובכל הופעה אחרת שלהם – כולל שלוש ההופעות המוקלטות שלהם, באחת מתוכן נשארו הקול והגיטרה לבדם, כששאר הכלים הצטרפו אליהם, לאט לאט ולאורך רשימת השירים, רק מאוחר יותר –  השיר נשמע קצת אחרת, כאילו שזה איזשהו שיר עם שמבוצע מזכרון,  שאם לא יוכנס בו איזשהו שינוי הוא יהפוך להיות תפל וחסר ברק.  "אי שם באמצע אמריקה," הם ממקמים את הצליל שלהם שנבנה במהלך השיר הראשון, כשמגיע השיר השני, "Omaha".   למנדולינה, לתופים ולהמונד מצטרף גם אקורדיון הפעם, והם כולם, שלל הכלים המוזיקליים האלה, הולכים אחרי החלילן שמנחה אותם בתווך המילים, בין פזמון לפזמון.  אחר כך "Mr. Jones", שנכתב כבדיחה אבל הפך, בלי ידיעתם, ללהיט גדול בעיקר בזכות הקליפ שלו, שהוקלט מבעד החלון של בית לא שונה לחלוטין מזה שהקליטו בו את האלבום, ושודר ב-MTV לעתים קרובות.  ואחר כך, שיר אחרי שיר, עד השיר הסוגר, "A Murder of One", שמכיל בתוכו פרפראזה על שיר הילדים הבריטי שמתוכו הם לקחו את שמם.  כל אחד מהשירים האלו מכיל בתוכו בדיוק את כמות הצלילים הנכונה, והם מסודרים בדיוק בסדר הנכון.  אף לא צליל אחד מיותר, אף לא צליל אחד עודף.  כאילו שמכשיר ההקלטה שהוצב באותו החדר לא קלט את הצלילים האלה מהאוויר.  אולי הם הצליחו להמשיך ולמצוא את דרכם, מחוץ לחלון, במורד הרחוב, דרך חלון חדר המגורים של מישהו אחר.  אולי מישהו אחר ישב בדיוק על הרצפה וניגן בגיטרה האקוסטית שלו כדי להעביר את הזמן.  אולי הצלילים פגעו במיתרים, גרמו להם לרעוד בדרך אחרת לחלוטין, גרמו לאותו נגן לחשוב על מילים אחרות לחלוטין והובילו אותו בדרך אחרת לחלוטין.  אולי, בסופו של יום, יהיה שיר מוכן, גם הוא מהוקצע ומורכב ולא מכיל אפילו צליל עודף אחד.  ואולי, גם השיר הזה יהפוך להיות להיט.  מי יודע?  הרי כל כך הרבה מוזיקה טובה מתחילה בסלון של מישהו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפור האמיתי על איך פסטיבל וודסטוק מצא את המקום שלו.

6 תגובות ל“שריל קרואו; Counting Crows”

תגובה