תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Nick Cave and the Bad Seeds

Versus the Spin – מהדורת אפריל

1. לפני הכל

לא מוות מוזיקלי אמנם, אבל בכל זאת:  יש אנשים שאחרי שהם הולכים, מפנים את המיכל בן התמותה הזה לטובת עולמות אחרים, אם תרצו, משאירים אחריהם את המתאר של המקום שהם תפסו בעולם הזה, באמצעות הדברים שאנשים אומרים עליהם, הסימנים לחיים שלהם שהם השאירו אחריהם, הזיק בעיניים של אנשים כשהם מדברים עליהם.  נחום שרפמן, שייסד את החברה שאני עובד בה עכשיו, שהוא הסיבה העיקרית לא רק לעובדה שהחברה קיימת אלא גם שהתרבות שלה היא כזאת שכיף להיות חלק ממנה, ושנהרג ביום רביעי בהתרסקות מטוס ביחד עם אשתו, היה אחד מהאנשים האלה.   הוא היה אחד מהאנשים שמספיק להיות בנוכחותם בשביל לדעת שאתה מכיר אותם – הרוגע שלו והרצון שלו לנצל את החיים עד תום,  לתת כמה שאפשר לאנשים שמקיפים אותו, גם אלה שהיה איתם בקשר יומיומי וגם אלה שלא הכיר בכלל.   הייתי רוצה לדמיין שברגעים האחרונים שלו הוא לא הרגיש פחד או צער, אלא סיפוק.  וזאת בדיוק המורשת שהוא השאיר לכולנו – כל אחד צריך לחיות את החיים שלו כך שהרגע האחרון שלהם הוא בבת אחת גם מוקדם מדי וגם בדיוק בזמן.

2.  Versus the Spin – מהדורת אפריל

המהדורה השניה של Versus the Spin, שמפורטת לפניכם בהמשך ושניתנת להורדה בלינק שלמטה למשך השבועיים הקרובים, חולקת שני דברים משותפים עם המהדורה הראשונה, של החודש שעבר:  גם היא מכילה עשרה שירים שליוו אותי במהלך החודש האחרון, וגם היא לא כוללת עטיפה מיוחדת בינתיים.  אולי למהדורה הבאה יהיה רק דבר משותף אחד עם זאת. [עכשיו כשסיימתי לכתוב את מה שרציתי לכתוב לגבי כל השירים, מסתבר שאפילו שני דברים לא משותפים בין שתי המהדורות. בזו יש רק עשרה שירים. מילא.]  הנה היא, בכל אופן:

1 China Drum China Drum – Wuthering Heights
כשהייתי צעיר יותר ורק התחלתי לגלות את קצהו של הקרחון הענקי שהוא "מוזיקה אלטרנטיבית" (כמו שקראו לזה אז – ומה שהפך מאז להיות פחות אלטרנטיבה ויותר הדבר הטוב היחיד שנשאר), היה רק קומץ של להקות שהכרתי. רובן, במקרה, היו בריטיות. אחת מהן היתה China Drum, שנשמעה כמו Catherine Wheel, הכילה את אותו מספר אנשים כמו Catherine Wheel, אבל לא היתה בדיוק אותו הדבר. כאן הם מציעים את הגרסה, המהירה והרועשת שלהם, לשיר של קייט בוש, הרבה לפני שה-Futureheads חשבו לעשות את זה.
2 Kemialliset Ystavat Kemialliset Ystavat – Monien Kalojen Aalto
אי שם בערבות הקרח של פינלנד, בבקתה קטנה שלא מחוברת בשום צורה לציוויליזציה, מתכנסים חברי הלהקה הזאת ועושים מוזיקה מאד מוזרה. השם שלהם, שמיתרגם ל"חברים כימיים", מרמז על מה צריך לעשות כדי שהמוזיקה שלהם תישמע הגיונית.
3 The Burn The Burn – Facing the Music (demo)
כמה אני אוהב סיפורים כאלה: להופעה אחת של הלהקה הזאת הזדמן דיימון גוך, הוא Badly Drawn Boy, שנתן להם להשתמש, בחינם, באולפן שלו. מנהל חברת התקליטים Hut (שחתומים בה Placebo, Smashing Pumpkins, The Verve למשל) שמע את הדמו שהקליטו באולפן של גוך, במקרה, בחנות בגדים והחתים אותם לחוזה הקלטות מיד. בין המעריצים שלהם – פול וולר, אואזיס ואיאן בראון.
4 Nick Cave and the Bad Seeds Nick Cave and the Bad Seeds – Do You Love Me (part 2)
הגרסה השניה של השיר, שחותמת את האלבום "Let Love In" באיזו נימה קטנה של תבוסה, אחרי הבומבסטיות שהציע החלק הראשון שפותח את האלבום.
5 Richard Ashcroft Richard Ashcroft – Brave New World
את The Verve, להקה ששיטת העבודה שלה – להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, וחוזר חלילה – היא אחת מהמוזרות בעולם המוזיקה, הניעו שני כוחות עיקריים – הסולן ריצ'רד אשקרופט והגיטריסט ניק מ'קייב. הכיוון שאשקרופט משך אליו בדרך כלל, ושבא לידי ביטוי גם באלבומי הסולו שהוציא כשהוא מחוץ ללהקה, הוא הכיוון המלודי וההמנוני. גם בשיר הזה, הוא מוכיח מה היה יכול לקרות אם הלהקה היתה ממשיכה את הכיוון שהתחילה בו בשירים המוכרים יותר של "Urban Hymns".
6 Radiohead Radiohead – I Can't
בסופו של דבר, היצירות הראשונות של להקות נידונות לשבח או לכליה בהתאם למה שקרה ללהקות האלה אחר כך. אם "Pablo Honey" היה האלבום היחיד של Radiohead, הוא אולי היה נעלם בסבך שאר האלבומים שיצאו באותה תקופה ללהקות בריטיות שאף אחד לא זוכר היום. אבל מכיוון שהם הפכו עם הזמן ללהקה הכי גדולה ביקום, יש מקום לחזור אחורה ולהקשיב מחדש לאלבום הזה, ולגלות, שגם הוא מאד מוצלח.
7 Sigur Ros Sigur Ros – Hjartath Hamast
תעלומה שלעולם כנראה לא אצליח לפתור – למה הסולן של Sigur Ros, שדובר ביחד עם חבריו ללהקה שפה שמדברים רק עוד בערך 200 אלף אנשים בעולם, החליט להמציא שפה חדשה ולא מובנת לגמרי כדי לשיר בה את השירים באלבום הראשון של הלהקה הזאת? האות האחרונה במילה הראשונה של שם השיר, אגב, נשמעת כמו ד', לא כמו ת', אבל האות האיסלנדית הנכונה נעלמת מהמקלדת שלי.
8 Passengers Passengers – Your Blue Room
בין Zooropa ל-Pop, יו2 שוכנעו על ידי המפיק שלהם בכמה מהאלבומים, בריאן אינו, להשתתף בפרויקט מוזר – כתיבת מוזיקה לסרטים לא קיימים. פרט לשני שירים באלבום – השיר הזה, ו-"Miss Sarajevo" – שנלקחו מסרטים אמיתיים – כל השירים לקוחים מתוך סרטים שהומצאו במיוחד בשביל המאורע. מה שלא הפריע למייקל מאן לקחת את אחד מהשירים לפסקול סרטו "Heat" כשזה יצא. "Your Blue Room", שהוקלט בשביל האלבום וגם בשביל סרטם המשותף של ווים וונדרס ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה את הסצינה הכי יפה בסרט – זו שמסיימת אותו.
9 Domaci Kapela Domaci Kapela – More
הנה עוד שם, של להקה הפעם, שהמקלדת שלי לא יכולה להתמודד איתו (זה מפני שהפעם הוא בצ'כית). להופעה של "Plastic People of the Universe" שהתרחשה ביום חמישי, הלהקה הביאה למכירה רק כמות זעומה של הדיסקים של עצמם, שנחטפו כמעט מיד, אבל הם הביאו גם דיסקים של חברי להקה מהעבר וחברי להקה נוכחיים, ואחד מהם הוא של הלהקה הזאת – של המתופף לשעבר של אנשי הפלסטיק. גם היא, כך הבטיח לי גיטריסט הלהקה, מושפעת מאד מאנשי הפלסטיק של היקום.
10 הבילויים הבילויים – תנשב הרוח (חי בכפר סבא, 2004)
על אף שהגרסה שהם בחרו לקבע באלבום השני היא איטית ומהורהרת יותר, כיאה למילים של שיר כזה, גם הגרסה התזזיתית הזאת, מהופעה ב-2004 ב"בארבי" כפר סבא, לא מאבדת מהיכולת שלה לגרום לנו, המאזינים, להרגיש בסוף השיר כאילו צחקנו עכשיו מאד מבדיחה ורק אחר כך הבנו שהיא עלינו

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך השבועיים הקרובים. בחודש הבא, האוסף יחזור להכיל שנים עשר שירים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – רוברט רודריגז. גם סרטי הילדים שלו לא דומים לשום דבר אחר.

Let Love In

1.  לפני הכל
אחרי מורפלקסיס ואלבום הבכורה של נדב אזולאי, כל האלבומים של Hiss Records, כולל "הייקו בלוז" הנפלא של דויד פרץ והאלבום של שני קדר שעדיין לא שמעתי, מוצאים את דרכים ל-Bandcamp, שם אתם יכולים להקשיב להם, בחינם, כמה פעמים שאתם רוצים.  הם גם מרכזים אותם ביחד כאן.  בשביל כמה האנשים שזה יעזור להם לעשות את הצעד הנוסף לקראת לקנות את האלבומים, זה רווח נקי בשביל שני הצדדים.

"פרווה חמה", אחת מהלהקות הכי מרתקות והכי מוזרות, בבת אחת, שקמו בארץ, חוזרת להופיע.  בהופעת החזרה הראשונה שלהם, ב"קומפורט 13", ב-9.5, הם יארחו גם את יעל קראוס, פעם סולנית שלהם, היום סולנית של "Panic Ensemble".

2.  במקום שבו גשם אינו יורד יותר

Let Love Inבסרטים, בדרך כלל העימות הגדול בין הגיבור לנבל נשמר לסוף.  אם זה סרט שיש בו קצת מחשבה וקצת מתח, ולא הרבה פעולה, הנבל מנצל את הרגעים הראשונים בעימות הגדול הזה למונולוג ארוך, שמסביר מה התכנית שלו, ולמה הוא נבל, ואיך הוא ישתלט על העולם.  קוראים לזה המהלך האחרון – Endgame.  ב-"Let Love In", שבו ניק קייב הוא גם הגיבור וגם הנבל, הוא חושף בפנינו את המהלך האחרון שלו, הסיבה שבגללה הוא כאן ואנחנו כאן, כבר באמצע האלבום.  "ייאוש ורמיה, שני התאומים המכוערים של האהבה, דפקו על הדלת שלי – ואני הכנסתי אותם פנימה".  שם, בתוך החדר האפל הזה, שבו מתרחש כל הסיפור מתחילתו – החלק הראשון, הרועם והמרתיע, של "Do You Love Me", ועד סופו – החלק השני, המהורהר והמשתהה, של "Do You Love Me", נמצאים שלושה: קייב, אלוהים והשטן.  קייב מנהל רומן עם שניהם כבר תקופה מסוימת, תקופה שנמשכת כמעט מתחילת דרכה של הלהקה שלו, שאפילו השם שלה נשאב מהתנ"ך.  הוא עובר באריכות על הנושאים הגדולים, החטאים הגדולים, הפרס והעונש והדרך הארוכה לגן עדן, וגם זו הארוכה לא פחות לגיהנום.  הוא משרטט את הכל במגוון של מילים שהן ארוכות ואיומות ונפלאות ומטרידות ומנחמות בבת אחת, והוא אורז את הכל בעטיפה מוזיקלית שאחראים עליה הרבה אנשים, מארצות שונות, ממקומות שונים ומסגנונות מוזיקליים שונים, שחולקים ביניהם כולם את אותה אהבה לשושנים הרמוסות בתוך העפר.

כשהאלבום הזה נפתח, אנחנו נשאבים לתוכו, לתוך הסערה שמכיל השיר הראשון, כמעט מיד.   התופים שפותחים את השיר הם כמו הרוח שמעיפה דברים קטנים ממקום למקום לפני שההוריקן עצמו מגיע.  וההוריקן, שמגיע מתוך הקלידים של קונוויי סוואג' והגיטרה של בליקסה ברגלד, מגיע מהר ועוטף את כל השיר.  אחר כך ניק קייב, בקול המטיף שלו, מנופף את התנ"ך שלו וכשזה גם הוא נשאב על ידי הרוח ונעלם הוא נשאר כשרק המילים שלו נשלחות, אחת אחת, כדי להילחם ברוח ולנסות להחזיר אותה למקום שממנו באה.  המילים הזועמות הופכות לתחנונים, העמידה האיתנה מול הרוח הופכת להתרפסות על הברכיים, ובמהלך כל המלחמה הזאת בין החטא שקייב מנסה לברוח ממנו והטוהר שהוא מנסה להיצמד אליו כשהוא מתעקש להבין מה בדיוק הוא עשה, המשפט הזה, שהוא בסיס השיר והשם של השיר, מחלחל בתוך הנקבים של השיר ומטפס על הגגות הגבוהים של השיר, נישא למעלה עם הרוח ונופל בחזרה למטה כמו גשם.  הלהקה מובילה את השאלה הזאת, וקייב חוזר אחריה, כמו מישהו שלא נשאר לו שום דבר אלא לשבת שעון נגד הקיר, להתנדנד קדימה ואחורה ולמלמל שוב ושוב את המשפט הזה עד שהוא מאבד לגמרי משמעות.

בתוך החדר, שבו אלוהים והשטן וקייב, הוא מפרט בזו אחר זו את כל ההזדמנויות שבהן לא היה בטוח אם הוא חוטא או קורבן. בכמה מהסיפורים אלוהים מנצח, בכמה מהם השטן, באף אחד מהם התוצאה היא לא טובה במיוחד בשביל קייב.  "אני לא יודע למה, אני לא יודע איך," הוא מיתמם בשיר השני, "אבל היא לא הילדונת של אף אחד עכשיו."  בחלק מהשירים, כמו "Jangling Jack", שנשמע כמו שיר שמקדים את "Murder Ballads" המאוחר יותר – שיר קצר וחסר משמעות על רצח קצר וחסר משמעות, קשה להבין מה הקשר לשאר השירים ולמה קייב טורח לספר את הסיפור הזה.   חלק מהשירים האחרים,  כמו "Red Right Hand" ו-"Loverman", הם שטניים ואפלים בדיוק כמו שקייב יודע לבצע אותם, והלהקה שמאחוריו מתנדבת לעזור לספר את הסיפור בצורה אפקטיבית במיוחד – עם אורגן האמונד סכיזופרני שברגע אחד מספר סיפור מלודי משלו, וברגע האחר עוטף את הפעמונים שבשיר בכמה צלילים מאיימים, עם תופים שמסייעים לקייב להיכנס לטראנס שלו – באולפן, נשמע, בדיוק כמו בהופעה, ועם בליקסה בלגרד, שטן קטן שלוחש באוזנו של קייב, ובאוזננו שלנו, כשקייב רועם בקולו – "יש שד שמחכה מחוץ לדלת," הוא אומר, וברגלד מוסיף, בשקט, בפינה נסתרת של המרחב הסטריאופוני – "עוד כמה זמן?"

העימות הזה, בין קייב ואלוהים והשטן, בחדר הקטן והאפל הזה שבו שני התאומים הקטנים משתוללים ורצים ושוברים דברים, הולך והופך לקראת סוף האלבום להתמקחות על החיים של קייב.  שלושת השירים האחרונים מרמזים שקייב הוא זה שמפסיד, בסופו של דבר, במיקוח הזה.  "לא יירד גשם יותר," הוא מבין, שלושה שירים מהסוף, "עכשיו כשהילדונת שלי הלכה."  ואחר כך קייב, מבין שהוא הפסיד בקרב על החיים שלו, מתחיל להתמקח על המוות שלו.  הוא רוצה שאנשים ירקעו ברגליהם ויבכו וייללו, הוא רוצה להיות ידוע לשמצה כל כך שמפקד המשטרה ייאנח אנחה של רווחה שכמישהו יספר לו שהוא מת, הוא רוצה שאנשים ישאלו את המורים שלו איזה מין תלמיד הוא היה.  הוא רוצה להיזכר, ולא להיעלם שלוש אמות מתחת לשלג.  כל זה חסר משמעות, בסופו של דבר, ובשיר שחותם את האלבום הוא מתרגם את הסערה שפתחה את האלבום לחצי נחמה – להשלמה עם המצב, הפחות דרמטי ממה שהוא באמת, כמו שהוא באמת.   אלו לא פעמונים שמצלצלים לכאן ולכאן, אלא המטבעות בתוך הכיס שלו, כשהוא פוסע ברחבי העיר, פעם נכנס לתיאטרון רחב ידיים שמקרין לו על מסך את החיים שלו, פעם פוסע לאורך הנהר ומהרהר במשמעות החיים.  "יש זמנים בחיים שבהם אתה לא יכול לקיים את מה שאתה מבטיח," הוא מסכם. "זאת עובדה. זאת האמת הקרה."

ובחדר, בסופו של דבר, נמצאים קייב ואלוהים והשטן, אבל רק אחד ייצא. ונקווה שזה יהיה קייב, טופח על שרוולי החליפה שלו ומנער את האבק ממנה, ממצמץ לעבר השקיעה, מוכן לעוד מאבק.

[אני מתנצל על השימוש הזוועתי במילה "ילדונת" בתרגום לעברית של "baby" במילים של קייב למעלה.  אבל זה היה פתרון קצת יותר טוב – אבל ממש קצת – מלהשאיר את המילה כמו שהיא, "בייבי", שזה מקרה שבו הייתי מצפה שמישהו יירה בי וישליך את הגופה לשלי לאיזשהו נחל מסרטן]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אך הסתיים לו יום כדור הארץ השנה, וב"דיסני" כבר חושבים על מה לעשות ביום כדור הארץ הבא.  ומה טוב יותר מלהחיות את הסדרה הישנה בהנחייתו של וולט דיסני בעצמו שהיתה בטלוויזיה כשהייתי ילד? על המסך הגדול, הם טוענים, זה נראה אחרת לגמרי.

ליאונרד כהן: פרס ניחומים

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

I'm Your Fan

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעטTower of Song לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.

פסקולים – לטובה ולרעה; דיוויד בואי

1. לפני הכל

כחלק מההחלטות לשנה החדשה (אתם מכירים – כל אלה שנעלמות כלא היו אחרי חודשיים שלושה), אני הולך לשפר קצת את הבלוג הזה. אז, כל חודש, אולי אפילו כל שבוע, אני מתכוון להוסיף משהו – מועיל יותר או פחות – באחד מהצדדים של הבלוג הזה, ולקרב אותו בעוד כמה צעדים אל המאה שאנחנו חיים בה.  הישארו מכוונים.  אבל, כמו שאומרים בשביל לבטל את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בלי נדר.

מסתבר שההוצאה המחודשת של האלבום הראשון של אהוד בנאי היתה רק החלוץ בסדרה של הוצאות מחודשות, כולן, אולי לא במקרה, בחברה-שנקראה-פעם-NMC (עכשיו קוראים להם NMC יונייטד. הם כנראה חושבים שהם קבוצת כדורגל).  "פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, גם הוא מתחרה על תואר ראשון המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, חוגג עשרים שנה להיווסדו, ובנוסף להוצאת האלבום מחדש, עם כל מיני תופינים כתוספת, פורטיס גם מופיע – יומיים ברציפות, ועם כל מיני אורחים מיוחדים – כדי לחגוג את האלבום.  וכמו שנאמר באיזשהו מקום, בעוד כמה חודשים, באוגוסט 2008, יהיו חגיגות עשרים שנה ל"סיפורים מהקופסא", מה שדורש לפחות שבוע של הופעות.

לא חדש במיוחד, אבל סתם דוגמא לאיך להכניס משהו מגניב להופעה ולא רק בשביל להכניס אותו:  רובי וויליאמס, שמתחת לכל קליפות הפופ הוא זמר די מעניין, לא הסתיר אף פעם את חיבתו העזה לפרנק סינטרה.  באחת מההופעות שליוו את האלבום "Swing When You're Winning", אוסף של גרסאת כיסוי לשירים של פרנק סינטרה וחבר מרעיו משנות ה-50, הוא מבצע גרסת כיסוי ל-"It Was a Very Good Year", שבה פרנק סינטרה, במילותיו של ארווין דרייק, שר על כמה גיל 17, 21 ו-35 היו שנים טובות בשבילו.  אבל רובי וויליאמס עוד לא בן 35.  מה עושים?  מביאים את פרנק סינטרה שישיר את הבית האחרון בעצמו.

2.  איך להוציא פסקול מוצלח, ואיך לא להוציא פסקול מוצלח – בשני שיעורים פשוטים

אם נדלג לרגע על הוויכוח הפילוסופי, אם פסקול הוא ז'אנר או לא ז'אנר, פסקולים של סרטים הם אחד מהז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי.  מוזיקה, מיותר לציין, היא חלק חשוב מאד מסרט ובמיוחד מהאלמנט הרגשי שבו.  אתם יכולים לעשות ניסוי קצר ופשוט בשביל לראות אם אני צודק:  צפו בקטע שאמור להיות מרגש בסרט כרגיל, ואחר כך ב-mute.  הקו הדק שעובר בין סצינה מרגשת לסצינה מגוחכת הוא המוזיקה שהבמאי (או ה-music supervisor) בוחר להשתמש בה בקטע.  יש כמה במאים – קמרון קרואו, למשל (שאחד מהחלקים הכי טובים בסרט האחרון שלו, "Elizabethtown", הוא הקטע שבו הגיבור הראשי מאזין למיקסטייפ שהקליטה בשבילו הגיבורה הראשית ובו שיר רלוונטי לכל מקום שהוא עובר בו בנסיעה שלו חזרה הביתה מהעיירה הניו-אינגלנדית שהיה בה), או רוברט אלטמן (שהסרט האחרון שלו, "A Prairie Home Companion", מבוסס על תכנית רדיו ארוכת שנים שמשודרת מסיינט פול ועוסקת בין השאר במוזיקה אמריקנית שורשית) – שמייחסים חשיבות מיוחדת למוזיקה בסרטים שלהם, ולפסקולים שלהם יש בדרך כלל חשיבות מיוחדת כשהם יוצאים.  יש סרטים אחרים, שבהם הפסקול הוא עוד תירוץ לשים תמונות מהסרט על העטיפה ולמכור עוד משהו שקשור לסרט – בדרך כלל אלו סרטים צבעוניים והוליוודיים יותר.  כאן אני הולך לדבר על אחד כזה ואחד כזה.

עוד אחד מהבמאים מהזן הראשון הוא ווים וונדרס – הסרט הראשון שלו, "מלאכים בשמי ברלין", הציג את ניק קייב והזרעים הרעים וגם את Crime and the City Solution, לא רק כנציגים נכבדים בפסקול, אלא גם כמשתתפים בסרט.  את הסצינה הכי יפה, הסוגרת את סרטו המשותף עם מיכאלנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה שיר של ה-Passengers – שהם U2 ביחד עם בריאן אינו – "Your Blue Room", שהוא השיר היחיד, מתוך השירים באלבום שהקליטו שכולל שירים מסרטים שלא קיימים, שלקוח מסרט אמיתי.  בשביל סרטו "מלון מיליון הדולר" הוא דאג ש-U2 יקליטו שיר שכתב סלמן רושדי.  וגם הפסקול לסרטו "עד סוף העולם", שההשראה לשם שלו היתה או לא היתה שיר שהקליטו U2 באלבום "Achtung Baby" ב-1992, מכיל כמות נכבדת של אמנים שמבצעים שירים, ברובם במיוחד בשביל הפסקול ובהקשר ישיר לסרט.

Until the End of the World

את עיקר המוזיקה האינסטרומנטלית בסרט, ששלושה נציגים שלה אפשר למצוא בפסקול, הלחין גראם ראוול, מלחין של יותר סרטים מכדי לציין כמה מהם, חלק מהם בשיתוף עם מלחינים אחרים.  כאן הוא בחר לתאר באמצעות צ'לו את המדבר האוסטרלי רחב הידיים ואת הצחיחות הפנימית של הדמות שמשחק וויליאם הארט.   בין הקטע הפותח והקטע הסוגר שבאלבום אפשר למצוא עוד הרבה שירים שמנסים למפות את המרחב הזה בצורה מוזיקלית – גם ניק קייב והזרעים הרעים, וגם Crime and the City Solution חוזרים כאן לשירותו של ווים וונדרס – האחרונה בשיר אפל ואורבני, כמעט מנוגד לחלוטין לרוב המטען הוויזואלי של הסרט, בשם "The Adversary";  למשל דפש מוד, בשיר מאד לא אופייני להם – קטע מורבידי, אפל ואקוסטי לגמרי בשם "Death's Door"; למשל, REM בשיר שנלקח מתוך ההקלטות לאלבום "Out of Time" (וגם הוא מארח את קייט פירסון מה-B52's) אבל לא נכנס לאלבום – "Don't talk to me about being alone", הם שרים שם, בשורה שמייצגת בצורה מאד נאמנה את רוח הסרט.  לא כל השירים שם נשמעים כאילו נכתבו במיוחד בשביל הסרט – כמה מהשמות הצפויים בפסקולי סרטים – דניאל לנואה, טי בון ברנט (שהוא האחראי העיקרי לפסקול של "O Brother, Where Art Thou?"), אלביס קוסטלו (בקול הפסקולים הרועד שלו) – מופיעים כאן, וגם כמה שמות מפתיעים, זכר מהפוסט פאנק של שנות ה-80.  לו ריד, פטי סמית', Talking Heads, מרחפים מעלינו כחלק מהזכרון העמום של הסרט ולא משאירים את חותמם.  U2 הם אלו שסוגרים את החלק האסוף באלבום בשיר שהוקלט, ויצא, לפני שהפסקול נערך, ואחריהם רק קטע קצר, אינסטרומנטלי, של מיתרים וחליל שחותם את האלבום.

כל השירים באלבום, גם אם יש ביניהם פערים מסוימים של קשר יותר ופחות הדוק לסרט, מייצגים דרך אחת של עריכת פסקולים – הדרך המאפשרת דמיון של סרט אלטרנטיבי, אם לא ראיתם את הסרט המיוצג.  פסקול טוב אמור לתת לנו הרגשה שאנחנו יודעים על מה הסרט – אם לא את העלילה המדויקת, דבר שקשה לשרטט באמצעות פסקול, את הנופך של הסרט – ההילה שעוטפת את כל מה שמצולם בסרט אמורה להשתקף במוזיקה שממלאת את החללים שבו.  ווים וונדרס הוא אחד מהאנשים שיודעים את זה היטב, והוא גם משתמש במוזיקה במהלך צילומי הסרט כדי להשפיע על המשחק והצילום של הסצינות.  המוזיקה משפיעה על הסרט, ובתמורה, הסרט משפיע על המוזיקה.

יש פסקולים אחרים, שנאספים באותו הלך מחשבה, אך התוצאה שלהם היא אחרת לגמרי.  בדרך כלל, מדובר בפסקולים לסרטים יותר מצליחים, יותר נוצצים, שנכתבו מראש בשביל להיות משהו שיאגור רווחים גדולים וייעלם, סרט שלא ישאיר הרבה מקום למחשבה אצל הצופים, ממתק צלולוידי.  ברוב המקרים השירים שמלווים את הסרט משמשים כעוד חומר לקידום מכירות הסרט – הקליפים מכילים קטעים מהסרט והפסקול מיועד לאסוף עוד כסף לקופות האולפנים.  יש פסקולים שהם קיצוניים בחוסר הקשר שלהם לסרט (אות האזהרה מופיע, בדרך כלל, בכיתוב המלווה את שם הפסקול: "Music from and inspired by" ) – הפסקול של "גודזילה", למשל, על אף שהוא מכיל את "No Shelter" המצוין של Rage Against the Machine ועוד כמה פנינים, מכיל בדיוק שלושה שירים שהיו בסרט.  מתוך שמונה עשר בפסקול.  בפסקול של החלק הראשון של "משימה בלתי אפשרית" מסומן כל שיר שלא היה באמת בסרט בכוכבית.  יש שם הרבה מאד כוכביות.

סרטים אחרים מצליחים לעשות עבודה לא רעה גם כשלא כל השירים מופיעים בסרט.  קחו לדוגמא, את Batman Foreverהפסקול של "באטמן לנצח".  הסרט השלישי בסדרה שהסרט הרביעי בה היה כל כך גרוע, שהיו צריכים להתחיל את הסדרה מהתחלה, מראה ניצנים לסיבה שהסרט הרביעי יהיה כל כך גרוע בגללה, אבל עדיין משאיר אלמנטים מסוימים של כיף בתוכו.  במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.  המוזיקה שבפסקול, לעומת זאת, לוקחת את עצמה מאד ברצינות.  ואולי טוב שכך. על אף שרק שלושה מהשירים בפסקול מופיעים ממש בסרט (אחד מהם לא נראה כאילו הוא קשור בשום צורה לסרט), נראה כאילו כל האמנים קיבלו איזשהו רעיון לגבי מה הולכת להיות העלילה של הסרט, וכתבו שירים בהתאם.  יש כאן כמה אמנים חופפים ל"עד סוף העולם" – בעיקר אמנים שמודעים לכוחו של שיר בסרט, ואוהבים לתרום משהו משלהם לסרטים בלי שיהיה לו קשר לעבודה המוזיקלית הרגילה שלהם.  ניק קייב והזרעים הרעים תורמים לכאן את "There is a Light",  עוד שיר שכתב ניק קייב במהלך הקורס בהתכתבות לכתיבת מילים לשירים אצל שלמה ארצי (אבל המוזיקה בו נפלאה).  U2 תורמים את "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me" שהיה שיר הנושא של הסרט ולווה בקליפ שעושה שימוש נפלא בנגינת רביעיית המיתרים כמייצג מוזיקלי לעטלפים.   בין האמנים האחרים אפשר למצוא את האסכולה של "פסקול זו סיבה מצוינת לעשות גרסת כיסוי לשיר שלא ממש קשור לסרט" –  מייקל האצ'נס, בסיוע של גאווין פריידיי ומוריס סיזאר, שני אמנים מנוסים ביצירת פסקולים, עושה גרסת כיסוי ל-"The Passenger" של איגי פופ, Massive Attack בסיוע טרייסי ת'ורן, עושים גרסת כיסוי ל-"The Hunter Gets Captured by the Game" של סמוקי רובינסון, Offspring עושים גרסת כיסוי ל-"Smash it Up" של ה-Damned.    יש כאן כמה שירים שלא נראים כאילו הם מוצאים את מקומם בפסקול, ובכל זאת טוב שהם כאן – ה-Flaming Lips, למשל, בשיר שמשקף את הלך הרוח של הדמות שמשחק ג'ים קארי, לפני שהוא הופך לאיש החידות, או Sunny Day Real Estate, או פי ג'יי הארווי, או Mazzy Star.   ויש כאן אמנים, שעושה רושם שאפשר למצוא בעיקר בפסקולים, ואם לא בפסקולים בשידורי פרומו לתכניות טלוויזיה, והשירים שלהם רק מרוממים את רוחי כשאני רואה אותם בכל מקום – אדי רידר, למשל, שהיא זמרת נפלאה ולא מוערכת מספיק, וה-Devlins, שגם הם להקה מצוינת (והיו אחראים על השיר המתנגן בפרומו לשידורי העונה הראשונה של "הכל דבש").  כל השירים האלה גם הם משקפים, במידה מסוימת, את האווירה של הסרט, על אף שרובם לא קשורים אליו במיוחד.  לפעמים גם זאת סיבה טובה לפסקול – להמשיך את רוח הסרט במדיום אחר.

3.    דיוויד בואי – מנקודה א' לנקודה ב'

Station to Station

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי.  הפעם זה "Station to Station", מעין מיני אלבום שחוצץ בין תקופת מוזיקת הנשמה הקצרה לשלישיית אלבומי ברלין.  הנה עשרה דברים, מעניינים יותר ופחות, על האלבום הזה:

1 האלבום "Station to Station" הציג את ה"דמות" האחרונה של דיוויד בואי, הרוזן הרזה והלבן – דמות של אריסטוקרט בריטי משנות השלושים.  יבש, בריטי ופשיסטי – דמות שהושפעה במידה מסוימת מהדמות ששיחק בואי בסרט הראשון שהשתתף בו, "האיש שנפל אל כדור הארץ" של ניקולס רוג.  הדמות הזו נשארה, בעיקר בפורמט הוויזואלי שלה, גם באלבום הבא, "Low".   הרוזן הרזה והלבן גם היה מיועד להציג כלפי חוץ את מה שעבר על בואי מבפנים באותה תקופה – משבר פסיכיאטרי שהיה תוצאה של צריכה "אסטרונומית" של סמים, כדבריו.  לטענת אנשים שהיו מעורבים בהפקת הסרט, דיוויד בואי לא היה צריך לשחק את הדמות של ג'רום ניוטון, אלא רק להיות עצמו.

2 דיוויד בואי הסכים לשחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" מתוך הבנה שהוא הולך גם לכתוב את המוזיקה לסרט, אבל הבמאי החליט לא להשתמש במוזיקה בסופו של דבר.  מי שכן כתב את המוזיקה היה פול באקמסטר, שכתב גם את המוזיקה ל"12 קופים" (אם כי לא את קטע האקורדיון שהוא מוטיב מרכזי בסרט – שנכתב ומנוגן על ידי אסטור פיאזולה).

3 השיר הפותח, "Station to Station", היה תוצאה של ההשפעה של להקות הרוק הגרמני – Can, Faust, Neu!, והלהקות האלקטרוניות הראשונות, כמו Kraftwerk, שבואי האזין להן באותה תקופה.  Kraftwerk עצמם החזירו לדיוויד בואי את המחווה בשיר "Trans-Europe Express", שמכיל את המילים "Station to Station…Meeting Iggy Pop and David Bowie".   זה גם השיר הכי ארוך שדיוויד בואי אי פעם הקליט – הוא נמשך קצת יותר מעשר דקות.

4 העטיפה המקורית של האלבום, על אף שהיא מאד דומה, היא לא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על האלבום.  במקור, דיוויד בואי התנגד להדפסת העטיפה בצבע בטענה שה"שמיים נראים מלאכותיים".  העטיפה הודפסה, אם כן, בשחור ולבן.  בהוצאה המחודשת של האלבום בשנות ה-90, הוחזרו לו הצבעים, בתמונה שהיא סטיל מתוך הסרט בו השתתף בואי.  השמיים המלאכותיים מופיעים במלוא הדרם באלבום הבא, "Low".

5 את השיר "Golden Years" דיוויד בואי הציע לאלביס פרסלי.  פרסלי סירב לשיר אותו, ובואי החליט לשיר אותו בעצמו ולהכניס אותו לאלבום הזה.

6 במסורת שהתחיל בואי כבר באלבומים הראשונים שלו ודי דבק בה במהלך השנים, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי – הפעם לשיר ששר ג'וני מאת'יס, "Wild is the Wind", שלקוח גם הוא מסרט באותו השם.   דיוויד בואי החליט לבצע גרסה משלו לשיר אחרי ששמע גרסה של נינה סימון.  על אף שהשיר הוא קרוב לוודאי המצליח והמוכר ביותר באלבום, הוא יצא כסינגל רק חמש שנים אחרי שהאלבום יצא.

7 בשיר "Word on a Wing" מנגן בקלידים רוי ביטאן, שהוא בדרך כלל חלק מה-E Street Band.

8 דיוויד בואי טוען, שבעקבות ההתמכרות הקשה שלו לסמים באותה תקופה, הוא לא זוכר שום פרט מההקלטות לאלבום הזה.  הוא אומר שהוא יודע שהאלבום הוקלט בלוס אנג'לס רק מפני שהוא קרא את זה באיזשהו ספר.

9 השיר "TVC15" נכתב בהשפעה של קטע מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" שבו השתתף בואי, בו הדמות שהוא משחק בסרט, ג'רום ניוטון, בוהה בקיר מלא במסכי טלוויזיה.  אותה הסצינה השפיעה גם על קטע קבוע בסיבוב ההופעות שבעקבות "Achtung Baby" של U2.    המילים, אומרים, מדברות על מקרה שבו הטלוויזיה אוכלת את החברה של איגי פופ באותם זמנים.   יכול להיות שזאת מטאפורה.  בהתחשב בעובדה שזו היתה התקופה ההיא בקליפורניה, יכול להיות גם שלא.

10 ב-2002, המגזין Rolling Stone בחר את האלבום כאלבום הכי טוב של בואי בשנות ה-70.  תואר מאד משמעותי בהתחשב בעובדה שגם "Low", "Heroes" ו-"Lodger" יצאו באותו עשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא,  שיהיה שבוע של היזון חיובי.

עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים; דיוויד בואי

1. עשרה רגעים מוזיקליים בלתי צפויים של אמנים
סתם, בלי קשר לשום דבר אחר, בא לי להכין רשימה של עשרה רגעים מוזיקליים – נאמר, עשרה שירים, אבל לא נתחייב שזה תמיד יקרה – מפתיעים בחייה של להקה. או אמן. מה אומר מפתיעים? מה שאני מתכוון להביא פה, הם עשרה רגעים, שלדעתי, מסמלים או שינוי בהלך הרוח היצירתי של אמן או להקה, או איזשהו יוצא דופן מטורף שלא חזרו אליו. בכל אופן – הנה, חמישה כאן וחמישה בשבוע הבא:

1 Blur – No Distance Left to Run

13, האלבום השישי של Blur, הוא לאורכו ולרוחבו רגע די מפתיע. אחרי ארבעה אלבומים שהלהקה התעקשה להיות בהם להקת בריט פופ קוקנית מלונדון, ועוד אלבום אחד שבו הלהקה התעקשה להיות Pavement, הגיע האלבום הזה שבו, כנראה, נמאס להם. הם החליטו פשוט לקחת את הדברים שהשפיעו באותו הזמן על שני האנשים המוכשרים שמובילים את הלהקה, ולכתוב לפיהם. אבל משום מה, רוב השירים באלבום עדיין נשמעים קצת כאילו שהם מנסים להוכיח משהו למישהו. מצד שני, מגיע השיר הלפני אחרון הזה (אחרון, אם לא מחשיבים את קטע הפסקול-לסרט-פורנו-משנות-ה-70 המסורתי, ש-Blur מתעקשים לא להיפרד ממנו, שמסיים את האלבום), והוא כל כך פשוט וכל כך יפה שהוא מצליח להעביר את כל הכאב של מי שכתב אותו למאזין, בבת אחת. השיר הזה, לדעתי, הוא הניצן של כל מה שיצמח אחר כך (למרבה הצער, לא בתוך הלהקה) מהכשרונות של שני האנשים האלה. זה הרגע שבו הם הפסיקו להיות להקה שמתיימרת להיות משהו והפכו להיות להקה שאומרת משהו.

2 Led Zeppelin – D'yer Mak'er

ואם כבר מדברים על להקה שמתיימרת… עם כל העובדה שזו אחת מהלהקות הגדולות בהסטוריה של הרוק, ללא ספק, ועם הווירטואוזיות של ארבעת האנשים האלה, בכל זאת… בואו נאמר רק שקרוב לוודאי ש"ספיינאל טאפ" שאבו מהם הרבה השראה. אז אחרי ארבעה אלבומים בלי שם אבל עם הרבה פומפוזיות וסימבוליזם בכל מיני כיוונים, לד זפלין הוציאו את האלבום הזה. הוא נפתח לפי הנוסחה – "The Song Remains the Same" הוא ארוך, ומפותל, ופומפוזי כמו שרק הם יודעים לעשות אותו, ואחריו מגיעים "The Rain Song", "Over the Hills and Far Away" שממשיכים את המסורת. מדי פעם, הם מפתיעים באלבום הזה עם שירים שהם ממוקדים ומלאים בווירטואוזיות וכשרון ורגש בדיוק כמו השירים הארוכים יותר, אבל לקראת סוף האלבום, מגיעות שתי הפתעות. הראשונה – "The Crunge" – שאני מעדיף לקרוא לה "The Cringe" – היא לד זפלין מנסים לעשות פאנק בפ' רפה. התוצאות הן בדיוק כמו שניחשתם. ומיד אחר כך – שיר רגאיי. לד זפלין. רגאיי. מצד שני, כשנפטרים מהדחפים הלעגניים, זה שיר בכלל לא רע. הוא עשוי בדיוק כמו ששיר של להקה ווירטואוזית ופומפוזית נשמע, כשהם מחליטים להשיל מהם את השכבות האלה ופשוט לנגן משהו שבא להם לנגן, בשביל הכיף. אני לא יודע אם היתה כוונה מראש להקליט את השיר הזה, או שזה סתם משהו שהם השתעשעו בו בהפסקה בין הקלטה להקלטה שנתפס על הסליל והמפיק החליט להישאר, אבל טוב שהוא נמצא על האלבום. וזה רק גורם לי להעריך את הלהקה הזאת יותר – גם כשהם עושים שטויות, הם עושים את זה כל כך טוב.

3 Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads

כן, כל האלבום. האמת היא, שזו לא באמת הפתעה שניק קייב יבחר לכתוב אלבום שלם של שירים על רצח (או, יותר נכון, שירים על רצח ושיר של בוב דילן), אבל זה קצת כמו איזשהו בחור שקט, שגר לבד ואף אחד לא מכיר, שהשכנים פתאם מגלים שהוא רוצח סדרתי אכזרי – כמות הזעם והרשע הטהור שאגורים באלבום הזה הן די מפתיעות. מצד שני, בסך הכל אלבום של שירי רצח. כאלה קורים כל יום. מצד שלישי, יש שם את "O'Mally's Bar", יצירה מפחידה של 17 דקות, אולי השיר הכי ארוך שמישהו כתב אי פעם על רצח המוני.

4 Jeff Buckley – Everybody Here Wants You

זה, נדמה לי, הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום השני של ג'ף באקלי, שהוא בעצם כל מה שנשאר מההכנות לאלבום הבא שלו. הוא מת לפני שהספיק לסיים את האלבום ולעולם לא נוכל לדעת אם השירים שבאלבום הזה הם מה שהיה אמור להיות באלבום או השבבים שנשארים אחרי שמגלפים את פסל העץ. גם קליפ יש לשיר הזה, וג'ף באקלי, שמת מזמן כשהשקליפ הזה צולם, מופיע בו באדים מקליפים אחרים. והשיר, וגם הקליפ, עושים בעצם סוג של עוול לסיבה שבגללה האיש הפך לסוג של אגדה אחרי אלבום אחד בלבד. זה בעצם שיר פופ די פשוט, עירום מכל המרקמים והפיתולים המלודיים המסובכים שמעטרים בדרך כלל שירים של באקלי, ואולי בזה היופי שלו. רק הקול של באקלי, והמילים, מקבלים את מרכז הבמה כאן. ובשיר שהוא מסע של שכנוע, אולי בעצם זה העיקר.

5 R.E.M. – Shiny Happy People

הנה הוכחה ניצחת לכך שלא כל הרגעים המפתיעים הם הפתעות טובות. Out of Time היה נקודת דרך משמעותית מהרבה בחינות – בשביל R.E.M., זה היה האלבום הראשון שבאמת הקפיץ אותם למגה-כוכבות-עולמית, ובמדינה קטנה במזרח התיכון, שיר אחד מהאלבום הזה הגיע למקום גבוה מאד במצעד, לפני כל שאר העולם, ואפילו גרם ללהקה להקדיש את השיר לישראל כשהם ביצעו אותו בהופעה האחת שלהם כאן, ב-1995 (עם חימום של להקה בריטית לא מאד מוכרת שבדיוק הוציאה את האלבום השני שלה). בשביל עולם המוזיקה – שגילה להקה שעד עכשיו היתה במרכז השוליים פתאום יכלה לזכות בכבוד שהם ראויים לו. ובשבילי – ש-"Low" גילה לי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. אבל גם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה (טוב, אני מעגל שנתיים קדימה), עדיין קשה לי להתמודד עם "Shiny Happy People". אני יכול לנחש שזאת נקודה כואבת להרבה אנשים שאוהבים את האלבום הזה, ואת REM בכלל. בתור נקודה מאנית אחת בתוך האלבום המאד דיפרסיבי הזה, השיר הזה די חורק, מכל מקום שלא תרצו להסתכל עליו. אפילו פיטר באק, הגיטריסט של הלהקה שעושה רושם שהצביע נגד כשהחליטו להכניס את השיר לאלבום, לא נראה מרוצה במיוחד בקליפ של השיר, ובטח לא כשהחליט מי שהחליט לקחת צעד אחד קדימה ולהפוך את השיר ל"Shiny Happy Monsters", כולל בובות של רחוב סומסום. מצד שני, להוסיף יצירים של ג'ים הנסון לקליפ של שיר זה אף פעם לא דבר רע. תשאלו את דיוויד בואי.

ואם כבר סיימנו בדיוויד בואי…

2. דיוויד בואי, פעם חמישית

הגיע הזמן לאלבום החמישי בפרויקט ההקשבה שלי, וזה אחד מהאלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי – אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט, או, כמו שדיוויד בואי מעדיף לקרוא לו, "זיגי סטארדסט באמריקה" – Aladdin Sane. הנה עשר עובדות מעניינות וחשובות, יותר או פחות, על האלבום:

1 שם האלבום הוא, כמובן, משחק מילים על "A Lad Insane". אחת מהאלטרנטיבות לשם היתה "Aladdin Vein", שהוא משחק מילים משולש – גם ההתיחסות לסמים באמצעות השימוש במילה "ווריד", וגם "A Lad in Vein" – בחור לשווא.

2 האלבום הוקלט במהלך חודש, בזמן הפנוי שהיה לבואי ולעכבישים בין חלק אחד של מסע ההופעות שבעקבות האלבום הקודם, לחלק הבא. רוב האלבום נכתב במהלך החלק האמריקני של מסע ההופעות. בגלל שחברת התקליטים (RCA) היתה כל כך להוטה להוציא את האלבום כדי שיספוג קצת מהיסטריית הקניה של האלבום הקודם, טוענים שהמיקסים של חלק מהשירים לא מוצלחים כל כך, וכלים מרכזיים בהם, כמו גם הקול של בואי, נבלעים בתוך המיקס בחלק מהשירים.

3 שיר הנושא מושפע חלקית מספר של אוולין וו, שעלילתו עסקה בקבוצה של אנשים לפני מלחמה גדולה. השנים המצוינות בסוגריים אחרי שם השיר בעטיפת האלבום הן השנים שלפני מלחמות העולם הראשונה והשניה, והצעה למלחמת עולם שלישית בשנות השבעים.

4 על עטיפת האלבום המקורי אפשר לראות, לצד שמות השירים (פרט ל-"Let's Spend the Night Together", כמובן), את המקומות שבהם נכתבו השירים. כמעט כולם בארה"ב, למעט שיר הנושא שנכתב באונייה בדרך חזרה לאנגליה בסיום החלק האמריקני של סיבוב ההופעות, והשיר הסוגר שנכתב בלונדון.

5 השיר הסוגר, "Lady Grinning Soul" [שהוא אולי אחד השירים הכי יפים של דיוויד בואי ובעיקר בזכות מייק גרסון], נכתב על זמרת שדיוויד בואי הכיר באופן אינטימי, או לא, בשם קלאודיה ליניאר. גם חברי ה-Rolling Stones הכירו אותה, באופן אינטימי, או לא, והם כתבו עליה שיר אחר – "Brown Sugar".

6 הדפסת עטיפת האלבום היתה כל כך מורכבת (היא כללה שבעה צבעים!), שלא היה ניתן לבצע אותה באנגליה באותו הזמן, וחברת התקליטים שלחה את האלבומים להיות מודפסים בשווייץ

7 השיר "Drive In Saturday" הוצע במקור ל-Mott the Hoople, כדי שיוכל להיות הסינגל השני שיבוא בעקבות הצלחת "All the Young Dudes", שבואי כתב בשביל הלהקה בשביל למנוע מהם להתפרק. חברי הלהקה העדיפו לוותר על השיר הזה ולבחור שיר אחר במקום.

8 המילים של "Panic in Detroit" נכתבו בהשראת סיפורים שסיפר לבואי איגי פופ על נעוריו במישיגן. המוזיקה תוארה כ"גרסת סלסה למקצבים של בו דידלי", וגם שאבה קצת השראה, לדעתי מ"Sympathy for the Devil" של ה-Rolling Stones.

9 "The Prettiest Star" הוקלט במקור ב-1970 בתור סינגל שני אפשרי אחרי "Space Oddity", עם מארק בולן בגיטרה. באופן אירוני, הגרסה שהוקלטה מחדש כדי להיכלל באלבום הזה נשמעת הרבה יותר גלאמית מזו שהוקלטה במקור. השיר נכתב, במקור, כהצעת הנישואים לאנג'י בואי, שגם לה ה-Rolling Stones הקדישו שיר. רק אני מזהה פה איזו תבנית שחוזרת?

10 ב-1993, כשדיוויד בואי הוציא את "Black Tie, White Noise", מגזין Q החליט לערוך איתו ראיון דווקא על העבר שלו – בעיקר על תקופת זיגי סטארדסט. הם בחרו לעטר את העטיפה של אותו האלבום בתמונה יוצאת דופן – בואי במראה המהוקצע של דמות נגן הג'אז שהוא עטה עליו באלבום הזה, עם הברק המפורסם מעטיפת "Aladdin Sane". התמונה, כמובן, לא צולמה כך. דיוויד בואי צולם כרגיל, והברק הוסף על ידי חברת תוכנה שהמגזין שכר, שהצליחה להוסיף תמונת מחשב כל כך משכנעת של הברק, שהרבה קוראים כתבו ושאלו איך המגזין הצליח לשכנע את בואי, שידוע בסירובו – לפעמים – להביט אחורה לא בזעם, לעשות את זה. גם דיוויד בעצמו שלח הודעה לעורך ואמר שזה היה "חצוף" – אבל אני בטוח שהוא קיבל את זה ברוח טובה.

[דרך אגב, עברתי פה כבר חמישה אלבומים והצלחתי ליצור בכם את האשליה שעשיתי תחקיר מקיף על דיוויד בואי ואני יודע את כל הדברים האלה בעצמי. אז לא. אני נעזר בוויקיפדיה, כמובן, וגם, בין השאר, בשני אתרים נפלאים על דיוויד בואי – Five Years ו-Teenage Wildlife]

זה הכל להשבוע. והנה, באדיבותו של גיאחה, דרך נפלאה להעביר את הזמן בצורה לא פרודוקטיבית בזמן שאתם צריכים ללמוד – ככה זה לחיות בסרט.