The gospel according to whom

1. עשרה רגעים מוזיקליים בלתי צפויים של אמנים
סתם, בלי קשר לשום דבר אחר, בא לי להכין רשימה של עשרה רגעים מוזיקליים – נאמר, עשרה שירים, אבל לא נתחייב שזה תמיד יקרה – מפתיעים בחייה של להקה. או אמן. מה אומר מפתיעים? מה שאני מתכוון להביא פה, הם עשרה רגעים, שלדעתי, מסמלים או שינוי בהלך הרוח היצירתי של אמן או להקה, או איזשהו יוצא דופן מטורף שלא חזרו אליו. בכל אופן – הנה, חמישה כאן וחמישה בשבוע הבא:

1 Blur – No Distance Left to Run

13, האלבום השישי של Blur, הוא לאורכו ולרוחבו רגע די מפתיע. אחרי ארבעה אלבומים שהלהקה התעקשה להיות בהם להקת בריט פופ קוקנית מלונדון, ועוד אלבום אחד שבו הלהקה התעקשה להיות Pavement, הגיע האלבום הזה שבו, כנראה, נמאס להם. הם החליטו פשוט לקחת את הדברים שהשפיעו באותו הזמן על שני האנשים המוכשרים שמובילים את הלהקה, ולכתוב לפיהם. אבל משום מה, רוב השירים באלבום עדיין נשמעים קצת כאילו שהם מנסים להוכיח משהו למישהו. מצד שני, מגיע השיר הלפני אחרון הזה (אחרון, אם לא מחשיבים את קטע הפסקול-לסרט-פורנו-משנות-ה-70 המסורתי, ש-Blur מתעקשים לא להיפרד ממנו, שמסיים את האלבום), והוא כל כך פשוט וכל כך יפה שהוא מצליח להעביר את כל הכאב של מי שכתב אותו למאזין, בבת אחת. השיר הזה, לדעתי, הוא הניצן של כל מה שיצמח אחר כך (למרבה הצער, לא בתוך הלהקה) מהכשרונות של שני האנשים האלה. זה הרגע שבו הם הפסיקו להיות להקה שמתיימרת להיות משהו והפכו להיות להקה שאומרת משהו.

2 Led Zeppelin – D'yer Mak'er

ואם כבר מדברים על להקה שמתיימרת… עם כל העובדה שזו אחת מהלהקות הגדולות בהסטוריה של הרוק, ללא ספק, ועם הווירטואוזיות של ארבעת האנשים האלה, בכל זאת… בואו נאמר רק שקרוב לוודאי ש"ספיינאל טאפ" שאבו מהם הרבה השראה. אז אחרי ארבעה אלבומים בלי שם אבל עם הרבה פומפוזיות וסימבוליזם בכל מיני כיוונים, לד זפלין הוציאו את האלבום הזה. הוא נפתח לפי הנוסחה – "The Song Remains the Same" הוא ארוך, ומפותל, ופומפוזי כמו שרק הם יודעים לעשות אותו, ואחריו מגיעים "The Rain Song", "Over the Hills and Far Away" שממשיכים את המסורת. מדי פעם, הם מפתיעים באלבום הזה עם שירים שהם ממוקדים ומלאים בווירטואוזיות וכשרון ורגש בדיוק כמו השירים הארוכים יותר, אבל לקראת סוף האלבום, מגיעות שתי הפתעות. הראשונה – "The Crunge" – שאני מעדיף לקרוא לה "The Cringe" – היא לד זפלין מנסים לעשות פאנק בפ' רפה. התוצאות הן בדיוק כמו שניחשתם. ומיד אחר כך – שיר רגאיי. לד זפלין. רגאיי. מצד שני, כשנפטרים מהדחפים הלעגניים, זה שיר בכלל לא רע. הוא עשוי בדיוק כמו ששיר של להקה ווירטואוזית ופומפוזית נשמע, כשהם מחליטים להשיל מהם את השכבות האלה ופשוט לנגן משהו שבא להם לנגן, בשביל הכיף. אני לא יודע אם היתה כוונה מראש להקליט את השיר הזה, או שזה סתם משהו שהם השתעשעו בו בהפסקה בין הקלטה להקלטה שנתפס על הסליל והמפיק החליט להישאר, אבל טוב שהוא נמצא על האלבום. וזה רק גורם לי להעריך את הלהקה הזאת יותר – גם כשהם עושים שטויות, הם עושים את זה כל כך טוב.

3 Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads

כן, כל האלבום. האמת היא, שזו לא באמת הפתעה שניק קייב יבחר לכתוב אלבום שלם של שירים על רצח (או, יותר נכון, שירים על רצח ושיר של בוב דילן), אבל זה קצת כמו איזשהו בחור שקט, שגר לבד ואף אחד לא מכיר, שהשכנים פתאם מגלים שהוא רוצח סדרתי אכזרי – כמות הזעם והרשע הטהור שאגורים באלבום הזה הן די מפתיעות. מצד שני, בסך הכל אלבום של שירי רצח. כאלה קורים כל יום. מצד שלישי, יש שם את "O'Mally's Bar", יצירה מפחידה של 17 דקות, אולי השיר הכי ארוך שמישהו כתב אי פעם על רצח המוני.

4 Jeff Buckley – Everybody Here Wants You

זה, נדמה לי, הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום השני של ג'ף באקלי, שהוא בעצם כל מה שנשאר מההכנות לאלבום הבא שלו. הוא מת לפני שהספיק לסיים את האלבום ולעולם לא נוכל לדעת אם השירים שבאלבום הזה הם מה שהיה אמור להיות באלבום או השבבים שנשארים אחרי שמגלפים את פסל העץ. גם קליפ יש לשיר הזה, וג'ף באקלי, שמת מזמן כשהשקליפ הזה צולם, מופיע בו באדים מקליפים אחרים. והשיר, וגם הקליפ, עושים בעצם סוג של עוול לסיבה שבגללה האיש הפך לסוג של אגדה אחרי אלבום אחד בלבד. זה בעצם שיר פופ די פשוט, עירום מכל המרקמים והפיתולים המלודיים המסובכים שמעטרים בדרך כלל שירים של באקלי, ואולי בזה היופי שלו. רק הקול של באקלי, והמילים, מקבלים את מרכז הבמה כאן. ובשיר שהוא מסע של שכנוע, אולי בעצם זה העיקר.

5 R.E.M. – Shiny Happy People

הנה הוכחה ניצחת לכך שלא כל הרגעים המפתיעים הם הפתעות טובות. Out of Time היה נקודת דרך משמעותית מהרבה בחינות – בשביל R.E.M., זה היה האלבום הראשון שבאמת הקפיץ אותם למגה-כוכבות-עולמית, ובמדינה קטנה במזרח התיכון, שיר אחד מהאלבום הזה הגיע למקום גבוה מאד במצעד, לפני כל שאר העולם, ואפילו גרם ללהקה להקדיש את השיר לישראל כשהם ביצעו אותו בהופעה האחת שלהם כאן, ב-1995 (עם חימום של להקה בריטית לא מאד מוכרת שבדיוק הוציאה את האלבום השני שלה). בשביל עולם המוזיקה – שגילה להקה שעד עכשיו היתה במרכז השוליים פתאום יכלה לזכות בכבוד שהם ראויים לו. ובשבילי – ש-"Low" גילה לי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. אבל גם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה (טוב, אני מעגל שנתיים קדימה), עדיין קשה לי להתמודד עם "Shiny Happy People". אני יכול לנחש שזאת נקודה כואבת להרבה אנשים שאוהבים את האלבום הזה, ואת REM בכלל. בתור נקודה מאנית אחת בתוך האלבום המאד דיפרסיבי הזה, השיר הזה די חורק, מכל מקום שלא תרצו להסתכל עליו. אפילו פיטר באק, הגיטריסט של הלהקה שעושה רושם שהצביע נגד כשהחליטו להכניס את השיר לאלבום, לא נראה מרוצה במיוחד בקליפ של השיר, ובטח לא כשהחליט מי שהחליט לקחת צעד אחד קדימה ולהפוך את השיר ל"Shiny Happy Monsters", כולל בובות של רחוב סומסום. מצד שני, להוסיף יצירים של ג'ים הנסון לקליפ של שיר זה אף פעם לא דבר רע. תשאלו את דיוויד בואי.

ואם כבר סיימנו בדיוויד בואי…

2. דיוויד בואי, פעם חמישית

הגיע הזמן לאלבום החמישי בפרויקט ההקשבה שלי, וזה אחד מהאלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי – אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט, או, כמו שדיוויד בואי מעדיף לקרוא לו, "זיגי סטארדסט באמריקה" – Aladdin Sane. הנה עשר עובדות מעניינות וחשובות, יותר או פחות, על האלבום:

1 שם האלבום הוא, כמובן, משחק מילים על "A Lad Insane". אחת מהאלטרנטיבות לשם היתה "Aladdin Vein", שהוא משחק מילים משולש – גם ההתיחסות לסמים באמצעות השימוש במילה "ווריד", וגם "A Lad in Vein" – בחור לשווא.

2 האלבום הוקלט במהלך חודש, בזמן הפנוי שהיה לבואי ולעכבישים בין חלק אחד של מסע ההופעות שבעקבות האלבום הקודם, לחלק הבא. רוב האלבום נכתב במהלך החלק האמריקני של מסע ההופעות. בגלל שחברת התקליטים (RCA) היתה כל כך להוטה להוציא את האלבום כדי שיספוג קצת מהיסטריית הקניה של האלבום הקודם, טוענים שהמיקסים של חלק מהשירים לא מוצלחים כל כך, וכלים מרכזיים בהם, כמו גם הקול של בואי, נבלעים בתוך המיקס בחלק מהשירים.

3 שיר הנושא מושפע חלקית מספר של אוולין וו, שעלילתו עסקה בקבוצה של אנשים לפני מלחמה גדולה. השנים המצוינות בסוגריים אחרי שם השיר בעטיפת האלבום הן השנים שלפני מלחמות העולם הראשונה והשניה, והצעה למלחמת עולם שלישית בשנות השבעים.

4 על עטיפת האלבום המקורי אפשר לראות, לצד שמות השירים (פרט ל-"Let's Spend the Night Together", כמובן), את המקומות שבהם נכתבו השירים. כמעט כולם בארה"ב, למעט שיר הנושא שנכתב באונייה בדרך חזרה לאנגליה בסיום החלק האמריקני של סיבוב ההופעות, והשיר הסוגר שנכתב בלונדון.

5 השיר הסוגר, "Lady Grinning Soul" [שהוא אולי אחד השירים הכי יפים של דיוויד בואי ובעיקר בזכות מייק גרסון], נכתב על זמרת שדיוויד בואי הכיר באופן אינטימי, או לא, בשם קלאודיה ליניאר. גם חברי ה-Rolling Stones הכירו אותה, באופן אינטימי, או לא, והם כתבו עליה שיר אחר – "Brown Sugar".

6 הדפסת עטיפת האלבום היתה כל כך מורכבת (היא כללה שבעה צבעים!), שלא היה ניתן לבצע אותה באנגליה באותו הזמן, וחברת התקליטים שלחה את האלבומים להיות מודפסים בשווייץ

7 השיר "Drive In Saturday" הוצע במקור ל-Mott the Hoople, כדי שיוכל להיות הסינגל השני שיבוא בעקבות הצלחת "All the Young Dudes", שבואי כתב בשביל הלהקה בשביל למנוע מהם להתפרק. חברי הלהקה העדיפו לוותר על השיר הזה ולבחור שיר אחר במקום.

8 המילים של "Panic in Detroit" נכתבו בהשראת סיפורים שסיפר לבואי איגי פופ על נעוריו במישיגן. המוזיקה תוארה כ"גרסת סלסה למקצבים של בו דידלי", וגם שאבה קצת השראה, לדעתי מ"Sympathy for the Devil" של ה-Rolling Stones.

9 "The Prettiest Star" הוקלט במקור ב-1970 בתור סינגל שני אפשרי אחרי "Space Oddity", עם מארק בולן בגיטרה. באופן אירוני, הגרסה שהוקלטה מחדש כדי להיכלל באלבום הזה נשמעת הרבה יותר גלאמית מזו שהוקלטה במקור. השיר נכתב, במקור, כהצעת הנישואים לאנג'י בואי, שגם לה ה-Rolling Stones הקדישו שיר. רק אני מזהה פה איזו תבנית שחוזרת?

10 ב-1993, כשדיוויד בואי הוציא את "Black Tie, White Noise", מגזין Q החליט לערוך איתו ראיון דווקא על העבר שלו – בעיקר על תקופת זיגי סטארדסט. הם בחרו לעטר את העטיפה של אותו האלבום בתמונה יוצאת דופן – בואי במראה המהוקצע של דמות נגן הג'אז שהוא עטה עליו באלבום הזה, עם הברק המפורסם מעטיפת "Aladdin Sane". התמונה, כמובן, לא צולמה כך. דיוויד בואי צולם כרגיל, והברק הוסף על ידי חברת תוכנה שהמגזין שכר, שהצליחה להוסיף תמונת מחשב כל כך משכנעת של הברק, שהרבה קוראים כתבו ושאלו איך המגזין הצליח לשכנע את בואי, שידוע בסירובו – לפעמים – להביט אחורה לא בזעם, לעשות את זה. גם דיוויד בעצמו שלח הודעה לעורך ואמר שזה היה "חצוף" – אבל אני בטוח שהוא קיבל את זה ברוח טובה.

[דרך אגב, עברתי פה כבר חמישה אלבומים והצלחתי ליצור בכם את האשליה שעשיתי תחקיר מקיף על דיוויד בואי ואני יודע את כל הדברים האלה בעצמי. אז לא. אני נעזר בוויקיפדיה, כמובן, וגם, בין השאר, בשני אתרים נפלאים על דיוויד בואי – Five Years ו-Teenage Wildlife]

זה הכל להשבוע. והנה, באדיבותו של גיאחה, דרך נפלאה להעביר את הזמן בצורה לא פרודוקטיבית בזמן שאתם צריכים ללמוד – ככה זה לחיות בסרט.