The gospel according to whom

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בטח שמו לב שהגוספל לא היה כאן איזשהו זמן.  במהלך השבועיים האחרונים דברים אחרים, דחופים יותר ודחוקים יותר, הזיזו את מקומו של הגוספל לאט לאט מרשימת הדברים לעשות עד שהוא מצא את עצמו מאד למטה, ואז בכלל לא שם.  זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני בדרך כלל נאלץ לוותר על המנה השבועית של הגוספל, ובמקרה הזה, גם לא להודיע מראש שזה הולך לקרות. אז, מצד אחד, אני מתנצל.  אני משתדל להודיע מראש כשדברים כאלה קורים אבל לפעמים גם היעלמויות בלתי מוסברות עשויות לקרות.  מצד שני, יש תואר ופרויקט מוזיקלי גדול הסתיים לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר.  או, במילים אחרות, לעניינינו:

הרבה מתים מוזיקליים אספו את עצמם לפינת המתים המוזיקליים השבועית כשזו לא היתה פה בשבועיים האחרונים:  ג'ון ברי, האיש שהדבר שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא נעימת הנושא של סרטי ג'יימס בונד, אף על פי שהוא כתב את כל המוזיקה בסרטי ג'יימס בונד עד לסוף שנות ה-80 (מאז זה היה בעיקר דיוויד ארנולד), והדבר השני שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא השערוריה מסביב למי כתב באמת את קטע הגיטרה המפורסם מתוך אותה נעימה, נפטר בגיל 77 מהתקף לב;  גלדיס הורטון, סולנית ה-Marvelettes, שהשיר המפורסם ביותר שלהן, "Please Mr. Postman", זכה לגרסת כיסוי של הביטלס, נפטרה בגיל 66 בעקבות שבץ;  מילטון באביט, מלחין אוואנגרדי שהיה מספיק וורסטילי להלחין גם יצירות סטנדרטיות, לכלים אקוסטיים, וגם יצירות לכלים אלקטרוניים, בין השאר אחד מהסינתיסייזרים הראשונים, נפטר בגיל 94 ;  דון קירשנר, "האיש עם אוזן הזהב", ששידך בין השאר בין ניל דיימונד ל-Monkees וגילה את ניל סדקה ככותב שירים, נפטר מדום לב בגיל 76;  וה-White Stripes התפרקו, אחרי ארבע עשרה שנים ביחד.

[ומשהו חדש ומצער במיוחד, מהיום:  גארי מור, שהיה גם גיטריסט של Thin Lizzy (אחד מתוך רשימה מרשימה של גיטריסטים שהפכו אחר כך גם לזמרים מפורסמים בזכות עצמם בחלק מהמקרים), וגם גיטריסט וזמר בלוז מאד מוצלח בזכות עצמו, נפטר מדום לב בגיל 58 הבוקר.]

2.  Versus the Spin – January 2011 Edition

סוף חודש הגיע, והגיע הזמן, אם כן, למהדורה החודשית – והראשונה השנה – של האוסף. הנה:

1		Grant Lee Phillips – Don't Look Down
		אחד המאפיינים הבולטים ביותר בלהקה שגרנט לי פיליפס השאיל לה את שני שליש משמה היה הקול של גרנט לי פיליפס והכתיבה שלו. לכן, כשהלהקה התפרקה ופיליפס המשיך לדרכו כסולן, כולנו הרווחנו מפני ששני הדברים האלה, אף על פי שהיו מתחת לשמו האמיתי של הסולן ולא שם להקה שהחזיקה אותו ושני חברים נוספים, נשארו כמו שהיו.
		לשמוע	לקנות
2		Coldplay – Spies
		מעט לפני שקולדפליי החליטו, בעיניי לפחות, לוותר על כל נסיון לעשות מוזיקה ייחודית ומאתגרת והחליטו ללכת על המסלול הבטוח של המנוני אצטדיונים מלוטשים בעקבות הלהקה שחיממו בשלב מסוים בתחילת הקריירה שלהם, U2, קולדפליי הקליטו אי.פי. אחד שנשמע שונה מכל דבר שלהקות עשו אז, ועדיין מצא את מקומו בקלות בעולם הרוק האלטרנטיבי הבריטי של תחילת המאה ה-21. ואז הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שמלבד סינגל הבכורה הקצת מציק שלו, היה קרוב מאד למושלם. ואז הם הוציאו את האלבום השני שהיה עוד יותר קרוב למושלם. ואז הם נסחפו בגל עשרות אלפי המעריצים באצטדיונים. אני נוטה לקוות שאולי באיזשהו שלב בעתיד גם הם יחליטו לחזור לשורשים ולהוציא אלבום מרומז, עדין, לא מתיימר כמו אלבום הבכורה שלהם.
		לשמוע	לקנות
3		Helloween – Take Me Home
		עולם מאוזן הוא עולם שבו יש מקום גם ללהקות כאלה, שעושות רעש שלכאורה אין לו שום מטרה מלבד הרעש שהן עושות. אם עוקבים בדקדקנות אחרי המילים, החשד רק מתחזק שהם עושים רעש רק למען עשיית הרעש, אבל, חשוב לשמוע גם מוזיקה כזאת כדי לשמור על האיזון הזה בעולם.
		לשמוע	לקנות
4		Summer at Shatter Creek – Your Ever Changing Moods
		מאחורי שם הלהקה הלא מאד מוצלח הזה, בואו נודה, מסתתר איש אחד – קרייג גורביץ' – שאחראי לבדו על הפסנתר והגיטרות, הקולות והסינתיסייזרים והשירה, שממלאים את השיר הזה ועוטפים את המילים , שצריך להקשיב להן לפחות כמה פעמים בשביל להגיע לרובד האמיתי של מה שהן מנסות להגיד, באווירה אמיתית של שלוש בבוקר.
		לשמוע	לקנות
5		Danny Elfman – The Truth
		מערכת היחסים ארוכת השנים בין דני אלפמן לבין טים ברטון גרמה לכך שנדמה היה שהפסקולים שלו, אפילו נעימת הפתיחה של הסימפסונס, הם בעלי איזשהו נופך ילדותי, קסום, מנותק, ושאת הפסקולים האלה לא יכול לעשות אף אחד אחר, כמו גם שדני אלפמן לא יכול לעשות פסקולים לשום סוג אחר של סרט. אבל דני אלפמן מדי פעם מקבל את ההזדמנות לכתוב מוזיקה לסרטים שאין בהם שום דבר קסום, שום דבר מסתורי, שום דבר ילדותי, ודווקא בסרטים כאלה הוא מראה את הכשרון האמיתי שלו – לכתוב בדיוק את מה שהסרט צריך בשביל להפוך להיות להרבה יותר מסכום החלקים שלו.
		לשמוע	לקנות
6		Blur – Sing
		Blur היו אחת משתי הלהקות הכי גדולות בימי הזוהר של הבריטפופ, ואני הכרתי אותם באותה דרך שהרבה אנשים הכירו אותם, דרך הלהיטים ששרטטו אותם כלהקה שמנסה להמשיך את דרכן של להקות כמו ה-Small Faces וה-Kinks ומנסים להישמע קוקנים במיוחד בכוונה. אבל רק ב-1997, כשיצא הסרט "טריינספוטינג" ואחריו גם הפסקול שלו, למדתי להכיר אותם באמת, כלהקה שמסוגלת לעשות מצד אחד שיר כמו "There's No Other Way", שלקוח מאלבום הבכורה שלהם, ומצד שני את השיר הזה, שגם הוא לקוח מאלבום הבכורה שלהם, ונפרש לאורך שש דקות של הרגשה שאי אפשר לתאר.
		לשמוע	לקנות
7		Buffalo Tom – Your Stripes
		בחיפוש אחר תמונת האלבום הזה מצאתי אותה ברשימה של חמישה עשר אלבומים שאינם מוערכים כמו שהם צריכים להיות, ולא הופתעתי. אחת מהסיבות לכך היא שהמשפט הבא שרציתי לכתוב מתייחס לזמן הקצר שהלהקה הזו פעלה בו, והלהקה הזו עדיין קיימת, בעצם (ומוציאה אלבום חדש במרץ). זה האופי של להקה שיצרה מעגלים קטנים ומסותתים במים שלתוכם הושלכה בשנות ה-90, ושעשתה את כל מה שעשתה בצורה שגרמה לצליל שלה להיות שונה, למילים שלה להיות שונות, לשירים שלה להיזכר מעבר לאלו של להקות אחרות שהיו מצליחות מהם אז והן נשכחות מהם עכשיו.
		לשמוע	לקנות
8		Bob Dylan and the Grateful Dead – Queen Jane Approximately
		כשחושבים על גרסאת ההופעה הארוכות של שירים של בוב דילן, מצד אחד, והגרייטפול דד, מצד שני, זיווג בין השניים הוא רק מתבקש, וברגע שההגיון סומך את ידיו על האירוע הזה, וברגע שההזדמנות הנכונה הציגה את עצמה, זה בדיוק מה שהם עשו – מסע הופעות משותף. אמנם אלו היו הופעות בעיקר על טהרת הגרייטפול דד, ששני שליש מההופעה היו סטים שלהם, אבל כמו ב"רובין הוד" וב"רובין הוד – גברים בגטקעס" – הכוכב האמיתי מבליח בסוף רק לזמן קצר, וזה מספיק.
		לשמוע	לקנות
9		The Velvet Underground – Black Angel's Death Song
		ל-Velvet Underground היה קו רכבת בלתי נראה שחיבר בין שתי נקודות דמיוניות – באחת שירי פופ מובנים, אולי אפילו שבטיים קצת, שאפשר היה לשמוע ולהבין בקלות. בקצה השני שירים מהסוג הזה – שירים שגם הם בסופו של דבר שירי פופ, אבל כאלה שעטופים בהרבה שכבות הרבה פחות מובנות.
		לשמוע	לקנות
10		Mundy – Pardon Me
		מונדי, אדמונד אנרייט בשביל מורים, הורים ופקידי מס, התחיל את דרכו המוזיקלית באותה דרך שבה עשרות ומאות מוזיקאים איריים התחילו את דרכם המוזיקלית – ברחובות דבלין, עם גיטרה ושירים משלו, וקהל של עוברים ושבים שהיה יכול להקשיב או לא להקשיב. מישהו הקשיב, למזלו, מפני שבמהלך ההרפתקה המוזיקלית שלו, הוא הספיק למצוא את עצמו בפסקול "רומיאו ויוליה" של באז לרמן, מתארח עם אמנים איריים ואחרים והופך למפורסם מעט בזכות גרסת כיסוי אקוסטית ל-"Whenever, Wherever" של שאקירה.
		לשמוע	לקנות
11		Bruce Springsteen – Jackson Cage
		מאוחר יותר, הרבה אחרי שהאלבום הזה יצא, ג'ון ווסלי הארדינג החזיר את השיר הזה לקצב שהוא אמור היה להיות מושר בו – איטי ומדוד, קצב מהורהר שמאפשר לחשוב על המילים, לעבד אותן, להבין את מה שעומד מאחוריהן ולפניהן. אבל כאן, באלבום הכפול הזה, ברוס ספרינגסטין עבר דרך השיר הזה באותה דרך שבה עבר דרך רוב השירים האחרים – במהירות ובזעם שהחליף את הצער המדוד שהסיפורים שמאחורי השירים האלה היו עשויים לעורר.
		לשמוע	לקנות
12		Counting Crows – Borderline (live at the Royal Albert Hall)
		ל-Counting Crows יש הסטוריה ארוכה של גרסאות כיסוי בהופעות שלהם, חלקן בעקבות בקשות של מעריצים, באתר, בפורומים, לפני ההופעה עצמה, חלקן בעקבות רצון של הלהקה להתנסות במשהו שונה, לא חלק מהרפרטואר שלהם. ברוב המקרים הם מבצעים משהו שנמצא בתוך האיזור הנוח שלהם – שיר פולק או רוק שהם מסוגלים לנעוץ בו את שיניהם ולנער אותו כדי להוציא ממנו את המאפיינים שהם ייחודיים לו, כדי שיוכלו להוסיף אליו את המאפיינים שהם ייחודיים להם. אבל לפעמים הם מחליטים לנסות ולקחת שיר מכיוון אחר לגמרי ולהפוך אותו לשלהם – כמו למשל במקרה הזה, שבו הם מבצעים גרסת כיסוי לסינגל הראשון של מדונה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בניגוד לכמעט כל סרט אחר בקולנועים בזמן הקרוב, זה לא סרט מצויר.

1. לפני הכל

EMI, עוד חברת תקליטים שהולכת להתמוטט כמו בית מקלפים כשהמהפכה הדיגיטלית נושבת עליה, מנסה למכור את Abbey Road, האולפנים, כדי לנסות לכסות את ההפסדים הכבדים שלה.  פול מקרתני לא ממהר להוציא את פנקס הצ'קים.   [או שלא]

תיקון קטן משבוע שעבר:  פיטר גבריאל, שהוציא בשבוע שעבר את אלבומו "Scratch My Back" שמכיל גרסאות כיסוי מינימליסטיות משהו לשירים של אחרים, לא מתכוון להוציא אלבום של אותם אמנים מכסים שירים שלו – הוא מקווה להוציא אלבום כזה, בתנאי שאותם אמנים יחזירו לו טובה ויבצעו את השירים שלו. הוא, למשל, מבקש את "Wallflower" מרדיוהד, דווקא, ולא את "Games Without Frontiers".  אמנם, כשפיטר גבריאל מקווה, זה נשמע הרבה יותר מבטיח.

רובנו, כשאנחנו מאד רוצים לראות אמן מופיע ולא יכולים, מסתפקים בלדחוף דיסק למגש וללחוץ על play, או ללחוץ על מקש במחשב ולתת ל-MP3 להחליף את נוכחותו של הזמר הזה.  כשאריק קלפטון רוצה לראות אמנים מופיעים הוא פשוט מזמין את כולם ועושה מזה פסטיבל.  לפסטיבל קוראים Crossroads, על שם שיר שמשותף לו ולרוברט ג'ונסון, ויהיו שם, בין השאר, בי.בי. קינג, ג'ף בק, ובאדי גאי.  החלק המעניין יותר בשביל מי שהוא לא אריק קלפטון הוא הראיון המרתק שעורכים איתו ועם ג'ף בק ב-Rolling Stone.

2.   שש תחנות שבועיות
בסוף השבוע הזה –  יום חמישי, ליתר דיוק, הגוספל חוגג שלוש שנים.  לרגל האירוע, אני מתכוון לעשות כאן משהו מיוחד שיתמשך על פני כמה ימים, שבין השאר ידרסו את היום שבו אני בדרך כלל מפרסם את המהדורה החודשית של Versus the Spin, וזאת הסיבה (זאת לא באמת הסיבה.  זה התירוץ) שלא תהיה מהדורה של Versus the Spin החודש.  במקום, מסע קצר דרך שישה שירים שמילאו את הרווחים שבין האבנים הגדולות של השבוע שלי:

1    Bon Iver – Blood Bank

מערכת היחסים שלי עם אלבומים חדשים ופופולריים בעולם האינדי היא מוזרה אבל די יציבה – כמעט בכל פעם שיש איזשהו אלבום שכולם מדברים עליו, כותבים עליו, שומעים אותו, מקימים לו מזבחים קטנים – אני בדרך כלל לא מצליח להגיע אליו עד אחרי שאנשים עוברים לדבר על אלבומים אחרים לגמרי.  לפעמים זה קורה מפני שהדברים שאני שומע הם לא בהכרח בסדר הקניה שלהם, ולפעמים זה קורה מפני שאני לא מבין על מה כל המהומה.  במקרה של Bon Iver, שמו המוזיקלי של ג'סטין וורנון, זה היה קצת משניהם.  בדרך כלל, באותה מידה,  מגיע איזשהו שלב של הארה (גם הוא קורה, כאמור, אחרי שכולם כבר עברו לשמוע, ולדבר, ולכתוב על אמן אחר לגמרי).  הפעם הוא הגיע בהאזנה להקלטת ההופעה שליוותה את האוסף הנפלא "Dark Was the Night".  כמעט כל האמנים שהקליטו בשביל האוסף התאספו ללילה אחד בניו יורק כדי לבצע על במה אחת, ביחד ולחוד, חלקם את השירים שהקליטו וחלקם שירים אחרים.  בין כל שאר השירים, שבהקשבה לפודקאסט לא יכלתי לדעת איך קוראים להם, היה איזשהו שיר יפהפה.  הוא הגיע והלך מהר מדי, משאיר את ההרגשה הזו שמשאירים כל השירים שדורשים שישמעו אותם שוב, ושוב, ושוב, וההופעה המשיכה כאילו לא קרה שום דבר.  משהו בחלק האחורי של הראש שלי רשם לעצמו משהו על השיר הזה ומי שמבצע אותו – הסיפורים ששמעתי על האמן הזה, שאחרי שנפרד מחברתו הסתגר בבקתה בוורמונט והקליט את האלבום העצי והמזוקן הזה, התאימו לאיך שהשיר הזה גרם לי להרגיש.   "נפגשנו בהתרמת דם," הוא שר. "מסתכלים בשקיות.  תוהים אם משהו מהצבעים מתאים לשמות על התגים.  את אמרת, 'תראה, הנה שלך, מעל הכל עם השקיות של האחים שלך.  אפשר לראות את הדמיון, גם בעד השקיות.' ואני אמרתי, 'אני מכיר אותו היטב'."

מאוחר יותר מצאתי את רשימת השירים והשיר הזה, "Blood Bank", באופן אירוני, דווקא לא היה חלק מהאלבום ההוא.  הוא יצא כחלק מ-EP מיוחד שנושא את שם השיר.  אחרי שמיהרתי ורכשתי את ה-EP הזה, אני יכול להגיד שאני מרגיש שוב מיושר עם החזית של עולם האינדי, וגם אם לא – זה בסדר.  ג'סטין ואני נחכה פה עד שהאלבום ההוא שכולם מדברים עליו וכותבים עליו ושומעים אותו יהיה האלבום השני שלו.

2   Jawbox – Savory

חברי הטוב עידו ואני הסכמנו בשיחה לא מזמן, שיש קבוצה של להקות, כולן מוצלחות כמעט באותה מידה, שעשו מוזיקה מעולה בתחילת שנות ה-90.   המוזיקה שלהם היתה קצת רועשת וקצת חדה ומשוננת קצוות, אבל הם עדיין היו יכולים להצליח באותה מידה שעמיתיהם בצד השני של היבשת הצליחו.  Jawbox, כמו חבריהם ללייבל Helmet, וכמו The Jesus Lizard ו-Cop Shoot Cop, נבלעו בצללים של הרוק האלטרנטיבי שהלך ושיגשג בתקופה ההיא, וחבל.  Jawbox הוציאו בחודש שעבר את האלבום הכי טוב (והכי קליט, והכי מצליח, כנראה סיבה ותוצאה שכאלה) שלהם, "For Your Own Special Sweetheart", וזאת הזדמנות מצוינת בשבילכם להיכנס לעולם שלהם.

לא נורא.  בעולם מקביל לא רחוק מכאן, כמעט אף אחד לא שמע על נירוונה.

3   The Low Anthem – This God Damn House

ומצד שני, יש את הלהקות האלה שאין להן שום יומרה להיכנס אל תוך החיים שלך.  הן מחכות בצד, בסבלנות, מפני שהן יודעות שכל מי שיאסוף אל תוך האוזן שלו משהו מהצלילים שלהם, יבין כמעט מיד על מה הם מדברים.  ובמקרה הזה, הלהקה הזאת, שהשם שלה השתרבב אל כמה דברים שקראתי, מצאה את דרכה אל הפודקאסט Tiny Desk Concerts של NPR.  הם התחילו את השיר הזה, שכתב והשאיר להם חבר הלהקה שעזב מאז, דן לפקוביץ, בקינה משותפת של פלוגלהורן וקלרינט.  והשיר הזה נמשך בקול מהוסס, בהרמוניום ובקלרינט, ובדיוק כשאני חושב שהשיר הזה לא יכול להפוך להיות יפה יותר, הסולן, ג'ף פריסטובסקי, לוקח טלפון סלולרי אחד ומחייג ממנו לטלפון סלולרי אחר.  הוא מתחיל לשרוק לתוך הטלפון האחד, ומחייג לטלפון שלישי, ומחזיק את שלושתם והפידבק שיוצא משלושת הטלפונים הוא הרעש הכי יפה שאפשר לסיים בו את השיר הזה.

4   Bruce Dickinson – No Way Out…Continued

במהלך השבועות האחרונים התפייסתי עם ברוס דיקינסון.  את הסולן של Iron Maiden הכרתי עד אז בעיקר מפארודיות ומסיפורים לא מחמיאים של אמנים שהופיעו איתו, וצבעו אותו באור של סולן לא מבריק במיוחד של להקת רוק כבד שכותב שירים פומפוזיים על נושאים ספרותיים אקראיים.  אבל באוסף של אלבומי הסולו שלו ששמעתי לאחרונה הוא מקדיש שלוש עשרה דקות שלמות להסביר איך קריירת הסולו שלו התחילה, ולמה כל אחד מהשירים בדיסק הבונוס שבאלבום נמצאים שם, והאיש שמאחורי המיקרופון עושה רושם של אדם אינטיליגנטי, שיודע לעשות מעצמו צחוק במידה סבירה, ומעבר לזה – גם השירים שלו מגוונים ומעניינים מספיק כשמתייחדים איתם מאחורי אוזניות.  השיר הזה לקוח מתוך פרויקט גנוז שלו שמסקרן אותי במיוחד, בזכות העובדה שדיקינסון מגדיר את האלבום הזה, שאולי ייצא יום אחד, בתור נסיון שלהם להשיג סאונד מפחיד, מתוח, של פיטר גבריאל.  וכדי לבלבל, גם לפיטר גבריאל יש שיר שנקרא "No Way Out", שהוא לא השיר הזה.

5    Black Sabbath – Solitude

המחשבה האינסטינקטיבית שלי על Black Sabbath היא הריפים ההם, שטבועים בתוך ההסטוריה של הרוק הכבד, והאגדה הזו שאומרת שהשם של סגנון המוזיקה עצמו מגיע מהם, ולכן, כל פעם שאני שומע באלבום שלהם שיר מהסוג הזה, שבו טוני איומי מוריד את הרגל מהדיסטורשן ואוזי אוסבורן מחליט לא לצרוח, אני מופתע מחדש.  Black Sabbath בונים את הבלדות שלהם, אמנם, בדיוק מאותם החומרים שמהם בונים את השירים הקלאסיים שעיצבו דור שלם של מוזיקאים אחריהם – מאבני הבניין המוזיקליות הכי קטנות, אלו שמתאימות אחת לשניה בדיוק ואלו שאפשר לשייף אותן עד שאי אפשר להרגיש את ההבדל.

6    Counting Crows – Round Here (live at the 10 spot)

הגרסה של "Round Here" שפותחת את האלבום הראשון של Counting Crows היא רק צילום של ביצוע אחד, סדרה של רגעים, מנוגנים ומוקלטים בבית מבודד על גבעה.  הצילום הזה, כדרכם של צילומים, הולך ומצהיב ודוהה, ו-Counting Crows, שהשירים שלהם נשמעים אחרת בכל הופעה, הולכים ומתפתחים.  ו-Round Here, טביעת האצבע השונה שלהם בכל פעם, נשמע יותר ויותר טוב – גם בגרסאות האימתניות האלה של עשר דקות (באלבום ההופעה שלהם, "Across a Wire" ) ושמונה דקות (בהקלטת ההופעה הזו שבכותרת שכן הצלחתי למצוא).

זה הכל לצד הזה של השבוע.  בסוף השבוע הזה, כאמור, הגוספל חוגג שלוש שנים – צפו בחלל הזה.  עד אז, גם אנימציה קלאסית היא לא מה שהיתה פעם.

1. לפני הכל

גשם של מיקסטייפים! לא רק אני נותן אוסף השבוע (למטה), גם גיאחה חוגג יום הולדת ומזמין אתכם לקבל מתנה (שזה קונספט מגניב לכשלעצמו) – הוא הלך לשלושה עשר אמנים ישראליים שהוא אוהב וביקש מהם למצוא משהו מוזיקלי שהם עובדים עליו עכשיו, לא גמור.  את האוסף הזה אפשר להוריד מהעונג בזמן הקרוב ואני עדיין לא הספקתי לשמוע, אבל הרעיון עצמו נשמע נפלא.

2. Versus the Spin – מהדורת מאי

גם חודש מאי בא והלך, והגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin.  בדומה למהדורה הקודמת, גם היא תהיה במקום שבו היא נמצאת (שקישור אליו אפשר למצוא למטה) למשך שבועיים ואז תיעלם.  בניגוד למהדורה הקודמת, זו מכילה שנים עשר שירים. הנה הם:

1		Oasis – Columbia
		גם כשהם רבים אחד עם השני, מתפרעים, עושים בושות לאומה שלהם ולעולם המוזיקה בכלל, חשוב לזכור שבין השאר, האחים גאלאגר – אחד מהם לפחות – יכולים להיות אחראים גם לשירים כאלה.
2		Griffin House – Just a Dream
		אם יש משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש, הוא כמה קטן, וגדול, ואמיתי, ומרגש יכול להישמע איש אחד עם גיטרה. ואם יש משהו שמפתיע אותי מעבר לזה, זה שתמיד קורה משהו מיוחד כשמוסיפים לזה גם סלייד.
3		R.E.M. – Camera
		קחו את הלקח הזה, לכו ותפיצו אותו בין כל האלבומים שלכם – מאחורי כל השירים המוכרים יותר, "Pretty Persuasion" ו-"So. Central Rain" ו-"(Don't Go Back to) Rockville", מסתתר שיר אחד כזה. הוא מחכה בסבלנות שתקלפו את השכבות, לאט לאט, ושתקדישו לו את אותה תשומת לב שהקדשתם לשירים המוכרים יותר. בדיוק כמו כמה שנים מאוחר יותר, כשהלהקה הזאת הפכה להיות סופר-להקה עם אלבום שגם בו רוב השירים הטובים הסתתרו בצד השני.
4		Robert Wyatt – Shipbuilding
		כל יום לומדים משהו חדש – מסתבר, שזאת לא גרסת כיסוי. הגרסה הזו של רוברט וואייט, שיר מחאה עדין על מלחמת פוקלנד המיותרת, שכתב אלביס קוסטלו והלחין קלייב לאנגר, היא הגרסה המקורית. אלביס קוסטלו, שטען אחר כך שהמילים שכתב הן המילים הטובות ביותר לשיר שכתב בימי חייו, החליט שגם הוא רוצה לבצע גרסה משלו, ובאמת, זה מסתדר טוב. מפני שאף אחד לא יכול לבצע את השיר הזה טוב יותר מרוברט וואייט, פרט לאלביס קוסטלו.
5		Bows – It'll Be Half Time in England Soon
		הם מעטים, אבל הם שם – אלבומים ששמעתי פעם אחת והייתי חייב לקנות, ואני אפילו לא יודע למה. "Cassidy" של Bows היה אחד כזה, אלבום טריפ הופ יפהפה של זמר וזמרת והרבה צלילים שחלק מהם חזרו על עצמם שוב ושוב ושוב עד שכל מה שהיה ביניהם פרץ החוצה בבת אחת. אחר כך מצאתי גם את האלבום הראשון של הלהקה הזאת, ובאופן לא מאד מפתיע, גם הוא נפלא.
6		Kenny Wayne Shepherd – Ledbetter Heights
		אמצע שנות ה-90 היו תקופה מוזרה בשביל עולם הבלוז, כשנדמה היה שחברות תקליטים התחרו אחת בשניה בלמצוא את גיטריסט הבלוז הצעיר ביותר האפשרי ולהחתים אותו. בחלק מהמקרים, זאת היתה בחירה מוצלחת – כמו במקרה של קני וויין שפרד, שהקליט את אלבום הבכורה שלו בגיל 17.
7		Black Sabbath – Die Young
		מי יודע, אולי זאת אחת מהפעמים האחרונות שאנחנו יכולים לראות את השם של השיר הזה עם שם הלהקה, עכשיו כשאוזי אוסבורן תובע את טוני איומי ושאר הלהקה על השימוש בשם שהוא המציא בתקופה שהוא נעדר מהלהקה. וזה עוד אחד מהשירים שכשמוציאים אותם מהאלבום, שם הוא ניצב כמעט אחרון אחרי צד וחצי שבהם רוני ג'יימס דיו התיש אותנו בקולו, הוא הופך להיות להרבה יותר יפה.
8		Counting Crows – Omaha
		זה השיר שהוא נקודת המפנה שלי עם Counting Crows. את השיר שפותח את האלבום כבר הכרתי, אחרי ששמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב, ושוב. אבל רק כשהשיר הזה הגיע, ואחריו עוד שיר ועוד שיר שגרמו ללהקה הזאת, ולאלבום הזה, להישמע כל כך טוב, הבנתי כמה הלהקה הזאת משמחת אותי.
9		Pat Boone – No More Mr. Nice Guy
		פט בון, זמר שעשה קריירה מלגנוב שירים של אנשים אחרים, נוקט עכשיו בעמדה של פארודיה, או novelty. באלבום הזה הוא מבצע גרסאות לאונג' וביג באנד לשירי רוק כבד, ובחלק מהמקרים, זה אפילו לא רע. כאן הוא מחליט לנסות את השיר של אליס קופר מהכיוון ההפוך.
10		Manic Street Preachers – Of Walking Abortion
		כל עוד חיפוש תמונה בגוגל עם המילים the holy bible מחזיר עדיין את עטיפת האלבום הזה, יש איזשהו שביב של הגיון בעולם.
11		UZEB – Noisy Nights
		משום מה, אני מוצא שהשיר הזה תקוע לי בראש בתדירות הרבה יותר גבוהה משירים אחרים. מעניין מה זה אומר.
12		The Delays – Nearer than Heaven
		אחת הבעיות העיקריות באנגליה כמעצמת מוזיקה, היא שיש שם כל כך הרבה מוזיקה טובה, שלציבור אין את היכולת להכיל את כל הלהקות שהוא יכול לשמוע, ולהקות כמו The Delays נופלות מחוץ לסיר הגדול של המיינסטרים. וחבל.

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים. תיהנו!

זה הכל לשבוע שעבר (הפוסט גלש יום אחד או שניים קדימה בגלל ריבוי עבודה במהלך סוף השבוע שלא אפשר לי להגיע לא ליצירת האוסף ולא לכתיבת הפוסט). עד השבוע הבא (הזה) –  יוליסס זה לא.

הכל התחיל ב-Toy Matinee.  הלהקה, ששרדה אלבום אחד בתחילת שנות ה-90 ולא הרבה מעבר לזה, הכילה שני אנשים מאד מוכשרים:  פטריק ליאונרד וקווין גילברט, והזכירה מאד, בחלק מהשירים שלה לפחות, את הלהקה ששניהם אהבו – ג'נסיס.  אחרי שהאלבום הראשון, והבודד, של הלהקה, יצא ולא זכה להרבה יותר מדי עזרה פרסומית מצד חברת התקליטים, ליאונרד החליט לעזוב את הלהקה וגילברט החליט להקים להקת ליווי חדשה ולהוציא חלק מהשירים מהאלבום בתור סינגלים.  במקביל, הוא התחיל גם לקחת חלק בג'ם סשן שבועי בסלון הבית של ביל בוטרל בפסדינה שבקליפורניה.  שבעה או שמונה מוזיקאים, לפעמים יותר,  נפגשו מדי יום שלישי, החליפו ביניהם כלים, ובלילות מוצלחים המשתתפים עברו מהסלון המוזיקלי לאולפן של בוטרל, שם הם הקליטו את מה שהצליחו לכתוב ולנגן באותו הערב.  באחד הערבים גילברט הביא את החברה שלו בשנתיים האחרונות, בחורה בשם שריל קרואו, שגם הצטרפה להרכב המחודש של Toy Matinee.  מדי יום שלישי הם היו מתחילים לנגן שיר אחד, משנים אותו, מעבדים אותו, מוסיפים לו חלקים, מתחלפים בכלי הנגינה ובסופו של דבר, אם הערב היה מוצלח, הם היו יורדים למרתף ומקליטים אותו. עם הזמן, השירים המשותפים התגלגלו להפוך להיות שירים של שריל קרואו, והלהקה הפכה להיות הלהקה שלה, וכשהיו להם מספיק שירים בשביל לעניין איתם חברת תקליטים, הם פנו ל-A&M, והחברה התלהבה ממה שהיא שמעה.  הם היו מוכנים לקחת את הזמרת המתחילה הזאת ולהפיק לה אלבום, ואחר כך להפוך אותה לאחת מהזמרות הכי גדולות בארה"ב, אולי אפילו בעולם.  רק שהם לא היו מוכנים לקחת אותה עם כל הכבודה של המוזיקאים שעזרו לה להקליט את השירים שלה בסלון, ואחר כך באולפן, של ביל בוטרל.  חלק מהנגנים המשיכו איתה לאולפנים מהודרים יותר ומקצועיים יותר בלוס אנג'לס, וביל בוטרל ביחד איתם, אבל קווין גילברט, שעזר להפוך את "All I Wanna Do", שיר פופ חביב, ללהיט הגדול שהוא הפך להיות, לא היה אחד מהמוזיקאים האלה.   גילברט, שהחיים שלו היו מלאים בכמעט הצלחות כאלה, נפטר יותר מאוחר מסיבות מאד דומות לאלו שמייקל האצ'נס מת מהן, שבוע לפני שהיה אמור לנסוע ללונדון כדי לעשות אודישן בשביל לנסות להיות הסולן החדש של הלהקה שאהב, ג'נסיס, אחרי שפיל קולינס עזב.  מאוחר יותר, אולי בשכנוע של חברת התקליטים ואולי לא, שריל קרואו טענה בראיונות שהיא זו שכתבה את השירים, אף על פי שהקרדיטים שבאלבום מפרטים את רשימת האנשים שלקחו חלק בכתיבת השירים השונים – לפעמים שניים, לפעמים שישה, אף פעם לא קרואו לבדה.  הטענות האלו הובילו בהתחלה לקרע עם גילברט, אחר כך גם עם בוטרל, ולא עשו טוב לאווירה השמחה והשיתופית שבתוכה נוצר האלבום הזה, שקיבל את שם הפגישה השבועית – "Tuesday Night Music Club".

אם מתעלמים לרגע מהמשקעים, מההסטוריה, מכל מה שקרה אחר כך, "Tuesday Night Music Club" הוא אלבום שמדגים כמעט בצורה הטובה ביותר את מה שיכול לקרות כשחבורה של מוזיקאים מתאספת בחדר אחד ומתחילה לנגן, בלי לחשוב על העתיד – על הלהיטים, על ההצלחה, על האורות הבוהקים והקהל שהוא כל כך גדול שאי אפשר לראות אותו באמת בצד השני של הבמה.  האלבום נפתח  בשלושה שירים שהפכו בהמשך ללהיטים במידה כזו או אחרת – "Run, Baby, Run", אחריו "Leaving Las Vegas", שנכתב בעקבות ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון או'בריאן שהפך גם לסרט בשם הזה כמה שנים אחר כך, ואחריו "Strong Enough".  שלושת השירים האלה נשמעים מלוטשים הרבה יותר מששירים באולפן הביתי של מפיק עשויים להישמע, אבל עוקבים מיד אחריהם סדרה של שירים שספגו הרבה יותר מהאווירה הביתית של הסלון של בוטרל.  כשהאלבום מסתיים, שמונה שירים ולהיט אחד אחר כך, זה נשמע כמו הופעה מוצלחת של להקה עם סולנית שהמילים שלה, הסיפורים שלה והחיים שהיא עברה שרטטו את האלבום שבסופו של דבר מצא את דרכו החוצה מהבית הזה בפסדינה.

בחודש שבו יצא האלבום, להקה אחרת, במקום אחר בקליפורניה, נכנסה לסלון של בית במטרה להקליט אלבום משלה.  יש הרבה קווי דמיון בין האלבום הראשון של שריל קרואו לאלבום הראשון של Counting Crows.  גם הם להקה ברוכת חברים שמנגנים בכלים די דומים לאלו שניגנו בהם חברי מועדון המוזיקה של יום שלישי.  גם הם השאירו מאחוריהם חבר להקה אחד – מר ג'ונס המסתורי – כשהאלבום הראשון שלהם הצליח מעבר למשוער.  גם הם כתבו את השירים והקליטו אותם, לפעמים, בטווח של יום אחד.  אבל משהו אחר יצא בסופו של דבר מההקלטות האלה, שיצאו כאלבום זמן קצר אחרי שהם סיימו את האלבום.  כשנכנסו לבית על הגבעה, מבודדים מהעולם, מרוכזים מסביב לשטיח אחד, מגברים וקלידים בנויים לחומות של מבצר שבתוכו הם הרכיבו את הנשק שלהם נגד סגנון המוזיקה הכבד יותר והמצליח יותר שצמח מצפון להם, הם הרכיבו לעצמם תכנית ליצור אלבום שיצליח להעביר את המאזין דרך רכבת רפאים ארוכה של השפעות מוזיקליות – וואן מוריסון,  The Band, ברוס ספרינגסטין, Shiva Bourlesque, בוב דילן – ובאותו הזמן ליצור מחדש הסטוריה מוזיקלית אמריקנית.  כמעט כל השירים שבאלבום הוקלטו בטייק אחד, ווריאציות סופיות, טבועות באלומיניום, של שירים שהם ניגנו שוב ושוב בהופעות בשנים שלפני כן.  השיר הראשון, "Round Here", מבוצע כאן בגרסה שמתגבשת לאט, על פני בסיס של גיטרה אחת והקול של אדם דוריץ,  שעליו נחים כל הכלים האחרים, כל אחד בתורו, כשבסופו של דבר, כמו בכל סיפור אמיתי, אדם דוריץ נשאר לבדו עם הגיטרה האחת.  אם היו מקליטים את השיר ביום אחר, קרוב לוודאי שהוא נשמע אחרת לגמרי, ובכל הופעה אחרת שלהם – כולל שלוש ההופעות המוקלטות שלהם, באחת מתוכן נשארו הקול והגיטרה לבדם, כששאר הכלים הצטרפו אליהם, לאט לאט ולאורך רשימת השירים, רק מאוחר יותר –  השיר נשמע קצת אחרת, כאילו שזה איזשהו שיר עם שמבוצע מזכרון,  שאם לא יוכנס בו איזשהו שינוי הוא יהפוך להיות תפל וחסר ברק.  "אי שם באמצע אמריקה," הם ממקמים את הצליל שלהם שנבנה במהלך השיר הראשון, כשמגיע השיר השני, "Omaha".   למנדולינה, לתופים ולהמונד מצטרף גם אקורדיון הפעם, והם כולם, שלל הכלים המוזיקליים האלה, הולכים אחרי החלילן שמנחה אותם בתווך המילים, בין פזמון לפזמון.  אחר כך "Mr. Jones", שנכתב כבדיחה אבל הפך, בלי ידיעתם, ללהיט גדול בעיקר בזכות הקליפ שלו, שהוקלט מבעד החלון של בית לא שונה לחלוטין מזה שהקליטו בו את האלבום, ושודר ב-MTV לעתים קרובות.  ואחר כך, שיר אחרי שיר, עד השיר הסוגר, "A Murder of One", שמכיל בתוכו פרפראזה על שיר הילדים הבריטי שמתוכו הם לקחו את שמם.  כל אחד מהשירים האלו מכיל בתוכו בדיוק את כמות הצלילים הנכונה, והם מסודרים בדיוק בסדר הנכון.  אף לא צליל אחד מיותר, אף לא צליל אחד עודף.  כאילו שמכשיר ההקלטה שהוצב באותו החדר לא קלט את הצלילים האלה מהאוויר.  אולי הם הצליחו להמשיך ולמצוא את דרכם, מחוץ לחלון, במורד הרחוב, דרך חלון חדר המגורים של מישהו אחר.  אולי מישהו אחר ישב בדיוק על הרצפה וניגן בגיטרה האקוסטית שלו כדי להעביר את הזמן.  אולי הצלילים פגעו במיתרים, גרמו להם לרעוד בדרך אחרת לחלוטין, גרמו לאותו נגן לחשוב על מילים אחרות לחלוטין והובילו אותו בדרך אחרת לחלוטין.  אולי, בסופו של יום, יהיה שיר מוכן, גם הוא מהוקצע ומורכב ולא מכיל אפילו צליל עודף אחד.  ואולי, גם השיר הזה יהפוך להיות להיט.  מי יודע?  הרי כל כך הרבה מוזיקה טובה מתחילה בסלון של מישהו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפור האמיתי על איך פסטיבל וודסטוק מצא את המקום שלו.

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.

1. לפני הכל

פראמונט, שהולכים להוציא את הסרט התיעודי המסקרן של מרטין סקורסזה, "Shine a Light", הסרט הרביעי שלו שעוסק במוזיקה (אם סופרים את "Thriller"), שהוא סרט שמתעד הופעה של ה-Rolling Stones, פתחו אתר בשביל הסרט. אתם יכולים למצוא שם חדשות, קטעים מהסרט, שירים, פירוט של הקטעים שבאלבום הפסקול ועוד כל מיני תופינים. הוא נמצא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים (גם בעקיפין): מייק סמית', הסולן של Dave Clark Five שהיתה אחת מהלהקות המצליחות ביותר בשנות ה-60 המוקדמות (ואפילו העיפה את ה-Beatles מהמקום הראשון במצעד באנגליה פעם), אבל לא עמדה במבחן הזמן. אם אתם מכירים שירים שלהם, קרוב לוודאי שאתם מכירים את "Glad All Over" ו-"Over and Over". ואהרון אמיר, שתירגם את זה יפה לפי מאיר אריאל. זה, במקרה הזה, הוא הספר "איים בזרם" של ארנסט המינגוויי, אחד מתוך שלוש מאות ספרים שתירגם לעברית.

בספירת העונג השבוע (ובשבוע שעבר): Counting Crows, אביתר בנאי (פעמיים), Sigur Ros, Flue, ו-Depeche Mode, וגם ג'ון פרושיאנטה והפסקול של "Mysterious Skin".

2. תחנות התרבות שלי, חלק שני

תקציר הפרקים הקודמים: תחנות התרבות שלי מבוססות על מדור נשכח ממוסף שבועי של מעריב. יש עשר כאלה, והן מתחלקות לחמש בשבוע שעבר – Queen, R.E.M., Radiohead, סקוט ווקר והנריק גורצקי, ולחמש הבאות:

תחנה שישית: Counting Crows – Round Here

חורף 1997. טירונות. הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא הלילה, השעה שלפני השינה שבה אני יכול לשכב במיטה, לבהות בקצה של האוהל ולהקשיב למוזיקה שהייתי קונה בסופי השבוע שבהם הייתי יוצא הביתה, בווקמן שהיה לי. חבר נתן לי לשמוע קלטת שהוא הביא, עם הקלטה של האלבום הראשון של להקה שכבר שמעתי פעם אחת את כל האלבום שלה, ואת השיר השלישי באלבום הזה, "Mr. Jones", שמעתי כבר הרבה יותר פעמים ממה שהייתי בוחר לשמוע בעצמי. השיר הראשון הוא כבר זה שתופס אותי. הוא קטוע, משום מה, בסוף הצד הראשון, ומתחיל שוב בצד השני. שיר כל כך ארוך, וכל כך פשוט, וכל כך יפה.

אחר כך, כשלמדתי להכיר את הלהקה הזאת טוב יותר, וכשגיליתי שהאלבום הזה, הראשון, כמו גם כל אלו שבאו אחריו, הוקלט כאילו שהוא הופעה – כל שיר בטייק אחד, וכשגיליתי שהשיר האחד הזה, המושלם, הוא רק ייצוג אחד, ושהוא משתנה בכל אחת מההופעות האחרות שלהם – לפעמים הוא מכיל עוד בית אחד, לפעמים יותר, לפעמים אדם דוריץ, סולן הלהקה, מחליט להתעכב על מילה או משפט. לפעמים הוא מפתל את המילים מסביב למנגינה בצורה כזאת שהשיר ממשיך ומתנגן עוד הרבה יותר ממה שהתנגן בגרסה המקורית שלו (או, שלא נכון להגיד "הגרסה המקורית". "הגרסה המוקלטת", זו שנתפסה על הסליל, היא דרך נכונה יותר).

המוזיקה שלי היא בדרך כלל שונה, ובדרך כלל לא רוויה כל כך בהוויה האמריקנית ובשורשים האמריקניים ששלוש הגיטרות והבנג'ו, לפעמים, מציגים בשירי הלהקה הזו, אבל אני מקווה שהשירים שלי רוויים באותה מידה של אמת, ובאותה יכולת למצוא רק את הצלילים הנכונים ולהיפטר מהצלילים הלא נכונים.

תחנה שביעית: Jeff Buckley – Grace

קשה להימנע מהקלישאות המתבקשות כשמדברים על ג'ף באקלי, אז אולי כדאי לצלול ישר לתוך הקלישאות: ג'ף באקלי הוכיח לדור שלם של זמרים, כולל גם לי, שזה בסדר לשיר בפלצטו. אמנם היו זמרים לפניו – מייקל סטייפ, ארתור לי, ניל יאנג – ששרו בקול גבוה, אבל ג'ף באקלי פרש לפני המוזיקאים שבאו אחריו – Radiohead, Geneva, Muze, Coldplay – את כל היתרונות האודיטוריים שבלשיר בקול גבוה, ואת זה הוא עשה בעיקר בזכות ההשפעות המגוונות שלו.

על איך גיליתי את ג'ף באקלי ו-Grace כבר כתבתי כאן בעבר. הדבר שתמיד משעשע אותי הוא שבפעם הראשונה ששמעתי בה את "Grace" (השיר), הוא לא תפס אותי בכלל. מאז, ג'ף באקלי הפך להיות אחד מהזמרים האהובים עליי (על אף שאני משתדל לא לגרוע ממה שאני אוהב במוזיקה שלו ברכישה של כל הווריאציות השונות של האלבום וחצי שהוא הוציא).

תחנה שמינית: Miles Davis – In a Silent Way

האהבה שלי לג'אז התפתחה באיטיות ובמידה. זה התחיל, דרך לימודי נגינת גיטרה שעושה רושם שכל מוזיקאי עובר בצעירותו (או לא. או פסנתר), אצל מורה שזיהה אצלי חיבה לפיוז'ן וניתב אותי לכיוון מוזיקה מהכיוון הזה – גרג האו, UZEB, ג'ון סקופילד – והמשיך בחיפוש של השורשים של הג'אז בשתי עבודות סיום לשני בתי ספר שונים. בין כל הענקים והחלוצים של הז'אנר הזה, מיילס דייוויס תמיד היה הבן המועדף אצלי. היכולת שלו להצליח לשנות לגמרי את המהות של המוזיקה שהלהקה שלו מנגנת, רק בעזרת כמה צלילים של החצוצרה שלו, היתה מדהימה בעיניי. In a Silent Way, על שני חלקיו, הוא בדיוק כזה – יש שם להקה שלמה ומכובדת שמנגנת – היא מכילה את צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול וטוני וויליאמס בין השאר, ועובר פרק זמן די ארוך (לפחות, ארוך מספיק בשביל לגרום לך לתהות לגבי השם שמופיע על עטיפת האלבום) לפני שהחצוצרה מתחילה לנגן שם. יש שם שני קטעים – שני צדדים – שבכל אחד מהם החצוצרה הופכת להיות כלי דומיננטי רק באמצע הדרך. בכל שאר הזמן, דייוויס משאיר את הבמה לנגנים האחרים. הרבה יותר מאוחר, יצא לי לראות הופעה חיה של האלבום הזה, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע: מיילס דייוויס פוסע מדי פעם למיקרופון, משחרר כמה צלילים והולך אחורה, להישען על אחד המגברים ולהקשיב לשאר הלהקה מנגנת את המוזיקה שההשראה שלה נובעת כולה ממנו.

כשהוצאתי את האלבום הרביעי שלי, "Outreach", הפרטים בתוך חוברת האלבום טוענים (ובצדק) שאני מנגן בכל הכלים, חוץ מבקטע האינסטרומנטלי הראשון, שבו, כתבתי, "רוח הרפאים של מיילס מנגנת בחצוצרה". החצוצרה שם מנגנת קצת יותר צלילים ממה שמיילס דייוויס נהג לנגן בדקות הראשונות של היצירות הארוכות והמפותלות שלו, אבל הכוונה היא אותה כוונה – זאת הדרך שבה מיילס דייוויס לימד אותי, בדרך חרישית, שלפעמים מספיקים כמה צלילים כדי לשנות לחלוטין אווירה של קטע מוזיקלי.

תחנה תשיעית: אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה

כשנסעתי לארה"ב, ורציתי לקחת איתי איזושהי פיסה מישראל, רצוי מוזיקלית, כדי לא להתגעגע יותר מדי, הבחירה (שבסופו של דבר החלטתי לוותר עליה) לא היתה קשה כל כך: כל האלבומים של אהוד בנאי שיצאו עד אותו רגע (שזה אומר, ארבעה ואוסף). זה היה בעיקר מפני שלפני זה, וגם אחרי זה, כשהחלטתי שאני רוצה ליצור מוזיקה, בישראל, ולא בעברית, זה היה בעיקר בגלל האיש הזה וחבר שלו, מאיר אריאל. שני האנשים האלה ביחד מגלמים בעיניי את מה שצריך להיות מוזיקאי ישראלי – טרובדור מקומי ששר בעברית מילים שצובעות את ההוויה המיוחדת שלנו כאן, את החיבור שבין כל הדברים השונים והמנוגדים והלא מתאימים שמרכיבים אותנו כישראלים. אין משהו יותר ישראלי משורות כמו "קונה קפה ושמן זית / נווד ליום אחד / שיער עד הכתפיים / צו גיוס ביד". הסברה הראשונית שלי היתה, שאם אני לא מסוגל לכתוב מילים ישראלית כמו של אהוד בנאי, או כמו של מאיר אריאל, אולי לא כדאי אפילו לנסות. מאז, אמנים אחרים הוכיחו לי שאפשר לכתוב בעברית בכל מיני דרכים, ושיש מקום לכל מיני סוגים של מוזיקה ולכל מיני סוגים של מוזיקאים, ולכן [סוג של סקופ] יכול להיות שבאיזשהו שלב גם אני אחליט ליצור, גם, בעברית [סוף סוג של סקופ]. אהוד בנאי אמנם השתלח בנו באלבום האחרון שלו, בשיר שנקרא "Hebrew Man" שלועג לכל המוזיקאים ששרים באנגלית, אבל אני עדיין אוהב אותו. איך אפשר לא לאהוב מישהו שהכניס באותו אלבום שיר כמו "הופעת מילואים"?

תחנה עשירית: Leonard Cohen – Night Comes On

יש מעט מאד אמנים שמשתווים בעיניי לליאונרד כהן מבחינת המילים שהוא כותב. אני יכול, נדמה לי, לספור אותם על יד אחת: ניק קייב, פול סיימון, טום ווייטס, טוד איי ורנדי ניומן. ולכל אחד מאלו האחרים, יש את הדקויות שלו, כמו שלליאונרד כהן יש את הדקויות שלו – המעבר על מערכות יחסים ישנות ומאובקות, על דת, על מיתולוגיה אישית וכללית, על מה שרחוק ואפל וסמוי מן העין. מבחינה מוזיקלית, כשליאונרד כהן לא מסתפק בגיטרה אקוסטית, הבחירות שלו הן לפעמים מוזרות. מספיק לציין את העובדה ש"Hallelujah" שלו היא כנראה הגרסה הכי פחות טובה של השיר הזה.

השירים הכי טובים שלו הם השירים שבהם הוא מפליג בתיאורים, עד כדי כך שקשה לדעת איפה הוא נמצא – במרחב המטאפורי או במרחב האמיתי. ב"Night Comes On", למשל, הוא הולך לבקר את הקבר של אמו שנמצא אי שם בערבות הקרח. בית אחר כך הוא נמצא במדבר, במלחמה, ביחד עם אביו שנהרג במפתיע, ואי אפשר לדעת (אולי מפני שהם כולם כרוכים אחד בשני) אם זו מלחמה בתקופת הפרעונים במצרים, או מלחמת העולם השניה, או מלחמת יום כיפור. אחר כך הילדים שלו יוצאים מתוך המים ומזכירים לו שהבטיח לשחק (והשורה "They hide in the world", על חמש המילים שלה, מבטאת את הצער על התבגרות הילדים וההתנתקות שלהם מההורים הרבה יותר מכל המילים שיש בשיר "Cats in the Cradle").

ליאונרד כהן הוא לא ממש תחנה תרבותית במובן של, מה שעיצב את האישיות המוזיקלית שלי, כמו שהוא תחנה תרבותית במובן של מגדלור – איזשהו סמן של אור שאני הולך לקראתו. יום אחד, אני חושב, אכתוב שיר כמו של ליאונרד כהן. אחד לפחות, בכל מקרה. היום הזה עוד לא הגיע. אבל לחיות בתקווה זה תמיד הדרך היותר אופטימית לחיות.

זה הכל להשבוע. להתראות בשבוע הבא (ובתקווה שבטיפה פחות איחור).

1. לפני הכל

לא הרבה חדשות השבוע, ואולי זה דבר טוב. אבל זה כן:

ל-EMI היה שבוע קשה. הם נאלצו לפטר שליש מהעובדים שלהם, שזה הרבה, וה-Rolling Stones החליטו שהם רוצים להוציא את האלבום הבא שלהם ביוניברסל, דווקא. גם Radiohead, שהוציאו בתחילת החודש את האלבום האחרון שלהם בגרסתו הפיזית בלייבל XL דווקא, לא עושים רושם שהם הפסידו הרבה מתום החוזה שלהם עם פרלופון (שהיא חברת בת של EMI). ובנוסף לכל הצרות שלהם, גם רובי וויליאמס, Coldplay ו-The Verve (שעל האלבום הממשמש ובא שלהם אתם יכולים לקרוא קצת בהמשך) הודיעו, בנפרד, שהם משעים את מסירת המאסטר של האלבומים הבאים שלהם לחברה, עד שיקבלו מהחברה דיווח מפורט לגבי הצעדים הפיננסיים והשיווקיים המתוכננים לה. שומעים את הרעש הזה? ככה נשמעת תחילתה של מהפכה עסקית.

2. 2008: מה שאתם הולכים להקשיב לו

במהלך השבוע האחרון העברתי שני ימים וקצת בלונדון (תודה, עבודה!) וכהרגלי כשאני נמצא שם (שזה, למרבה הצער, באינטרוולים של עשר שנים בינתיים), קניתי את מגזין Uncut האהוב עליי במיוחד במחיר שפוי (כאן בארץ נוסחת התמחור שלו, במקומות שבהם אפשר למצוא אותו, היא – המחיר המקורי כפול שתיים ועוד הספרה אפס). בין כל שאר הכתבות המעניינות שיש במגזין הזה, יש גם כתבה אחת שמפרטת את האלבומים המעניינים יותר שצפויים לצאת ב-2008. אז, באדיבות Uncut, הנה כמה עובדות חשובות על האלבומים שתרצו לשמוע בשנה הזאת:

REM – Accelerate

יוצא ב-31 למרץ
1 גם האלבום הזה, בדומה ל-New Adventures in Hi Fi המצוין שלהם, מבוסס על שירים חדשים שנעשו עליהם נסיעות מבחן בהופעות, בחזרות להופעות ובסאונדצ'קים.

2 המפיק של האלבום הזה נקרא ג'קנייף לי. בימים כתקנם הוא עושה בעיקר מוזיקה שאפשר להגדיר אותה בתור לאונג' שמח, וכשהוא שר, הוא נשמע באופן מחשיד כמו בק.

3 גם REM, כמו U2, עובדים בעשרים וחמש השנים האחרונות על פורמט רגשי תבניתי בכל מה קשור לאלבומים החדשים שלהם. אצל U2, זה "החלטנו שאם האלבום הזה לא יהיה טוב, נתפרק. ואיזה מזל שהוא יצא ממש טוב!". אצל REM, גם האלבום הזה, כמו כל האלבומים שבאו לפניו מאז Out of Time, עמד בסימן חיכוכים וויכוחים וכמעט פירוק הלהקה. לדברי סטייפ בראיון ל-Uncut, לאורך השנים הלהקה כמעט התפרקה 12000 פעמים.

Madness – The Liberty of Norton Folgate

ייצא בקיץ

1 השם מתייחס להסטוריה של העיר לונדון – Liberty במקרה הזה הוא ה"איזור החופשי" מהתייחסות לחוק שבו השוטרים עשו דברים שהם היו אמורים להגן על הציבור מפניהם, מחוץ לשערי העיר.

2 זה אלבום קונספט, על ההסטוריה של לונדון בכלל, ושורדיץ' בפרט.

3 השיר הראשון בו נמשך 15 דקות, ומנגנת בו, בין השאר, תזמורת היוקללי של לונדון.

The Breeders – Mountain Battles

ייצא ב-7 באפריל

1 האלבום החדש של הלהקה שמכילה את קים דיל מהפיקסיז ואחותה קלי, מכיל שירים שנכתבו בתקופה שמאז האלבום הקודם, Title TK, ובמהלך מסע ההופעות המחודש של הפיקסיז.

2 מפיק את האלבום הזה סטיב אלביני.

3 זה יהיה אלבום קצר במיוחד – 13 שירים פרושים על 36 דקות.

Primal Scream – השם עדיין לא הוחלט

ייצא במרץ או באפריל

1 האלבום ייצא בלייבל חדש בשביל הלהקה, B-Unique (אחרי שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו בסוני).

2 בובי גילספי, סולן הלהקה, מבטיח אלבום "שמח ומעודד, מבוסס על גיטרות ופחות בלוזי מהאלבום הקודם".

3 אחד מהשירים יהיה דואט עם Lovefoxxx, אחת מסולניות הלהקה CSS.

Counting Crows – Saturday Nights and Sunday Mornings

ייצא במרץ

1 האלבום הוקלט בעצם כסט של שני אלבומים קצרים יותר (למרות שהוא יוצא כדיסק אחד) – האחד מהם רועש ואגרסיבי יותר, והאחר שקט, מלודי ואקוסטי יותר. הם אמורים לבטא התפוררות והתפכחות (בחצי הראשון), ולעומת זאת מחשבה לגבי הדרך הנכונה ביותר לאחות את השברים (בחצי השני).

2 האלבום הוקלט בברקלי, קליפורניה, העיר בה נוסדה הלהקה, ובניו יורק.

3 אחד מהשירים, "לוס אנג'לס", נכתב ביחד עם ריאן אדמס.

The Verve – השם עדיין לא הוחלט

ייצא באפריל או מאי

1 העולם של אנשים שאוהבים את המוזיקה של The Verve מתחלק לשניים – אלו שאוהבים את השירים הפופיים והמובנים יותר, כמו "The Drugs Don't Work" או "This is Music" או "On Your Own", ואלו שאוהבים את הטריפים המוזיקליים האינסופיים, כמו "Neon Wilderness" או "Come On" מהאלבום האחרון, למשל. האחרונים יהיו מסופקים במיוחד מהאלבום הזה, שלדברי ריצ'רד אשקרופט, הסולן, מכיל הרבה מאד מאלו.

2 גם השירים הפופיים יותר שבאלבום הוקלטו כחלק מג'אמים ארוכים יותר – אחרי שסיימו להקליט, חברי הלהקה ישבו והקשיבו לג'אמים והוציאו מהם את החלקים המלודיים שהם חשבו שיכולים להתאים לשירים

3 אף אחד מהשירים באלבום הזה, בתקווה, לא יהיה עילה לתביעה משפטית על זכויות יוצרים.

Dexy's Midnight Runners – השם לא הוחלט עדיין

אין תאריך יציאה רשמי

1 בשביל רוב האנשים, Dexy's Midnight Runners מסתכמים ב"C'Mon Eileen", שיר בניחוח קלטי משנות ה-80 שהוא חלק שלא ניתן להפריד מאף אוסף מסכם של התקופה. בשביל אנשים אחרים, שמעמיקים יותר בהסטוריה של הלהקה, מדובר בלהקה רבת הרכבים, יוצרת מוזיקה מגוונת, שהציר העיקרי בה הוא הסולן, קווין רולנד.

2 האלבום, שיוקלט – כנראה – במהלך 2008, וייצא – כנראה – באותה שנה, כבר נמצא, במלואו, בתוך הראש של קווין רולנדס. כך הוא אומר, לפחות,ל-Uncut. זה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז 1985.

3 המפיק של האלבום יהיה אנדי לואיס, שעבד בעבר עם פול וולר.

Supergrass – Diamond Hoo Ha Man

ייצא במרץ

1 האלבום נקרא על שם השיר שייצא כסינגל הראשון מתוכו, "Diamond Hoo Ha Man", שחברי הלהקה טוענים שהוא גרסת כיסוי לשיר של ה-White Stripes. למרות שהוא לא.

2 האלבום הוקלט בברלין.

3 גם הוצאת האלבום הזה עומדת בסימן כמעט-פירוק של הלהקה. הפעם, מסיבות מאד אמיתיות. בסיסט הלהקה, מיק קווין, שבר את הצוואר כשנפל מחלון הקומה הראשונה בבית הנופש שלו בצרפת. החדשות האחרונות הן שהוא יחלים מהפציעה שלו וסופרגראס, שהמשיכו להופיע כצמד בהופעות האחרונות שלהם, יחזרו להיות שלישיה (או רביעיה, תלוי איך סופרים) מיד אחרי הוצאת האלבום.

פטי סמית' וקווין שילדס – The Coral Sea

ייצא במרץ או אפריל

1 כוהנת הפוסט-פאנק חברה לגיטריסט My Bloody Valentine לראשונה בהופעה כחלק מפסטיבל Meltdown, שהיא בחרה את התוכן המוזיקלי שלו, ב-2005. ההופעה הזאת מהווה דיסק אחד משני הדיסקים של האלבום הזה, כאשר השני הוא גרסה אחרת, מוקלטת באולפן, של אותה יצירה.

2 הקטע המוזיקלי שביצעו בפסטיבל, ואחר כך באולפן, נכתב והוקדש לצלם רוברט מייפלת'ורפ ושמו מבוסס על ספר שכתבה סמית' על האמן.

3 אין ממש קשר, מעבר לשם האלבום, ל-Sonic Youth.

Firewater – The Golden Hour

ייצא באפריל

1 זה דווקא לא מופיע ב-Uncut. אבל Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שבין חבריה אפשר למצוא את תמיר מוסקט ואורי קפלן הישראלים, שבימים כתקנם גם מתפקדים כחלק מ-Balkan Beat Box, מוציאה את האלבום שלה סוף סוף באפריל.

2 האלבום המאד מסקרן הזה, מכיל מוזיקה שהוקלטה על ידי הסולן טוד איי, בטיוליו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – וכולל בתוכו מוזיקאים מקומיים, בכלים מקומיים, ממקומות כמו הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טיבט, ומונגוליה, כמו גם הקלטה של אמנים ישראליים – איתמר ציגלר ואורי כנרות, בנוסף למוסקט ולקפלן – באולפן בתל אביב.

3 זו הפעם הראשונה שבה מוזיקאים מפקיסטן ומוזיקאים מישראל מקליטים ביחד – מכיוון שלישראלים אסור להיכנס לפקיסטן, ולפקיסטנים אסור להיכנס לישראל.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה שבוע של עננים.

נ.ב. בשבוע הבא, יכול להיות שלא יהיה כאן פוסט, מפאת מילואים.