תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Twilight Singers

Versus the Spin – October 2011 Edition

1. לפני הכל

Twilight Singers מוציאים בעוד שבוע, ב-15 בחודש, את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם, שמתעד הופעה מניו יורק מסיבוב ההופעות האחרון שלהם.  האלבום יהיה על טהרת הדיגיטלי ולא ייצא במהדורה שאפשר לקנות בחנויות, אבל Twilight Singers מוציאים גם גרסה מיוחדת, מוגבלת, של אלבום פיזי שמכיל את כל ההופעה הלא ערוכה, לאלו שיקדימו וירכשו את האלבום כבר עכשיו – בשבוע הקרוב, אחר כך הוא ייעלם ויוחלף בגרסה הדיגיטלית, הערוכה, שכוללת פחות שירים, שלו.

2.  אור בקצה

באחד מהימים בשבוע האחרון שמעתי ברדיו, באמצע היום, שיר של Florence and the Machine. אתם מכירים את השיר הזה, כי אתם שומעים אותו לפחות פעם ביום אם אתם מאזינים לרדיו בקביעות.  זה באדיבות הפלייליסט של אותה התחנה.  השיר הזה, שעכשיו הוא פשוט עוד אחד מהשירים שאפשר לשמוע, בתדירות גבוהה יותר או נמוכה יותר, בתחנה ההיא, היה מוגדר פעם אלטרנטיבי.  ופעם לא היו בהכרח שירים כאלה באמצע היום.  היה מאד נדיר למצוא אחד, וכשאחד כזה נמצא שם, בשידורים של אמצע היום, הוא הסתכל מסביבו בבהלה בשביל לראות אם אף אמן מולטימיליונר לא מאיים לדרוס אותו.  או חדשות.

הסיבה היחידה ששיר של Florence and the Machine, או של Twilight Singers, או של The Gossip, מוצא את דרכו למיינסטרים של התחנה שעושה רושם שהכי מקפידה על זה על סקאלת הרדיו שלנו, נמצאת מעט צפונה יותר, אחרי השעה שמונה, יומיים בשבוע.  פעם היא היתה משודרת כל יום, התכנית הזו, "הקצה", שבהנחייתם ובתמיכתם של אייל פרידמן, שמעדיף לקרוא לעצמו קוואמי דה לה פוקס כשהוא מאחורי מיקרופון כזה או אחר, ושל נדב רביד, שבעצם ייסד את התכנית הזו, הפכה אותי למי שאני מבחינה מוזיקלית.  לפחות מבחינה מוזיקלית אלטרנטיבית.  בתחילת השנה הקרובה, ביום הראשון שלה, למעשה, אותה תחנה תשלים את הצעד שהיא מנסה לעשות כבר הרבה זמן ותעלים את התכנית הזו, יחד עם כל התכניות האחרות בעלות האופי העצמאי, מרצועות השידור שאחרי שמונה בערב, ו"הקצה" תצטרך למצוא בית אחר.  אני בטוח שהם יצליחו.  אני בטוח שמי מהגורמים הרלוונטיים שמשדרים או מפיקים רדיו, אמיתי או אינטרנטי, בארץ, יילחמו עליהם מלחמת חורמה.  אני מצטער בשביל גלגל"צ שהם מעדיפים לשדר את מה שהם מעדיפים לשדר, אבל אני שמח שפרידמן ורביד הצליחו לחנך אותם שזה בסדר לאהוב גם מוזיקה אלטרנטיבית, ולמצוא בה את המאפיינים הפופיים, הרגועים, הבנאליים שלשירים אחרים בתחנה יש להציע.  ואני רוצה לנצל את ההזדמנות, של סיום התקופה הזו, לא התכנית הזו, בשביל להגיד תודה לקוואמי ולנדב רביד על שנים של תגליות חדשות ומוזיקה חדשה, של חוסר התפשרות על מה שנכון וצריך להשמיע ולא משמיעים מספיק (וגם על שזכיתי להגשים חלום קטן ולהיות חלק מהפלייליסט של התכנית פעם, לפני שנים).  אני מקווה לזכות לשמוע אותם שוב, באיזשהו מקום אחר ברחבי האתר, או האינטרנט, שמעריך את התרומה שלהם לעולם המוזיקלי הקטן שלנו יותר.

3. Versus the Spin – October 2011 Edition

חודש אוקטובר עבר, בעצם חודש נובמבר כבר הספיק להתמקם ולהביא איתו את החורף ואת השביתות, וזה הזמן לעוד אוסף.  הנה:

01 Matthew Ryan Matthew Ryan – Comfort
בין כל הרשימות שאני שומר בראש של אמנים מוזיקליים כאלה ואחרים, רשימה אחת מוקדשת לאמנים שמוערכים מעט מדי, או שלא מוערכים כמעט בכלל. מת'יו ריאן נמצא במקום נכבד מאד ברשימה הזו, וגם אני בעצם גיליתי אותו במקרה, דרך שיר יפה במיוחד שלו שבקע מהרמקולים של הטלוויזיה באמצע פרק של "האוס". אלבום קודם שלו שהשגתי מכיל שירים כל כך יפים, שהייתי מוכרח לשים כאן שניים מהם. זה שפותח וזה שסוגר, הם בעצם שני שירים עוקבים באלבום, מזדנבים בסופו של אלבום שיש לו את העליות הרוק'נ'רוליות והירידות המלנכוליות, הצרודות, הטום ווייטסיות שלו.
לשמוע לקנות
02 Prefab Sprout Prefab Sprout – The Streets of Laredo/Not Long for This World
בקרב אלו שמבינים, ומתעניינים, בנושא הזה, מרחפות שמועות עקשניות לגבי אלבום חדש של Prefab Sprout שיוצא בקרוב. השם שלו נהגה ביראת קודש, כבר כמה שנים, וכמה רמזים לדברים שמתרחשים בעולם של פדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים העיקרי של הלהקה, מצביעים על צאת האלבום הזה סוף סוף לעולם. אלבום חדש של Prefab Sprout הוא תמיד סיבה לשמחה משתי סיבות – הראשונה היא שיש מעט מאד כאלה. הלהקה, ובעיקר מק'אלון שהשנים האחרונות היו בשבילו רכבת הרים של בעיות רפואיות, לוקחת את הזמן שלה בלהוציא אלבומים מאז שנות ה-80, בהן הם היו מפורסמים יותר. השניה היא שפדי מק'אלון הוא אחד מכותבי השירים הכי מוכשרים ומקוריים שאני מכיר.
בינתיים, בכל מקרה, אני מתנחם באלבום האחרון שלהם כלהקה בינתיים, בעל נופך הקאנטרי, שבו, במקרה של השיר הזה, מק'אלון לוקח הפסקה קצרה מלכתוב שירים ומעניק את הטיפול המוזיקלי המיוחד שלו לשני סטנדרטי קאנטרי.
לשמוע לקנות
03 Tiger Lillies Tiger Lillies – Russians (live)
עוד פחות מעשרים ימים תהיה לכם ההזדמנות לראות אותם, ואת המופע שלהם שצריך לראות כדי לא להאמין. בינתיים, שיר מהופעה שלא היתה כאן, עדיין.
לשמוע לקנות
04 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Downbound Train
"Born in the USA" הוא אחד האלבומים המרובעים יותר של ברוס ספרינגסטין. כזה שהוא מתעסק בו ברוק'נ'רול פשוט, כזה שמשתלב טוב עם הגריז והדנים של המוסכים שבהם קרוב לוודאי שמשמיעים את האלבום הזה. והשיר הזה הוא אחד מהמרובעים יותר, והמעניינים פחות מוזיקלית באלבום, שבעצם מכיל את השיר שתמיד היה האהוב עליי של ברוס ספרינגסטין, ובכל זאת זה השיר שהכי נוגע ללבי. אולי אלו הקלידים של גארי טאלנט, או השירה שברוס ספרינגסטין מנסה, בכוונה, ולא מצליח, לגרום לה להישמע מונוטונית יותר ואכפתית פחות.
לשמוע לקנות
05 The Twilight Hours The Twilight Hours – Stay With You
זה לקחת שיר רוק שקט, רגיל כזה, ולמתוח את הקצוות שלו קצת, כדי שלא יישמע חדגוני לחלוטין. ואחר כך עוד קצת, ועוד קצת, עד שהוא הופך למשהו אחר וקליט ויפה לגמרי.

The Twilight Hours היא עוד אחת מהלהקות האלה שאני מגלה במקרה, אחרי שמצאתי במקרה, שיש להן קשר לדברים שאהבתי בעבר, וזה מסביר את מה שאני אוהב גם עכשיו – מאט ווילסון וג'ון מאנסון, שני תושבי מיניאפוליס שהם חברי הלהקה הזאת, היו פעם בלהקה מיניאפוליטנית מיתולוגית בשם Trip Shakespeare. מאנסון היה אחר כך גם בלהקה של אחיו של ווילסון, Semisonic, שהיתה מעט יותר מפורסמת ברחבי העולם בזכות שני הלהיטים שלה.

לשמוע לקנות
06 Over the Rhine Over the Rhine – The King Knows How
Over the Rhine, שהם בעל ואשה והרבה נגני אולפן, קיימים יותר מדי שנים מכדי שלא אשמע עליהם. ובכל זאת.
השם אולי עבר ליד האוזניים שלי בעבר, אבל המוזיקה שלהם לא, וחבל.
"Paste" ראו לנכון לתקן את הבעיה הזאת –  עם השיר הזה.
לשמוע לקנות
07 Nick Lowe Nick Lowe – All Men are Liars (live in Merriweather Pavilion, Maryland, 2011)
ברשימה אחרת, בכיס אחר, ישנם אמנים בריטיים, עם מבטא בריטי ושנינות בריטית, שיש להם קריירה מפוארת אבל מעט מהתהילה שזמרים אחרים, גם הם לפעמים בריטיים, מקבלים. ניק לואו, למשל, הפיק את ארבעת האלבומים הראשונים של אלביס קוסטלו והקליט כמה וכמה אלבומים מוצלחים מאד משלו, ובכל זאת הרבה מהשירים שלו מוכרים רק בזכות גרסאות כיסוי של אמנים אחרים, גם אלביס קוסטלו.
כאן הוא מבצע אחד מהשירים החביבים עליי שלו בהופעת חימום ל"ווילקו" השנה.
לשמוע לקנות
08 John Vanderslice John Vanderslice – June July
לג'ון וונדרסלייס יש לפחות שני דברים שעובדים לטובתו: השם שלו, שהוא כנראה אמיתי לחלוטין. והעובדה שהוא כותב שירים מוצלחים כאלה, כבר כמה וכמה שנים.
לשמוע לקנות
09 Peter Gabriel Peter Gabriel – Family Snapshot
פיטר גבריאל משתף פעולה, בשלב מוקדם של קריירת הסולו שלו, עם מי שהחליף אותו בקדמת הבמה בלהקה שעזב. ביחד הם מבצעים את אחד מהשירים היפים והמורכבים יותר שלו, כזה שמתאר התנקשות בפוליטיקאי מנקודת המבט המעורערת והמוסברת מעט מדי של המתנקש.
לשמוע לקנות
10 Mark Eitzel Mark Eitzel – I Only Have Eyes for You
אני לא יודע אם לקרוא לזה כשרון, בדיוק, ליכולת הזו של מארק אייצל לקחת כל שיר בעולם, במיוחד אלו שלו, ולהפוך אותם לעצובים כל כך שהעולם הופך להיות אפל מעט יותר והתקוות הופכות להיות רחוקות יותר. על עטיפת האלבום בו הוא מטפל בעשרה שירים שלא שלו בצורה הזו הוא מחזיק בלונים, אולי כאלו שלקח ממסיבת יום הולדת של מישהו שביקר בה, מישהו שכנראה היה צריך להתאבד אחר כך.
לשמוע לקנות
11 Iron Maiden Iron Maiden – Killers
טיפין טיפין, אני לומד את ההסטוריה של Iron Maiden, להקה שיש לה הסטוריה עניפה במיוחד בתחום הזה של עולם המוזיקה. מסתבר שהם התחילו את דרכם עם סולן אחר לגמרי מברוס דיקינסון. פול דיאנו הוא נקרא, והוא המשיך בדרכו לאיזשהו מקום אחר אחרי שני אלבומים ופינה את מקומו לדיקינסון האיקוני. ממה שקראתי במקומות שחקרתי בהם (וויקיפדיה, נו) הסיבה שהמוזיקה של Iron Maiden הפכה להיות שונה כשדיקינסון הצטרף היא שלדיאנו לא היו את היכולות הווקאליות להתמודד עם מה שסטיב האריס, הבסיסט וכותב השירים העיקרי של הלהקה, רצה באמת לכתוב. כאן, דווקא, הוא מתמודד לא רע עם הדרישות הווקאליות של השיר הזה.
לשמוע לקנות
12 Matthew Ryan Matthew Ryan – Certainly Never
וזה השיר שסוגר את אלבום הבכורה של מת'יו ראיין, שיר שנתפס, נדמה, ברגע שנכנס לראש של ריאן, והוקלט בו במקום. אפשר לשמוע את היד של ריאן על כפתור ההקלטה של המכשיר בסוף השיר, אפשר לשמוע את רחשי הרקע לאורך השיר, והפסנתר והגיטרות שמתרוצצות בשיר הזה נשמעות מהוססות מעט, אבל כל הכלים יודעים בדיוק מה הם עושים.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, לשבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – לסיגור רוס יש סרט תיעודי חדש.  זה כל מה שצריך להגיד, בעצם.

רנדום הוא חברו הטוב ביותר של האדם. או, Versus the Spin – August 2011 Edition

מאחר וסוף השבוע האחרון עבר כשכל בני המשפחה לקחו תורנות בלהיות חולים, ומאחר והחודש חלף ועבר לו והגיע הזמן לאוסף, האוסף הפעם עייף במקצת, כמוני. ובכל זאת:

01 Great Lake Swimmers Great Lake Swimmers – Palmistry
לפעמים, כל מה שצריך זו את המלודיה הנכונה במקום הנכון, ואז הכל מסתדר. במיוחד כשזה קורה ממש ברגעים הראשונים של האלבום.
ל-Great Lake Swimmers יש כמה דברים שעובדים לטובתם לקראת היכולת הזאת. הם מגיעים מקנדה, שזה תמיד דבר טוב בכל מה שקשור ביצירת שירי פולק טובים, והאיש שכותב את השירים שלהם, והוא בעצם הבסיס ללהקה, טוני דקר, יודע לחבר מילים, וצלילים, ואקורדים, בצורה אופטימלית.
לשמוע לקנות
02 Dead Meadow Dead Meadow – At Her Open Door
הרבה על Dead Meadow אני לא יודע. אבל לפי המוזיקה שלהם והשימוש הנדיב שלהם באקורדים נינוחים ובסלייד, ועל פי הדרך שבה האלבומים שלהם מעוצבים, אני חושב שהם היו מרגישים בנוח אם היו חוזרים בזמן לאמצע שנות ה-60 ועולים על במה עם פינק פלויד, נגיד, או עכשיו, אם הם היו נעמדים לצד רוקפור.
לשמוע לקנות
03 R.E.M. R.E.M. – Leave (A Life Less Ordinary version)
אחרי שהמציא מחדש את הקונספט של פסקול לסרט עם "Trainspotting", דני בויל לקח איתו לסרט השני שלו את השחקן העכשיו מפורסם שלו ועשה סרט אחר לחלוטין, וגם הפעם, התעלה על עצמו עם הפסקול – שבעיניי הוא אפילו יותר טוב מזה של "Trainspoitting", והוא כל כך גדוש בשירים שהדיסק שמהווה את הפסקול הרשמי של הסרט לא מכיל את כולם אפילו.
השמועה, שלא הצלחתי לאשש בשום צורה מעולם, אומרת שהשיר הזה של R.E.M., גרסה אחרת לשיר מהאלבום האהוב עליי שלהם, "New Adventures in Hi-Fi", היא רמיקס שנעשה על ידי חלק מחברי רדיוהד. אני מעדיף לדבוק בגרסה הזאת, גם אם היא לא מאד נכונה.
לשמוע לקנות
04 Kent Kent – Stop Me June (Little Ego)
יש להקות, במדינות שהן לא ארצות הברית או אנגליה, שמחליטות ללכת על בטוח ולהתחיל להקליט באנגלית, כדי להצליח בארצות הניכר.
Kent, שהיא להקה שבדית שבהסטוריה של הארץ שלה יש הרבה להקות שהצליחו באנגלית, הלכה על הדרך הארוכה והקשה יותר – הם הוציאו שני אלבומים, בשוודית, ואז החליטו להקליט את השני באנגלית, כדי לראות אם יצליחו גם מחוץ לשבדיה. אחד מהשירים שם, "If You Were Here", היה להיט מינורי, והאירוניה שבאלבום ובאלו שבאו אחריו היתה שהם הצליחו בשבדיה יותר ממה שהצליחו בשאר העולם. זה לא מפריע לשיר הזה להיות מוצלח במיוחד.
לשמוע לקנות
05 The Week That Was The Week That Was – Come Home
The Week That Was תפסו אותי באחד מאוספי סיכום השנה של Uncut והמוזיקה שלהם – הם במקרה הזה, הם פיטר ברואיס מ-Field Music והלהקה שהוא אסף לעצמו – שהיא השיר הראשון מהאלבום שממנו לקוח גם השיר הזה, היתה שונה לחלוטין, כמעט בכל שניה שעברה מהשיר.
לשמוע לקנות
06 The Week That Was Klaus Nomi – Cold Song
שנות ה-80 היו עתירות גם בפינות מוזרות כאלה – זמר אופרה גרמני צנום שעטה על עצמו איפור ובגדים של ליצן וביצע את השירים העצובים האלה.
לשמוע לקנות
07 Band of Horses Band of Horses – The First Song
יש משהו במוזיקה של Band of Horses, אפילו בשיר שקוראים לו The Funeral, שהוא מרומם רוח. אולי זה הקול הגבוה והמגביה של בן ברידוול, אולי זו המוזיקה, שנוסקת וממשיכה לנסוק ככל שהשיר מנגן.
לשמוע לקנות
08 Au Pairs Au Pairs – America
תקופה נפלאה זו היתה, הפוסט-פאנק. חלק מהלהקות לא יכלו אפילו לחכות שהפאנק ייגמר והתחילו עוד בימי הזוהר שלו, כמו Au Pairs שכבר ב-1979, פירקו והרכיבו מחדש מוזיקה בדרכים שאנשים אחרים לא יכלו להכיר אז.
לשמוע לקנות
09 Junk Science Junk Science – The Impossible Thing
כל כך מעט אני יודע על הלהקה הזו, Junk Sceince. הם שלושה אנשים. או שלושה אנשים ונוצה. אולי שלושה אנשים ונוצה וכריש. והם עושים מוזיקה שמורכבת מכל כך הרבה דברים, מילולית, שעושה רושם שנייר הדבק שמחזיק את המוזיקה שלהם מאיים להתפרק עם כל השמעה. הם קוראים לזה היפ הופ, בכל מקרה.
לשמוע לקנות
10 Jawbox Jawbox – It's Expected I'm Gone
Jawbox, אחת מלהקות הרעש-צרוף-כל-כך-עד-שהוא-הופך-למלודי-ונעים האהובות עליי, לובשת פה את אחת מההשפעות שלה על השרוול. או מבצעת, בעצם, גרסת כיסוי ללהקה הזו – ה-Minutemen, להקתו של מייק וואט שבימים כתיקונם, זאת אומרת עכשיו, הוא הבסיסט של ה-Stooges.
לשמוע לקנות
11 'Twilight Singers Twilight Singers – Last Night In Town
עדיין לא חזרתי בעצם לאלבום הזה, ששמעתי מספר בלתי מוגבל של פעמים כשהוא יצא.  אבל אני יודע כשאחזור אליו הוא יהיה אפילו יותר מרוכז, יותר טעון, יותר מלא בכל מה שמייחד את Twilight Singers מלהקות אחרות.  יהיו כאלה שיאמרו שזה בדיוק אותו הדבר – מילים אחרות, אקורדים קצת אחרים, האווירה יותר אפלה ויותר חורפית.  אני חושב שאין בזה שום דבר רע.  תמיד טוב לחזור למשהו מוכר.
לשמוע לקנות
12 'Local Natives Local Natives – Sun Hands
Local Natives הם האובססיה המוזיקלית הקטנה החדשה שלי, שתופסת כרגע את המקום המכובד "הלהקה שהכי הייתי רוצה לראות בארץ". הם עושים מוזיקת פופ כמעט מושלמת, מהוקצעת, חכמה, לא מטורפת כמו זהו של Animal Collective אבל באותו קו אווירי. קראתי שהם מוגדרים בתור Grizzly Bear מהחוף המערבי. אבל אני לא מכיר את Grizzly Bear מהחוף המזרחי, אז אני לא יודע איך להתמודד עם ההשוואה הזו.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תהיו בריאים גם בשבילי.

הסיבה שבגללה הגוספל לא היה כאן בשבוע שעבר

היא עבודה, עבודה ועוד עבודה.

הסיבה שהגוספל לא יהיה כאן השבוע היא ש, גם במסגרת העבודה, אני טס השבוע לקליפורניה שטופת השמש (אני מקווה, לפחות, שהיא שטופת שמש).

בינתיים אני יכול להשאיר אתכם עם כמה דברים קטנים:

מי מכם שהיה חלק מסצינת האינדי העברי-לועזי המוקדמת של לפני כמעט עשר שנים, אם על הבמות ואם בקהל, בוודאי זוכר את הג'ונסונס, להקה מוצלחת במיוחד מאז.  עומר עדולם, סולן הלהקה, עזב לאנגליה אחרי שהלהקה הוציאה את האלבום הראשון והיחיד שלה, ועכשיו הוא חוזר להופעה אחת עם הלהקה האנגלית השניה שלו כבר, Young Paul.  הם יופיעו ב"אוזן בר" ב-12.6 בשעה 22:30.

אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על האלבום הגנוז של דיוויד בואי שמצא את דרכו לרשת, "Toy", נמרוד עזר לאלו מאיתנו שהיו מאותגרים לינקאית, שלא הספיקו או שהצליחו לצאת מתחת לאותו הסלע והפנה אותנו ללינק הזה, שממנו אפשר להוריד את האלבום די בקלות.

אותה נסיעת עסקים לקליפורניה, על כמה וכמה החסרונות שבה, מוסיפה עוד שניים – אני אפספס גם את ההופעה של ה-Swans וגם את שתי ההופעות של ה-Twilight Singers. מה שאומר, מצד אחד, שלא אוכל לראות את ההופעות, ומצד שני, שלא אוכל לכתוב עליהן.  מי מכם שיצליח לעשות את הראשון, ומוכן לעשות את השני, מוזמן להיות אורח בגוספל – כתבו לי הודעה כאן לפני ההופעות.

לסיום – כשראיתי את תאריך פרסום הסרט הזה בחנויות הורדה חוקית כאלה ואחרות (לפני שהוא יוצא לקולנועים), קיוויתי שמדובר במתיחה של היום הזה.  כשראיתי את הטריילר לסרט, קיוויתי שלא, מפני שזה סרט שהוא אבסורדי וברוטאלי כמעט באותה מידה.  יש לו מסר, ואת המסר הזה הוא מעביר בהרבה דם.  הרבה הרבה דם.

Versus the Spin – February Edition

1. לפני הכל

ב-2001, שדרן של WFMU בשם גלן ג'ונס שבר את שיא גינס לשידור תכנית הרדיו הארוכה ביותר.  היא נמשכה כמה ימים, במהלכם הוא נשאר ער, ובעקבות העובדה שנשאר ער, הזיות העבירו לו את הזמן בחלקים האחרונים של השידור.  היום, WFMU, שמשדרת מוזיקה מאתגרת מכל מיני תחומים ומתעקשת לא לשדר פופ מיינסטרימי בכלל, נאבקת על חייה הכלכליים, כמו כל שנה, בעצם, ולצורך העניין הזה הם פצחו בשבוע שלם של מרתונים להתרמה, שמסתיימים הלילה .  בין כל האמנים שהתנדבו לסייע להם ולתרום משהו אפשר למצוא גם את יאיר יונה, שנתן בוטלג שהוקלט בהופעה חיה החודש, ב"אוגנדה".  אפשר גם לאמץ שדרן או ציון דרך בבניין התחנה למשך השנה הקרובה, ובכלל, חשוב לשמור על תחנות כאלה בחיים.  אחרת כל מה שיישאר לנו יהיה תחנות של רובוטים שמשדרים בחירות רנדומליות מתוך רשימה סגורה.  קצת כמו גלגל"צ.

2. Versus the Spin – February Edition

פברואר היה חודש כל כך קצר, וכל כך מלא עניין, שכמעט ושכחתי שהגיע הזמן לאוסף החודשי.  אבל הנה הוא, כמעט בדיוק בזמן:

1 Hugh Laurie and Lisa Edelstein Hugh Laurie and Lisa Edelstein – Get Happy
בשביל סדרה שהצליחה לשמור בצורה קונסיסטנטית, פחות או יותר, על עניין במשך שבע עונות, "האוס" ידעה כבר את הרגעים ההזויים והבלתי צפויים שלה. אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותנו לפרק האחרון ששודר, שהכיל בין השאר סצינות משני סוגי סיטקומים, שחזור של הסצינה האחרונה ב"קיד וקאסידי" וזומבים, אבל השיא שלו, לפחות מבחינתי, היה זה – קטע מחזמרי שנשמע כאילו שבאז לרמן וטים ברטון חברו יחד כדי לביים אותו, ונתנו לג'ייסון פירס, מנהיג Spiritualized, לערוך את השיר – שהוא לכשלעצמו סטנדרט מחזמרי שידוע במיוחד בזכות הביצוע של ג'ודי גרלנד בשלהי הקריירה הקולנועית שלה.
לשמוע
2 Spiritualized Spiritualized – I Didn't Mean to Hurt You
אחד מהאלבומים המוצלחים יותר של Spiritualized, בעיניי, הוא דווקא אלבום שהוקלט בהופעה יחידה שערכו, ב-1997, ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא הכיל את כל מה ש-Spiritualized ידעו לעשות טוב במיוחד, ותזמורת שלמה. עכשיו, כמעט חמש עשרה שנים אחר כך, Spiritualized מתכוונים להופיע שוב ב-Royal Albert Hall, שוב עם תזמורת, ומכיוון וההופעות האלה הן לא שכיחות, בטח לא בהרכב הזה, קרוב לוודאי שגם ההופעה הזו תמצא את דרכה לדיסק וקרוב לוודאי שגם היא תהיה אחת מהאלבומים הטובים יותר של הלהקה. היא גם עשויה להיות הופעה טובה יותר מזו הקודמת, משתי סיבות עיקריות: היא מתרחשת כמה שנים אחרי שג'ייסון פירס הספיק לגעת בתחתית המוחלטת של חיים שיכל להגיע אליה, ואחרי שהספיק להתפכח ולחזור לעצמו, והיא מתרחשת אחרי שיצא האלבום שמכיל את היצירה המושלמת הזו.
לשמוע לקנות
3 HEALTH HEALTH – Severin
שום דבר לא יכול להכין באמת לרעש הצרוף שעומד מאחורי המוזיקה של HEALTH, שהיא מוזיקה שצריכה להיצרך, ולהיות מוערכת, בסקאלה אחרת לגמרי מזו שמוזיקה אחרת עובדת בה. אחרי שמפלסים את הדרך בתוך הרעש הזה שפותח את השיר, מגלים שבעצם מסתתר מאחוריו שיר פוסט-פאנק ומאחוריו מסתתר עוד אחד, סבוך יותר ואוורירי יותר כאחד.
לשמוע לקנות
4 The Fatima Mansions The Fatima Mansions – 1000%
למשך מספר מועט מאד של שנים, בפרק הזמן שהפריד בין עשור אחד לשני, באיזור ספציפי באנגליה, כל המוזיקה התמזגה לקבוצה מצומצמת של תת-ז'אנרים שהשלימו אחד את השני והחמיאו אחד לשני, חלק מהם נעו לכיוון הכבד והרוקי יותר, חלק נעו לכיוון האלקטרוני והקופצני יותר, ומעט מן הלהקות שלקחו חלק בקיץ האהבה הזה, כמו Fatima Mansions, ידעו לשלב במידה קצת מזה וקצת מזה.
לשמוע לקנות
5 Henry Rollins Henry Rollins – Verbal Diary (June 12)
הנרי רולינס, שחגג חמישים בחודש שעבר, מוכיח בקטע היומן המוקלט הזה שלו, שאפשר גם להצטרף אליהם וגם לנצח אותם.
לשמוע לקנות
6 Glen Phillips Glen Phillips – Something's Always Wrong (live at the Middle East Upstairs)
חלק מהרשימה הארוכה של אמנים שהנרי רולינס מתאר, קטע אחד למעלה, כדוגמאות למוזיקה שהופכת להיות חלשה ומתנצלת, הוא Toad the Wet Sprocket, הלהקה לשעבר של גלן פיליפס, שהמשיך בקריירת סולו מצליחה יחסית. אבל גם מוזיקה כמו זו של הלהקה, שגלן פיליפס בוחר לבצע לבדו כאן, וגם שלו עצמו, היא מוזיקה רצויה בסיטואציות מסוימות, והמוזיקה של גלן פיליפס, באופן אירוני, מתאימה דווקא לאחרי צהריים עצלים באיזשהו מקום בדרום קליפורניה.
לשמוע לקנות
7 Twilight Singers Twilight Singers – Never Seen No Devil
את השכבות מעל המוזיקה של Twilight Singers, במיוחד באלבום האחרון, צריך לקלף לאט, בזהירות. מאחורי כל השכבות האלה, בתחתית התמונה שמתחילה בירח שניבט מלמעלה ונגללת למטה, אפשר למצוא את מה שגרג דולי מדבר עליו. אבל קודם צריך לעבור דרך כמה וכמה מדורי גיהנום, כאלה שנשמעים רגילים וחדגוניים לפעמים אבל מסתירים מאחוריהם, כשמקלפים את השכבות שלהם, עולם מוזיקלי עשיר לא פחות.
לשמוע לקנות
8 Radiohead Radiohead – Codex
יש מעט מאד להקות, שמוציאות מעט מאד אלבומים, שמרופדים בכל כך הרבה דיבור, הערכות, ספקולציות, ביקורות, תלונות. נדמה שלמוזיקה של רדיוהד עצמה לא ניתנה הזדמנות במהלך כל מסכת הדיונים הזו, וחבל, מפני שכשכל האבק שכך ואנשים עברו הלאה, לאלבומים מצופים אחרים, המוזיקה נשארה והיא בהחלט מתחילה להסכים איתי. והשיר הזה, שהתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה, ממשיך להישמע יותר ויותר מושלם ככל שהוא מושמע באוזניי, כאילו שכשהאלבום יצא, הוא הגיע מעט רופף, והוא רק הולך ומתהדק מהאזנה להאזנה.
לשמוע לקנות
9 Cobra High Cobra High – Paper Gods
רוב להקות ה-Math Rock, אלו שלוקחות חלק בז'אנר שמהותו היא נגינה במקצבים ומשקלים משתנים, לעתים תכופות מאד, נוטות לכיוון הכבד יותר של הז'אנר ובדרך כלל מנגנות במקצבים ומשקלים מהירים מלכתחילה. Cobra High מצליחים להפוך את הז'אנר המורכב הזה לפופי ונגיש, ועל זה מגיע להם קצת יותר מההבלחה הקצרה מאד לתודעת הציבור, וההיעלמות הכמעט מוחלטת לאחר מכן.
לשמוע לקנות
10 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Fade Away
האלבום הכפול של ברוס ספרינגסטין נתן לו מספיק מרחב מחיה כדי לכלול בו מגוון של שירים, חלקם מהירים וקצביים יותר ומרמזים על מרדפים לאורך כבישים ארוכים, או על שהות תזזיתית וחסרת מנוחה בעיירה קטנה, וחלקם איטיים ומדודים יותר, כמו זה, שמתקרב קרוב ככל האפשר לסוף האלבום ועדיין שומר בתוכו מעט מהגרעין המלהיב שטמון בחלק גדול מהשירים האחרים באלבום הזה.
לשמוע לקנות
11 Neon Neon Neon Neon – Belfast
מעט השנים האחרונות יצרו אינפלציה זעירה של להקות, שעושה רושם שמצאו את עצמן, מרגע שנוסדו, בעשור הלא נכון. Neon Neon, החל מהסינתיסייזרים שמעטרים ומעצבים את השירים שלה וכלה בתמונות המוקפדות המציגות איקונים של שנות השמונים, יוצרים את הרושם כאילו שהם נולדו עשרים שנים מאוחר מדי, אבל מאחורי החזות המוקפדת והניחוחות האייטיזיים, הם בעצם שני אנשים שרחוקים משנות השמונים כפי שאפשר להיות רחוק – גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, ובום ביפ, אמן היפ הופ.
לשמוע לקנות
12 Greg Laswell Greg Laswell – Take Evertyhing
גרג לאסוול היה אמן אלמוני, לפחות מבחינתי, עד שהקול שלו תפס את אוזני באמצע פרק של "Dollhouse". הוא ביצע שם גרסה של "Your Ghost" של קריסטין הרש, ובאי.פי. שממנו השיר לקוח יש עוד מספר שירים, שלאסוול לוקח ממחוזותיהם החרישיים והעדינים ומעניק להם טיפול ששומר עליהם שלמים ושבירים עדיין.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא, כרגיל, כאן במשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סיפור של פטריוט אמיתי.

החיוך הזה הוא מה שקורה כששתיים מארבע הלהקות האהובות עליי מוציאות אלבומים חדשים באותו השבוע, חלק ב'

1. לפני הכל

ה-TV Buddhas, אחת מכמה להקות שמסתובבות בזמנים האחרונים ברחבי ארצות הברית ובמקומות אחרים שבהם המוזיקה שלהם תהיה מוערכת יותר, צילמו סרט על מסע ההופעות האחרון שלהם שטומן בתוכו גם את הרשמים שלהם מהסיבוב עצמו, מהסצינה שהוא מייצג, מהמדינה שבתוכה הוא מתרחש, והחליטו שהם רוצים לקחת את הסרט עצמו לסיבוב הופעות – דבר שבשבילו הם צריכים מימון קצת יותר נרחב ממה שיש להם.  לכן, הם עשו מעשה והקימו פרויקט ב-Kickstarter, אתר שמטרתו לאפשר לגורמים יצירתיים מכל הסוגים להשיג מימון לפרויקטים שלהם דרך המעריצים שלהם ואנשים אחרים שמעוניינים בהצלחת הפרויקט, והם מבקשים את העזרה שלכם – אתם, מצידכם, יכולים לבחור באיזה סכום לעזור להם וגם להרוויח כמה טובין בדרך.

לרשימה המכובדת של אמנים שמתכוונים להגיע לארץ בזמן הקרוב (ו – אפשר למצוא כאן עץ ולנקוש בו – הרשימה המתמעטת של אמנים שמבטלים מסיבות אידיאולוגיות גלויות או מוסוות) מצטרף עכשיו גם וויקטור ווטן, באסיסט פיוז'ן שהרוויח את הערכתי בין השאר כשהצליח לקרוע מיתר במהלך הופעה, ושכבר היה כאן ביחד עם מרקוס מילר וסטנלי קלארק ועכשיו מגיע להופעת סולו, ב-16 במאי ב"רידינג 3".

2.  בוא ותמצא את הדרך

גרג דולי קרא להרכב שלו twilight Singers, ולאלבום הראשון של ההרכב ״Twilight" – דמדומים – אבל המוזיקה של הלהקה, שהוציאה עכשיו את האלבום החמישי שלה, היא מוזיקה שמתארת בצורה מדויקת יותר את הלילה שאחריהם. לילה בעיר, ליתר דיוק.  כזה שמכיל בתוכו קריאות צרצרים, אוושות רכות של גלגלי המכוניות הבודדות שנוסעות על הכבישים בשעות כאלה, ההצעה הקבועה והשקטה של החיים המעומעמים של הלילה בחלקים הישנוניים יותר של העיר.  ומצד שני, הרעש הבלתי פוסק של העיר שערה לאורך כל הלילה ומצמוץ שלטי הניאון, והצעקות – אלה שבחוץ ואלה שבפנים, של אלה שבוחרים או לא בוחרים לבלות את הלילה בחלק הזה של העיר.

כל אחד מהאלבומים ש-Twilight Singers הוציאו עד עכשיו מכיל בתוכו את אותו תרשים, פחות או יותר, של עיר כזו בלילה, אבל נדמה שכל אחד עוסק בעיר אחרת, שאורזת בתוכה חיים אחרים ותרבויות אחרות, ושהצבעים שלה בוהקים יותר או פחות באורות המלאכותיים של הלילה.

זו אחת הסיבות שמצד אחד קל, ומצד שני קשה, לגלוש לתוך אלבום של Twilight Singers בפעם הראשונה. הקו של דולי הוא מגדלור מרגיע בתוך החושך העצום הזה, אבל כאן, כבר מהשורה הראשונה שמכריזה שבכל פעם שאתה נמצא כאן, בעיר הדמיונית הזו, אתה מרגיש בחיים, אפשר להרגיש משהו שונה.  לוקחים לי כמה שירים כדי להבין מה זה:  הקול המקרטע, המזייף לעתים קרובות, של גרג דולי, שהיה חלק מהקסם של Afghan Whigs ואחר כך גם של Twilight Singers עצמם, נעלם.  במקומו יש קול עגול יותר, רך יותר, מלטף יותר, ודולי מוצא את עצמו מגיע לצלילים הנכונים בסולמות הנכונים לעתים קרובות יותר. מדי פעם הוא אפילו מרשה לעצמו שורה או שתיים בפלסטו.

השיר הראשון, ״Last Night in Town", לוקח אותנו במהירות מהקצה האחד של העיר, זה שנעטף במיתרים מהוססים וצלילי פסנתר בודדים, לקצה השני, זה של התופים המהירים והבאס רווי הדיסטורשן, ומניח אותנו במקום, במרכז העיר, שם האלבום הזה הולך להתחיל ואולי להיגמר, אלבום שהבסיס שלו, לפחות לדברי דולי, הוא בגלילת הרגעים האחרונים של אדם אלמוני בעיר אלמונית.

מלבד כמה יוצאי דופן ראויים לציון, כמו ״Twilight", האלבום הראשון ועדיין הכי טוב שלהם, או ״She Loves You", אלבום של גרסאות כיסוי שהלהקה מציגה בו את הדרך שלה למפות שירים נבחרים שחלקם מאד לא צפוי, האלבומים של Twilight Singers הם הרבה מאותו דבר.  בשביל מי שמצפה מהלהקה האהובה עליו לאתגר אותו, זה עשוי להיות מתסכל.  אבל אם מקבלים בהבנה את העובדה ש-Twilight Singers בחרו להתמקד בנישה רוק׳נ׳רולית מאד מצומצמת, שבה הם מרגישים נוח ובה רוב האנשים שמקשיבים להם מרגישים נוח, אפשר מאד ליהנות מהאלבום הזה.  הוא כבד וקשה יותר מהקודם שלהם, "Powder Burns", ובדומה לאלבומים של הלהקה הקודמת של דולי או ל-״Blackberry Belle" של הלהקה הזו, המוזיקה שבו קליטה ומושכת בדרכים שאי אפשר להסביר – מאחורי ענני הדיסטורשן מסתתרות מלודיות שאפשר לזהות רק כשעוצמים את העיניים.

האלבום עתיר באורחים – אני דיפרנקו חולקת עם דולי את השירה בסינגל הראשון, "Blackbird and the Fox" , ומארק לאנגן, בעבר חבר מן המניין ועכשיו חבר של כבוד בלהקה, תורם את קולו ל-״Be Invited״.  ניק מק׳קייב, הגיטריסט של The Verve, מתארח בשיר לא מזוהה (אף על פי שאני מנחש שזה ״Get Lucky", השיר שהכי נשמע כמו שיר שריצ׳רד אשקרופט היה צריך לשיר באלבום הזה), וגם ג׳וזף ארתור וג׳ף קליין, שהיו חלק מהלהקה בשלבים שונים של מסעות ההופעות הקודמים שלה, נמצאים כאן.

ככל שהאלבום הזה מתקדם לקראת סיומו, ועם הידיעה המוקדמת שהאלבום מייצג שלל של רגעים שמרצדים לפני עיניו של מישהו ברגעים האחרונים שלו, ומכיוון שנדמה שאף אחד מהשירים האלה לא מסתיימים במקום שבו הם אמורים להסתיים, אלא מעט לפני כן, אני מבין שאף על פי שהמקום הוא מרכזה של עיר בלילה, והרגעים הם רגעים אחרונים, הרגעים שמרצדים הם לא של אדם אחד, אלא של הרבה בני אדם , כאלה שהולכים ממקום אחד בעיר הזו למקום אחר, או כאלה שחולפים במכוניות אחרות על פני מכונית ההסרטה הזו, שמלווה את הקלטת האלבום.  אני מבין שאלו לא הרגעים האחרונים של אדם אחד, אלא הרגעים האחרונים של עיר, מעט לפני שהתמימות שלה הולכת להימחות בבת אחת. ובשיר האחרון, שנושא את שם האלבום, דולי והלהקה שלו נושאים כנפיים ומרחפים מעל העיר, מעל הבתים והכבישים שלה, הסמטאות האפלות והכיכרות המוארות, הכנסיות ובתי הזונות, מעיפים מבט אחרון לפני שכל זה נמחה ונעלם והופך להסטוריה.

אבל כשהאלבום מסתיים, הצלילים האחרונים של השיר הסוגר נמוגים בחזרה לתוך האפלה, אני מגלה שגם אני נשארתי בתוך ההסטוריה הזו וה-Twilight Singers ריחפו מעליי ונעלמו, והגיונית, אפילו מובנת, האכזבה שנשארת מאלבום שהוא קצר מדי, מדוד מדי ומסוגר מדי מכדי לחשוף את כל מה שדולי והלהקה שלו למדו במשך השנים שעברו מאז האלבום האחרון.  אבל, מלבד יוצאי הדופן ההם שבדיסקוגרפיה שלהם, ומאד בדומה לאלבומים של Afghan Whigs לפני כן, לאלבומים של Twilight Singers יש נטיה לנחות עליך במהירות אחרת מאלבומים אחרים.  הם לעתים רחוקות חושפים את כל היופי שלהם בשמיעה הראשונה, ולפעמים זה לוקח עשרות פעמים שהאלבום מתנגן בהן מההתחלה ועד הסוף כדי שהוא באמת יתפוס אותי.  אני מקשיב לאלבום, מעט מדי פעמים, מנסה לחשוף את הרבדים הנסתרים שבצלילים שבו, ושמח שעדיין יש לי את הפינות המוארות שאני רגיל אליהן, שבהן אני יכול לעצור, אלו שאני מחכה להן ככל שהאלבום מתנגן, ואני יודע שבבוא הזמן האלבום כולו, על כל הצלילים שלו, על כל המילים, על כל הרעשים הרכים והקשים יותר שמפוזרים לכל אורכו, ייפתח בפניי ויגלה לי את מה שחסר לי בו, ואז כל העיר הזו תרגיש כמו בית.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ההמשך ל"אפולו 13".  לחילופין, לא.

2.13.61

1. לפני הכל

ביום שלישי האחרון ספנסר אלדן חגג את יום הולדתו ה-20.  אתם חושבים שאתם לא מכירים אותו, כשאתם מסתכלים על השם, אבל אם הייתם בני עשרה בשנות ה-90, אתם מכירים אותו טוב מאד. הנה.  כמה זקנים העובדה שהבחור כבר בן 20 גורמת לנו להרגיש, קרוב לוודאי.

Twilight Singers מוציאים את האלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ביום שלישי הקרוב, ה-15.2.  Spin מאפשר לנו לשמוע אותו בסטרימינג כבר עכשיו.

2.   הנרי רולינס מסמן את המטרה הבאה

כשהאלילים שלך מתחילים להזקין, גם אתה מתחיל להזקין.  ככה זה עובד.  בשלוש השנים האחרונות דיוויד בואי וברוס ספרינגסטין, שניהם סוג של אלילים, סימנו שישים שנים על כדור הארץ הזה והמשיכו הלאה, אחד ממשיך להוציא אלבומים כאילו אין מחר, אחד ממשיך לא להוציא אלבומים כאילו אין מחר.  הנרי רולינס הוא אליל למחצה.  זאת אומרת שאני מעריך את כל הדברים שהוא עושה, ועוקב אחרי רוב הדברים שהוא עושה, אבל לא מתעמק בהכל ולא רואה צורך להשלים את הכל בדבקות פנאטית, מקווה להשיג את הבוטלג של ההופעה ההיא לפני שישה אנשים או את המגזין המודפס על נייר צילום שבו התראיין לפני עשרים או שלושים שנה.  אני מתבונן במה שהוא עושה, מרחוק, מתפעם מכמות האנרגיה שיש לאיש הזה, מכמות הפרויקטים שהוא מריץ בבת אחת, במקביל, לא עוצר לנוח אפילו לרגע, נדמה.

והיום יום ההולדת החמישים שלו.  הוא נראה פחות או יותר אותו דבר.  שרירי במידה מרתיעה קצת, צוואר בעובי של הראש שלו וראש עטור בשיער שחור קצון (עכשיו מעט אפור) ופרצוף שמצליח בבת אחת לשדר איום ואתגר – "נסה להתמודד איתי", הוא אומר, וגם "נסה להבין מה אני אומר – זה ישנה את הדרך שבה אתה מסתכל על החיים".  אם תעצרו לרגע ותביטו, תוכלו לראות באחת מהעיניים שלו זיק כזה של נעורים, של אנרכיה, של רצון ללכת נגד מה-שזה-לא-יהיה.  זה לא משנה מה קורה, זה תמיד טוב להיות נגד.  הוא התחיל ב-S.O.A, להקת הארדקור בוושינגטון, ב-1981, ואחר כך הצטרף ללהקה שהעריץ, Black Flag, בקצה השני של ארצות הברית, וכשזו דעכה המשיך ללהקה משלו, שתי האחרונות מעצבות מחדש את הדרך שבה מוזיקה יכולה וצריכה להיות מועברת, מתוקשרת לקהל ומתכתבת עם הקהל.  אחר כך הוא הפך להיות מעין איש ספוקן וורד, בהתחלה כזה שמנסח טקסטים ארוכים יותר וארוכים פחות, חלק נוגעים בעצב חשוף אצלו, אולי גם אצלנו, חלק מדברים על משהו ארכאי או תרבותי עכשווי שהוא רוצה להפנות את תשומת ליבנו אליו, חלק פועלים כמו גלויה, כמו תמונה שצולמה באמצע טיול, מנסה למסגר רגע כדי לזכור אותו אחר כך.  מאוחר יותר, כשהפך להיות גם שחקן בסרטים והספיק להסתובב ברחבי העולם כסולן להקה, כאמן ספוקן וורד וסתם כמתבונן, מופעי הספוקן וורד שלו הפכו להיות מופעי אנקדוטות.  הוא סיפר על דברים שעשה, על דברים שקרו לו, ומדי פעם שילב בתוך הסיפורים האלה את הפילוסופיה שלו, את תפיסת העולם שלו, שהיא ייחודית, מאתגרת, ומצליחה להיות אופטימית וזועמת בבת אחת.  אחר כך הוא העביר את הקשר הזה עם הקהל – הסיפורים ותפיסת העולם – לטלוויזיה (באינטרנט) ולרדיו (ציבורי).

את רולינס הכרתי, בתחילה, משני מקומות שונים ששיקפו בצורה די נכונה את מגוון הדברים שהוא עושה – המקום הראשון היה MTV, שם רולינס עטה על עצמו תחפושת של מעין קלארק קנט ומעין סופרמן (עם R גדולה על החזה – ולאחרונה, לכבוד ראיון במגזין לקראת יום ההולדת שלו, הוא עטה עליו את התלבושות האלה שוב) בקליפ של הלהיט הגדול ביותר, קרוב לוודאי, של הלהקה שנקראת על שמו, "Liar";  המקום השני היה "ג'וני נמוניק", סרט שבו קיאנו ריבס מגלם דוד שמהווה דיסק-און-קי אנושי בעצם העובדה שהוא אוגר במוחו מידע שהוא מעביר ממקום למקום בתשלום, ורולינס מגלם בו רופא, בערך.  מאוחר יותר זכיתי להכיר גם את Black Flag ואת ההסטוריה הקליפורנית הזו, וגם, בעזרת חברי הטוב עידו, את קריירת הספוקן וורד שלו, שבאה לידי ביטוי גם באלבומים שאספו קטעים ממסעות הופעות שלו (שני הקטעים האהובים עליי, מההקלטות האלה לפחות, הן כמובן הסיפור שלו על הביקור הראשון בישראל, וסיפור מבריק שלו על מפגש עם טום ווייטס ובקשת עצה לגבי התמודדות עם שאלות של מעריצים).

אחר כך, כשכבר התעמקתי במגוון הדברים שהוא עושה, זכיתי לראות אותו גם בערב ספוקן וורד אמיתי וחי.  הוא בא לארץ לשתי הופעות – אחת בירושלים ואחת בתל אביב – שצולמו לתכנית טלוויזיה שהקליט באותו הזמן (שגם, במקרה, איפשרה לאשתי ולי לזכות בקצת מ-15 הדקות שלנו, בדקה 8:16 כאן).  ההופעה בתל אביב היתה עטורה בזיק האנרכיה המרומז שלו עוד לפני שהתחילה – באודיטורים של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שהוקם על ידי רחבעם זאבי, האיש שהציע לשלוח את כל הערבים שחיים בארץ לאיזשהו מקום אחר, לא בהכרח ברכבות, התפאורה היתה מורכבת מלוח ענקי שעליו היו כתובות, שוב ושוב, המילים חופש הדיבור בעברית, ערבית ואנגלית.  כשרולינס עלה לבמה, לקול תשואות הקהל, במכנסי הדוקרס וחולצת הטי השחורה האופייניים לו, הוא התחיל את ההופעה בסיפור של מה שהתרחש בהופעה הקודמת, בירושלים, שם הוא הופיע באולם קטן יותר.  "סיימתי את ההופעה, אמרתי תודה רבה ושלום (בעברית), וירדתי מהבמה.  אני הולך לחדר ההלבשה, ופתאום אני שם לב שכולם הולכים אחריי," הוא מתאר את ההיכרות הראשונה שלו עם ישראל, מהצד המופיע, שבה כל אחד רוצה לשאול אותו משהו או לומר לו משהו כשההופעה עצמה נגמרת.  בניגוד להרבה אמנים אחרים שעשויים למצוא את זה מרתיע או מטריד, רולינס מוצא את זה מלהיב במיוחד, מפני שהוא סוג של אנתרופולוג.  הוא מוצא את עצמו בכל מיני מקומות מעניינים בעולם – עירק בהזמנה של הארגון האמריקני המקביל לליב"י, רוסיה מעט אחרי סוף העידן הסובייטי, חדר כושר ביוסטון אחרי סשן צילומים לסרט – ומביט על הסיטואציות שהוא נמצא בהן, ועל הסיטואציות שבהן אחרים נמצאים, בעין משועשעת, כזו שראתה דברים כאלה כבר במקומות אחרים, התנסתה בדברים מרוממי נפש ודברים נוראיים וחיה כדי לספר על זה.

הנרי רולינס רואה גם בעין של אנתרופולוג את שנת החיים העגולה הזו, שהוא מסיים היום.  לשאלה של מגזין בראיון לכבוד יום ההולדת שלו לגבי מה השתנה בנפשו האנרכיסטית מאז גיל 20, הוא עונה שלא הרבה.  הגיל הוא משהו שמגיע ושצריך להתמודד איתו בתור אתגר חדש, בתור סט חדש של מאפיינים מועילים ושל מאפיינים מגבילים, הוא אומר.  ההבדל העיקרי בין גיל 30 לגיל 50 מבחינתו הוא ההשלמה עם העובדה שיש כמה דברים שהוא כבר לא יכול לעשות – כמה דברים שבמקום לעשות אותם הוא יכול וצריך להביט על אנשים אחרים, צעירים יותר, שיכולים וצריכים לעשות את הדברים האלה, ולצטט את מוחמד עלי – "תמשיך להשתולל, בחור צעיר.  תמשיך להשתולל."

מה שאני רוצה לומר, בעצם, בכל המילים האלה, הוא – יום הולדת שמח, הנרי רולינס.  אני מקווה שהיום הזה מספק את תאוותך האנתרופולוגית לפחות במידה מסוימת, שקורה לפחות דבר אחד באיזשהו מקום בעולם שבו אתה נמצא כרגע שאתה יכול לעבד ולהפוך לאנקדוטה שמשרתת גם כתצלום של הרגע שתפסת, וגם כפריזמה של תפיסת העולם שלך ביחס למה שראית.  אני מקווה שבעוד חמישים שנה נהיה כאן שנינו כדי להיפגש שוב, כדי שאוכל לומר שבעצם, שום דבר לא השתנה אצלך ואתה המשכת להסתער קדימה בכל החזיתות התרבותיות האפשריות, שניסית מהכל וטעמת מהכל ועדיין לא הספיק לך.   מפני שבכל עולם שבו הנרי רולינס בגיל 50 הוא לא שונה, בעצם, מהנרי רולינס בגיל 30, שבו התאווה שלו לחיים שווה כמעט לזו של אחד מהאלילים שלו, שאותות הגיל המבוגר יותר שלו ניכרים עליו הרבה יותר, שבו רולינס יכול למהול טיפה של אנרכיה במים שלך ולהגיש לך אותם, ושעדיין יהיה רצון לשתות, ולהקשיב, ולהפנים, עדיין יש סדר.  הייתי אומר עד 120, אבל 120 זה מעט מדי בשביל כל מה שאתה יכול ורוצה לעשות.  אז במקום, אני אומר – תמשיך להשתולל, הנרי רולינס.  תמשיך להשתולל.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – I'll be back. Way back. Way, way back.

תפוחים ותפוחים (וחיפושיות); The Low Anthem

1. לפני הכל

אני שמח לספר שרוב הסיבות שבגללן הגוספל קירטע בשבועות האחרונים (ואפילו נעלם מכאן לחלוטין בשבוע שעבר בלי שום הסבר), הסתיימו והגוספל יחזור להתפרסם בזמנים הקבועים שלו, שזה משהו כמו עכשיו.

בראיון הקצר הזה עם גרג דולי, שהוא תמיד דבר טוב, טמונה פנינה – תאריך היציאה של האלבום הבא של Twilight Singers, וגם השם שלו – "Dynamite Steps", ב-15 בפברואר.  אני כבר לא יכול לחכות.

שני אירועים שעשויים להשפיע קצת על ההסטוריה הדיגיטלית המוזיקלית (זו שעובדת בקבצים, לא בדיסקים) קרו השבוע.  על אחד אני כותב יותר בהרחבה למטה, על השני לא:   eMusic החליטו שהם רוצים לעבור לשחק במגרש הגדול יותר והמואר יותר של iTunes, והוסיפו השבוע כמה עשרות אלפי שירים חדשים, מאמנים מוכרים יותר ומיינסטרימיים יותר מאלו שהם בדרך כלל מציעים.  הבעיה, כמו בכל מקום שבו זה קורה, היא שהמוזיקה הזו זמינה רק למי שהוא תושב ארצות הברית.  באותו הזמן, eMusic  החליטו לשנות את הדרך שבה הם מתמחרים דברים מקרדיטים לדולרים וסנטים, מה שפוגע באיזשהו אופן (לא התעמקתי בדיוק איך) בחברות התקליטים העצמאיות הגדולות, שחלקן הגדול החליט לאסוף את כל הקטלוג שלהן ולעזוב את האתר.   eMusic, במכתב למנויים שלהם, טענו שהמעבר לשיטת תמחור כזו נועד בשביל שהם יוכלו לאפשר למנויים (כמוני) בכל העולם להיות מסוגלים להוריד את כל השירים שהם רוצים, של כל האמנים שהם רוצים.  בתשובה לשאלתי איך דבר אחד מוביל לדבר השני, הם ענו:  " ".

2.  תפוחים ותפוחים

אפשר להגיד הרבה דברים נגד Apple, אפשר גם לא.  אבל דבר אחד חייב להיאמר לזכותם:  הם יודעים להרים שואו.  הפעם הוא היה צנוע, הודעה קריפטית עם ארבעה שעונים, בארבעה אזורי זמן שונים, בדף הראשי של האתר שלהם, ויום אחר כך ארבעת חברי הלהקה הכי חשובה בהסטוריה עומדים מדושני עונג במקום שכל כך רצה לארח אותם כבר שנים.

לטובת אלו שחזרו הרגע משהות ארוכה בסיביר, אני אגש להתחלה של הסיפור הזה.  ב-1968,  אחרי שחברה מסחרית שעמדה מאחורי כל העניינים הכספיים של הביטלס לא הצליחה להכיל את כל מה שרצו לעשות עם הקריירה שלהם ועם השם שלהם, הביטלס הקימו חברה חדשה.  הם קראו לה Apple Corps, ומתוקף מעמדם קנו בניין שלם, שעל הגג שלו הם נתנו הופעה מפורסמת ואחרונה, ונתנו למנהלי החברה – אנשים עסקים, רואי חשבון ועורכי דין – יד חופשית בניהול הכסף שלהם.  החברה עשתה הרבה טעויות פיננסיות, חלקן בכוונה וחלקן לא, ולא באמת הרוויחה בשביל ארבעת חברי הלהקה את הכסף שהם ציפו שתרוויח בשבילם, וגם אם כן, הר של ביורוקרטיה הפריד בין חברי הלהקה לבין הכסף הזה (בעיה שפול מקרתני הנציח ב-"You Never Give Me Your Money").  אבל חברי הלהקה היו כבר מולטי מיליונרים ולא היה להם באמת אכפת.  החברה קיימת עד היום ואחראית על כל האספקטים הפיננסיים של כל מה שקשור בביטלס, וחברי הלהקה שנותרו הם עדיין מולטי מיליונרים, גם בזכות דברים שעשו בעצמם, ועדיין לא אכפת להם.

ב-1976, שני חברים שהחליטו להפסיק ללמוד בסטנפורד וחלקו את אותו השם, הקימו חברת מחשבים והחליטו לקרוא גם לה Apple.  כשהחברה הבריטית שמעה על החברה האמריקנית, היא עשתה מה שכל חברה בריטית שמכבדת את עצמה היתה עושה ותבעה.  הם דרשו שחברת המחשבים החדשה תשנה את שמה ותשלם להם פיצויים על הפרת הסימן השמור הזה. חברת המחשבים החדשה התנגדה.  שתי החברות עשו מה שחברות עושות והגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט.  Apple Corps קיבלה פיצויים סמליים והבטחה מ-Apple Computer שזו לא תנסה להיכנס לעולם לשוק המוזיקה.  החלטה הוגנת וטובה לכל הצדדים כשמדובר בחברה שמייצרת מחשבים עם מערכת הפעלה ייחודית, אבל ב-2001 חברת המחשבים החליטה לא להיות רק חברת מחשבים יותר והוציאה נגן MP3 שיכל להכיל בתוכו כמות יפה של שירים, ובמקביל השיקה חנות מוזיקה מקוונת, כדי שלאנשים יהיה מה לשים על הנגן הזה בקלות.  Apple Corps תבעו אותם על ההפרה הזו של ההסכם, והעניין התגלגל בבתי משפט במשך שש השנים שאחר כך (וכדי להדגים את האבסורד של מערכת המשפט העסקית, Apple Computer זכתה, והחברה שקראה לעצמה בשם הזה ובחרה לעצמה את הלוגו הזו קודם, צריכה עכשיו לשכור את השם ואת הלוגו מחברת המחשבים).  תוצר לוואי של כל ההתכתשות המשפטית הזו היה שבחנות המוזיקה המקוונת הגדולה ביותר בעולם, לא היה ולו שיר אחד של הלהקה הגדולה ביותר בעולם, דבר שמאד הפריע ל-Apple (אבל לא בהכרח ל-Apple האחרים).   עכשיו, שתי החברות בעלות השם הזהה ו-EMI, שהיא החברה שמוציאה את הקטלוג הפיזי של הלהקה, הגיעו לאיזשהו הסדר ביניהן ו-Apple, זו של המחשבים, יכולה להציג בגאווה ובשחור לבן מהוקצע (נושא לדיון אחר:  איך זה שכמעט כל דבר שקשור בביטלס נראה יותר טוב בשחור לבן?) באתר הבית שלה ובחנות המקוונת שלה, את כל הקטלוג של הלהקה, וכל חובב מוזיקה (שהוא לא מישראל, זאת אומרת) יכול לרכוש עכשיו את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית ופשוטה יחסית.

זה השלב שבו רוב מי שקורא את זה, כולל אלו מכם שחזרו משהות ארוכה בסיביר, שואל את עצמו למה זה צריך לעניין אותנו אם אנחנו לא יכולים לרכוש את המוזיקה שלהם, או מוזיקה של כל אמן אחר, ב-iTunes, בכל מקרה.  הנה, אם כן, שלוש סיבות שבגללן ההודעה הצנועה הזאת של Apple היא כן קמט קטן בהסטוריה של המוזיקה:

1 הביטלס היו, בעל כורחם, המגינים הגדולים האחרונים של הצד האנלוגי בוויכוח של אנלוגי נגד דיגיטלי.  רק בשנתיים האחרונות הקטלוג שלהם מוצע בצורה דיגיטלית (בקבצים ולא בדיסקים), ועד השבוע, הדרך היחידה שבה היה אפשר לרכוש את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית היה אם החלטתם לשים את הגאווה בצד ולרכוש דיסק-און-קי בצורה של תפוח.  זה לא קרה מסיבות אידיאולוגיות, אלא מפני שגם Apple Corps וגם EMI הן חברות שעובדות מאד מאד לאט, בכל מה שקשור בניצול ההזדמנויות החדשות הכרוכות במוזיקה.  במקרה יצא שחלק מהדברים ששתי החברות החליטו לערב את עצמן בהן עכשיו, כמו הגרסה המיוחדת של Rock Band של שירי הלהקה, הם דברים חדשים יחסית, אבל זה רק מפני שכל הדברים האלה קורים במקרה באותו הזמן שבו נוסעות פה עגלות אחרות כבר שנים, ושתי החברות האלה מחליטות לטפס עליהן רק עכשיו.  יש עוד אמנים שמדירים את רגליהם מ-iTunes.  הוויכוח במקרה שלהם הוא על החשיבות של האלבום כמקשה אחת לעומת אוסף של שירים – מאחר ו-iTunes מאפשרת לכל משתמש להוריד אילו שירים שהוא רוצה מאלבום, שהאמנים שהקליטו אותו אולי מעדיפים שישמעו את השירים בו בקונטקסט מסוים.  ועכשיו, גם אחת מהלהקות הגדולות ביותר ששכנו בעיקר בתקליטים ובדיסקים מוצאת את עצמה בעולם הדיגיטלי הרשמי (ולחבריה שנשארו בחיים בעצם לא אכפת.  אחד מהם אפילו אימץ את העידן הדיגיטלי כשקרא לאלבום האחרון שלו "Memory Almost Full" ואיפשר לחנויות כמו iTunes ו-eMusic למכור אותו באותו היום שבו יצא בחנויות הפיזיות), ואמנים שנמנעים מלאפשר לאלבומים שלהם להימכר, לעתים בחתיכות, בחנויות הדיגיטליות, עלולים למצוא את עצמם בצד הלא נכון של מבטים מוזרים.

2 זה דווקא כן משהו שיכול להיות רלוונטי אלינו, ארץ קטנה מוקפת אויבים ונטולת iTunes שאנחנו:  נוכחות הקטלוג המלא של הביטלס ב-iTunes, שהיא בטח הפרי הפתאומי של הרבה מאד מאמצים שנעשו מאחורי הקלעים, היא המסמר האחרון בארון של מה שנחשב הגיוני ונכון מבחינה עסקית בכל מה שקשור בסכסוך ארוך הימים הזה של אפל נגד אפל.  ובעקיפין, היא גם אחד המסמרים האחרונים בארון של מה שמונע מאפל, זו של המחשבים, לעשות מה שהיא רוצה.  זה כולל, בין השאר, להכתיב תנאים לחברות תקליטים ובעלי זכויות בכל מיני מקומות בעולם, ואף על פי שישראל היא שוק קטן ולא משמעותי בשביל אפל, אם הם יחליטו יום אחד שזו מטרה חשובה במיוחד בשבילם לפתוח את חנות המוזיקה המקוונת שלהם בכל העולם, בלי יוצא מן הכלל, אני בטוח שהם ימצאו דרך להתגבר על הסבך הביורוקרטי והעסקי שהוא תעשיית המוזיקה הדיגיטלית כאן.

3 ההכרזה הזו, והקמפיין התקשורתי היעיל שבא בעקבותיה, שכולל אפילו פרסומות בטלוויזיה, דבר שאפל לא עושה לעתים קרובות כל כך, מחזירים את עולם המוזיקה לפרופורציות.   כשאמן כמו ליידי גאגא, נאמר, מצטרף לשורות iTunes, או מוציא אלבום חדש, הוא מקבל מלבן, גדול יותר או קטן יותר, מעל ל-fold או מתחת לו, בדף הראשי של iTunes, וזה הכל.  כשאמן כמו הביטלס מצטרף ל-iTunes הם מקבלים את הדף הראשי של האתר של אפל למשך שבוע, פרסומות בטלוויזיה וסרטונים שהוכנו במיוחד בשבילם.  זה גורם לי להאמין שיש כאלה, עדיין, שמקומם בסולם החשיבות של  ההסטוריה המוזיקלית מובטח, וגבוה.  ובעצם, להקה כמו הביטלס יכולה להרשות לעצמה איחור אופנתי למסיבה שהיא iTunes.

3.   שומרים על מלאי של נשק למקרה שהחברה תתמוטט

יש משהו בווידאוקליפ של "Charlie Darwin", הראשון בקריירה של The Low Anthem – קריירה ששמה באמתחתם כבר שלושה אלבומים, כשזה הסינגל הראשון מהאלבום האחרון שבהם, שמשקף בדיוק את הלהקה שעומדת מאחוריו.  גם הוא איטי, מהורהר, אמיתי מהשורשים שחפורים בתוך האדמה אל השמיים הכחולים שמקיפים את הים, שהולך וממלא את הכל, וגם הוא בעצם מזויף, עשוי מתמונות סטילס של דמויות ותפאורה מפלסטלינה.  The Low Anthem עצמם הם אמנם לא מפלסטלינה, אבל הם גם לא בדיוק מי שהייתם מאמינים שהם, אם הייתם לוקחים רק את המוזיקה שלהם ומנסים להרכיב את ההסטוריה של הלהקה לפיה.  והם אמיתיים מפני שהם בונים כל שיר בקפדנות, כאילו הם מדביקים שביבים של תמונות לכדי תמונה אחת גדולה שמרמזת על משהו גדול הרבה יותר מאחוריה.  והם מזויפים מפני שזה נשמע כאילו שהם הגיחו מאיזה יער, שם הם חיים חיים של קיום בסיסי, ומנגנים את מה שהם שומעים בטבע.  אבל הם לא, מפני שההסטוריה המוזיקלית שלהם התחילה באוניברסיטה.

בראון היא אחת מהאוניברסיטאות ששרכים עוטפים את אחד הקירות של אחד מהבניינים בהן כדי לציין שהוא בניין ההנהלה, והיא נמצאת בפרובידנס, רוד איילנד, עיר ששוכנת כמעט על החוף המזרחי של ארצות הברית, ואמנם לא מגיעה אל האוקיינוס, אבל האוקיינוס מגיע אליה.  שני סטודנטים של האוניברסיטה,  בן נוקס מילר וג'ף פריסטובסקי, קיבלו משימה להגיש תכנית ג'אז לילית בתחנת הרדיו המקומית של האוניברסיטה.  הם למדו להכיר אחד את השני בלילות שבהם שידרו את התכנית – שהיתה צריכה להימשך עד הבוקר, חלקו אחד עם השני טיפים מוזיקליים, לא בהכרח בנושאי ג'אז, והפכו לחברים.  הם גם התחילו לנגן במגוון להקות ביחד, רק האחרונה שבהן, ב-2006, היתה The Low Anthem, שאותה הקימו עם חבר שלישי, נווד ונגן בלוז בשם דן לפקוביץ, שהצטרף ללהקה, הפקיד בידיה את אחד השירים הכי יפים שלה, "This God Damn House", ועזב.  מאוחר יותר, הם צירפו לשורותיהם חברה שלישית אחרת, ג'וסי אדאמס, שהיתה גם היא סטודנטית בבראון ולפני כן עבדה בשביל נאסא.  זה סוג הלהקה שזו.

האלבום הראשון והשני – הראשון נשא את שם הלהקה בלבד, השני נקרא "What the Crow Brings" – נוצרו בעבודת יד על ידי חברי הלהקה, שהשתמשו בקופסאות ריקות של דגני בוקר כדי ליצור את עטיפות הדיסקים, והדפיסו את החותמת שבה השתמשו כדי להטביע את הטקסט של העטיפה בעצמם.  אפילו עטיפות האלבומים – השני מכיל את שם הלהקה והאלבום, יחד עם צללית שחורה של עורב וזה הכל, והשלישי, האחרון שלהם בינתיים, מכיל רק את שם הלהקה והאלבום בכיתוב מסוגנן אבל מינימליסטי – מרמזות על המוזיקה שהולכת להימצא בפנים.   The Low Anthem מציגים מוזיקה מאובקת מכמות השנים שבהן לא נוגנה, מוזיקה שכל תו בה מכיל מאחוריו מכלול של תמונות הסטוריות ורגעים הסטוריים שעיצבו את אמריקה. הם מנגנים במגוון של כלים שמכיל בתוכו גם את העבר של ארצות הברית וגם, אולי, את העתיד שלה – פרט לקונטרבאס, לגיטרה שכמעט ולא משתמשים בה, להרמוניום ולתופים הקבועים, הם מנגנים גם על קרן יער, קלרינט, מסור, על כלי נגינה שנקרא קרוטאל – מערכת של מצילות קטנות, שמנגנים עליהן באמצעות מעבר על צידן עם מקל תופים, ועל קבוצה קטנה של טלפונים סלולריים.   השירים עצמם הם כל כך מהוקצעים וכל כך פשוטים מבחינה מלודית, ברוב המקרים, שקל לבלבל שירים מקוריים של הלהקה עם שירי עם אמריקניים עתיקים שהיא מבצעת להם גרסאות כיסוי, ושירי עם אמריקניים שכאלה עם שירים מקוריים של הלהקה.  דייוויד ווקס, סולן להקה בשם David Wax Museum, סיפר בהופעה בפסטיבל ניופורט שאנשים שהשקיבו לאחד מהשירים שלהם, גרסת כיסוי לשיר עם, חשבו שמדובר בגרסת כיסוי לשיר של The Low Anthem מכיוון שגם להם יש גרסה לשיר הזה. וכשהלהקה ההיא, David Wax Museum, מתחילה לבצע את השיר הזה, אפשר להבין למה.  למוזיקה של The Low Anthem יש איזושהי איכות שגורמת גם לשירים שהם מבצעים להם גרסאות כיסוי – ביניהם "Don't Let Nobody Turn You Around" העממי או "Home I'll Never Be", אחד מהיתומים הנפלאים של טום ווייטס – להיות מזוהים מיידית עם הלהקה.  וכשמסיטים הצידה את הפשטות והעושר המוזיקליים, שמובאים ביחד בכל אחד מהשירים שלהם, נשארים עם המילים.  והמילים שלהם גם הן מתוחכמות ומעניינות ומעוררות מחשבה – שניים מהשירים היותר מעניינים שלהם עוסקים במבול, האחד מהצד של איזושהי אפוקליפסה, שהיא בעצם מטאפורה לאיזשהו משבר אישי (זה "Charlie Darwin", אותו סינגל שכמעט נושא את שם האלבום שהוא לקוח מתוכו), השני מהצד של אפוקליפסה קדומה, זו שבה נח היה צריך להכניס זוגות זוגות מכל חיה בטבע לתוך התיבה שלו ("Ticket Taker", גם הוא מאותו אלבום).

דרך העפר הארוכה של ההופעות שבה הלכו חברי הלהקה בשנתיים האחרונות פילסה את עצמה אל מפעל רוטב לפסטה נטוש ברוד איילנד, שם הלהקה מקליטה את האלבום הבא שלה, "Smart Flesh", שייצא ב-22 בפברואר.  אז הם ייצאו שוב לאוויר העולם, לעולם ששונה מעט מוזיקלית ממה שהיה כשנכנסו והשאירו אותו מאחוריהם, וגם, בעיקר, בזכותם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עוד מעט אני כבר לא אצטרך לומר את זה.  אבל בינתיים – את הסרט הזה ביים הבן של דיוויד בואי.  מספיק?

גוספל חסר

1. במקום הכל

השבוע הולך להיות שבוע ללא גוספל.  שתי העבודות שאני עובד עליהן במרץ, בתקווה לסיים אותן עד סוף החודש (והשבוע), נוטלות את כל האנרגיה שאני מקדיש לכתיבה וחשיבה כרגע.  כל מה שאני יכול להציע השבוע, אם כן, הם השביבים הקטנים שבדרך כלל מקדימים את הפוסט עצמו, וזה שמסיים אותו:

יש הופעות שאי אפשר להימלט מהעובדה שהן הולכות להתקיים.  יש אזכור לגביהן בכל פינה אפשרית, בכל סוג אפשרי של מדיה.  ויש הופעות אחרות, שמפרסמים אותן בצניעות, מתוך תקווה שהשמועה, שתעבור מפה לאוזן, תספיק כדי למלא את האולם.  הופעה אחת כזאת הולכת להתקיים ב-12.11 במסגרת "פסטיבל העוד", שמתרחש בין ה-11 ל-25 בנובמבר בירושלים.  Night Ark, שהתפרקו ומתאחדים במיוחד לצורך הפטסיבל, באים להופעה אחת (ועוד כיתת אמן אחת של ארא דינקג'יאן, נגן העוד ומנהיג הלהקה).  בינתיים ראיתי רק פרסומת אחת, קטנה, בדפי ההופעות של אחד מעיתוני סוף השבוע, ולא הרבה מעבר לזה, ובכל זאת אני מקווה שהקהל ימלא את האולם בהופעה הזו – שתתרחש ב-11.11, בתיאטרון ירושלים.  (ואם השם של הלהקה לא נשמע לכם מוכר, אתם קרוב לוודאי מכירים את "Homecoming" שלהם).

רציתי לחרוג ממנהגי לא להזכיר הופעות ישראליות בחלק הזה של הבלוג (לזה דואג, ביעילות מופתית, נדב לזר בדלת ליד), ולספר לכם על הופעת יום ההולדת ה-50 של דן תורן, והנה שכחתי, או משהו מהדברים האלה, וההופעה כבר היתה וחלפה, וכל מה שנותר לכם ולי הוא לקרוא את מה שכתב עליה עמי פרידמן ב-YNet.  בין השאר, מוזכרים שם רעיונות להוציא את ההופעה הזו בדיסק, או ב-DVD.  אני אשמח לשניהם – איזושהי מזכרת מהחגיגה המאד מוצדקת למישהו שהוא לא רק עמוד תווך של המוזיקה הישראלית (אני קצת חושש לדחוף את המילה "האלטרנטיבית" באמצע בין שתי המילים האלה, אז אולי היא שם ואולי לא), אלא גם אחד מהיוצרים שהכי לא-אכפת-להם-לא-להיות-במרכז-הבמה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   חברות הלהקה של ארי אפ, שנולדה בשם אריאנה פורסטר ואיחדה את להקת הפאנק שלה, The Slits, לאחרונה, לא ידעו עד כמה היא חולה עד הימים האחרונים של חייה, והיא נפטרה בגיל 48 ב-20 באוקטובר כשהיא מופיעה עד הרגע האחרון שזה התאפשר לה.

האלבום החדש של Twilight Singers מתקרב בצעדים איטיים מדי, לטעמי, ובינתיים גרג דולי לקח הרכב מצומצם ואקוסטי של הלהקה שלו, שכולל את דייב רוסר ועוד שני נגנים שאני לא מכיר, ויצא לסיבוב הופעות קטן, שעובר בארצות הברית, אירלנד, איטליה, אבל לא כאן, בינתיים.  זה מההופעה בפילדלפיה לפני ארבעה ימים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש רגעים שבהם אתה יודע שהגיע הזמן למצוא את הדרך הנכונה למוזיקה של אמן שאתה צריך להכיר, אבל עדיין לא.  זה רגע אחד כזה.

Gutter Twins; וויג'אי אייאר ומייק לאד

1. לפני הכל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פסטיבל "הפזורה" שהולך להתרחש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  אז חולון, אף על פי שהיא עיר מגניבה ומלאה בינשולים, היא – תל אביבים עצלנים שאנחנו – קצת רחוקה. ולכן, שמחתי לגלות, וקרוב לוודאי שגם אתם תשמחו לגלות, שרוב ההופעות הטובות שהולכות להתרחש בפסטיבל הזה, הולכות להתרחש דווקא בלבונטין 7, שהוא יותר קרוב אלינו.  ב-14 וב-15 לחודש יופיעו שם Faust, כשב-14 יופיע לפניהם פיליפ ג'ק (וגם קייר נויבינגר, שאני לא מכיר);  ב-19 יופיעו Machinefabriek ו-Blood Stereo ביחד עם עוד כל מיני גורמים אלקטרוניים קשים יותר ופחות; וב-20 יופיעו אדי פרווסט וג'ון בוצ'ר, השלישיה של פיטר ברוצמן ו-Mapstation באותו ערב.  יהיה שמח.

ועוד לגבי שמח – מזל טוב לעמרי לוי, מייסד ה-Basement, שהיה פעם סאב-לייבל של Fact Records ועכשיו הוא מעין לייבל בזכות עצמו (שנתן הזדמנות ראשונה להרבה סינגר-סונגרייטרים בתחילת דרכם המקצועית – גם עבדכם), וגם מוזיקאי מוצלח ומראשוני הסינגר-סונגרייטרים-ששרים-באנגלית בארץ, שהתחתן בשבוע שעבר.

אם לצטט את חיים יבין – במעבר חד, היום יום האיידס הבינלאומי.  קרה המקרה, והיום גם יום שבת.  אז אני לא לגמרי בטוח כמה יציינו את זה ברחבי העולם.  אבל זאת התרומה שלי, בכל מקרה. זה הסוף של סרט שנקרא "התזמורת ממשיכה לנגן" – סרט עלילתי שמבוסס על ספר לא עלילתי, הישג בזכות עצמו – שמספר על תולדות גילוי מחלת האיידס בסוף שנות ה-70.  כל השחקנים שמשחקים בו (ויש המון – מתיו מודין, סול רובינק, לילי טומלין, אלן אלדה, איאן מקלן, בין השאר, בתפקידים ראשיים; ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, פיל קולינס, דונאל לוג, בין השאר, בתפקידים קטנים מאד), השתתפו בהתנדבות – כל הכנסות הסרט הועברו לארגונים שחוקרים את האיידס, מנסים לחפש לה תרופה, או מנסים להקל על האנשים שחולים בה . הוא משודר מדי פעם בטלוויזיה, ביום האיידס ולא ביום האיידס.  שווה לשבת ולראות אותו פעם אחת לפחות.

ואם אתם מרגישים פעלתניים ופילנתרופים במיוחד היום – הוועד למלחמה באיידס ישמח להיעזר בתרומות שלכם.

2.  תאומי האשפתות חוזרים לסיאטל

The Gutter Twinsאני רוצה להחזיר אתכם לרגע ל-1992.  תקופה מוזרה כזאת, עם מוזיקה מאד ייחודית והרבה אנשים שלבשו חולצות פלאנל עם משבצות.  במקום אחד, סיאטל, היתה פתאום התפרצות של הרבה להקות שעשו מוזיקה די דומה שהיתה צעד אבולוציוני אחד מעל לרוק כבד, וצעד אחד לפני המוזיקה האלטרנטיבית, המוגדרת בצורה יותר מופשטת, שהפכה להיות הרבה פחות אלטרנטיבית והרבה יותר מיינסטרימית עם השנים שעברו.   הלהקות שאיכלסו את המרכז של הסגנון המוזיקלי החדש הזה היו נירוונה, Alice in Chains ו-Soundgarden (בסדר, וגם Pearl Jam).  בצדדים, היו להקות איכותיות יותר – הסיבה היתה, בדרך כלל, שהלהקות האלה לא צמחו בסיאטל אלא איכשהו הגיעו לשם, בעיקר דרך החתמה ל-Sub Pop.

שתיים מהלהקות האלה היו Screaming Trees ו-Afghan Whigs.   הראשונה, שהוקמה באלנסבורג, וושינגטון – לא רחוק מסיאטל אבל עדיין לא סיאטל, באמצע שנות ה-80, ישבה טוב יותר בתוך ההגדרה המוזיקלית של גראנג'.   היא כללה את מארק לאנגן, זמר כריזמטי שנראה כמו אח של רון פרלמן ב"היפה והחיה בניו יורק", נשמע כמו כמה קילומטרים של חצץ, וכתב את עיקר השירים של הלהקה.  ההצלחה של הלהקה התבססה בעיקר על "Nearly Lost You", שהם כתבו בשביל "סינגלס", הסרט המייצג של התקופה, ו-"All I Know", שהם הוציאו כשהיו חתומים לתקופה קצרה ב-Epic, בזמן שבו כל חברת תקליטים ניסתה למצוא את הנירוונה הבאה.  אחרי ההוצאה של "Dust", האלבום המצליח ביותר שלהם מ-1996, הם הפסיקו ליצור באופן פעיל והתפרקו באופן רשמי ב-2000.  בין לבין, הם הספיקו להוציא כמות מרשימה של אלבומים, רובם בלייבל SST וב-Epic, בתקופה המאוחרת יותר שלהם.  הלהקה עצמה לא נעה רחוק מדי מהסגנון המוזיקלי הגראנג'י, ואת ההשראה והנסיון להתחקות על כיוונים מוזיקליים אחרים מצא מארק לאנגן באלבומי סולו שהחל להוציא במקביל.  בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו משתף פעולה – בפורמט "היפה והחיה" אמיתי באלבום משותף עם איזובל קמפבל בשנה שעברה, ועם עמיתו ללייבל גרג דולי ב-Twilight Singers ובהרכב חדש (שנגיע אליו עוד מעט).

Afghan Whigs, לעומת זאת, הגיעו ממקום רחוק יותר מוושינגטון – סינסינטי, אוהיו.  הם היו, למעשה, הלהקה הראשונה שהיא לא מאיזשהו מקום בחוף המערבי שהוחתמה ב-Sub Pop.  ההתחלה שלהם, בשני אלבומים, היתה גראנג'ית אמנם, ומתאימה לאווירה הכללית של 1992 ושל סיאטל, אבל באלבום השלישי, "Congregation", הם כבר הראו את הצבעים האמיתיים שלהם – השפעה הולכת וגוברת של מוזיקת נשמה ו-R&B משנות ה-60.  שנת הציר של המוזיקה שהשפיעה על הלהקה, ובעיקר על גרג דולי, הסולן שלהם, הית ה 1965 – כשם האלבום האחרון שהם הוציאו.  אחרי "Congregation" הלהקה הצליחה לעלות על הזמניות של הז'אנר שבתוכו יצרו, והם המשיכו למחוזות אחרים, ולחברה אחרת – Elektra – שבה הם הוציאו את אחד מהאלבומים הכי מורכבים והכי מוצלחים שלהם – "Gentlemen" האפל והמופרע, ואחריו את האלבום הכי טוב, והכי מורכב, שלהם – "Black Love".   ב-1998 יצא האלבום האחרון שלהם, "1965", שהיה מהוקצע מדי ומבריק מדי (מבחינת גימור, לא מבחינת איכות) – אפילו העטיפה שלו היתה מבריקה.  אחר כך התפרקו.  בין לבין, גרג דולי התחיל לעבוד על פרויקט הצד שלו, שמאז הפך לדבר המרכזי שהוא עושה כרגע – Twilight Singers (וגם הוציא אלבום סולו, "Amber Headlights").

מארק לאנגן שיתף פעולה עם הלהקה החדשה של גרג דולי בכמה הזדמנויות – הוא התארח בכמה שירים באלבום השני, "Blackberry Belle", ושר את גרסת הכיסוי ל-"Hard Time Killing Floor" באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "She Loves You".  אחרי האלבום הרביעי של הלהקה, "Powder Burns", הוא גם הצטרף להופעות שלהם והפך לחלק כמעט-רשמי של הלהקה כשהוציאו את ה-EP האחרון שלהם, "A Stitch In Time".

עכשיו, גרג דולי ומארק לאנגן מאחדים כוחות בהרכב חדש לגמרי, ה-Gutter Twins, וסוגרים מעגל נוסף כשהם חוזרים ל-Sub Pop, שם ייצא האלבום הראשון שלהם כצמד אי שם ב-2008 (עוד לא נקבע לו תאריך הוצאה רשמי).  לפני שייצא האלבום, הם יופיעו באירופה ובארה"ב, כשההופעה הראשונה תהיה בניו יורק, ב-14 בפברואר.   ניו יורק, דרך אגב, זה אפילו יותר רחוק מחולון. כך שאם מישהו מהנפשות הפועלות למען הבאת אמנים מוצלחים ולא יותר-מדי-מצליחים לישראל (זאת אומרת, האנשים של לבונטין 7, או שרוליק איינהורן), קוראים את זה, אנחנו רוצים את Gutter Twins כאן.  הרי גם גרג דולי וגם סקוט פורד (הבסיסט של Twilight Singers שכותב את עיקר הפוסטים בבלוג הרשמי של הלהקה) אמרו שההופעה הכי טובה של הלהקה היתה כאן, וגם מארק לאנגן לא נראה סובל (על מי אנחנו עובדים, בעצם?  הוא תמיד נראה סובל).  אם מישהו ירים את הכפפה, זה בכלל יהיה חורף מוצלח באולמות ההופעות של ישראל.

3.  באיזו שפה?

מין חוק טבע מוזיקלי שכזה – כששמים משורר, במיוחד מארבעים השנים האחרונות, ומוזיקאי, במיוחדמייק לאד וויג'אי אייר כזה שעושה מוזיקה אלקטרונית, או קצבית או שיש לו DJ לפני השם, בדרך כלל יוצאים דברים טובים.  כשהמשורר הזה הוא גם ראפר, או שיש לו אסתטיקה של ראפ בדרך הקראת השירים, זה בדרך כלל נשמע אפילו יותר טוב – לראיה, סול וויליאמס, משורר וראפר שהקליט את האלבום האחרון שלו בהפקה של טרנט רזנור וגם האלבום הקודמים, הלא רזנוריים שלו, נשמעים מצוין.

במהלך השבוע האחרון נתקלתי באלבום נוסף שעומד בקריטריונים האלה.  בפינת המוזיקאי האלקטרוני\הקצבי עומד מייק לאד, שבימים כסדרם יוצר מוזיקה אלקטרונית מעניינת שאמורה ללוות שירי היפ הופ שלא באמת נמצאים שם.  בפינת המשורר נמצא מישהו בשם וויג'אי אייאר, שאני לא מכיר.  מה שהם עשו ביחד הוא אלבום שנקרא "In What Language?".  שישה עשר קטעים שנכתבו על ידי אייר ומוקראים על ידו ועל ידי אנשים אחרים, כולם שייכים לקבוצות אתניות לא לבנות.  כל הקטעים מספרים על חייהם של אנשים במדינות שהם לא הרוב בהן, מדינות שהם מרגישים, תמיד, זרים בהן.  חלק מהקטעים מספרים על החוויה של היתקלות עם העולם המערבי בעידן שאחרי ה-11/9 – שם האלבום נלקח מחוויה שעבר קולנוען אירני בשם ג'פאר פנאחי.  כשעבר ב-JFK בדרכו לטיסה נוספת, לפני ספטמבר 2001, הוא נעצר על ידי ה-INS (המוסד שאחראי על הגירה לארה"ב ושהיה בלתי חוקית שם) וגורש להונג קונג, כשהוא יושב בטיסה עם אזיקים לידיו.  הוא אמר שהיה רוצה להסביר לנוסעים האחרים שהוא לא פושע, שהוא קולנוען ושהוא כבול באזיקים רק מפני שהוא אירני, "אבל באיזו שפה?".    האלבום כולו מורכב משירים שמתרכזים בעיקר בנמלי תעופה, ובמעבר של אנשים שונים בהם – כאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד החזק של הגלובליזציה, וכאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד המדוכא של הגלובליזציה.  את הטקסטים, שמספרים על פליטה מסודן שנכלאת בארה"ב, על עובד עיראקי שמרגיש מאוים על ידי הבוס שלו (ומתאר את האינטראקציה איתו בדרך מאד סוריאליסטית), על יליד מזרח אסיה שמבכה את האיסלמיזציה המתגברת במקום שהגיע ממנו, או יליד מזרח אסיה אחר שנאלץ לעבוד בחנות סקס במדינה שאליה היגר ומתגעגע לסרטים ההודיים של מולדתו,  מלווה המוזיקה של מייק לאד, שלא מסתפק פה בקטעים אלקטרוניים או בביטים, ומתבל את חלק מהשירים בפסנתר שמנגן בסולמות הודיים, בצ'לו, בקבוצה של כלי נשיפה (שמכילה גם את דנה ליאונג, חבר חולף ב-Firewater, בטרומבון), בצקצוקים אלקטרוניים מוזרים.  מפני שהמוזיקה לא תופסת מקום מרכזי באלבום הזה, יש הזדמנות קלה וטובה יותר להקשיב למילים – נקודת מבט אחרת על העולם, כפי שהוא מסתובב עכשיו.

כאן אפשר להקשיב לשני שירים מהאלבום ואפילו לצפות בשיר הנושא מתוכו, כפי שהוא מבוצע בהופעה שנועדה ללוות את האלבום.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – חג סופגניות שמח!