תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

תפוחים ותפוחים (וחיפושיות); The Low Anthem

1. לפני הכל

אני שמח לספר שרוב הסיבות שבגללן הגוספל קירטע בשבועות האחרונים (ואפילו נעלם מכאן לחלוטין בשבוע שעבר בלי שום הסבר), הסתיימו והגוספל יחזור להתפרסם בזמנים הקבועים שלו, שזה משהו כמו עכשיו.

בראיון הקצר הזה עם גרג דולי, שהוא תמיד דבר טוב, טמונה פנינה – תאריך היציאה של האלבום הבא של Twilight Singers, וגם השם שלו – "Dynamite Steps", ב-15 בפברואר.  אני כבר לא יכול לחכות.

שני אירועים שעשויים להשפיע קצת על ההסטוריה הדיגיטלית המוזיקלית (זו שעובדת בקבצים, לא בדיסקים) קרו השבוע.  על אחד אני כותב יותר בהרחבה למטה, על השני לא:   eMusic החליטו שהם רוצים לעבור לשחק במגרש הגדול יותר והמואר יותר של iTunes, והוסיפו השבוע כמה עשרות אלפי שירים חדשים, מאמנים מוכרים יותר ומיינסטרימיים יותר מאלו שהם בדרך כלל מציעים.  הבעיה, כמו בכל מקום שבו זה קורה, היא שהמוזיקה הזו זמינה רק למי שהוא תושב ארצות הברית.  באותו הזמן, eMusic  החליטו לשנות את הדרך שבה הם מתמחרים דברים מקרדיטים לדולרים וסנטים, מה שפוגע באיזשהו אופן (לא התעמקתי בדיוק איך) בחברות התקליטים העצמאיות הגדולות, שחלקן הגדול החליט לאסוף את כל הקטלוג שלהן ולעזוב את האתר.   eMusic, במכתב למנויים שלהם, טענו שהמעבר לשיטת תמחור כזו נועד בשביל שהם יוכלו לאפשר למנויים (כמוני) בכל העולם להיות מסוגלים להוריד את כל השירים שהם רוצים, של כל האמנים שהם רוצים.  בתשובה לשאלתי איך דבר אחד מוביל לדבר השני, הם ענו:  " ".

2.  תפוחים ותפוחים

אפשר להגיד הרבה דברים נגד Apple, אפשר גם לא.  אבל דבר אחד חייב להיאמר לזכותם:  הם יודעים להרים שואו.  הפעם הוא היה צנוע, הודעה קריפטית עם ארבעה שעונים, בארבעה אזורי זמן שונים, בדף הראשי של האתר שלהם, ויום אחר כך ארבעת חברי הלהקה הכי חשובה בהסטוריה עומדים מדושני עונג במקום שכל כך רצה לארח אותם כבר שנים.

לטובת אלו שחזרו הרגע משהות ארוכה בסיביר, אני אגש להתחלה של הסיפור הזה.  ב-1968,  אחרי שחברה מסחרית שעמדה מאחורי כל העניינים הכספיים של הביטלס לא הצליחה להכיל את כל מה שרצו לעשות עם הקריירה שלהם ועם השם שלהם, הביטלס הקימו חברה חדשה.  הם קראו לה Apple Corps, ומתוקף מעמדם קנו בניין שלם, שעל הגג שלו הם נתנו הופעה מפורסמת ואחרונה, ונתנו למנהלי החברה – אנשים עסקים, רואי חשבון ועורכי דין – יד חופשית בניהול הכסף שלהם.  החברה עשתה הרבה טעויות פיננסיות, חלקן בכוונה וחלקן לא, ולא באמת הרוויחה בשביל ארבעת חברי הלהקה את הכסף שהם ציפו שתרוויח בשבילם, וגם אם כן, הר של ביורוקרטיה הפריד בין חברי הלהקה לבין הכסף הזה (בעיה שפול מקרתני הנציח ב-"You Never Give Me Your Money").  אבל חברי הלהקה היו כבר מולטי מיליונרים ולא היה להם באמת אכפת.  החברה קיימת עד היום ואחראית על כל האספקטים הפיננסיים של כל מה שקשור בביטלס, וחברי הלהקה שנותרו הם עדיין מולטי מיליונרים, גם בזכות דברים שעשו בעצמם, ועדיין לא אכפת להם.

ב-1976, שני חברים שהחליטו להפסיק ללמוד בסטנפורד וחלקו את אותו השם, הקימו חברת מחשבים והחליטו לקרוא גם לה Apple.  כשהחברה הבריטית שמעה על החברה האמריקנית, היא עשתה מה שכל חברה בריטית שמכבדת את עצמה היתה עושה ותבעה.  הם דרשו שחברת המחשבים החדשה תשנה את שמה ותשלם להם פיצויים על הפרת הסימן השמור הזה. חברת המחשבים החדשה התנגדה.  שתי החברות עשו מה שחברות עושות והגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט.  Apple Corps קיבלה פיצויים סמליים והבטחה מ-Apple Computer שזו לא תנסה להיכנס לעולם לשוק המוזיקה.  החלטה הוגנת וטובה לכל הצדדים כשמדובר בחברה שמייצרת מחשבים עם מערכת הפעלה ייחודית, אבל ב-2001 חברת המחשבים החליטה לא להיות רק חברת מחשבים יותר והוציאה נגן MP3 שיכל להכיל בתוכו כמות יפה של שירים, ובמקביל השיקה חנות מוזיקה מקוונת, כדי שלאנשים יהיה מה לשים על הנגן הזה בקלות.  Apple Corps תבעו אותם על ההפרה הזו של ההסכם, והעניין התגלגל בבתי משפט במשך שש השנים שאחר כך (וכדי להדגים את האבסורד של מערכת המשפט העסקית, Apple Computer זכתה, והחברה שקראה לעצמה בשם הזה ובחרה לעצמה את הלוגו הזו קודם, צריכה עכשיו לשכור את השם ואת הלוגו מחברת המחשבים).  תוצר לוואי של כל ההתכתשות המשפטית הזו היה שבחנות המוזיקה המקוונת הגדולה ביותר בעולם, לא היה ולו שיר אחד של הלהקה הגדולה ביותר בעולם, דבר שמאד הפריע ל-Apple (אבל לא בהכרח ל-Apple האחרים).   עכשיו, שתי החברות בעלות השם הזהה ו-EMI, שהיא החברה שמוציאה את הקטלוג הפיזי של הלהקה, הגיעו לאיזשהו הסדר ביניהן ו-Apple, זו של המחשבים, יכולה להציג בגאווה ובשחור לבן מהוקצע (נושא לדיון אחר:  איך זה שכמעט כל דבר שקשור בביטלס נראה יותר טוב בשחור לבן?) באתר הבית שלה ובחנות המקוונת שלה, את כל הקטלוג של הלהקה, וכל חובב מוזיקה (שהוא לא מישראל, זאת אומרת) יכול לרכוש עכשיו את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית ופשוטה יחסית.

זה השלב שבו רוב מי שקורא את זה, כולל אלו מכם שחזרו משהות ארוכה בסיביר, שואל את עצמו למה זה צריך לעניין אותנו אם אנחנו לא יכולים לרכוש את המוזיקה שלהם, או מוזיקה של כל אמן אחר, ב-iTunes, בכל מקרה.  הנה, אם כן, שלוש סיבות שבגללן ההודעה הצנועה הזאת של Apple היא כן קמט קטן בהסטוריה של המוזיקה:

1 הביטלס היו, בעל כורחם, המגינים הגדולים האחרונים של הצד האנלוגי בוויכוח של אנלוגי נגד דיגיטלי.  רק בשנתיים האחרונות הקטלוג שלהם מוצע בצורה דיגיטלית (בקבצים ולא בדיסקים), ועד השבוע, הדרך היחידה שבה היה אפשר לרכוש את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית היה אם החלטתם לשים את הגאווה בצד ולרכוש דיסק-און-קי בצורה של תפוח.  זה לא קרה מסיבות אידיאולוגיות, אלא מפני שגם Apple Corps וגם EMI הן חברות שעובדות מאד מאד לאט, בכל מה שקשור בניצול ההזדמנויות החדשות הכרוכות במוזיקה.  במקרה יצא שחלק מהדברים ששתי החברות החליטו לערב את עצמן בהן עכשיו, כמו הגרסה המיוחדת של Rock Band של שירי הלהקה, הם דברים חדשים יחסית, אבל זה רק מפני שכל הדברים האלה קורים במקרה באותו הזמן שבו נוסעות פה עגלות אחרות כבר שנים, ושתי החברות האלה מחליטות לטפס עליהן רק עכשיו.  יש עוד אמנים שמדירים את רגליהם מ-iTunes.  הוויכוח במקרה שלהם הוא על החשיבות של האלבום כמקשה אחת לעומת אוסף של שירים – מאחר ו-iTunes מאפשרת לכל משתמש להוריד אילו שירים שהוא רוצה מאלבום, שהאמנים שהקליטו אותו אולי מעדיפים שישמעו את השירים בו בקונטקסט מסוים.  ועכשיו, גם אחת מהלהקות הגדולות ביותר ששכנו בעיקר בתקליטים ובדיסקים מוצאת את עצמה בעולם הדיגיטלי הרשמי (ולחבריה שנשארו בחיים בעצם לא אכפת.  אחד מהם אפילו אימץ את העידן הדיגיטלי כשקרא לאלבום האחרון שלו "Memory Almost Full" ואיפשר לחנויות כמו iTunes ו-eMusic למכור אותו באותו היום שבו יצא בחנויות הפיזיות), ואמנים שנמנעים מלאפשר לאלבומים שלהם להימכר, לעתים בחתיכות, בחנויות הדיגיטליות, עלולים למצוא את עצמם בצד הלא נכון של מבטים מוזרים.

2 זה דווקא כן משהו שיכול להיות רלוונטי אלינו, ארץ קטנה מוקפת אויבים ונטולת iTunes שאנחנו:  נוכחות הקטלוג המלא של הביטלס ב-iTunes, שהיא בטח הפרי הפתאומי של הרבה מאד מאמצים שנעשו מאחורי הקלעים, היא המסמר האחרון בארון של מה שנחשב הגיוני ונכון מבחינה עסקית בכל מה שקשור בסכסוך ארוך הימים הזה של אפל נגד אפל.  ובעקיפין, היא גם אחד המסמרים האחרונים בארון של מה שמונע מאפל, זו של המחשבים, לעשות מה שהיא רוצה.  זה כולל, בין השאר, להכתיב תנאים לחברות תקליטים ובעלי זכויות בכל מיני מקומות בעולם, ואף על פי שישראל היא שוק קטן ולא משמעותי בשביל אפל, אם הם יחליטו יום אחד שזו מטרה חשובה במיוחד בשבילם לפתוח את חנות המוזיקה המקוונת שלהם בכל העולם, בלי יוצא מן הכלל, אני בטוח שהם ימצאו דרך להתגבר על הסבך הביורוקרטי והעסקי שהוא תעשיית המוזיקה הדיגיטלית כאן.

3 ההכרזה הזו, והקמפיין התקשורתי היעיל שבא בעקבותיה, שכולל אפילו פרסומות בטלוויזיה, דבר שאפל לא עושה לעתים קרובות כל כך, מחזירים את עולם המוזיקה לפרופורציות.   כשאמן כמו ליידי גאגא, נאמר, מצטרף לשורות iTunes, או מוציא אלבום חדש, הוא מקבל מלבן, גדול יותר או קטן יותר, מעל ל-fold או מתחת לו, בדף הראשי של iTunes, וזה הכל.  כשאמן כמו הביטלס מצטרף ל-iTunes הם מקבלים את הדף הראשי של האתר של אפל למשך שבוע, פרסומות בטלוויזיה וסרטונים שהוכנו במיוחד בשבילם.  זה גורם לי להאמין שיש כאלה, עדיין, שמקומם בסולם החשיבות של  ההסטוריה המוזיקלית מובטח, וגבוה.  ובעצם, להקה כמו הביטלס יכולה להרשות לעצמה איחור אופנתי למסיבה שהיא iTunes.

3.   שומרים על מלאי של נשק למקרה שהחברה תתמוטט

יש משהו בווידאוקליפ של "Charlie Darwin", הראשון בקריירה של The Low Anthem – קריירה ששמה באמתחתם כבר שלושה אלבומים, כשזה הסינגל הראשון מהאלבום האחרון שבהם, שמשקף בדיוק את הלהקה שעומדת מאחוריו.  גם הוא איטי, מהורהר, אמיתי מהשורשים שחפורים בתוך האדמה אל השמיים הכחולים שמקיפים את הים, שהולך וממלא את הכל, וגם הוא בעצם מזויף, עשוי מתמונות סטילס של דמויות ותפאורה מפלסטלינה.  The Low Anthem עצמם הם אמנם לא מפלסטלינה, אבל הם גם לא בדיוק מי שהייתם מאמינים שהם, אם הייתם לוקחים רק את המוזיקה שלהם ומנסים להרכיב את ההסטוריה של הלהקה לפיה.  והם אמיתיים מפני שהם בונים כל שיר בקפדנות, כאילו הם מדביקים שביבים של תמונות לכדי תמונה אחת גדולה שמרמזת על משהו גדול הרבה יותר מאחוריה.  והם מזויפים מפני שזה נשמע כאילו שהם הגיחו מאיזה יער, שם הם חיים חיים של קיום בסיסי, ומנגנים את מה שהם שומעים בטבע.  אבל הם לא, מפני שההסטוריה המוזיקלית שלהם התחילה באוניברסיטה.

בראון היא אחת מהאוניברסיטאות ששרכים עוטפים את אחד הקירות של אחד מהבניינים בהן כדי לציין שהוא בניין ההנהלה, והיא נמצאת בפרובידנס, רוד איילנד, עיר ששוכנת כמעט על החוף המזרחי של ארצות הברית, ואמנם לא מגיעה אל האוקיינוס, אבל האוקיינוס מגיע אליה.  שני סטודנטים של האוניברסיטה,  בן נוקס מילר וג'ף פריסטובסקי, קיבלו משימה להגיש תכנית ג'אז לילית בתחנת הרדיו המקומית של האוניברסיטה.  הם למדו להכיר אחד את השני בלילות שבהם שידרו את התכנית – שהיתה צריכה להימשך עד הבוקר, חלקו אחד עם השני טיפים מוזיקליים, לא בהכרח בנושאי ג'אז, והפכו לחברים.  הם גם התחילו לנגן במגוון להקות ביחד, רק האחרונה שבהן, ב-2006, היתה The Low Anthem, שאותה הקימו עם חבר שלישי, נווד ונגן בלוז בשם דן לפקוביץ, שהצטרף ללהקה, הפקיד בידיה את אחד השירים הכי יפים שלה, "This God Damn House", ועזב.  מאוחר יותר, הם צירפו לשורותיהם חברה שלישית אחרת, ג'וסי אדאמס, שהיתה גם היא סטודנטית בבראון ולפני כן עבדה בשביל נאסא.  זה סוג הלהקה שזו.

האלבום הראשון והשני – הראשון נשא את שם הלהקה בלבד, השני נקרא "What the Crow Brings" – נוצרו בעבודת יד על ידי חברי הלהקה, שהשתמשו בקופסאות ריקות של דגני בוקר כדי ליצור את עטיפות הדיסקים, והדפיסו את החותמת שבה השתמשו כדי להטביע את הטקסט של העטיפה בעצמם.  אפילו עטיפות האלבומים – השני מכיל את שם הלהקה והאלבום, יחד עם צללית שחורה של עורב וזה הכל, והשלישי, האחרון שלהם בינתיים, מכיל רק את שם הלהקה והאלבום בכיתוב מסוגנן אבל מינימליסטי – מרמזות על המוזיקה שהולכת להימצא בפנים.   The Low Anthem מציגים מוזיקה מאובקת מכמות השנים שבהן לא נוגנה, מוזיקה שכל תו בה מכיל מאחוריו מכלול של תמונות הסטוריות ורגעים הסטוריים שעיצבו את אמריקה. הם מנגנים במגוון של כלים שמכיל בתוכו גם את העבר של ארצות הברית וגם, אולי, את העתיד שלה – פרט לקונטרבאס, לגיטרה שכמעט ולא משתמשים בה, להרמוניום ולתופים הקבועים, הם מנגנים גם על קרן יער, קלרינט, מסור, על כלי נגינה שנקרא קרוטאל – מערכת של מצילות קטנות, שמנגנים עליהן באמצעות מעבר על צידן עם מקל תופים, ועל קבוצה קטנה של טלפונים סלולריים.   השירים עצמם הם כל כך מהוקצעים וכל כך פשוטים מבחינה מלודית, ברוב המקרים, שקל לבלבל שירים מקוריים של הלהקה עם שירי עם אמריקניים עתיקים שהיא מבצעת להם גרסאות כיסוי, ושירי עם אמריקניים שכאלה עם שירים מקוריים של הלהקה.  דייוויד ווקס, סולן להקה בשם David Wax Museum, סיפר בהופעה בפסטיבל ניופורט שאנשים שהשקיבו לאחד מהשירים שלהם, גרסת כיסוי לשיר עם, חשבו שמדובר בגרסת כיסוי לשיר של The Low Anthem מכיוון שגם להם יש גרסה לשיר הזה. וכשהלהקה ההיא, David Wax Museum, מתחילה לבצע את השיר הזה, אפשר להבין למה.  למוזיקה של The Low Anthem יש איזושהי איכות שגורמת גם לשירים שהם מבצעים להם גרסאות כיסוי – ביניהם "Don't Let Nobody Turn You Around" העממי או "Home I'll Never Be", אחד מהיתומים הנפלאים של טום ווייטס – להיות מזוהים מיידית עם הלהקה.  וכשמסיטים הצידה את הפשטות והעושר המוזיקליים, שמובאים ביחד בכל אחד מהשירים שלהם, נשארים עם המילים.  והמילים שלהם גם הן מתוחכמות ומעניינות ומעוררות מחשבה – שניים מהשירים היותר מעניינים שלהם עוסקים במבול, האחד מהצד של איזושהי אפוקליפסה, שהיא בעצם מטאפורה לאיזשהו משבר אישי (זה "Charlie Darwin", אותו סינגל שכמעט נושא את שם האלבום שהוא לקוח מתוכו), השני מהצד של אפוקליפסה קדומה, זו שבה נח היה צריך להכניס זוגות זוגות מכל חיה בטבע לתוך התיבה שלו ("Ticket Taker", גם הוא מאותו אלבום).

דרך העפר הארוכה של ההופעות שבה הלכו חברי הלהקה בשנתיים האחרונות פילסה את עצמה אל מפעל רוטב לפסטה נטוש ברוד איילנד, שם הלהקה מקליטה את האלבום הבא שלה, "Smart Flesh", שייצא ב-22 בפברואר.  אז הם ייצאו שוב לאוויר העולם, לעולם ששונה מעט מוזיקלית ממה שהיה כשנכנסו והשאירו אותו מאחוריהם, וגם, בעיקר, בזכותם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עוד מעט אני כבר לא אצטרך לומר את זה.  אבל בינתיים – את הסרט הזה ביים הבן של דיוויד בואי.  מספיק?

תגובה אחת ל“תפוחים ותפוחים (וחיפושיות); The Low Anthem”

תגובה