תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Blur

דברים שרואים מכאן

בניגוד לא מאד גמור לכמה שבועות האחרונים, שבהם לא היה פה כלום, בשבועות הקרובים יהיה פה רק מעט.  חוסר זמן ודברים אחרים שתופסים את המעט שנשאר הם האשמים העיקריים פה.  בכל מקרה, ברגע הראשון שיתאפשר לי לכתוב פה משהו ארוך וקוהרנטי יותר, אתם תהיו הראשונים שתדעו מזה.

 

מקווה שחגגתם יפה את יום בחזרה לעתיד, שהתרחש אתמול.  זו היתה חוויה שתחזור, אם אני מבין נכון את חוקי הפיזיקה הקוונטית, רק פעם אחת ולכן, מי שנולד היום והלאה – פספסתם.  למי מכם, כמוני, שרוצה להמשיך ולשמר את הזמן המיוחד הזה, שחיכינו לו, אחרי הכל, 26 שנים, הנה עוד שלושה דברים:   מרטי מקפליי ודוק בראון (וגם יואי לואיס) נוחתים בתכנית של ג'ימי קימל כדי לחגוג את היום המיוחד; ונייק, במהלך שיווקי גאוני אך מתבקש, מוציאות את הנעליים ששורכות את עצמן בדיוק ביום הנכון, וגם שולחות את הזוג הראשון למייקל ג'יי פוקס. החדשות הרעות הן, כמובן, שנייק ייצרו כמות מוגבלת של הנעליים האלה.  החדשות הטובות הן שאותה כמות מוגבלת תימכר במכירה פומבית שכל ההכנסות ממנה יילכו לקרן מייקל ג'יי פוקס לחקר הפרקינסון, במקום שאני עובד בו (זה יקרה מתישהו ב-2016.  לינק יהיה פה כשיהיה לי אותו).  יימכרו עוד כמה דברים, חתומים ומגניבים או מגניבים ולא חתומים, מסדרת הסרטים, לאותה מטרה; ובתוך שלל הכתבות הפחות מושקעות של "הנה כל הדברים ש"בחזרה לעתיד 2" לא הצליח לנבא", מצאתי מאמר אחד ב-Medium שמנתח למה הסרט לא ניבא דברים מסוימים, ולמה דברים אחרים, שהסרט ניבא בדיוק מדהים, לא מוזכרים בשום מקום אחר.

 

והנה בלר משחזרים את "Parklife", שבמקור אירח את פיל דניאלס המאד קוקני, בגרסה אמריקנית לחלוטין, בעזרתו של פרד ארמיסן (הם ניסו לגייס את מייק מיירס, שהוא בכלל קנדי – אבל הוא לא יכל להגיע).

 

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה קורה שכמערבבים את ווגנר, למי ממוטורהד, כמה מחברי Eagles of Death Metal, הנרי רולינס ואיגי פופ?  הרבה בלגן בשחור לבן.

 

 

Human Touch

1. לפני הכל

קודם Afghan Whigs, עכשיו Blur – עוד מעט Firewater.  הקיץ הזה הולך להיות שמח במיוחד.

ועוד אורחים מכובדים שמגיעים אלינו – The Jesus and Mary Chain בגרסתם המאוחדת יכבדו אותנו בשתי הופעות, ב-18 וב-19 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב.

2.  עוד צעד מהוסס אל תוך מנהרת האהבה

דמיינו חדר. חדר אפל שאין בו הרבה רהיטים. למעשה, אם מסתכלים בו מהזווית הנכונה, נדמה שהוא כולו ריק, שרצפת העץ שלו משתרעת לאורך קילומטרים. השמש, שמדברת כבר על לשקוע, לא ממש מגיעה אל החדר הזה בכל מקרה ולכן, הוא נמצא במין אפילה כזו של בין הזמנים של היום. החדר לא ריק. אם מסתכלים מספיק טוב, מצמצמים את העיניים, מתרכזים בחושך, אפשר לראות דמות יושבת על כסא פשוט, רגליים פשוטות קדימה כאילו שהוא מכיר את התנוחה הזאת, את הבדידות הזאת, היטב. כאילו שהוא יושב שם כבר הרבה זמן. הוא מחזיק גיטרה אקוסטית, פורט בה, נושא את קולו לאוויר, אבל משהו באוויר של החדר עובד אחרת משאר העולם, ואת הגיטרה אי אפשר לשמוע בכלל, רק את הקול, מהדהד ברחבי החדר הריק כאילו החדר רק חיפש כל הזמן הזה משהו להתמלא בו.
ברוס ספרינגסטין מתחיל את האלבום השמיני שלו, ״Tunnel of Love", בשיר שמכיל רק את הקול שלו למשך זמן מה. "Ain't Got You" מתמלא בסופו של דבר, לאט, בכלים אחרים ובקווים מלודיים אחרים שהופכים את השיר הזה לדבר השלם שהוא בסופו של דבר, אבל הבחירה של ספרינגסטין להתחיל את האלבום בקול הערום שלו, על אף ההד האדיר שעוטף אותו, אומרת משהו על הסיפור שהולך להיפרש כאן. בהמשך, מיד בשיר הבא בעצם, ימלאו קלידים בחום את החדר – השמש, שהאור שלה נעלם מהחדר, לפחות לא נוטשת אותו בקור.
גם התופים של האלבום הזה עטופים בהד, ונדמה שספרינגסטין לקח את כל הדברים הטובים, אבל המוגזמים, מהסאונד של המוזיקה המיינסטרימית של שנות ה-80, ושייך אותם כדי שייכנסו כראוי לעולם שלו. הלהיט הראשון של האלבום הזה, השיר הראשון של ברוס ספרינגסטין שהכרתי, למעשה, בזמן אמת, נמצא שם כבר בהתחלה – "Tougher Than the Rest", על הגיטרות והקלידים האופייניים אבל לא אופייניים לעולם של ספרינגסטין, על הבס הבולט מאד, על המלודיה הצנועה, עוזר גם הוא להצהיר על הכוונות של ספרינגסטין.
הזמנים האלה, שבהם הוא מקליט את האלבום, מוצאים אותו בתקופה קשה ומבלבלת – שנתיים לפני כן ספרינגסטין התחתן עם ג׳וליאן פיליפס, שחקנית ובאותו הזמן אחת מרביעיית אחיות מפורסמת בסדרת טלוויזיה פופולרית. בעיניים המעוותות משהו של החוגים שמוצאים את זה חשוב, הם היו מתאימים מאד בתור זוג – ברוס ספרינגסטין היה מפורסם, וגם ג׳וליאן פיליפס היתה מפורסמת, ולכן היה צידוק שיהיו ביחד. לא רק זה – מכיוון ששניהם היו מפורסמים היה להם לפחות את זה כדי לחבר ביניהם, כדי ליצור ביניהם שפה משותפת. אבל זה לא עבד. ברור, יאמרו אנשים אחרים בחוגים אחרים שרואים את התמונה בצורה קצת יותר שפויה – הם היו אנשים שונים מאד שבאו מרקעים שונים מאד, ועצם העובדה שספרינגסטין היה כמעט כל הזמן רחוק מהבית בסיבובי הופעות לא עזרה להם לגשר על הפער הזה.  אף אחד מהם לא היה מאושר במיוחד בזוגיות הזאת ובבוא הזמן הם הצליחו להתרחק ולהתנתק מספיק כדי להחליט להתגרש.  בערך באותו הזמן הצטרפה ללהקה של ברוס ספרינגסטין, ה-E Street Band, זמרת ליווי אדמונית בשם פטי שיאלפה.  היא היתה קרובה הרבה יותר למסלול החיים של ברוס ספרינגסטין – בעברה אפשר היה לנחש עיירה קטנה, חיים פשוטים, מלצרות באיזה דיינר מאובק לצד דרך שלא הרבה עוברים בה.  רק את המאורעות הקונקרטיים שבאו אחר כך אפשר לתעד – ספרינגסטין התגרש מג'וליאן פיליפס ב-1988 ושנה אחר כך היה נשוי לזמרת הליווי שלו.  מה קדם למה, ובאילו נסיבות הכל קרה – כל הדברים האלו הם לא דברים שבאמת לוקחים חלק בהוויה הציבורית של ברוס ספרינגסטין.  הוא לא איש של רכילויות, הוא אדם פרטי מאד בכל מה שקשור בדברים שאינם מוזיקה והוא לא נראה כמו בחור שכדאי להתעמת איתו בנושא הזה.  כלי התקשורת של אותה התקופה רתחו מזעם.  הם לא ידעו בדיוק למה, אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר והם היו צריכים לשים רק את האצבע על זה.  רצוי, בליווי איזשהו ראיון חושפני, מתנצל, מתפלש, על כפולת עמודים צבעונית שבה ברוס ספרינגסטין מתוודה על מה שהוא באמת – גבר פשוט, על כל המגרעות והטעויות שגרמו למפלה הבלתי נמנעת שלו מהאולימפוס.  אבל ספרינגסטין סירב לשתף פעולה.  כל מה שהסכים לומר, באיזשהו ראיון מזדמן באותה תקופה, היה: "כל מה שאני יודע, שזה משהו שהרגיש אמיתי, ויכול להיות שיש איזשהו בלגן מסוג מסוים שמתרחש מסביבי, אבל אלה החיים."

אבל האירועים האלה השאירו בו צלקות – צלקות ציבוריות וצלקות פרטיות, שהוא העדיף לחשוף, כמו בדרך כלל, בחלל המוגן והסגור של האולפן.  האלבום שעבד עליו באותה תקופה, "Tunnel of Love", הוא אלבום בשתי שכבות.  השכבה החיצונית, זו שספרינגסטין רוצה שתראו, משדרת עסקים כרגיל.  יש שם שירים קצביים יותר וקצביים פחות, רועשים יותר ורגועים יותר – והמילים ממסגרות סיפורים מהסוג שחביב על ספרינגסטין, על החיים בעיירה הקטנה שאין ממנה מוצא, על הצעדים הראשונים המהוססים בעולם האהבה, אלו שפונים פנימה ואלו שפונים החוצה, על מערכת היחסים הסבוכה בין אב ובנו, אבל אם מקדישים תשומת לב למה שקורה בשכבה הפנימית אפשר להבין את המהות האמיתית של האלבום.  יש שם שני סוגים של כלים – הגיטרה האקוסטית, הבס והתופים מייצגים את היציבות – היציבות שספרינגסטין מנסה למצוא בחיי הנישואין, בחיים הפשוטים שהוא מכיר, שהוא יודע מה הצעדים הבאים בהם ולאן הם מובילים, הם מובילים את השיר קדימה בדרך שספרינגסטין רגיל אליה; אבל מצד שני יש את הקלידים – סינתיסייזרים בצלילים עמומים ועמוקים, מבשרי רעות, שהם תופעה חדשה במוזיקה של ספרינגסטין והם מבשרים את הסדקים שבסיפורים האלה – את החשש והספק שמתגנבים לסיפורי האהבה, את האכזבה שהולכת להגיע, את הכביש המהיר הריק שבכל זאת מחכה.  ספרינגסטין מקדיש מעט שירים באמת לעצמו באלבום הזה – הוא מעדיף להתחבא עדיין מאחורי סיפורים של אנשים אחרים, אבל בחלק מהשירים החיבור האישי שלו נחשף – אם זה כשקולו נסדק, מאיים בבכי,  בשורה האחרונה של שיר, אם זה במילים המרומזות, המרחפות מעל המצב האמיתי של "Tougher Than the Rest" או של "Brilliant Disguise", שני הלהיטים שבאלבום.  בשיר הנושא של האלבום, אולי השיר הכי מפורט מבחינת אווירה שספרינגסטין הקליט אי פעם, ספרינגסטין מציג דימוי די בנאלי אבל די בהיר – מנהרת האהבה, שזוגות נכנסים אליה בצד אחד ומי יודע מה ייצא ממנה בצד השני.  ספרינגסטין מנסה, לאורך כל האלבום הזה, להבין מה נמצא בקצה המנהרה, והוא לבדו עם הגיטרה שלו בחדר החשוך ובינתיים היום מתחיל להפציע בחוץ ולאט לאט, באופן שכמעט לא מורגש בחדר הזה, עולה האור.

 

3.  מגע אנושי

Human Touch

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, על האלבום הבא במסע המוזיקלי המודרך שלנו בנבכי הנפש הצלילית של ברוס ספרינגסטין:

1   ספרינגסטין הוציא את האלבום הזה, במהלך שהיה יותר גימיק שיווקי מכל דבר אחר, באותו היום ביחד עם אלבום נוסף שלו, "Lucky Town" – מאחר  שזה היה האלבום הראשון שבו ספרינגסטין הפסיק עם קונספט שני הצדדים של התקליט שלו – שבו הצד הראשון היה קצבי ורועש יותר בדרך כלל והצד השני היה מהורהר ושקט יותר בדרך כלל, הוא החליט לחלק את שתי התמות המוזיקליות האלה לשני אלבומים מלאים.   הגימיק השיווקי היה מוצלח יותר, ומשריין לספרינגסטין הרבה יותר מתשומת הלב התקשורתית, אם הוא לא נוצל כבר כמה חודשים לפני כן על ידי Guns and Roses שהוציאו את שני האלבומים שלהם, "Use Your Illusion I" ו-"Use Your Illusion II" בתאריך מיוחד מסוים בספטמבר.

2  זה היה גם האלבום הראשון בשני מובנים אחרים – האלבום הראשון שספרינגסטין הקליט בחוף המערבי – אחרי שכל האלבומים הקודמים שלו הוקלטו בניו יורק או בניו ג'רזי – והאלבום הראשון שבו ספרינגסטין מנגן עם נגני אולפן, ולא עם להקה מיוחדת או לבדו.

3  בדומה לאלבום הקודם שלו, ספרינגסטין עדיין ניגן עם חלק מחברי ה-E Street Band אבל לא עם כולה. רוי ביטאן, נגן הקלידים שלו, מנגן באלבום הזה וגם, כמובן, אשתו וזמרת הליווי שלו, פטי שיאלפה – וגם דיוויד סנשז, שהיה חלק מהלהקה לפני שבעצם היה לה שם, ומאז הפך להיות אמן ג'אז ידוע.  סטיבן וואן זאנט, יד ימינו של ספרינגסטין בדרך כלל בכל מה שקשור ללהקה, תרם רק רמיקס לסינגל השני מהאלבום, "Fifty Seven Channels (And Nothing On)".

4  נגן הבאס באלבום הזה הוא רנדי ג'קסון,  שהיום הוא מוכר יותר בתור אחד מהשופטים שמחליטים מי יהיה האליל האמריקני הבא.

5  אף על פי שהאלבום הזה היה המצליח מבין השניים שספרינגסטין הוציא באותו היום, הוא לא הצליח להגיע עם האלבום לפסגת מצעד האלבומים האמריקני.  הוא התנחם, אמנם, במקומות ראשונים באנגליה, נורבגיה, שוודיה, שווייץ ואיטליה.

6  באלבום מתארחים, בין השאר, סם מור, שהוא חצי מצמד ה-R&B סם ודייב, ובובי הטפילד, שהוא החצי שהוא לא ביל מדלי מהצמד The Righteous Brothers.

7  המתופף באלבום הזה הוא ג'ף פורקארו – אחד מנגני התופים שהשתתפו בהכי הרבה אלבומים במהלך הקריירה שלהם ומי ש, לטענת רבים, יצר את הסאונד שאנשים קוראים לו סאונד התופים של מוזיקת מיינסטרים בשנות ה-80.  בין השאר הוא אחראי על התופים ב-"Beat It" של מייקל ג'קסון, "Rosanna" (שבו המקצב שלו זכה אפילו לשם מיוחד) ו-"Africa" של טוטו, שהוא היה מחבריה המייסדים – אפילו "Mother" של פינק פלויד.  הוא זכה להיות גם הניק מייסון להשכרה של שני חברי פינק פלויד בנפרד והמתופף של Dire Straits באלבום האחרון שלהם.  האלבום הזה של ברוס ספרינגסטין היה ההקלטה הלפני אחרונה שהשתתף בה לפני שנפטר.

8  מבחינה ליריקלית, ספרינגסטין משתמש באלבום הזה כדי לצאת, בפעם הראשונה, מאיזור הנוחות שלו – אחד מהשירים, "Souls of the Departed", מדבר על המהומות בלוס אנג'לס באותה שנה, ועל מלחמת המפרץ הראשונה, ו-"Fifty Seven Channels (And Nothing On)" הוא קינה לעולם שלפני הטלוויזיה עתירת הערוצים (על אף שהיום ספרינגסטין קרוב לוודאי היה משווע לרק חמישים ושבעה ערוצים).

9  המבקרים לא קיבלו את האלבום יפה, בלשון המעטה.  אלו שהעדיפו לברור את המילים שלהם אמרו שזה אלבום שמכיל שירים שבדרך כלל ספרינגסטין נותן לאמנים אחרים.  מבקרים מחמירים יותר כמו רוברט כריסטגאו הסתפקו בשלוש מילים לא מעודדות.  בדירוג שערך המגזין המקוון "Nerve" לקראת יציאתו של האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, של כל האלבומים שלו מהגרוע ביותר לטוב ביותר, "Human Touch" זכה למקום האחרון.

10  ברוס ספרינגסטין בעצמו סיכם את זה, שנים מאוחר יותר:  "ניסתי לכתוב שירים שמחים בתחילת שנות התשעים והקהל לא אהב את זה."

 

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – זה בינתיים, עד שנקבל גרסה קולנועית מסודרת ל-"Wicked".

 

Versus the Spin

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בטח שמו לב שהגוספל לא היה כאן איזשהו זמן.  במהלך השבועיים האחרונים דברים אחרים, דחופים יותר ודחוקים יותר, הזיזו את מקומו של הגוספל לאט לאט מרשימת הדברים לעשות עד שהוא מצא את עצמו מאד למטה, ואז בכלל לא שם.  זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני בדרך כלל נאלץ לוותר על המנה השבועית של הגוספל, ובמקרה הזה, גם לא להודיע מראש שזה הולך לקרות. אז, מצד אחד, אני מתנצל.  אני משתדל להודיע מראש כשדברים כאלה קורים אבל לפעמים גם היעלמויות בלתי מוסברות עשויות לקרות.  מצד שני, יש תואר ופרויקט מוזיקלי גדול הסתיים לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר.  או, במילים אחרות, לעניינינו:

הרבה מתים מוזיקליים אספו את עצמם לפינת המתים המוזיקליים השבועית כשזו לא היתה פה בשבועיים האחרונים:  ג'ון ברי, האיש שהדבר שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא נעימת הנושא של סרטי ג'יימס בונד, אף על פי שהוא כתב את כל המוזיקה בסרטי ג'יימס בונד עד לסוף שנות ה-80 (מאז זה היה בעיקר דיוויד ארנולד), והדבר השני שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא השערוריה מסביב למי כתב באמת את קטע הגיטרה המפורסם מתוך אותה נעימה, נפטר בגיל 77 מהתקף לב;  גלדיס הורטון, סולנית ה-Marvelettes, שהשיר המפורסם ביותר שלהן, "Please Mr. Postman", זכה לגרסת כיסוי של הביטלס, נפטרה בגיל 66 בעקבות שבץ;  מילטון באביט, מלחין אוואנגרדי שהיה מספיק וורסטילי להלחין גם יצירות סטנדרטיות, לכלים אקוסטיים, וגם יצירות לכלים אלקטרוניים, בין השאר אחד מהסינתיסייזרים הראשונים, נפטר בגיל 94 ;  דון קירשנר, "האיש עם אוזן הזהב", ששידך בין השאר בין ניל דיימונד ל-Monkees וגילה את ניל סדקה ככותב שירים, נפטר מדום לב בגיל 76;  וה-White Stripes התפרקו, אחרי ארבע עשרה שנים ביחד.

[ומשהו חדש ומצער במיוחד, מהיום:  גארי מור, שהיה גם גיטריסט של Thin Lizzy (אחד מתוך רשימה מרשימה של גיטריסטים שהפכו אחר כך גם לזמרים מפורסמים בזכות עצמם בחלק מהמקרים), וגם גיטריסט וזמר בלוז מאד מוצלח בזכות עצמו, נפטר מדום לב בגיל 58 הבוקר.]

2.  Versus the Spin – January 2011 Edition

סוף חודש הגיע, והגיע הזמן, אם כן, למהדורה החודשית – והראשונה השנה – של האוסף. הנה:

1 Grant Lee Phillips Grant Lee Phillips – Don't Look Down
אחד המאפיינים הבולטים ביותר בלהקה שגרנט לי פיליפס השאיל לה את שני שליש משמה היה הקול של גרנט לי פיליפס והכתיבה שלו. לכן, כשהלהקה התפרקה ופיליפס המשיך לדרכו כסולן, כולנו הרווחנו מפני ששני הדברים האלה, אף על פי שהיו מתחת לשמו האמיתי של הסולן ולא שם להקה שהחזיקה אותו ושני חברים נוספים, נשארו כמו שהיו.
לשמוע לקנות
2 Coldplay Coldplay – Spies
מעט לפני שקולדפליי החליטו, בעיניי לפחות, לוותר על כל נסיון לעשות מוזיקה ייחודית ומאתגרת והחליטו ללכת על המסלול הבטוח של המנוני אצטדיונים מלוטשים בעקבות הלהקה שחיממו בשלב מסוים בתחילת הקריירה שלהם, U2, קולדפליי הקליטו אי.פי. אחד שנשמע שונה מכל דבר שלהקות עשו אז, ועדיין מצא את מקומו בקלות בעולם הרוק האלטרנטיבי הבריטי של תחילת המאה ה-21. ואז הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שמלבד סינגל הבכורה הקצת מציק שלו, היה קרוב מאד למושלם. ואז הם הוציאו את האלבום השני שהיה עוד יותר קרוב למושלם. ואז הם נסחפו בגל עשרות אלפי המעריצים באצטדיונים. אני נוטה לקוות שאולי באיזשהו שלב בעתיד גם הם יחליטו לחזור לשורשים ולהוציא אלבום מרומז, עדין, לא מתיימר כמו אלבום הבכורה שלהם.
לשמוע לקנות
3 Helloween Helloween – Take Me Home
עולם מאוזן הוא עולם שבו יש מקום גם ללהקות כאלה, שעושות רעש שלכאורה אין לו שום מטרה מלבד הרעש שהן עושות. אם עוקבים בדקדקנות אחרי המילים, החשד רק מתחזק שהם עושים רעש רק למען עשיית הרעש, אבל, חשוב לשמוע גם מוזיקה כזאת כדי לשמור על האיזון הזה בעולם.
לשמוע לקנות
4 Summer at Shatter Creek Summer at Shatter Creek – Your Ever Changing Moods
מאחורי שם הלהקה הלא מאד מוצלח הזה, בואו נודה, מסתתר איש אחד – קרייג גורביץ' – שאחראי לבדו על הפסנתר והגיטרות, הקולות והסינתיסייזרים והשירה, שממלאים את השיר הזה ועוטפים את המילים , שצריך להקשיב להן לפחות כמה פעמים בשביל להגיע לרובד האמיתי של מה שהן מנסות להגיד, באווירה אמיתית של שלוש בבוקר.
לשמוע לקנות
5 Danny Elfman Danny Elfman – The Truth
מערכת היחסים ארוכת השנים בין דני אלפמן לבין טים ברטון גרמה לכך שנדמה היה שהפסקולים שלו, אפילו נעימת הפתיחה של הסימפסונס, הם בעלי איזשהו נופך ילדותי, קסום, מנותק, ושאת הפסקולים האלה לא יכול לעשות אף אחד אחר, כמו גם שדני אלפמן לא יכול לעשות פסקולים לשום סוג אחר של סרט. אבל דני אלפמן מדי פעם מקבל את ההזדמנות לכתוב מוזיקה לסרטים שאין בהם שום דבר קסום, שום דבר מסתורי, שום דבר ילדותי, ודווקא בסרטים כאלה הוא מראה את הכשרון האמיתי שלו – לכתוב בדיוק את מה שהסרט צריך בשביל להפוך להיות להרבה יותר מסכום החלקים שלו.
לשמוע לקנות
6 Blur Blur – Sing
Blur היו אחת משתי הלהקות הכי גדולות בימי הזוהר של הבריטפופ, ואני הכרתי אותם באותה דרך שהרבה אנשים הכירו אותם, דרך הלהיטים ששרטטו אותם כלהקה שמנסה להמשיך את דרכן של להקות כמו ה-Small Faces וה-Kinks ומנסים להישמע קוקנים במיוחד בכוונה. אבל רק ב-1997, כשיצא הסרט "טריינספוטינג" ואחריו גם הפסקול שלו, למדתי להכיר אותם באמת, כלהקה שמסוגלת לעשות מצד אחד שיר כמו "There's No Other Way", שלקוח מאלבום הבכורה שלהם, ומצד שני את השיר הזה, שגם הוא לקוח מאלבום הבכורה שלהם, ונפרש לאורך שש דקות של הרגשה שאי אפשר לתאר.
לשמוע לקנות
7 Buffalo Tom Buffalo Tom – Your Stripes
בחיפוש אחר תמונת האלבום הזה מצאתי אותה ברשימה של חמישה עשר אלבומים שאינם מוערכים כמו שהם צריכים להיות, ולא הופתעתי. אחת מהסיבות לכך היא שהמשפט הבא שרציתי לכתוב מתייחס לזמן הקצר שהלהקה הזו פעלה בו, והלהקה הזו עדיין קיימת, בעצם (ומוציאה אלבום חדש במרץ). זה האופי של להקה שיצרה מעגלים קטנים ומסותתים במים שלתוכם הושלכה בשנות ה-90, ושעשתה את כל מה שעשתה בצורה שגרמה לצליל שלה להיות שונה, למילים שלה להיות שונות, לשירים שלה להיזכר מעבר לאלו של להקות אחרות שהיו מצליחות מהם אז והן נשכחות מהם עכשיו.
לשמוע לקנות
8 Bob Dylan and the Grateful Dead Bob Dylan and the Grateful Dead – Queen Jane Approximately
כשחושבים על גרסאת ההופעה הארוכות של שירים של בוב דילן, מצד אחד, והגרייטפול דד, מצד שני, זיווג בין השניים הוא רק מתבקש, וברגע שההגיון סומך את ידיו על האירוע הזה, וברגע שההזדמנות הנכונה הציגה את עצמה, זה בדיוק מה שהם עשו – מסע הופעות משותף. אמנם אלו היו הופעות בעיקר על טהרת הגרייטפול דד, ששני שליש מההופעה היו סטים שלהם, אבל כמו ב"רובין הוד" וב"רובין הוד – גברים בגטקעס" – הכוכב האמיתי מבליח בסוף רק לזמן קצר, וזה מספיק.
לשמוע לקנות
9 The Velvet Underground and Nico The Velvet Underground – Black Angel's Death Song
ל-Velvet Underground היה קו רכבת בלתי נראה שחיבר בין שתי נקודות דמיוניות – באחת שירי פופ מובנים, אולי אפילו שבטיים קצת, שאפשר היה לשמוע ולהבין בקלות. בקצה השני שירים מהסוג הזה – שירים שגם הם בסופו של דבר שירי פופ, אבל כאלה שעטופים בהרבה שכבות הרבה פחות מובנות.
לשמוע לקנות
10 Mundy Mundy – Pardon Me
מונדי, אדמונד אנרייט בשביל מורים, הורים ופקידי מס, התחיל את דרכו המוזיקלית באותה דרך שבה עשרות ומאות מוזיקאים איריים התחילו את דרכם המוזיקלית – ברחובות דבלין, עם גיטרה ושירים משלו, וקהל של עוברים ושבים שהיה יכול להקשיב או לא להקשיב. מישהו הקשיב, למזלו, מפני שבמהלך ההרפתקה המוזיקלית שלו, הוא הספיק למצוא את עצמו בפסקול "רומיאו ויוליה" של באז לרמן, מתארח עם אמנים איריים ואחרים והופך למפורסם מעט בזכות גרסת כיסוי אקוסטית ל-"Whenever, Wherever" של שאקירה.
לשמוע לקנות
11 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Jackson Cage
מאוחר יותר, הרבה אחרי שהאלבום הזה יצא, ג'ון ווסלי הארדינג החזיר את השיר הזה לקצב שהוא אמור היה להיות מושר בו – איטי ומדוד, קצב מהורהר שמאפשר לחשוב על המילים, לעבד אותן, להבין את מה שעומד מאחוריהן ולפניהן. אבל כאן, באלבום הכפול הזה, ברוס ספרינגסטין עבר דרך השיר הזה באותה דרך שבה עבר דרך רוב השירים האחרים – במהירות ובזעם שהחליף את הצער המדוד שהסיפורים שמאחורי השירים האלה היו עשויים לעורר.
לשמוע לקנות
12 Counting Crows Counting Crows – Borderline (live at the Royal Albert Hall)
ל-Counting Crows יש הסטוריה ארוכה של גרסאות כיסוי בהופעות שלהם, חלקן בעקבות בקשות של מעריצים, באתר, בפורומים, לפני ההופעה עצמה, חלקן בעקבות רצון של הלהקה להתנסות במשהו שונה, לא חלק מהרפרטואר שלהם. ברוב המקרים הם מבצעים משהו שנמצא בתוך האיזור הנוח שלהם – שיר פולק או רוק שהם מסוגלים לנעוץ בו את שיניהם ולנער אותו כדי להוציא ממנו את המאפיינים שהם ייחודיים לו, כדי שיוכלו להוסיף אליו את המאפיינים שהם ייחודיים להם. אבל לפעמים הם מחליטים לנסות ולקחת שיר מכיוון אחר לגמרי ולהפוך אותו לשלהם – כמו למשל במקרה הזה, שבו הם מבצעים גרסת כיסוי לסינגל הראשון של מדונה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בניגוד לכמעט כל סרט אחר בקולנועים בזמן הקרוב, זה לא סרט מצויר.

Versus the Spin – January Edition

1.  לפני הכל

אם יש דבר יותר טוב מסטיבן פריי כותב על המוצר המהפכני החדש של Apple (והוא מהפכני.  אל תתנו למשתמשי ה-PC הממורמרים לומר לכם אחרת), זה כנראה סטיבן פריי מספר לי עליו אישית תוך כדי שהוא נותן לי אחד כזה במתנה.  נסתפק במאמר, כרגע, אם כן.

ב"שרת העיוור", מזה כבר כמה שבועות, ניצב לו פרויקט "הגיבור הלא מושר" לשנת 2009, ואני פספסתי אזכור שלו עד עכשיו. מבט ראשוני על רשימת המבצעים והאלבומים שלוקחים חלק בפרויקט הזה השנה אומרת שאני לא מכיר את היוצר, או את האלבום, או את שניהם, באף אחד מהמקרים. שזאת נקודת התחלה טובה.

CD Baby מתגייסים גם הם למאמץ השיקום של האיטי, אחרי רעידת האדמה שהשאירה את המדינה נטולת יותר מאחוז מהתושבים שלה והרבה מהבניינים שלה, ובלי הרבה יכולת לשקם את עצמה בתהליך שייקח פחות מעשר שנים.  בשביל כל דיסק שתקנו שם, הם יתרמו דולר אחד לטובת העזרה לפצועים, לפליטים ולמדינה עצמה.  יש שם, למשל, את הדיסק שלי, ויש הרבה מאד דיסקים אחרים של אמנים מכל העולם שאתם יכולים להיעזר בהם בשביל לעזור ל-CD Baby לעזור להאיטי.

2.  Versus the Spin – January Edition

שנה חדשה, אוסף חדש.  הנה:

1 Elliott Smith Elliott Smith – Pictures of Me
כמו הרבה מהשירים האחרים של אליוט סמית', גם את השיר הזה אפשר לפרש בהרבה דרכים, ורובן לא יהיו מה שהמשורר התכוון אליו. בראיון, סמית' ניסה להסביר על מה השיר וגם הוא לא הצליח. אני פשוט אשאיר אתכם עם המילים, ועם המוזיקה, שאני סמוך ובטוח שתלווה אתכם כל השבוע, כמו שהיא ליוותה אותי.
לשמוע לקנות
2 Blur Blur – Oily Water
רגע אחרי שהאומה הבריטית שמה לב ללהקה הזו, שעשתה יותר רושם בהתחלה בתור להקה שזוכה להרבה יותר הצלחה בתחום המרצ'נדייז מבתחום המוזיקה, ורגע לפני שהם התחילו לטפס בדרכם להפוך להיות אחת משתי הלהקות הגדולות ביותר של הבריטפופ, Blur הקליטו את האלבום הזה, שמכיל בתוכו את התכניות הסודיות לכל מה שהם רצו לעשות מבחינה מוזיקלית, לפני שזה קרה. הנה, למשל, האלבום החמישי של הלהקה, נרמז בשיר אחד.
לשמוע לקנות
3 Vic Chesnutt Vic Chesnutt – Flirted With You All My Life
במהלך השנה שבה הוא החליט שהוא דווקא כן מוכן, וויק צ'סנאט השאיר אותנו עם השיר הנפלא הזה, אחד מהכי טובים שלו לטעמי. "פלירטטתי איתך כל החיים שלי," הוא שר למוות. "אפילו נישקתי אותך פעם או פעמיים."
לשמוע לקנות
4 King Biscuit Time King Biscuit Time – I Walk the Earth
אלבום שלושת האי.פיים של ה-Beta Band יכול, אולי, למכור חמישה עותקים בכמה דקות (ניסיתי, אגב, זה לא עובד). אבל גם האלבום של ההרכב הזה, שהוא בעצם הסולן של ה-Beta Band סטיב מייסון בשם אחר, יכול למכור כמות יפה של עותקים אם שמים את השיר הזה במערכת הכריזה של החנות שוב ושוב ושוב.
לשמוע לקנות
5 Rokia Traore Rokia Traore – Fatalite
רוקיה טראורה היא עוד דוגמא מוצלחת משני העשורים האחרונים למוזיקה שמגיעה ממאלי, מוזיקה מבוססת גיטרה שלוקחת את כל מה שאנחנו מכירים לגבי הרמוניה, דיאטוניה, וכל המונחים המערביים האלה, מפרקת את הכל ומרכיבה מחדש במונחים חדשים והרבה יותר מעניינים.
לשמוע לקנות
6 Supergrass Supergrass – Sometimes I Make You Sad
השיר הזה, שחותם את האלבום השני של סופרגראס, לא היה יכול להשתמש ביותר אמצעים כדי להיות שונה ומוזר. זמן הנגינה שלו הוא חצי מזמן ההקלטה שלו – מהירות ההקלטה הוכפלה כדי לגרום לגיטרה להישמע דקה וקטנה יותר, והתופים שבשיר הם קולותיהם של חברי הלהקה. קרוב לוודאי שהשיר נשמע מאד רחוק ממה שמתופף הלהקה, דני גופי, התכוון כשהביא אותו לאחת מהחזרות, אבל הוא עדיין אחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם.
לשמוע לקנות
7 Robert Wyatt Robert Wyatt – Alien
רוב האלבום הזה של רוברט וואייט, השמיני שלו והראשון אחרי הפסקה של שבע שנים מקודמו, הוא פחות או יותר מה שמצוין על העטיפה. וואייט מרחף, בדמיונו או בעזרת דמיונות של אחרים, בכל מיני מקומות. זכרונות, חלומות, שברים של מילים וצלילים מעבר רחוק יותר וקרוב יותר מתערבבים לאיזשהו אות מלודי שנשלח לחלל ונושא את קולו המנחם של וואייט החוצה, אל הכוכבים.
לשמוע לקנות
8 Klezmerica Klezmerica – 's Wonderful
חברי להקת הכליזמרים ממיניאפוליס עלו על תובנה מעניינת – גרשווין, מגדולי המלחינים האמריקניים של תחילת המאה הקודמת, ביסס חלק מהמוזיקה שלו על מוזיקה יהודית מסורתית ששמע בבית הוריו. כאן הם מביאים שיר ביידיש, בשם "תיבת נח", ומדגימים איך הוא השפיע על הכתיבה של השיר הזה.
לשמוע לקנות
9 Softlightes Softlightes – The Ballad of Theodore and June
החללשלי שלהם מצביע על האתר שלהם, האתר שלהם מצביע על החללשלי, והמחול המעגלי הזה לא מאפשר לי למצוא יותר מדי מידע עליהם. אבל הם נמצאים בספריית המוזיקה שלי, וקרוב לוודאי שמאיזושהי סיבה, והשיר האחד הזה הוא דווקא שיר טוב. אולי הוא מיועד יום אחד לגרום לי לחפש את האלבום שממנו הוא לקוח. בינתיים, הוא כאן.
לשמוע לקנות
10 Tom Waits Tom Waits – Dirt in the Ground (live)
בחגיגות יום ההולדת שלו ב"אוזן בר", יהוא ירון ביצע גרסה מופלאה של השיר הזה, אחד מהשירים הכי טובים ששמעתי בעברית בכלל, גרסת כיסוי או לא גרסת כיסוי, וכאן טום ווייטס, חוגג את שישים השנה שלו בסיבוב הופעות נוסף ברחבי אירופה וארצות הברית ומוציא את זה כאלבום, מבצע את אחד מהשירים הכי יפים שלו, עם להקה שיודעת בדיוק אילו צלילים לנגן ואילו צלילים לא לנגן.
לשמוע לקנות
11 Anathallo Anathallo – Sleeping Torpor
ברוב המקרים, זאת הדרך שבה זה קורה: אני קונה אלבום, ומקשיב לו רק אחרי שנה, שנה וחצי, שנתיים. בפרק הזמן הזה שעבר אני כבר שוכח למה רציתי לקנות אותו מלכתחילה, והוא פשוט יושב שם, מחכה, מוכן להפתיע אותי. האלבום הזה של Anathallo בהחלט הפתיע אותי. שישה חברי להקה שאוחזים, בנוסף לכלים הרגילים, גם בטרומבון, בחצוצרה ובפלוגלהורן, ומתופפים על מגוון דברים, לא בהכרח כאלה שצריך לתופף עליהם, ובעצם זה יוצרים שירים מורכבים ויפהפיים כמו זה.
לשמוע לקנות
12 Pulp Pulp – Common People (live in Glastonbury 1995)
השיר שחתם את ההופעה של Pulp בפסטיבל גלאסטונברי של 1995, שם הם היו הלהקה שסגרה את היום השני והחליפה ברגע האחרון את ה-Stone Roses, פתח, במידה מסוימת, את התקופה המוזיקלית המעניינת במיוחד של החצי השני של שנות ה-90 בבריטניה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, כרגיל – והוא יהיה כאן למשך שבועיים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דלתות מסתובבות, המחזמר.  בלי שירים, אמנם.

Versus the Spin – August Edition

1. לפני הכל

אחרי ההופעות המוצלחות של קלקסיקו, נרנג'ה ממשיכים במלאכת הקודש של להביא אמנים מחו"ל לכאן שבנסיבות אחרות לא היינו רואים, ומביאים את מום (הייתי כותב את זה באיסלנדית, אבל אין לי את המקלדת המתאימה. זה תירוץ מספיק טוב), שהיא הלהקה השניה בגודלה, מבחינת פופולריות יחסית של להקה איסלנדית בעולם, והראשונה בגודלה, מבחינת כמות אנשים, באיסלנד.  מום משלבים כלים "סטנדרטיים" – גיטרה וכינור, למשל, עם אלקטרוניקה ועם כלים איסלנדיים עתיקים יותר, ויהיה מאד מעניין לראות אותם כאן.  זה יקרה ב"בארבי" בתל אביב, ב-2 לאוקטובר.

מונוקרייב ממשיכים לעטוף את הופעות האמנים שהם מביאים לארץ בכל מיני דברים מעניינים שמתרחשים לפני ההופעה.  הפעם, הם הולכים בעקבותיהם של אוקרביל ריבר, שבעקבות הוצאת האלבום האחרון שלהם,  The Stand Ins, פנו לחברים מוזיקאים שהופיעו, הקליטו או נפגשו איתם במשך שנים, וביקשו מהם לבצע גרסת כיסוי לשיר מתוך האלבום, ולהקליט אותה ליוטיוב.  מונוקרייב עושים בדיוק אותו הדבר, אבל עם אמנים ישראליים – אחת לכמה ימים, עד לתאריך ההופעה, הם הולכים להעלות קליפים נוספים של אמנים ישראליים שהקליטו גרסאות כיסוי לשירים של אוקרביל ריבר.  הם מתחילים עם "הקולקטיב", וגרסת הכיסוי המצוינת ורבת הכלים שלהם ל-A King and a  Queen מתוך "Black Sheep Boy".  באחד הימים הקרובים, יכול להיות שתראו שם מישהו שאתם מכירים.

סקוט פורד, שהוא הבסיסט של Twilight Singers ושל Gutter Twins (שהן בעצם אותה להקה), ושהוא גם אדם נחמד מאד, מצא את עצמו בצד הלא טוב של הוויכוח על ביטוח-בריאות-חובה בארה"ב – הוא מצא את עצמו חולה, זקוק לכמה וכמה ניתוחים לא נעימים ויקרים, אבל מצילי חיים (כאן הוא מסביר איך ולמה)  וכמוזיקאי שאין לו ביטוח בריאות, אין לו כסף לשלם על כל הניתוחים.  במקום הזה אנחנו, אנשים שאוהבים את Twilight Singers  או את Gutter Twins או את סקוט פורד וזהו, נכנסים – אפשר לתרום ישירות אליו. ואם גם אתם רוצים להרוויח מזה משהו, Summer's Kiss, חברת התקליטים שהוציאה לאחרונה אלבום מחווה ל-Afghan Whigs, מציעה חולצה עם לוגו החברה שכל הכנסותיה מועברות לסקוט פורד.

פסטיבל הטייפים השלישי ייערך בין ה-3 ל-5 בספטמבר, ב"צימר" שבתל אביב, ויציע הופעות (אודיו ווידאו) של אמנים שעובדים עם סלילים מגנטיים – ביניהם גם וולריו טריקולי, אמן איטלקי-גרמני. בנוסף להופעות, תהיה שם הרצאה של פני מקסטה, על מקומה של הקסטה בתרבות הפופ, שזה תמיד מעניין.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע: אלי גריניץ', שביחד עם בעלה כתבה כמה מהשירים המציקים והמדבקים יותר של שנות ה-60 (היא כתבה גם את "De Doo Run Run" וגם את "Doo Wah Dee Dee".  בנוסף, היא כתבה שירים עם מילים אמיתיות כמו "Be My Baby", "River Deep, Mountain High" ו-"Leader of the Pack" ) נפטרה בגיל 66 מהתקף לב.   וגם אואזיס.

2. Versus the Spin – August Edition

החודש מסתיים שוב, כדרכם של חודשים, והגיע הזמן לאוסף נוסף, שלא בהכרח קשור לשום דבר.  הנה הוא:

1 Blur Blur – Stereotypes (live at Wembley Arena, 1999)
Blur מוציאים את האוסף השני שלהם כמעט בדיוק עשר שנים אחרי האוסף הקודם ומוכיחים יכולת להפתיע ברשימת השירים. באלבום האוסף הראשון הבחירה היתה מוגבלת הרבה יותר, וזה אחד משני השירים שחברת התקליטים לא איפשרה להכניס לאלבום, כך שהלהקה יכלה להרשות לו להבליח רק באלבום ההופעה הנספח לגרסה המיוחדת. שזאת, בעצם, דרך הרבה יותר טובה להציג אותו.
לשמוע לקנות
2 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – My City of Ruins
אף על פי שהאלבום The Rising כולו אפוף בענני האבק שעטפו את ניו יורק אחרי שמגדלי התאומים התמוטטו, השיר הזה הוא לא על העיר הזאת. הוא על אשבורי פארק, ממנה ספרינגסטין הגיע ועל שמה נקרא האלבום הראשון שלו.
לשמוע לקנות
3 Jovanotti Jovanotti – Ciao Mama
בתחילת שנות ה-90, אמטיווי, שהיתה אז עדיין תחנה אירופאית ששידרה מוזיקה, החליטה שצריך איזושהי אלטנרטיבה לאירוויזיון שהתרחש באותו לילה, ושידרה את ה-Grand Prix. כל אחת מהמדינות שמשתתפות באירוויזיון באותה שנה שלחה קליפ, ואלו התחרו אחד בשני, כולל עמדות שיפוט בכל ארץ ונקודות באינטרוולים הנכונים. ישראל שלחה את סטלה מאריס, מסיבה שלא מובנת עד היום. אנגליה שלחה את Suede וניצחה, ואיטליה שלחה את הבחורצ'יק – תרגום מילולי לעברית של השם שלו. לורנצו כרוביני, כמו שאמא שלו מכירה אותו, המשיך מאז לעשות ראפ לפעמים שמח, לפעמים מהורהר, אבל מאד מאד איטלקי.
לשמוע לקנות
4 Charles Aznavour Charles Aznavour – Noël Des Mages
אחת מהתכונות הנפוצות של הזמרים הצרפתיים הגדולים היא שהם כולם מתים. שארל אזנאבור, לעומת זאת, הוא מאד מאד לא מת. הוא ממשיך להופיע, ולהקליט, ולהיות שמח על שיש לו את ההזדמנות להופיע ולהקליט ולחלוק את האהבה הגדולה שלו למוזיקה עם הקהל. אולי, אחרי המהומה של לאונרד כהן, יתפנה קצת זמן בשביל שארל אזנאבור כאן. גם בשבילו אני מוכן לשלם את אותו הסכום.
לשמוע לקנות
5 Alice Cooper Alice Cooper – Only My Heart Talkin'
אליס קופר עושה כמעשה שלומי שבן. כשהוא כתב שיר שנשמע לו כמו אירוסמית', הוא לא זרק את השיר. הוא פשוט הזמין את אירוסמית' להקליט איתו.
לשמוע לקנות
6 The Kinks The Kinks – Rainy Day in June
Blur, שפותחים את האוסף הפעם, חייבים הרבה ל-Kinks. אם לא הם, ספק אם היו מצליחים לכתוב את השירים האלה על אנשים בריטים קטנים, שדי בשיר של שלוש או ארבע דקות כדי להכיל את כל החיים שלהם, ועוד להשאיר מקום לסולו.
לשמוע לקנות
7 John Lennon John Lennon – Working Class Hero
כל כך הרבה שנים אחר כך, וזה עדיין השיר הכי טוב של לנון. הגרסה היחידה, מבין מאות הגרסאות לשיר הזה שנעשו עם השנים, שמתקרבת לקרסוליים של הגרסה המקורית, היא זו של Screaming Trees. וכשאני אומר מתקרבת, אני מתכוון שהם מנגנים על קצה הנעל של לנון. שגם זה כבוד.
לשמוע לקנות
8 Dishwalla Dishwalla – It's Going to Take Some Time
Dishwalla היו יכולים ללכת בקלות בדרכן של עשרות להקות קולג' אמריקניות אחרות מתחילת שנות ה-90. להוציא אלבום אחד , מוצלח יחסית, לנגן בעשרות אלפי הופעות לנערים שיתבגרו וישכחו אותם, ולהיעלם. אבל הלהקה הצליחה במקום השני שמצליחות בדרך כלל לכבוש להקות קולג'ים – את ליבותיהם של העורכים המוזיקליים של פסקולי סרטים. הלהקה מצאה את עצמה בעוד, ועוד, ועוד פסקולים של סרטים, בדרך כלל סרטי נעורים, אלה שנערים צופים בהם ומתבגרים ושוכחים אותם, ושישה אלבומים אחר כך, הם עוד מופיעים.
לשמוע לקנות
9 World Party World Party – Love Street
האלבום מתנהל על מי מנוחות, ופתאום מגיע השיר הזה כדי להפתיע – שילוב של אינקסס, של פרינס ושל פול מקרתני, כולם ביחד חוברים כדי לכתוב שיר אהבה קטן וייחודי.
לשמוע לקנות
10 Joy Division Joy Division – Love Will Tear Us Apart
אחרי שאיאן קרטיס תלה את עצמו במטבח הבית שלו במאי לפני פחות מעשרים שנה, השמועה לא התפשטה מהר כל כך. אנשים ששאלו את שאר חברי הלהקה לאן קרטיס נעלם, נענו ב-"Oh, he's hanging around." לפחות הוא השאיר להם את השיר הזה.
לשמוע לקנות
11 Brian Eno Brian Eno – Lizard Point
הקטע הראשון בחלק האחרון של סדרת אוספי המוזיקה לשדות תעופה של אינו, זה הקטע היחיד מבין הקטעים באלבום שלא נכתב רק על ידי אינו, רוקח קטעים וצלילים ורעשים מאלבומים קודמים בתוך קלחת ענקית, אלא הוקלט ביחד עם ביל לאסוול ונגנים אחרים, בהזדמנות לגמרי אחרת.
לשמוע לקנות
12 Foo Fighters Foo Fighters – Exhausted
הדרך ממערכת התופים של נירוונה לאלבום הלהיטים הגדולים של להקה משלו היתה ארוכה, אבל היא התחילה בשביל דייב גרוהל כאן, באלבום הזה שהקליט לבדו, ושמסתיים בשיר הזה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן – כרגיל, לתקופה מוגבלת של שבועיים. אחר כך הוא ייעלם.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אוקיי. אבל אני יכול לשרוף את המפעל.

הקרב על הבריטפופ: Blur נגד Oasis

Battle of Britpopאחרי האלבום הראשון, "Leisure", שיצא ב-1992, Blur יצאו לסיבוב הופעות בארה"ב, שהם לא אהבו משתי סיבות – הסיבה הראשונה היתה שהקהל, במקרים שבהם בא להופעות שלהם, לא התחבר למוזיקה שלהם.  הסיבה השניה היתה שהם לא התחברו למוזיקה שהיתה אז נפוצה בארה"ב – גראנג'.  הם חזרו לאנגליה והמצב המוזיקלי מסביב לא היה הרבה יותר מעודד.  לאנגלים, שידם המוזיקלית תמיד היתה על העליונה, לא היה מה להציע מול הגראנג', שהתחיל לתפוס חלקות גדולות וגדולות יותר באוזניים הבריטיות, ולאט לאט, יותר ויותר להקות בריטיות התחילו לקום ולהישמע כמו המוזיקה הרועשת מהצד השני של האוקיינוס.   Blur, כמו להקות אחרות מהתקופה הזאת – Oasis, Pulp, Supergrass – החליטו שהגיע הזמן להציל את הכבוד של המוזיקה הבריטית ולקבל השראה, מצד אחד, מהמוזיקה הבריטית המוקדמת יותר, זו של שנות ה-60 וה-70, ומצד שני, לכתוב על נושאים בריטיים לחלוטין – על החיים הבריטיים, התרבות הבריטית והנופים הבריטיים האורבניים.

המוזיקאים הבריטים הצליחו להפוך את ההיסטוריה על פניה – אחרי שהשיגו את העצמאות המוזיקלית שלהם מהכיבוש האמריקני, הגיע הזמן למלחמת אזרחים בריטית. באוגוסט 1995, כשהגיע הזמן לאלבום הבא אחרי האלבום שביסס את כל אחת משתי הלהקות – Blur ו-Oasis – כלהקות המצליחות והאהובות ביותר בז'אנר הזה – הגיעה גם ההזדמנות להכריע מי מבין שתי הלהקות היא מוצלחת יותר.  אבל הלהקות האלו היו רק קבוצות של מוזיקאים שכתבו שירי פופ מוצלחים.  הן היו גם מייצגים של שני גופים תרבותיים שונים לחלוטין בהווי הבריטי – הקוקנים, תושבי לונדון הקונסרבטיביים שביקשו מקן ליווינגסטון, אז חבר פרלמנט בריטי ומאוחר יותר גם ראש עיריית לונדון שנוי במחלוקת, לקריין שיר אחד באלבום החדש שלהם;  והמנקוניאניים, תושבי מנצ'סטר תומכי מפלגת הלייבור שראש הממשלה הטרי של אנגליה, טוני בלייר, הצהיר על אהבתו להם – המעמד הגבוה, שמעמיד פנים שהוא מעמד הביניים, מול מעמד הפועלים, שמעמיד פנים שהוא לא מעמיד פנים בכלל.  מהר מאד, השנאה ההדדית הפכה להרבה יותר מיריבות מוזיקלית על המקום הראשון במצעד – האחים גלאגר וחברי להקת Blur מזדמנים זכו ליותר מהזדמנות אחת להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מהיכולות המוזיקליות, או האישיות, אחד של השני.  ההזדמנות להכריע באופן סופי מי מבין שתי הלהקות היא מוצלחת יותר הגיעה כשחברת Food, שהוציאה את האלבומים של Blur באותה התקופה, החליטה להקדים את הוצאת הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש שלהם, "The Great Escape", בשבוע – כך שהוא ייצא באותו השבוע כמו הסינגל השני מתוך האלבום השני של Oasis, שיצא מוקדם יותר.  NME, השבועון המוזיקלי שכבר אז התמחה בלהפוך סיפורים מוזיקליים קטנים להרבה יותר גדולים ובעלי משמעות ממה שהם צריכים להיות, הכריז על קרב במשקל כבד – ביום שבו ייצאו שני הסינגלים, ה-14 לאוגוסט 1995, יימצא מענה לשאלה שמטרידה את מנוחתם של כל כך הרבה צעירים בריטיים במשך אותה שנה – מי באמת להקה מוצלחת יותר?

NME הימרו על Oasis. גם Blur, בסופו של דבר, הימרו על Oasis, מחוסר ברירה.  אבל בהפרש של כמה עשרות אלפי עותקים, ובמרווח אדיר של יכולות מוזיקליות, Blur ניצחו בקרב הזה. "Country House", השיר הראשון שיצא מתוך האלבום הרביעי, הוא כל מה שהמוזיקה הבריטית רצתה להיות באותן השנים – קפסולה קטנה בת פחות מארבע דקות שמכילה את תמצית ההוויה הבריטית במוזיקה, באמנות ובתרבות (הקליפ, שבוים על ידי דמיין הירסט, מכיל מחוות לבני היל – לא פאר היצירה הקומית הבריטית אבל עדיין חלק מהמורשת הקומית שלה, ול-Queen).   ומצד שני, "Roll With It", השיר ש-Oasis בחרו להוציא באותו הזמן, היה עוד אחד מהשירים האלה של Oasis – גרסה מחוממת של שיר שנכתב במקור בשנות ה-70, עם מילים שחוזרות על נושא שנואל גלאגר כתב עליו לפחות פעמיים לפני כן ועוד כמה עשרות פעמים אחרי כן.  את השיר הבאמת מוצלח של Oasis הם בחרו להוציא רק באוקטובר של אותה שנה, ואז "Wonderwall" ספג הפסד משפיל יותר – המקום הראשון אז, ובמשך חודש לאחר מכן, היה שייך לשני כוכבי טלוויזיה בריטיים שהחליטו להוציא אלבום של גרסאות כיסוי.  בסופו של דבר, Blur אמנם ניצחו בקרב על הבריטפופ אבל Oasis ניצחו במלחמה – האלבום השני שלהם מכר יותר עותקים, וגם האלבום שאחריו, והם הצליחו לעשות משהו שאף להקה בריטית לא הצליחה לעשות לפניהם בעשור הזה – הם הצליחו להצליח בארה"ב.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סיפור עם רעיון מבריק של פ. סקוט פיצג'רלד הופך לסרט מבריק של דייוויד פינצ'ר.

עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים; דיוויד בואי

1. עשרה רגעים מוזיקליים בלתי צפויים של אמנים
סתם, בלי קשר לשום דבר אחר, בא לי להכין רשימה של עשרה רגעים מוזיקליים – נאמר, עשרה שירים, אבל לא נתחייב שזה תמיד יקרה – מפתיעים בחייה של להקה. או אמן. מה אומר מפתיעים? מה שאני מתכוון להביא פה, הם עשרה רגעים, שלדעתי, מסמלים או שינוי בהלך הרוח היצירתי של אמן או להקה, או איזשהו יוצא דופן מטורף שלא חזרו אליו. בכל אופן – הנה, חמישה כאן וחמישה בשבוע הבא:

1 Blur – No Distance Left to Run

13, האלבום השישי של Blur, הוא לאורכו ולרוחבו רגע די מפתיע. אחרי ארבעה אלבומים שהלהקה התעקשה להיות בהם להקת בריט פופ קוקנית מלונדון, ועוד אלבום אחד שבו הלהקה התעקשה להיות Pavement, הגיע האלבום הזה שבו, כנראה, נמאס להם. הם החליטו פשוט לקחת את הדברים שהשפיעו באותו הזמן על שני האנשים המוכשרים שמובילים את הלהקה, ולכתוב לפיהם. אבל משום מה, רוב השירים באלבום עדיין נשמעים קצת כאילו שהם מנסים להוכיח משהו למישהו. מצד שני, מגיע השיר הלפני אחרון הזה (אחרון, אם לא מחשיבים את קטע הפסקול-לסרט-פורנו-משנות-ה-70 המסורתי, ש-Blur מתעקשים לא להיפרד ממנו, שמסיים את האלבום), והוא כל כך פשוט וכל כך יפה שהוא מצליח להעביר את כל הכאב של מי שכתב אותו למאזין, בבת אחת. השיר הזה, לדעתי, הוא הניצן של כל מה שיצמח אחר כך (למרבה הצער, לא בתוך הלהקה) מהכשרונות של שני האנשים האלה. זה הרגע שבו הם הפסיקו להיות להקה שמתיימרת להיות משהו והפכו להיות להקה שאומרת משהו.

2 Led Zeppelin – D'yer Mak'er

ואם כבר מדברים על להקה שמתיימרת… עם כל העובדה שזו אחת מהלהקות הגדולות בהסטוריה של הרוק, ללא ספק, ועם הווירטואוזיות של ארבעת האנשים האלה, בכל זאת… בואו נאמר רק שקרוב לוודאי ש"ספיינאל טאפ" שאבו מהם הרבה השראה. אז אחרי ארבעה אלבומים בלי שם אבל עם הרבה פומפוזיות וסימבוליזם בכל מיני כיוונים, לד זפלין הוציאו את האלבום הזה. הוא נפתח לפי הנוסחה – "The Song Remains the Same" הוא ארוך, ומפותל, ופומפוזי כמו שרק הם יודעים לעשות אותו, ואחריו מגיעים "The Rain Song", "Over the Hills and Far Away" שממשיכים את המסורת. מדי פעם, הם מפתיעים באלבום הזה עם שירים שהם ממוקדים ומלאים בווירטואוזיות וכשרון ורגש בדיוק כמו השירים הארוכים יותר, אבל לקראת סוף האלבום, מגיעות שתי הפתעות. הראשונה – "The Crunge" – שאני מעדיף לקרוא לה "The Cringe" – היא לד זפלין מנסים לעשות פאנק בפ' רפה. התוצאות הן בדיוק כמו שניחשתם. ומיד אחר כך – שיר רגאיי. לד זפלין. רגאיי. מצד שני, כשנפטרים מהדחפים הלעגניים, זה שיר בכלל לא רע. הוא עשוי בדיוק כמו ששיר של להקה ווירטואוזית ופומפוזית נשמע, כשהם מחליטים להשיל מהם את השכבות האלה ופשוט לנגן משהו שבא להם לנגן, בשביל הכיף. אני לא יודע אם היתה כוונה מראש להקליט את השיר הזה, או שזה סתם משהו שהם השתעשעו בו בהפסקה בין הקלטה להקלטה שנתפס על הסליל והמפיק החליט להישאר, אבל טוב שהוא נמצא על האלבום. וזה רק גורם לי להעריך את הלהקה הזאת יותר – גם כשהם עושים שטויות, הם עושים את זה כל כך טוב.

3 Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads

כן, כל האלבום. האמת היא, שזו לא באמת הפתעה שניק קייב יבחר לכתוב אלבום שלם של שירים על רצח (או, יותר נכון, שירים על רצח ושיר של בוב דילן), אבל זה קצת כמו איזשהו בחור שקט, שגר לבד ואף אחד לא מכיר, שהשכנים פתאם מגלים שהוא רוצח סדרתי אכזרי – כמות הזעם והרשע הטהור שאגורים באלבום הזה הן די מפתיעות. מצד שני, בסך הכל אלבום של שירי רצח. כאלה קורים כל יום. מצד שלישי, יש שם את "O'Mally's Bar", יצירה מפחידה של 17 דקות, אולי השיר הכי ארוך שמישהו כתב אי פעם על רצח המוני.

4 Jeff Buckley – Everybody Here Wants You

זה, נדמה לי, הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום השני של ג'ף באקלי, שהוא בעצם כל מה שנשאר מההכנות לאלבום הבא שלו. הוא מת לפני שהספיק לסיים את האלבום ולעולם לא נוכל לדעת אם השירים שבאלבום הזה הם מה שהיה אמור להיות באלבום או השבבים שנשארים אחרי שמגלפים את פסל העץ. גם קליפ יש לשיר הזה, וג'ף באקלי, שמת מזמן כשהשקליפ הזה צולם, מופיע בו באדים מקליפים אחרים. והשיר, וגם הקליפ, עושים בעצם סוג של עוול לסיבה שבגללה האיש הפך לסוג של אגדה אחרי אלבום אחד בלבד. זה בעצם שיר פופ די פשוט, עירום מכל המרקמים והפיתולים המלודיים המסובכים שמעטרים בדרך כלל שירים של באקלי, ואולי בזה היופי שלו. רק הקול של באקלי, והמילים, מקבלים את מרכז הבמה כאן. ובשיר שהוא מסע של שכנוע, אולי בעצם זה העיקר.

5 R.E.M. – Shiny Happy People

הנה הוכחה ניצחת לכך שלא כל הרגעים המפתיעים הם הפתעות טובות. Out of Time היה נקודת דרך משמעותית מהרבה בחינות – בשביל R.E.M., זה היה האלבום הראשון שבאמת הקפיץ אותם למגה-כוכבות-עולמית, ובמדינה קטנה במזרח התיכון, שיר אחד מהאלבום הזה הגיע למקום גבוה מאד במצעד, לפני כל שאר העולם, ואפילו גרם ללהקה להקדיש את השיר לישראל כשהם ביצעו אותו בהופעה האחת שלהם כאן, ב-1995 (עם חימום של להקה בריטית לא מאד מוכרת שבדיוק הוציאה את האלבום השני שלה). בשביל עולם המוזיקה – שגילה להקה שעד עכשיו היתה במרכז השוליים פתאום יכלה לזכות בכבוד שהם ראויים לו. ובשבילי – ש-"Low" גילה לי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. אבל גם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה (טוב, אני מעגל שנתיים קדימה), עדיין קשה לי להתמודד עם "Shiny Happy People". אני יכול לנחש שזאת נקודה כואבת להרבה אנשים שאוהבים את האלבום הזה, ואת REM בכלל. בתור נקודה מאנית אחת בתוך האלבום המאד דיפרסיבי הזה, השיר הזה די חורק, מכל מקום שלא תרצו להסתכל עליו. אפילו פיטר באק, הגיטריסט של הלהקה שעושה רושם שהצביע נגד כשהחליטו להכניס את השיר לאלבום, לא נראה מרוצה במיוחד בקליפ של השיר, ובטח לא כשהחליט מי שהחליט לקחת צעד אחד קדימה ולהפוך את השיר ל"Shiny Happy Monsters", כולל בובות של רחוב סומסום. מצד שני, להוסיף יצירים של ג'ים הנסון לקליפ של שיר זה אף פעם לא דבר רע. תשאלו את דיוויד בואי.

ואם כבר סיימנו בדיוויד בואי…

2. דיוויד בואי, פעם חמישית

הגיע הזמן לאלבום החמישי בפרויקט ההקשבה שלי, וזה אחד מהאלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי – אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט, או, כמו שדיוויד בואי מעדיף לקרוא לו, "זיגי סטארדסט באמריקה" – Aladdin Sane. הנה עשר עובדות מעניינות וחשובות, יותר או פחות, על האלבום:

1 שם האלבום הוא, כמובן, משחק מילים על "A Lad Insane". אחת מהאלטרנטיבות לשם היתה "Aladdin Vein", שהוא משחק מילים משולש – גם ההתיחסות לסמים באמצעות השימוש במילה "ווריד", וגם "A Lad in Vein" – בחור לשווא.

2 האלבום הוקלט במהלך חודש, בזמן הפנוי שהיה לבואי ולעכבישים בין חלק אחד של מסע ההופעות שבעקבות האלבום הקודם, לחלק הבא. רוב האלבום נכתב במהלך החלק האמריקני של מסע ההופעות. בגלל שחברת התקליטים (RCA) היתה כל כך להוטה להוציא את האלבום כדי שיספוג קצת מהיסטריית הקניה של האלבום הקודם, טוענים שהמיקסים של חלק מהשירים לא מוצלחים כל כך, וכלים מרכזיים בהם, כמו גם הקול של בואי, נבלעים בתוך המיקס בחלק מהשירים.

3 שיר הנושא מושפע חלקית מספר של אוולין וו, שעלילתו עסקה בקבוצה של אנשים לפני מלחמה גדולה. השנים המצוינות בסוגריים אחרי שם השיר בעטיפת האלבום הן השנים שלפני מלחמות העולם הראשונה והשניה, והצעה למלחמת עולם שלישית בשנות השבעים.

4 על עטיפת האלבום המקורי אפשר לראות, לצד שמות השירים (פרט ל-"Let's Spend the Night Together", כמובן), את המקומות שבהם נכתבו השירים. כמעט כולם בארה"ב, למעט שיר הנושא שנכתב באונייה בדרך חזרה לאנגליה בסיום החלק האמריקני של סיבוב ההופעות, והשיר הסוגר שנכתב בלונדון.

5 השיר הסוגר, "Lady Grinning Soul" [שהוא אולי אחד השירים הכי יפים של דיוויד בואי ובעיקר בזכות מייק גרסון], נכתב על זמרת שדיוויד בואי הכיר באופן אינטימי, או לא, בשם קלאודיה ליניאר. גם חברי ה-Rolling Stones הכירו אותה, באופן אינטימי, או לא, והם כתבו עליה שיר אחר – "Brown Sugar".

6 הדפסת עטיפת האלבום היתה כל כך מורכבת (היא כללה שבעה צבעים!), שלא היה ניתן לבצע אותה באנגליה באותו הזמן, וחברת התקליטים שלחה את האלבומים להיות מודפסים בשווייץ

7 השיר "Drive In Saturday" הוצע במקור ל-Mott the Hoople, כדי שיוכל להיות הסינגל השני שיבוא בעקבות הצלחת "All the Young Dudes", שבואי כתב בשביל הלהקה בשביל למנוע מהם להתפרק. חברי הלהקה העדיפו לוותר על השיר הזה ולבחור שיר אחר במקום.

8 המילים של "Panic in Detroit" נכתבו בהשראת סיפורים שסיפר לבואי איגי פופ על נעוריו במישיגן. המוזיקה תוארה כ"גרסת סלסה למקצבים של בו דידלי", וגם שאבה קצת השראה, לדעתי מ"Sympathy for the Devil" של ה-Rolling Stones.

9 "The Prettiest Star" הוקלט במקור ב-1970 בתור סינגל שני אפשרי אחרי "Space Oddity", עם מארק בולן בגיטרה. באופן אירוני, הגרסה שהוקלטה מחדש כדי להיכלל באלבום הזה נשמעת הרבה יותר גלאמית מזו שהוקלטה במקור. השיר נכתב, במקור, כהצעת הנישואים לאנג'י בואי, שגם לה ה-Rolling Stones הקדישו שיר. רק אני מזהה פה איזו תבנית שחוזרת?

10 ב-1993, כשדיוויד בואי הוציא את "Black Tie, White Noise", מגזין Q החליט לערוך איתו ראיון דווקא על העבר שלו – בעיקר על תקופת זיגי סטארדסט. הם בחרו לעטר את העטיפה של אותו האלבום בתמונה יוצאת דופן – בואי במראה המהוקצע של דמות נגן הג'אז שהוא עטה עליו באלבום הזה, עם הברק המפורסם מעטיפת "Aladdin Sane". התמונה, כמובן, לא צולמה כך. דיוויד בואי צולם כרגיל, והברק הוסף על ידי חברת תוכנה שהמגזין שכר, שהצליחה להוסיף תמונת מחשב כל כך משכנעת של הברק, שהרבה קוראים כתבו ושאלו איך המגזין הצליח לשכנע את בואי, שידוע בסירובו – לפעמים – להביט אחורה לא בזעם, לעשות את זה. גם דיוויד בעצמו שלח הודעה לעורך ואמר שזה היה "חצוף" – אבל אני בטוח שהוא קיבל את זה ברוח טובה.

[דרך אגב, עברתי פה כבר חמישה אלבומים והצלחתי ליצור בכם את האשליה שעשיתי תחקיר מקיף על דיוויד בואי ואני יודע את כל הדברים האלה בעצמי. אז לא. אני נעזר בוויקיפדיה, כמובן, וגם, בין השאר, בשני אתרים נפלאים על דיוויד בואי – Five Years ו-Teenage Wildlife]

זה הכל להשבוע. והנה, באדיבותו של גיאחה, דרך נפלאה להעביר את הזמן בצורה לא פרודוקטיבית בזמן שאתם צריכים ללמוד – ככה זה לחיות בסרט.