The gospel according to whom

1. לפני הכל

קודם Afghan Whigs, עכשיו Blur – עוד מעט Firewater.  הקיץ הזה הולך להיות שמח במיוחד.

ועוד אורחים מכובדים שמגיעים אלינו – The Jesus and Mary Chain בגרסתם המאוחדת יכבדו אותנו בשתי הופעות, ב-18 וב-19 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב.

2.  עוד צעד מהוסס אל תוך מנהרת האהבה

דמיינו חדר. חדר אפל שאין בו הרבה רהיטים. למעשה, אם מסתכלים בו מהזווית הנכונה, נדמה שהוא כולו ריק, שרצפת העץ שלו משתרעת לאורך קילומטרים. השמש, שמדברת כבר על לשקוע, לא ממש מגיעה אל החדר הזה בכל מקרה ולכן, הוא נמצא במין אפילה כזו של בין הזמנים של היום. החדר לא ריק. אם מסתכלים מספיק טוב, מצמצמים את העיניים, מתרכזים בחושך, אפשר לראות דמות יושבת על כסא פשוט, רגליים פשוטות קדימה כאילו שהוא מכיר את התנוחה הזאת, את הבדידות הזאת, היטב. כאילו שהוא יושב שם כבר הרבה זמן. הוא מחזיק גיטרה אקוסטית, פורט בה, נושא את קולו לאוויר, אבל משהו באוויר של החדר עובד אחרת משאר העולם, ואת הגיטרה אי אפשר לשמוע בכלל, רק את הקול, מהדהד ברחבי החדר הריק כאילו החדר רק חיפש כל הזמן הזה משהו להתמלא בו.
ברוס ספרינגסטין מתחיל את האלבום השמיני שלו, ״Tunnel of Love", בשיר שמכיל רק את הקול שלו למשך זמן מה. "Ain't Got You" מתמלא בסופו של דבר, לאט, בכלים אחרים ובקווים מלודיים אחרים שהופכים את השיר הזה לדבר השלם שהוא בסופו של דבר, אבל הבחירה של ספרינגסטין להתחיל את האלבום בקול הערום שלו, על אף ההד האדיר שעוטף אותו, אומרת משהו על הסיפור שהולך להיפרש כאן. בהמשך, מיד בשיר הבא בעצם, ימלאו קלידים בחום את החדר – השמש, שהאור שלה נעלם מהחדר, לפחות לא נוטשת אותו בקור.
גם התופים של האלבום הזה עטופים בהד, ונדמה שספרינגסטין לקח את כל הדברים הטובים, אבל המוגזמים, מהסאונד של המוזיקה המיינסטרימית של שנות ה-80, ושייך אותם כדי שייכנסו כראוי לעולם שלו. הלהיט הראשון של האלבום הזה, השיר הראשון של ברוס ספרינגסטין שהכרתי, למעשה, בזמן אמת, נמצא שם כבר בהתחלה – "Tougher Than the Rest", על הגיטרות והקלידים האופייניים אבל לא אופייניים לעולם של ספרינגסטין, על הבס הבולט מאד, על המלודיה הצנועה, עוזר גם הוא להצהיר על הכוונות של ספרינגסטין.
הזמנים האלה, שבהם הוא מקליט את האלבום, מוצאים אותו בתקופה קשה ומבלבלת – שנתיים לפני כן ספרינגסטין התחתן עם ג׳וליאן פיליפס, שחקנית ובאותו הזמן אחת מרביעיית אחיות מפורסמת בסדרת טלוויזיה פופולרית. בעיניים המעוותות משהו של החוגים שמוצאים את זה חשוב, הם היו מתאימים מאד בתור זוג – ברוס ספרינגסטין היה מפורסם, וגם ג׳וליאן פיליפס היתה מפורסמת, ולכן היה צידוק שיהיו ביחד. לא רק זה – מכיוון ששניהם היו מפורסמים היה להם לפחות את זה כדי לחבר ביניהם, כדי ליצור ביניהם שפה משותפת. אבל זה לא עבד. ברור, יאמרו אנשים אחרים בחוגים אחרים שרואים את התמונה בצורה קצת יותר שפויה – הם היו אנשים שונים מאד שבאו מרקעים שונים מאד, ועצם העובדה שספרינגסטין היה כמעט כל הזמן רחוק מהבית בסיבובי הופעות לא עזרה להם לגשר על הפער הזה.  אף אחד מהם לא היה מאושר במיוחד בזוגיות הזאת ובבוא הזמן הם הצליחו להתרחק ולהתנתק מספיק כדי להחליט להתגרש.  בערך באותו הזמן הצטרפה ללהקה של ברוס ספרינגסטין, ה-E Street Band, זמרת ליווי אדמונית בשם פטי שיאלפה.  היא היתה קרובה הרבה יותר למסלול החיים של ברוס ספרינגסטין – בעברה אפשר היה לנחש עיירה קטנה, חיים פשוטים, מלצרות באיזה דיינר מאובק לצד דרך שלא הרבה עוברים בה.  רק את המאורעות הקונקרטיים שבאו אחר כך אפשר לתעד – ספרינגסטין התגרש מג'וליאן פיליפס ב-1988 ושנה אחר כך היה נשוי לזמרת הליווי שלו.  מה קדם למה, ובאילו נסיבות הכל קרה – כל הדברים האלו הם לא דברים שבאמת לוקחים חלק בהוויה הציבורית של ברוס ספרינגסטין.  הוא לא איש של רכילויות, הוא אדם פרטי מאד בכל מה שקשור בדברים שאינם מוזיקה והוא לא נראה כמו בחור שכדאי להתעמת איתו בנושא הזה.  כלי התקשורת של אותה התקופה רתחו מזעם.  הם לא ידעו בדיוק למה, אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר והם היו צריכים לשים רק את האצבע על זה.  רצוי, בליווי איזשהו ראיון חושפני, מתנצל, מתפלש, על כפולת עמודים צבעונית שבה ברוס ספרינגסטין מתוודה על מה שהוא באמת – גבר פשוט, על כל המגרעות והטעויות שגרמו למפלה הבלתי נמנעת שלו מהאולימפוס.  אבל ספרינגסטין סירב לשתף פעולה.  כל מה שהסכים לומר, באיזשהו ראיון מזדמן באותה תקופה, היה: "כל מה שאני יודע, שזה משהו שהרגיש אמיתי, ויכול להיות שיש איזשהו בלגן מסוג מסוים שמתרחש מסביבי, אבל אלה החיים."

אבל האירועים האלה השאירו בו צלקות – צלקות ציבוריות וצלקות פרטיות, שהוא העדיף לחשוף, כמו בדרך כלל, בחלל המוגן והסגור של האולפן.  האלבום שעבד עליו באותה תקופה, "Tunnel of Love", הוא אלבום בשתי שכבות.  השכבה החיצונית, זו שספרינגסטין רוצה שתראו, משדרת עסקים כרגיל.  יש שם שירים קצביים יותר וקצביים פחות, רועשים יותר ורגועים יותר – והמילים ממסגרות סיפורים מהסוג שחביב על ספרינגסטין, על החיים בעיירה הקטנה שאין ממנה מוצא, על הצעדים הראשונים המהוססים בעולם האהבה, אלו שפונים פנימה ואלו שפונים החוצה, על מערכת היחסים הסבוכה בין אב ובנו, אבל אם מקדישים תשומת לב למה שקורה בשכבה הפנימית אפשר להבין את המהות האמיתית של האלבום.  יש שם שני סוגים של כלים – הגיטרה האקוסטית, הבס והתופים מייצגים את היציבות – היציבות שספרינגסטין מנסה למצוא בחיי הנישואין, בחיים הפשוטים שהוא מכיר, שהוא יודע מה הצעדים הבאים בהם ולאן הם מובילים, הם מובילים את השיר קדימה בדרך שספרינגסטין רגיל אליה; אבל מצד שני יש את הקלידים – סינתיסייזרים בצלילים עמומים ועמוקים, מבשרי רעות, שהם תופעה חדשה במוזיקה של ספרינגסטין והם מבשרים את הסדקים שבסיפורים האלה – את החשש והספק שמתגנבים לסיפורי האהבה, את האכזבה שהולכת להגיע, את הכביש המהיר הריק שבכל זאת מחכה.  ספרינגסטין מקדיש מעט שירים באמת לעצמו באלבום הזה – הוא מעדיף להתחבא עדיין מאחורי סיפורים של אנשים אחרים, אבל בחלק מהשירים החיבור האישי שלו נחשף – אם זה כשקולו נסדק, מאיים בבכי,  בשורה האחרונה של שיר, אם זה במילים המרומזות, המרחפות מעל המצב האמיתי של "Tougher Than the Rest" או של "Brilliant Disguise", שני הלהיטים שבאלבום.  בשיר הנושא של האלבום, אולי השיר הכי מפורט מבחינת אווירה שספרינגסטין הקליט אי פעם, ספרינגסטין מציג דימוי די בנאלי אבל די בהיר – מנהרת האהבה, שזוגות נכנסים אליה בצד אחד ומי יודע מה ייצא ממנה בצד השני.  ספרינגסטין מנסה, לאורך כל האלבום הזה, להבין מה נמצא בקצה המנהרה, והוא לבדו עם הגיטרה שלו בחדר החשוך ובינתיים היום מתחיל להפציע בחוץ ולאט לאט, באופן שכמעט לא מורגש בחדר הזה, עולה האור.

3.  מגע אנושי

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, על האלבום הבא במסע המוזיקלי המודרך שלנו בנבכי הנפש הצלילית של ברוס ספרינגסטין:

1   ספרינגסטין הוציא את האלבום הזה, במהלך שהיה יותר גימיק שיווקי מכל דבר אחר, באותו היום ביחד עם אלבום נוסף שלו, "Lucky Town" – מאחר  שזה היה האלבום הראשון שבו ספרינגסטין הפסיק עם קונספט שני הצדדים של התקליט שלו – שבו הצד הראשון היה קצבי ורועש יותר בדרך כלל והצד השני היה מהורהר ושקט יותר בדרך כלל, הוא החליט לחלק את שתי התמות המוזיקליות האלה לשני אלבומים מלאים.   הגימיק השיווקי היה מוצלח יותר, ומשריין לספרינגסטין הרבה יותר מתשומת הלב התקשורתית, אם הוא לא נוצל כבר כמה חודשים לפני כן על ידי Guns and Roses שהוציאו את שני האלבומים שלהם, "Use Your Illusion I" ו-"Use Your Illusion II" בתאריך מיוחד מסוים בספטמבר.

2  זה היה גם האלבום הראשון בשני מובנים אחרים – האלבום הראשון שספרינגסטין הקליט בחוף המערבי – אחרי שכל האלבומים הקודמים שלו הוקלטו בניו יורק או בניו ג'רזי – והאלבום הראשון שבו ספרינגסטין מנגן עם נגני אולפן, ולא עם להקה מיוחדת או לבדו.

3  בדומה לאלבום הקודם שלו, ספרינגסטין עדיין ניגן עם חלק מחברי ה-E Street Band אבל לא עם כולה. רוי ביטאן, נגן הקלידים שלו, מנגן באלבום הזה וגם, כמובן, אשתו וזמרת הליווי שלו, פטי שיאלפה – וגם דיוויד סנשז, שהיה חלק מהלהקה לפני שבעצם היה לה שם, ומאז הפך להיות אמן ג'אז ידוע.  סטיבן וואן זאנט, יד ימינו של ספרינגסטין בדרך כלל בכל מה שקשור ללהקה, תרם רק רמיקס לסינגל השני מהאלבום, "Fifty Seven Channels (And Nothing On)".

4  נגן הבאס באלבום הזה הוא רנדי ג'קסון,  שהיום הוא מוכר יותר בתור אחד מהשופטים שמחליטים מי יהיה האליל האמריקני הבא.

5  אף על פי שהאלבום הזה היה המצליח מבין השניים שספרינגסטין הוציא באותו היום, הוא לא הצליח להגיע עם האלבום לפסגת מצעד האלבומים האמריקני.  הוא התנחם, אמנם, במקומות ראשונים באנגליה, נורבגיה, שוודיה, שווייץ ואיטליה.

6  באלבום מתארחים, בין השאר, סם מור, שהוא חצי מצמד ה-R&B סם ודייב, ובובי הטפילד, שהוא החצי שהוא לא ביל מדלי מהצמד The Righteous Brothers.

7  המתופף באלבום הזה הוא ג'ף פורקארו – אחד מנגני התופים שהשתתפו בהכי הרבה אלבומים במהלך הקריירה שלהם ומי ש, לטענת רבים, יצר את הסאונד שאנשים קוראים לו סאונד התופים של מוזיקת מיינסטרים בשנות ה-80.  בין השאר הוא אחראי על התופים ב-"Beat It" של מייקל ג'קסון, "Rosanna" (שבו המקצב שלו זכה אפילו לשם מיוחד) ו-"Africa" של טוטו, שהוא היה מחבריה המייסדים – אפילו "Mother" של פינק פלויד.  הוא זכה להיות גם הניק מייסון להשכרה של שני חברי פינק פלויד בנפרד והמתופף של Dire Straits באלבום האחרון שלהם.  האלבום הזה של ברוס ספרינגסטין היה ההקלטה הלפני אחרונה שהשתתף בה לפני שנפטר.

8  מבחינה ליריקלית, ספרינגסטין משתמש באלבום הזה כדי לצאת, בפעם הראשונה, מאיזור הנוחות שלו – אחד מהשירים, "Souls of the Departed", מדבר על המהומות בלוס אנג'לס באותה שנה, ועל מלחמת המפרץ הראשונה, ו-"Fifty Seven Channels (And Nothing On)" הוא קינה לעולם שלפני הטלוויזיה עתירת הערוצים (על אף שהיום ספרינגסטין קרוב לוודאי היה משווע לרק חמישים ושבעה ערוצים).

9  המבקרים לא קיבלו את האלבום יפה, בלשון המעטה.  אלו שהעדיפו לברור את המילים שלהם אמרו שזה אלבום שמכיל שירים שבדרך כלל ספרינגסטין נותן לאמנים אחרים.  מבקרים מחמירים יותר כמו רוברט כריסטגאו הסתפקו בשלוש מילים לא מעודדות.  בדירוג שערך המגזין המקוון "Nerve" לקראת יציאתו של האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, של כל האלבומים שלו מהגרוע ביותר לטוב ביותר, "Human Touch" זכה למקום האחרון.

10  ברוס ספרינגסטין בעצמו סיכם את זה, שנים מאוחר יותר:  "ניסתי לכתוב שירים שמחים בתחילת שנות התשעים והקהל לא אהב את זה."

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – זה בינתיים, עד שנקבל גרסה קולנועית מסודרת ל-"Wicked".