תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

Mogwai

1. לפני הכל

בריטים יודעים שכל דבר צריך לעשות בסטייל. כמו למשל, האולימפיאדה.  שבה, השיר הרשמי, זה שרשתות הטלוויזיה מתעלמות ממנו בדרך כלל ובוחרות שיר אחר לגמרי, הוא של Muse.

2.  קחו אותי לאנשהו מעניין

Mogwai

זה כבר משהו שלמדתי לקבל, בגילי הכמעט מופלג. העולם המוזיקלי שלי מלא במיכלים ריקים, נישות מוזיקליות של ז׳אנרים ואמנים שמחכים שאמלא אותם. הם מחכים בסבלנות, יודעים שבסופו של דבר הדרך שלי תמצא את עצמה פוגשת בהם, והם לא ממהרים לשום מקום. כנראה שגם אני לא.
לפעמים, האמנים האלה לא הופכים להיות חלק מאוצר המילים המוזיקלי שלי בשלב מוקדם יותר כי הנסיבות לא מאפשרות. הנה, קחו לדוגמא את Mogwai. הלהקה הסקוטית הזאת, שנקראת על שם יצור דמיוני קצר ושעיר, היתה בכל מיני מקומות מסביבי כבר לפני שנים, אבל בתקופה שבה הכרתי אותה לראשונה הידע המוזיקלי שלי הוזן בעיקר על ידי NME, שהיה, התבהר לי מעט אחר כך, יותר עיתון רכילות מעיתון מוזיקה. וככזה, הוא הקדיש יותר תשומת לב לריבים של סטיוארט בריית׳ווייט, סולן הלהקה, עם מובילים נבחרים של הסצינה המוזיקלית של התקופה, שהגיעה לשיאה בפסטיבל שבו הלהקה הציגה חולצה חדשה לרכישה שהיה כתוב עליה ״Blur: are Shite".
מעט השירים שלהם שכן שמעתי, באדיבות מגזין אחר שכן העדיף להתמקד במוזיקה, חשפו עולם מגוון יותר, צבעוני יותר וחולמני יותר ממה שדמיינתי שהלהקה עשויה להישמע לפי המראה שלהם – "Dial: Revenge" מתבסס על תובנה בין שפתית פשוטה: בוולשית, המילה לנקמה היא אותה המילה שמשתמשים בה באנגלית כדי לומר ״חייג״. לכן, כל בחור וולשי שנכנס לתא טלפון ברחבי בריטניה ומרים את השפופרת רואה, בתור הדבר הראשון על המסך – נקמה. גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, מספק את השירה בשפה שקרוב לוודאי שגם חברי הלהקה עצמם לא הבינו; ו-״Friend of the Night", חולמני ואצילי ומדוד לאורך כל החמש וחצי דקות שבהן הוא מתרחש.
אל המוזיקה האחרת שלהם עוד לא היה לי האומץ להתוודע. חששתי, מצד אחד, ממוזיקה כוחנית והרסנית, אולי מלווה במילים שלא יסייעו לה, דומה לתקופה המוקדמת של Mercury Rev ושל The Flaming Lips. ומצד שני, חששתי שהמוזיקה שלהם תתגלה כנוכחת בצד הרחוק של הפוסט-רוק, הצד הלא קליט והארוך באופן יוצא דופן. רק כשהגיע הזמן הנכון – במהלך השנה הזו – גיליתי שהתבדיתי בשני המקרים.
הנה כמה דברים שלמדתי בעת האחרונה, בזמן שגיליתי שכמו איזה שק קסמים של אפונים – כל שיר שלהם שאבחר ביוטיוב יצמח לעץ מפואר של רעש ששזורים בו הרבה קווים מלודיים קטנים: הם חמישה אנשים. מאז ומתמיד היו. שלוש גיטרות, בס ותופים. שלושת נגני הגיטרה גם מנגנים בכלים אחרים כשהם צריכים. לוק סאת׳רלנד, שבימים כתקנם הוא מקים להקת הטריפ הופ האדירה Bows, שהאלבום השני שלה, ״Cassidy", הוא בין האלבומים האהובים עליי, ונושא בתואר, קרוב לוודאי, נגן הכינור הסקוטי-אפריקני היחיד בעולם, הוא מעין חבר שלא מן המניין, בעיקר בהופעות. סטיוארט בריית׳ווייט, שהכרנו קודם בתור עושה הצרות העיקרי של הלהקה, הוא הסולן שלהם. זאת אומרת, בשירים שבהם יש צורך בשירה ואין שום דרך להתחמק מזה, הוא ממלמל מעט מעל למוזיקה שהולכת ונטווית מתחתיו. בשירים שבהם ממש יש צורך בשירה, הם פשוט מגייסים אנשים אחרים שיותר מנוסים בזה. באלבום הראשון שלהם, "Mogwai Young Team", זה היה איידן מופט, סולן Arab Strap, להקה שהמתופף הראשון של Mogwai, ברנדן או׳הייר, פוטר בגלל יחס מזלזל אליה. באלבום מאוחר יותר, "Happy Songs for Happy People", גראף ריס, שפגשנו קודם, משרת בתפקיד.
את השם הם בחרו מתוך הסרט שגיבורו הוא היצור הפרוותי עם הבעלים חסר האחריות, ולטענתם זה היה שם זמני, משהו שהם יכולים להשתמש בו כדי לשים את עצמם מתחת לאיזו מטריה. אבל השם נשאר, וכשגילו שמשמעות השם בסינית היא ״רוח מרושעת״, בטח שלא היתה להם סיבה להיפטר מהשם ולבחור חדש. מיד אחרי האלבום הראשון הם התפצלו לשתי דרכים מקצועיות שונות: באחת, הם המשיכו להקליט מוזיקה אינסטרומנטלית בעיקר, כזו שצריך להקשיב לה בתשומת לב מיוחדת ולנסות לזהות את האניצים הרופפים המעטים של מלודיה שמסתתרים מאחורי קירות הדיסטורשן;  בשניה, הם פירקו שירים של אמנים אחרים – Manic Street Preachers למשל – כדי להפוך אותם לדברים אחרים לגמרי שלא האמנים ולא המאזינים שלהם היו מצפים להם.  ואם כבר לפרק – הם איפשרו לאמנים אחרים, כבר אחרי האלבום הראשון, לפרק ולהרכיב מחדש את השירים שלהם, ולהפוך אותם למעט שונים, לעולמות מקבילים של העולם שהם עצמם יצרו.

את השירים של Mogwai, אם זה אחד מהקטעים הראשונים שלהם שנקרא "Mogwai Fear Satan", או אם זאת היצירה המלווה את אחד מהאלבומים שלהם ויצאה בנפרד ואחריו, קטע מוזיקלי לא פשוט בן עשרים דקות בשם "My Father My King" (אבינו מלכנו, זאת אומרת), או אם זו יצירה פשוטה יחסית, שיר שאפשר, אם ממש רוצים, למצוא בו משהו שמזכיר בתים ופזמונים וקטעי מעבר, כמו "Travel is Dangerous", אפשר לתאר כאיזושהי מלודיה שמנסה לחמוק בין קירות אדירים של סלע.  מבעד לקירות האלה אפשר להרגיש תנועה, זרם אדיר של מים שמאיים לפרוץ, ומדי פעם אפשר אפילו לראות מעט מהמים האלה עושים את דרכם מטה, בונים לעצמם מפלים ונחלים ובריכות.  אבל בדרך כלל זו רק המלודיה הזו, נסתרת וממהרת להתחמק, וההרים האדירים של הסאונד שגם בתוכם אפשר למצוא עוד עשרות קווים קטנים של מלודיה, כאלו שהלהקה התכוונה שיהיו שם וכאלו שנוצרים שם בגלל החוקים המוזרים של מערכת היחסים בין הצלילים.

מחזורי היצירה שלהם מרמזים שאלבום חדש לא יכול להיות רחוק מאד, והם כבר מכינים אלבום רמיקסים נוסף, בן לוויה לאלבום האחרון שהוציאו, "Hardcore Will Never Die But You Will", ומופיעים לאורך הקיץ – בעיקר בפסטיבלים, שהם, בחוץ ובאוויר הפתוח, המקום היחיד שיכול להכיל את פרץ האנרגיה השקט והמבוקר שהם מוציאים.   גם האלבום הבא, אפשר להניח, יכיל הרבה מאד מאותם האלמנטים שמאפיינים את המוזיקה שלהם לאורך הקריירה הארוכה שלהם בינתיים.  הם לא אנשים של הפתעות, אבל גם המוזיקה שהם עושים עכשיו היא מעניינת, וממכרת, ומפתה מספיק, בשביל להישאר ולתהות מה עוד הם מסתירים מאחורי קירות הסלעים שלהם.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ערפדים, צ'ק.  אגדות, צ'ק.  זומבים, צ'ק.  הנה הטרנד הבא – פוסט אפוקליפטיקה.

תגובה