תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

Tags

בלוגרול

The Ark

1. לפני הכל

פינת המתים המוזיקליים השבועית היתה ריקה בשבועות האחרונים וטוב שככה, אבל אז בא השבוע הזה, הלא חביב למוזיקאים באשר הם:  ביל דוס,  הסולן והמנהיג של Olivia Tremor Control, נפטר ביום שלישי האחרון מסיבות שלא פורסמו לציבור, בגיל 44;  וטוני סליי, הסולן של להקת הפאנק No Use for a Name, נפטר יום לאחר מכן, גם הוא מסיבות שלא פורסמו, בגיל 41, יומיים אחרי הופעת סולו בפלורידה.

אני מפריד את זה מרחק פסקה אחת שלמה ומקווה שזה יספיק כדי לשמור על שני הנושאים נפרדים:  ג'ז קולמן, הסולן של Killing Joke, נעלם לאחר שמישהו פירסם בשמו בפייסבוק שהלהקה לא הולכת לצאת לסיבוב ההופעות המתוכנן בספטמבר עם The Cult ו-The Mission.  יש סיכוי מאד סביר שכל מה שזה אומר זה שהוא יושב בחושך בבית ולא עונה לטלפונים, אבל בכל זאת, הגוספל שולח את תקוותיו שקולמן יימצא בריא ושלם ופחות עצבני בזמן הקרוב.

2.  הגלאם מת, והוא חי בשוודיה

The Ark

בשנות השבעים והשמונים, למילה "גלאם" היתה משמעות די ברורה.  בהתחלה זה היה "גלאם רוק".  מבחינה אמנותית, פלטפורמות, בגדים צעקניים בצבעים לא נכונים ועם זיזים במקומות הלא נכונים, תסרוקות צעקניות לא פחות, ואיפור – וכל זה על גברים, שלא היו אמורים להיראות ככה בתקופה העדיין מעט פוריטנית ההיא.  מבחינה מוזיקלית, רוק טהור.  רוק של רקיעות ברגליים ושל אקורדים גדולים, של קולות ניחרים ואגרופים מונפים באוויר.  אחר כך באו שנות השמונים וזה הפך להיות "גלאם מטאל", ומבחינה וויזואלית, לא השתנה הרבה.  השיער של הרבה מהאמנים שעסקו בז'אנר הזה הפך להיות צעקני יותר ומנופח יותר ובלונדיני באופן לא פרופורציונלי לאוכלוסיית המוזיקאים, השמות שלהם הפכו להיות מוזרים יותר ומגוחכים יותר (וגם מרילין מנסון, אחרי הכל, זה סוג של גלאם מטאל), והמוזיקה – גם היא נשארה פחות או יותר אותו דבר.  הגיטרות, שגילו את הדיסטורשן המפותח, הקר והאלקטרוני יותר, הפכו להיות יותר נושכות ואת מקומם של ההמנונים תפסו שירים מהירים יותר, עם סולואים ועבודה מורכבת יותר של גיטרות, אבל האווירה נשארה, פחות או יותר, אותה אווירה.

ואז הגיעו שנות התשעים, ולעולם, לפחות לזה המוזיקלי, היו דברים חשובים יותר לעשות.  ונדמה היה שהמילה הזו, "גלאם", שהתאימה את עצמה לז'אנר העל הפופולרי של אותה תקופה, נעלמה מן העולם סופית. אבל מסתבר שהיא עדיין מסתובבת שם, במחוזות מסוימים, מתברגת לתת-ז'אנרים שנוח לה בהם, והמשמעות שלה, לפחות בהתייחס למוזיקה ולמראה הוויזואלי, השתנתה מעט – לפחות בשוודיה.

The Ark היא להקה שוודית שמגדירה את עצמה "גלאם רוק".  לגיטימי.  אמנם, במקרה שלהם, לפחות לפי מה שאפשר לראות מהקליפים השונים שלהם, גלאם רוק בגרסתו הוויזואלית הוא פשוט חבורה של בחורים שמקפידים מאד על המראה שלהם, כל אחד מהם עטוף ומסופר וממונקר ומטופח במידה הנכונה, אבל כשהם מגיעים לשלב שבו הם עושים מוזיקה, הם עושים אותה בצורה מרהיבה כמו להקות אחרות שלא רואות צורך בפלטפורמות כדי להגיע למקום גבוה יותר במצעדים.   ההיכרות הראשונה שלי איתם היתה בשלהי המאה הזאת, כשקליפ שלהם, לשיר מהאלבום הראשון, הבליח ב-MTV.  זה היה, קרוב לוודאי, באחת מתכניות הקליפים האלטרנטיביים יותר, מכיוון שהמוזיקה שלהם, שאמנם הפכה להיות פופית יותר ויותר עם השנים, לא היתה מספיק פופית כדי להתברג לקליפים שהיו משודרים בשעות היום באותה תקופה.  קלידים ובס ותוף בודד פתחו את השיר הזה ושלושה צלילים של פסנתר סימנו את ההתחלה האמיתית שלו, ומיד אחר כך סולן, שנשמע (וגם נראה, בעצם) כמו מארק אלמונד, פתח בקינה על התרבות הצעירה שהלכה והתמסמסה והשיר פשוט המשיך והמריא ושיגשג משם.  חברי הלהקה המוקפדים הציגו את עצמם, בזה אחר זה, אחרי הסולן, כשכל אחד מהם צעד בהחלטיות לעבר איזשהו מקום שבו היו אמורים לנגן.  המקום הזה, הסתבר למי מאיתנו שצפה בקליפ עד סופו, היה גג של איזה בניין, שבו היה אפשר לצלם אותם מנגנים בחצי מעגל ומפגינים גם את הצד הוויזואלי של המוזיקה של הגלאם – אקורדים גדולים מלווים בהנפת היד למעלה והנחתתה באופן מסוכן בכיוון הגיטרה, תופים רועמים וסאונד שמתגלגל ומתגלגל קדימה.  השיר הזה, שהבליח ונעלם, ואולי שודר מאז מעט פעמים, לא מצא את דרכו אל המסך שלי שוב אבל נשאר בזכרון שלי, ובאיזשהו שלב, מסיבה שאני כבר לא זוכר, החלטתי לחפש אותו ביוטיוב.  הוא מצא את דרכו לרשימת השמעה שם, ונשאר שם, בודד לעתים, מלווה בשירים אחרים בזמנים אחרים, למשך תקופה.  אחר כך חזרתי והקשבתי לשיר הזה, "It Takes a Fool to Remain Sane", ונזכרתי כמה הוא מוצלח.  "מעניין," אמרתי לעצמי כמו שאני נוהג לעשות כשאני חושב שאף אחד אחר לא מקשיב, "מי הלהקה הזו."  התרבות הצעירה של עכשיו, למזלי, עסוקה בלא להתמסמס ותחת זאת ממלאת את עצמה במידע ובחינם, וטיול קצר לוויקיפדיה נתן לי את כל המידע שהייתי צריך – כולל את העובדה שהלהקה מגדירה את עצמה בתור "גלאם רוק".  "מעניין," אמרתי לעצמי שוב.  "איך נשמעת להקה שמגדירה את עצמה גלאם רוק ועושה מוזיקה כזאת."

שניים או שלושה קליפים אחר כך, הלהקה כבר קיבלה רשימת השמעה משלה ביוטיוב.  מסתבר, על אף הנישה המוזיקלית שהם החליטו להכניס את עצמם אליה, שהם עושים פופ.  ופופ מוצלח במיוחד.  כל שיר שלהם, עד כמה שהוא נשמע נדוש וקליט באופן מיידי, היה מוצלח יותר מהקודם (מלבד השיר האחד ששרו כשהיו הנציגים של שוודיה באירוויזיון.  בכל זאת – אירוויזיון).  "Calleth You, Cometh I", על אף השם המפוצץ שלו, מכיל בדיוק את האלמנטים הנכונים של שיר פופ מדבק – מוזיקה שמתגלגלת קדימה במהירות הנכונה, בית מסקרן מבחינה מוזיקלית ופזמון שהוא מספיק פשוט כדי שייתקע באוזניים ויסרב לצאת ומספיק מורכב כדי לא להיות נדוש מדי.  מאחורי הפופ המהוקצע מסתתרות המילים, שבהרבה מהמקרים הציגו שאלות מעניינות ומנוסחות – כמו "Breaking Up with God", שמדבר על משבר אמונה, ו-"Father of a Son", שמצדד בזכות של הומוסקסואלים לאמץ ילדים – משהו שכנראה היה נתון למחלוקת בשוודיה בתקופה שבה השיר הוקלט.

בתקופה שבה יצא האלבום הראשון של הלהקה, שהיתה אותה התקופה שבה הכרתי אותם לראשונה, הם כבר צברו וותק של עשר שנים בעולם המוזיקה השוודי.  חברי הלהקה נאספו לאט לאט – הגיטריסט, יפסון, והבסיסט, לארס ליונגברג, היו הראשונים – הם הכירו והקימו את הלהקה כשהיו בני 14, בתחילת שנות ה-90, והוציאו EP ראשון שכבר אז זכה להצלחה מסוימת.  אחר כך הצטרף אולה סאלו, הסולן וכותב השירים, שגם הוא היה באותו גיל.  גיטריסט נוסף, מרטין אקסן, הצטרף לקראת סוף שנות ה-90 והאחרון להצטרף היה סילבסטר שלגל, המתופף.  רק כשהרכבת הלהקה הושלמה, פחות או יותר, הם התפנו להקליט את האלבום הראשון, שזכה להצלחה בשוודיה אבל לא בשום מקום אחר.  כל האלבומים שבאו אחריו גם הם תפסו את המקומות הראשונים של המצעדים בשוודיה, אבל היכו גלים במעט מאד מקומות נוספים.  באמצע העשור הראשון של המאה היתה להם הזדמנות להציב רגל בארצות הברית, אבל בדיחה לא מוצלחת שהתייחסה למתקפת הטרור ב-11 בספטמבר (בהופעה בוושינגטון – הראשונה שלהם בארצות הברית – סאלו הבחין במטוס שלדעתו טס נמוך מדי ואמר שהוא מקווה שהמטוס יגיע לאן שהוא צריך להגיע, ואחר כך מילמל: "…לבית הלבן.") אילצה אותם לבטל את כל ההופעות שהיו מתוכננות לסיבוב ההופעות האמריקני שלהם, והם לא חזרו מאז להופיע בארצות הברית.  הצלחה צנועה יותר הציגה את עצמה באנגליה ובשאר היבשת האירופית, בייחוד כש-The Ark נבחרו כדי לחמם את The Darkness, עוד להקה שעשויה להרגיש בנוח תחת מטרית הז'אנר של גלאם רוק, בסיבוב ההופעות שלהם.  אבל, אף על האלמוניות היחסית שלהם מחוץ לשוודיה ועל אף העובדה שבשביל רובכם, קרוב לוודאי שזו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הלהקה הזו, הם החזיקו מעמד עשרים שנה, ונחשבים ללהקה השניה הכי מצליחה בהסטוריה של שוודיה.  ללהקה הראשונה קוראים אבבא.

ב-2010, אחרי רק חמישה אלבומים, הלהקה החליטה לתלות את הבגדים המנצנצים ולפרוש בשיא יחסי.  הם הוציאו אוסף ומיהרו לחזק אותו בסיבוב הופעות ארוך ובספטמבר 2011, אחרי שנשמעו הצלילים האחרונים של השיר האחרון בהדרן בהופעה שלהם בלונה פארק בסטוקהולם, הם ירדו מהבמה ולא חזרו להופיע ביחד.  אבל אין צורך לדאוג יותר מדי לרווחתם העתידית – סאלו, הסולן, וליונגברג, הבסיסט, השתתפו בהפקה המקומית של "ישו כוכב עליון" מעט לפני שהלהקה התפרקה – סאלו גילם את ישו,  וכמה מחברי הלהקה המשיכו בפרויקטי צד שהתחילו את דרכם במקביל לפעולת הלהקה – ארבעה מחברי הלהקה הקימו את Stereo Explosion הפופי מעט פחות וכבד מעט יותר, והמתופף, סילבסטר שלגל, הפך להיות סולן של להקה חדשה בשם The Guild – אחרי שמיצה את דרכו בתת ז'אנר הקודם, הוא פנה לתת ז'אנר חדש לגמרי:  פולק מטאל.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לא רק שזה סרט שמבוסס על ספר, מורכב, של הסופר שכתב את הספר האהוב עליי (לא הספר הזה), זה גם הסרט הראשון של האחים ווקובסקי מאז "V for Vendetta".  לפחות שתי סיבות טובות לראות אותו.   הנה עוד כמה.

 

 

תגובה