תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית The Twilight Singers

הכל עניין של עיתוי: The Velvet Underground ובוב דילן וה-Grateful Dead

1. לפני הכל

"אתה מגיע ל[הופעה של אמן או להקה מוצלחים מחוץ לארץ בשנה האחרונה]?" חברים היו שואלים אותי, והתשובה שלי היתה בדרך כלל, "לא, אני שומר את הכסף שלי להופעה של Twilight Singers באפריל בשנה הבאה."  אין לי מקורות פנימיים – זו אפילו הפעם הראשונה שאני שומע על חברת ההפקות שמביאה אותם לארץ – אבל הייתי בטוח שהמשאלה שלי, לראות שוב את הלהקה הזו בהופעה אחרי שתי ההופעות המאד מוצלחות שלהם ב"בארבי" לפני ארבע שנים, תתגשם השנה.  Twilight Singers (אני אשמיט את ה-The לצרכי נוחות) הם אחת מארבע הלהקות המתפקדות היום האהובות עליי, ובניגוד לרדיוהד, שאני חושד שלא צריך את דיימון אלברן בשביל לשכנע אותם לא לבוא לישראל מסיבות פוליטיות, או ל-Divine Comedy שהופעה בכל מקום קטן יותר מהיכל התרבות לא תעשה איתם צדק, גרג דולי וחבר מרעיו כל כך נהנו פה בשתי ההופעות שלהם אז (שהם תיארו בבלוג מסע ההופעות באתר שלהם שתיחזקו גם דולי עצמו וגם סקוט פורד, בסיסט הלהקה, כשתי ההופעות הכי טובות בסיבוב ההופעות ההוא) שהכותרת של הפוסט האחרון בבלוג הזה היתה "תם ונשלם", בעברית (הלהקה הרביעית, Firewater, לא מסתדרת עם המשפט הזה ולכן היא לא כאן.  לא רק שטוד איי, שבילה חלק מהגלות מרצון שלו מארצות הברית בתקופת השלטון של בוש בקיבוץ צאלים ובתל אביב, אוהב את ישראל בא' גלית, הלהקה מכילה גם בדרך כלל לפחות חבר אחד או שניים ישראליים לחלוטין), ולכן קל להניח שאחרי שהאלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ייצא בפברואר, הם ייקחו זמן קצר לחזרות והכנות ביורוקרטיות לפני סיבוב הופעות, ושאחת התחנות הראשונות שלהם בסיבוב הזה תהיה ישראל (זו התחנה האחרונה, בינתיים. אבל למה להיות קטנוניים).  הם יופיעו, פעמיים, ב"רידינג 3", ב-16 וב-17 באפריל.  כרטיסים אפשר, כבר, לרכוש כאן.  ואגב, כנראה שלא צחקתי כשאמרתי שאני שומר את הכסף שלי.  הייתי משלם, אמנם, כל מחיר לראות את אחת מחמש הלהקות האהובות עליי בהופעה, אבל בשביל אנשים שההיכרות שלהם עם הלהקה הנפלאה הזו היא קצת יותר שטחית, זה מחיר מעט גבוה מדי, Plug Productions.

וגם ז'ילברטו ז'יל, שהוא שר וגם שר (בראש שלי ובמקלדת שיש בה ניקוד זה מעט מצחיק יותר), מגיע לארץ להופעה אחת בהיכל התרבות ב-14 לאפריל.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  טריש קינן, הסולנית של Broadcast, נפטרה מדלקת ריאות השבוע.

2. הכל עניין של עיתוי

בית הספר למוזיקה שלמדתי בו בארצות הברית, McNally Smith, מצא בית חדש לפני הסמסטר השני שלי שם, במקום שכנראה היה בית ספר למשהו גם לפני כן.  בקומה השלישית והאחרונה של המבנה היה אולם גדול שבחלקו האחורי היה מטבח, או מה שהיה יכול להיות מטבח, עם שני כיורים גדולים, מקום לכמה מקררים ורצפה שמשתפעת לתוך פתח ביוב באמצע החדר.  כשאחד מהעובדים שם, חבר, החליט שהוא רוצה להקים במקום את בית הקפה המגניב שבית ספר כזה צריך שיהיה לו, וכשהוא הצליח לשכנע את הכוחות השולטים לאפשר לו לפתוח את בית הקפה במקום הזה, הוא לקח אותי לעזור להקים את בית הקפה ולעבוד בו.  במשך קצת יותר מחודש, עמלנו על להקים ולסדר את בית הקפה לפני שפתחנו אותו.  באולם הגדול היתה במה, בערך באמצע החדר, שהשתמשו בה בשביל כמה מהשיעורים וגם, בזמני ארוחות הצהריים, סטודנטים פשוט עלו על הבמה וניגנו את מה שהיה להם לנגן, ומולה היה התחליף הצנוע לקונסולת הגברה מקצועית – קונסולה קטנה של שמונה ערוצים שישבה על מתקן על גלגלים שהכיל גם את המגבר, האקולייזר ונגן דיסקים.  מאחר ונגן הדיסקים שהיה חלק מהמתקן היה מחובר למערכת ההגברה של האולם, זה היה גם האמצעי שהשתמשנו בו כדי להשמיע מוזיקה – בהתחלה בשביל עצמנו ואחר כך כאיזשהו תוצר לוואי נדרש של אווירת בית הקפה שיצרנו.  אז נגן הדיסקים נמצא במרכז האולם הגדול.  הדלפק, והמטבח שמאחוריו, שם עבדנו, נמצא בקצה הרחוק של האולם הגדול, ומה שזה לא יהיה ששמנו בנגן הדיסקים ניגן בריפיט, במשך כל היום, מפני שלפעמים לא יכולנו, ולפעמים לא רצינו, ללכת לשם ולהחליף את הדיסק.

כשמאזינים לדיסק אחד, מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, מההתחלה ועד הסוף, במשך יום שלם, יש רק שני דברים אפשריים שיכולים לקרות – או ש, בסוף היום, אוהבים אותו מאד, או ששונאים אותו מאד.  את האלבום הראשון של Sigur Ros החזרתי הביתה אחרי יום אחד של סיבוב כלל יומי כזה, כדי לא להסתכן באפשרות השניה.  שני אלבומים אחרים הגיעו מספריית בית הספר, שם היה אפשר לשאול גם דיסקים, ושניהם היו שייכים לשלושה אמנים שאיכשהו לא הצלחתי לאהוב עד אז.

הראשון היה אלבום מפורסם מכדי שלא אכיר אותו, לפחות ברמת המהות שלו, העטיפה שלו, וכמה מהשירים שנמצאים בו.  את ג'ון קייל הכרתי בנפרד, דרך אלבום ההופעה שלו, "Fragments of a Rainy Season", שם הוא המציא מחדש את גרסת הכיסוי המפורסמת יותר של "Hallelujah" (זו שג'ף באקלי מבצע, בעצם).  את לו ריד הכרתי ממעט השירים המפורסמים יותר שלו, זה על היום המושלם כביכול, זה על לווין האהבה וזה על הסיבוב בצד האפל של העיר.  ידעתי שהם היו ביחד בלהקה שהיתה מאד משמעותית לעולם הרוק הקטן והמסוגר של ניו יורק בשנות ה-70 ולעולם הרוק הגדול והפתוח יותר מאז.  ידעתי שאת העטיפה של האלבום, שיש שקוראים לו אולי בטעות "Peel Slowly and See" מפני שזה הכיתוב על העטיפה, עיצב אנדי וורהול, ושהם היו להקת הבית שלו.  ידעתי גם שבאלבום המקורי, הוויניל, באמת אפשר לקלף את הבננה הצהובה המפורסמת ואולי אפשר גם לראות משהו.

The Velvet Underground היו להקה שהכילה יותר כשרונות ממה שהיתה יכולה להכיל בבטחה, ואחרי האלבום הראשון הזה כל אחד מהם דחף לכיוון אחר עד שהלהקה נקרעה לגזרים אחרי שני אלבומים, שכל אחד מהם מוצא את מקומו כמעט בכל רשימה של האלבומים הטובים ביותר של משהו.  ג'ון קייל, האאוטסיידר הוולשי בלהקה המאד ניו יורקית הזו, נאלץ לעזוב, בעיקר מפני שהוא ולו ריד לא ראו עין בעין, והתמיכה של אנדי וורהול ברעיונות האוונגארדיים יותר שלו, אחרי שהעניין של זה דעך בלהקה והוא עזב אותם לנפשם אחרי האלבום הראשון, כבר לא היתה מספיקה כדי שיישאר.  הוא המשיך לעשות אוונגארד מוצלח, מוסתר בקפדנות בין שיריים רועשים יותר ונגישים יותר, וגם לו ריד, בעצם, אחרי שהלהקה התפרקה סופית וגם הוא עזב, עשה כמעט בדיוק את אותו הדבר.

אבל האלבום האחד הזה, שציטוט מפורסם שטוענים ששייך לבריאן אינו או לפיטר באק מ-R.E.M. הוא שאמנם כמעט אף אחד לא קנה את האלבום כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים בעקבותיו להקה, מכיל בצורה מזוקקת ומזוככת את כל מה שהיה נכון וחשוב מבחינה מוזיקלית ללהקה הזו, והוא מכיל כל כך הרבה רעיונות חדשים, שהוא דווקא האלבום האידיאלי להיות מושמע שוב ושוב, בריפיט, כדי שאף אחד מהרעיונות האלה לא יתפספס, כדי שיהיה אפשר להבין איך שירים שהם כל כך שונים אחד מהשני, כמו "I'm Waiting for the Man" שיש בו משהו כמעט פרימיטיבי, ו-"Sunday Morning" שיש בו משהו כמעט שמימי, יכולים להסתדר באלבום אחד.  מעבר להם יש שירים שמוזיקה אחרת, יותר מסובכת ופחות נגישה, מבצבצת מבין סדקים שהלהקה לא הצליחה לצבוע מעליהם בגוונים פופיים יותר – כמו "All Tomorrow's Parties" או "Venus in Furs", שמכיל את החזרה על אותו צליל לאורך כל היצירה שהם לקחו מהיצירות של קורנליוס קרדיו.

לקראת סוף האלבום מסתתר השיר "The Black Angel's Death Song", שנשמע כמו גרסה אוונגארדית, אפלה ולא קומוניקטיבית בכוונה לשיר של בוב דילן, ובמעין צירוף מקרים כזה, האלבום השני שזכה למסע ההשמעות של יום שלם הזה היה של בוב דילן עצמו, בגרסה אפלה ולא קומוניקטיבית משלו לשירים שלו.

נדמה ש, לפחות בהלך המחשבה של אנשים שמארגנים הופעות, יש הרבה הגיון בהופעה משותפת של בוב דילן ושל ה-Grateful Dead.   בשני המקרים, מדובר באמנים שאפשר לאהוב אותם או לשנוא אותם אבל, קרוב לוודאי, לא למצוא מקום נוח של חוסר אכפתיות באמצע.  לשניהם יש קבוצות גדולות של מעריצים אדוקים.  בהופעות של שניהם יש בדרך כלל גרסאות ארוכות ומפורטות יותר, לפעמים לא ניתנות לזיהוי, של שירים מוכרים מהרפרטואר, ובשני המקרים יש תרבות עניפה של בוטלגים, חלק מהם אפילו מוצעים בצורה רשמית לציבור הרחב.  אבל החיבור בין דילן הניו יורקי לבין הלהקה הקליפורנית נולד כתוצאה מאילוץ כלכלי, יותר מכל סיבה הגיונית אחרת – דילן היה בקצה הרחוק של תקופת שפל מוזיקלית, כלכלית ותדמיתית, והופעות שלו מהתקופה שקדמה לסיבוב ההופעות הזה התאפיינו בנסיונות חוזרים ונשנים שלו, לפחות בעיני מבקרי ההופעות, להרחיק ממנו את קהל המעריצים שלו בכל אמצעי אפשרי. ה-Grateful Dead לא היו צריכים באמת תירוץ לצאת לסיבוב הופעות נוסף, וכשמישהו חשב על הרעיון של לחבר את שניהם, ואת כמות המעריצים הנכבדת של כל אחד מהם בנפרד, מסע ההופעות הזה יצא לדרך – מסע הופעות ברחבי ארצות הברית שבו ה-Grateful Dead ביצעו שני סטים של המוזיקה שלהם, ובסט השלישי בוב דילן עלה לבמה וביצע את השירים שלו, עם הלהקה כלהקת הליווי שלו.  האלבום הזה, שמכיל שבעה שירים מהופעות שונות בסיבוב הזה, הוא תוצאה של הרגעים המוצלחים יותר של הסט השלישי הזה.

את בוב דילן לא הצלחתי לאהוב עד אז, אף על פי שניסיתי.  נדמה שכל בנאדם שאוהב מוזיקה מרגיש שהוא חייב לעצמו לנסות לאהוב את בוב דילן.  הרבה מצליחים.  אני לא הצלחתי.  משהו בקול שלו, במונוטוניות המסוימת שבחלק מהשירים שלו, באווירה שהשירים האלה השרו, לא גרם לי להיכנס למוזיקה שלו ולהעריך אותה.  את ה-Grateful Dead גם לא הצלחתי להכיר באמת.  מעבר לשיר האחד המוכר שלהם, לא באמת הכרתי את המוזיקה שלהם עצמה, ומידת ההערכה שלי אליהם ולסוג המוזיקה שניגנו כלהקה היתה מבוססת בעיקר על אגדות אורבניות כמו זו על שני מבקרי המוזיקה שיצאו לאכול במהלך הופעה שלהם בשנות ה-70, וכשחזרו, הלהקה עדיין ניגנה את אותו השיר.  אבל משהו באלבום הזה, בביצועים של שירים שאת חלקם הכרתי, היה נכון.  שבעת הרגעים המוצלחים האלה היו מוצלחים מפני שבמהלך פרק הזמן הקצר שבו הם קרו, משהו אמיתי עבר בין המבצעים.  הם האמינו במילים, הם האמינו במלודיה, הם האמינו בדרך שבה הם העבירו את המוזיקה בין הכלים, וכל זה נשמע כמו עדות למשהו גדול יותר שגם אני הייתי צריך לחוות.  ומשהו במקום שבו האלבום הזה התנגן, במשך כל אותו היום (וגם בימים שאחריו), היה גם הוא נכון.  הרמקולים היו רחוקים מספיק כדי שההרגשה של נוכחות בהופעה תהיה מספיק אותנטית.  גם שם, באמצע שנות ה-80, הייתי מרגיש את אותו הדבר שהרגשתי בבית הקפה ההולך ומוקם בתחילת המאה הזאת – רחוק פיזית מהמקום שבו הכל מתרחש אבל קרוב מספיק כדי להרגיש חלק מחוויה חד פעמית שהולכת ונבנית בחלל האוויר.

את האלבום של דילן והמתים רכשתי בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר חזרתי לארץ.  זה אחד משני אלבומים של דילן שיש לי והיחיד של ה-Grateful Dead שבבעלותי.  את העותק שלי של The Velvet Underground and Nico הענקתי פעם לאחותי, כדי לנסות ולשכנע דור נוסף שזה אלבום שחייבים להאזין לו באיזושהי דרך.  אף אחד מהם לא הושמע יותר מפעם אחת רצוף.  יש מקומות שבהם זה צריך לקרות.  החיים אחרי בית הקפה ההוא, בבית הספר ההוא, בסיינט פול, הם לא המקומות האלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה אתם יודעים.  טד מוזבי כתב, וביים, סרט.

Versus the Spin – מהדורת יוני

 1. לפני הכל

בפינת המתים  המוזיקליים השבועיים: אנדי יוז, שהיה מבין המוזיקאים שעברו בדלת המסתובבת שהיא ה-Orb בשלושה מאלבומיה, נפטר בגיל 45 ממה שהוגדר כ"מחלה קצרה".

ומייקל ג'קסון.  אני מקווה שתהיה לו עכשיו מנוחה.

2. Versus the Spin – מהדורת יוני

עוד חודש שלם (כמעט) עבר לו, והזמן הגיע לעוד מהדורה של Versus the Spin.  הנה מה שיש בה הפעם:

1 AC/DC AC/DC – Back in Black
יש מוזיקאים שהולכים לקראת המוזיקה שלהם מתוך ציפיה למילים שלהם, שיתירו איזשהו קשר ליריקלי, יסבירו איזושהי מציאות בלתי מובנת בחרוזים. AC/DC הם לא מסוג המוזיקאים האלה. אבל זה לא הופך את המוזיקה שלהם לפחות מעניינת.
לשמוע לקנות
2 Afghan Whigs Afghan Whigs – Debonair
זה אחד מהבונוסים שיש לי בתור זה שיש לו יד חופשית באוספים האלה – אני יכול לשים כמה שירים שקשורים לגרג דולי שאני רוצה באוסף אחד. במקרה הזה, שיר ישן של להקת האם שלו, מאלבום שלאחרונה יצאה לו גרסת מחווה.
לשמוע לקנות
3 David Bowie David Bowie – Strangers When We Meet
האלבום הזה, "Outside", הוא אחד מפסגות היצירה המוזיקלית של דיוויד בואי. הוא מכיל שש דמויות שונות, את כולן מגלם דיוויד בואי בעיוותי קול שונים ומשונים, ויש בו מגוון מסחרר של סגנונות מזויקליים. אבל דווקא השיר הזה, שמסיים את האלבום, גרסה מרוככת יותר של שיר כבד ומלוכלך מפסקול המיני סדרה "בודהה של הפרברים", הוא אחד מהכי מוצלחים בו.
לשמוע לקנות
4 שלומי שבן שלומי שבן – הומור
קשה לתאר במילים כמה האלבום הזה, "עיר", הוא גאוני (למרות שניסיתי). מתוך האלבום הזה, שמצליח, בכמות לא גדולה של שירים, לתאר את כל הרבדים השונים, המורכבים והסותרים של העיר העברית הראשונה, "הומור" הוא כבר לוודאי השיר הכי פחות קשור. תיאור אקזיסטנציאליסטי של מערכת יחסים מתפוררת, הוא מתאים לכל עיר. אבל איכשהו, הוא מתאים בדיוק לאלבום הזה.
לשמוע לקנות
5 Twilight Singers Twilight Singers – Blackberry Belle
אחרי האלבום המבריק הראשון של פרויקט הצד הזה שהפך להיות העיסוק העיקרי של גרג דולי אחרי ש-Afghan Whigs התפרקו, הגיע האלבום הזה שהיה הרבה פחות מובן. למה, אנשים שאלו את עצמם, אחרי הצעד הענקי לכיוון אחר שעשה באלבום הראשון ובהפקה של פילה ברזיליה, דולי חוזר לצליל העירוני והאפל של להקת האם שלו כאן? בסופו של דבר, שני אלבומים ומארק לאנגן אחד אחר כך, אנשים התרגלו.
לשמוע לקנות
6 Mark Knopfler Mark Knopfler – Metroland (Main Opening Theme)
צריך רק כמה שניות של צילומי מסילת הרכבת בפתיחת הסרט הישן הזה בכיכובו של האביר האפל, נסיך הכעס המתפרץ, כדי לזהות את טביעת הצליל הייחודית של האדם שכתב את הפסקול.
לשמוע לקנות
7 Chick Corea and Hiromi Chick Corea and Hiromi – Fool on the Hill
מפני שאם יש דבר שהוא יותר מגניב מפסנתר אחד שמנגן ג'אז, זה שני פסנתרים שמנגנים ג'אז. ואם יש משהו יותר מגניב מזה, זה שני פסנתרים שמנגנים גרסאות ג'אז של הביטלס.
לשמוע לקנות
8 Cymbals Eat Guitars Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
החוויה שהיא Cymbals Eat Guitars, במיוחד כשהיא מתחילה ככה, היא חוויה מאד מיוחדת. מצד אחד, זה נשמע כמו משהו מאד מוזיקלי ומאד מורכב שעשו עבודה מאד קשה כדי לגרום לו להישמע לא כזה. קצת כמו ציור ילדים שמנסה בכוונה לצאת מהקווים.
לשמוע לקנות
9 Glen Phillips Glen Phillips – Windmills (live at the Middle East Upstairs)
Toad the Wet Sprocket כבר מקבלים נקודות זכות על זה שהם קראו לעצמם בשם של להקה דמיונית ממערכון של מונטי פייטון. ואחרי קריירה מפוארת של מזויקת קולג'ים אמריקנית, הסולן שלהם, גלן פיליפס, ממשיך להקליט, להופיע ולהוציא מדי פעם אלבומים נעימים כמו אז.
לשמוע לקנות (את הגרסה המקורית)
10 Andy Statman Quartet Andy Statman Quartet – Adir
ג'אז חסידי. זה לא חייב להיות זועם או הרפתקני כמו שג'ון זורן וחבר מרעיו גורמים לזה להישמע.
לשמוע לקנות
11 Grant Lee Buffalo Grant Lee Buffalo – Lone Star Song
ל-Grant Lee Buffalo יש מגוון של שירים מעניינים, אפילו באלבום הזה עצמו. חלקם שקטים יותר, חלקם רועשים יותר, כולם חולקים את הרצון הזה למצוא אמת שנמצאת בדיוק מעבר לקצה של התמונה שהשירים מנסים לחשוף.
לשמוע לקנות
12 Greg Dulli Greg Dulli – Get the Wheel
לאלו מכם שעוקבים באדיקות אחרי הקריירה של גרג דולי, כמוני נגיד, ואוספים כל דבר שהאיש הזה מוציא בכל אחד מהגלגולים שלו, יש את השיר הזה בשלוש גרסאות שונות, בשלושה שמות שונים. אבל אז מה? זה שיר יפהפה בכל דרך שלא תקראו לו.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך בדיוק שבועיים, ואז יילך בדרכם של כל האוספים האחרים.

וזה הכל לשבוע הזה. עד השבוע הבא – הקריירה המוזיקלית של אבא שלו התחילה עם שיר על אסטרונאוט שהולך לאיבוד מסביב לירח.  הקריירה הקולנועית של דנקן ג'ונס, כמה הולם, מתחילה בסיפור על אסטרונאוט שהולך לאיבוד על הירח.

תלונות ותגליות

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק ראשון)

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

שירים עצובים – החלק השני

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.

The Twilight Singers

Twiligh as Played by the Twilight Singers

"Twilight as Played by the Twilight Singers" הוא האלבום האהוב עליי. זאת החלטה מאד קשה, בשביל חובב מוזיקה, לקבוע מה האלבום האהוב עליך. החלטה שכרוכה בלילות ארוכים ללא שינה, ולפעמים, בנוסחאות מתמטיות מהפכניות. אבל במקרה שלי, זה היה מאד פשוט. אני לא יודע להסביר את זה – לפחות לא כמו שפנדורה יכולה להסביר את זה. אולי אלו הצלילים, שאף אחד מהם לא מיותר באלבום (זה בזכות פילה ברזיליה, הם סטיב קובי ודאג מק'שרי, שהפיקו את האלבום בגלגולו השני). אולי זה הרגש המתעצם שמסתתר מאחורי כל אחד מהשירים (זה בעיקר בזכות גרג דולי, הרוח החיה מאחורי רוב מה ש-Twilight Singers עושים, וגם קצת בזכות הרולד צ'יצ'סטר ושון סמית, שני סולנים מלהקות שהסתובבו באותם חוגים כמו Afghan Whigs של דולי). אולי זו העובדה שהאלבום הזה היה בגדר אגדה אורבנית, בתקופה שבה Afghan Whigs ניסו את מזלם בחברת תקליטים גדולה עם "1965" וגרג דולי חשב על תכניות אלטרנטיביות, ורק שיר אחד ממנו – "Black Love", כשם האלבום שהוא הוקלט במקביל אליו, שהפך להיות רק "Love" באלבום הראשון, ואת הגרסה הראשונה, היותר אפלה שלו, גרג דולי היה אדיב מספיק כדי לנגן בהופעה הראשונה מבין השתיים שלהם בישראל – הסתובב באינטרנט. כל הדברים האלה לא משנים את העובדה שבין ארבעת הצלילים הראשונים של הפסנתר, ברגע שמתחילים להשמיע את האלבום, והאקורד האחרון, הסוגר את האלבום ומהדהד עדיין לפני שהוא נעלם (גם הוא של פסנתר), נפרס עולם של שלמות, שבו גרג דולי לוקח אותנו למחוזות הכי אפלים של הנפש שלו, ובחזרה אל האור, בפחות משעה.

מאז האלבום הזה ועד היום הדרכים של Twilight Singers ושלי התרחקו קצת אחת מהשניה. הם עדיין אחת מהלהקות האהובות עליי, ואני קונה באדיקות כל אלבום שהם מוציאים (וגם משתדל לעמוד בקצב של ה-EPs שלהם), אבל שום דבר שהם עשו מאז לא השתווה עדיין לאלבום הראשון. יש להם את הצליל הייחודי שלהם, צליל שהם צברו לאורך השנים, מאז האלבום השני – "Blackberry Belle", במיוחד בזכות העובדה שהלהקה הפכה להיות גוף אמיתי עם חברים קבועים (פחות או יותר), וגם בזכות העובדה שחברים שונים של גרג דולי באו להתארח ונשארו בהרכב, במיוחד מארק לאנגן, שמוסיף עוד נופך מחוספס ואימתני לשירים המחוספסים ואימתניים בין כה וכה של Twilight Singers. הם הספיקו להוציא שלושה אלבומים מאז, ושני EPs – ודווקא באחרון שבהם, שיצא כבר לפני שנה, הם הצליחו סוף סוף לסגור מעגל ולהגיע לשלמות של מה שגרג דולי עשה, כמעט לבדו, אז.

יש חמישה שירים ב-EP האחרון של הלהקה, "A Stitch in Time", שיצא מעט אחרי שהם סיימו את מסע ההופעות שלהם, ששתי ההופעות מתוכו שהוקדשו לישראל היו כנראה כל כךThe Twilight Singersמוצלחות, שהם החליטו לחתום את כל הסיבוב בסימן ישראלי, ולקרוא לפוסט האחרון בבלוג המתאר את מסע ההופעות שלהם "תם ונשלם" – בעברית. שניים מהם הם גרסאות כיסוי, "Live With Me" ל-Massive Attack, ו-"Flashback" ללהקה הניו זילנדית Fat Freddy's Drop, שבוצעו בכל הופעה בסיבוב ההופעות שהסתיים. שניים מהם הם שירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום שיצא לפני כן, "Powder Burns". אבל השיר האחרון הוא זה שמביא סוף סוף את Twilight Singers בחזרה אל תחילת המעגל. הוא נקרא "The Lure Would Prove Too Much" והוא מכיל את כל התחבולות שגרג דולי נוהג להשתמש בהן כדי לכבוש אותנו, המאזינים, ואת תשומת הלב שלנו. המקצב הרופף, השירה והמילים, הטיפוס המהיר והנפילה המהירה עוד יותר על פני הסולמות, בדרך שהופכת את המילה "blue" לעצובה יותר מכל דבר אחר שהלהקה הזו הקליטה אי פעם, יכולים להיות מספיקים כדי להפוך את השיר הזה לראוי להיכנס לאלבום הראשון ההוא – והנה הגיטרה, והנה הסלייד, והנה הקלידים המוכרים מהאלבום – אבל אז גרג דולי מוסיף רכיב חדש לגמרי, שהופך את השיר על פניו – הוא מפזר בחלקו השני של השיר הקלטות של המזכירה האלקטרונית שלו. המילים נבלעות בתוך המוזיקה, מהדהדות מצד אחד של שדה הסטריאו לצד השני, אבל לאט לאט, כשמאזינים ממש ומתרכזים במה שנאמר במזכירה האלקטרונית, אפשר לראות את הפתח לתהום העמוקה שגרג דולי מנסה לספר עליה בשיר. בין כל ההודעות והקלטות שיחות הטלפון אפשר לשמוע את גרג דולי משוחח עם אמא שלו. "אתה שם?" היא שואלת, ושביבים קטנים של פאניקה נשמעים בקולה. "אני כאן," דולי אומר והקול שלו נשמע כמו קול של ילד קטן. בסיום השיר יש הודעה נוספת מאמא שלו. היא מזכירה לוויה, תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ואם זאת הסיבה שלא שמעה ממנו זמן רב, ואומרת שהיא חושבת עליו. רק כשההודעה הזו מסיימת להיות מושמעת והצלילים האחרונים של השיר נמוגים אל תוך השקט, אפשר להבין, אם אפשר להבין, על מה השיר באמת מדבר, ואיפה גרג דולי באמת נמצא כשהוא לא עונה.

הסדרה "הצילו", בנוסף לכל הסיבות האחרות שהיא מצוינת, מעסיקה מפקח מוזיקלי (music supervisor, בתרגום הקלוקל שלי) מאד מוכשר, שיודע להתאים לסצינות רכבת ההרים הרגשיות של הסדרה בדיוק את המוזיקה המתאימה. כראוי, הוא הכניס חמישה שירים שונים של גרג דולי לבדו, של Afghan Whigs ושל Twilight Singers לסדרה, ואי שם בעונה האחרונה של הסדרה, שלצערי אני נאלץ לא לעקוב אחריה, הוא מאפשר לשמוע את השיר במלואו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זכרו, שהסוף הוא לא הכל.