The gospel according to whom

"Twilight as Played by the Twilight Singers" הוא האלבום האהוב עליי. זאת החלטה מאד קשה, בשביל חובב מוזיקה, לקבוע מה האלבום האהוב עליך. החלטה שכרוכה בלילות ארוכים ללא שינה, ולפעמים, בנוסחאות מתמטיות מהפכניות. אבל במקרה שלי, זה היה מאד פשוט. אני לא יודע להסביר את זה – לפחות לא כמו שפנדורה יכולה להסביר את זה. אולי אלו הצלילים, שאף אחד מהם לא מיותר באלבום (זה בזכות פילה ברזיליה, הם סטיב קובי ודאג מק'שרי, שהפיקו את האלבום בגלגולו השני). אולי זה הרגש המתעצם שמסתתר מאחורי כל אחד מהשירים (זה בעיקר בזכות גרג דולי, הרוח החיה מאחורי רוב מה ש-Twilight Singers עושים, וגם קצת בזכות הרולד צ'יצ'סטר ושון סמית, שני סולנים מלהקות שהסתובבו באותם חוגים כמו Afghan Whigs של דולי). אולי זו העובדה שהאלבום הזה היה בגדר אגדה אורבנית, בתקופה שבה Afghan Whigs ניסו את מזלם בחברת תקליטים גדולה עם "1965" וגרג דולי חשב על תכניות אלטרנטיביות, ורק שיר אחד ממנו – "Black Love", כשם האלבום שהוא הוקלט במקביל אליו, שהפך להיות רק "Love" באלבום הראשון, ואת הגרסה הראשונה, היותר אפלה שלו, גרג דולי היה אדיב מספיק כדי לנגן בהופעה הראשונה מבין השתיים שלהם בישראל – הסתובב באינטרנט. כל הדברים האלה לא משנים את העובדה שבין ארבעת הצלילים הראשונים של הפסנתר, ברגע שמתחילים להשמיע את האלבום, והאקורד האחרון, הסוגר את האלבום ומהדהד עדיין לפני שהוא נעלם (גם הוא של פסנתר), נפרס עולם של שלמות, שבו גרג דולי לוקח אותנו למחוזות הכי אפלים של הנפש שלו, ובחזרה אל האור, בפחות משעה.

מאז האלבום הזה ועד היום הדרכים של Twilight Singers ושלי התרחקו קצת אחת מהשניה. הם עדיין אחת מהלהקות האהובות עליי, ואני קונה באדיקות כל אלבום שהם מוציאים (וגם משתדל לעמוד בקצב של ה-EPs שלהם), אבל שום דבר שהם עשו מאז לא השתווה עדיין לאלבום הראשון. יש להם את הצליל הייחודי שלהם, צליל שהם צברו לאורך השנים, מאז האלבום השני – "Blackberry Belle", במיוחד בזכות העובדה שהלהקה הפכה להיות גוף אמיתי עם חברים קבועים (פחות או יותר), וגם בזכות העובדה שחברים שונים של גרג דולי באו להתארח ונשארו בהרכב, במיוחד מארק לאנגן, שמוסיף עוד נופך מחוספס ואימתני לשירים המחוספסים ואימתניים בין כה וכה של Twilight Singers. הם הספיקו להוציא שלושה אלבומים מאז, ושני EPs – ודווקא באחרון שבהם, שיצא כבר לפני שנה, הם הצליחו סוף סוף לסגור מעגל ולהגיע לשלמות של מה שגרג דולי עשה, כמעט לבדו, אז.

יש חמישה שירים ב-EP האחרון של הלהקה, "A Stitch in Time", שיצא מעט אחרי שהם סיימו את מסע ההופעות שלהם, ששתי ההופעות מתוכו שהוקדשו לישראל היו כנראה כל כךמוצלחות, שהם החליטו לחתום את כל הסיבוב בסימן ישראלי, ולקרוא לפוסט האחרון בבלוג המתאר את מסע ההופעות שלהם "תם ונשלם" – בעברית. שניים מהם הם גרסאות כיסוי, "Live With Me" ל-Massive Attack, ו-"Flashback" ללהקה הניו זילנדית Fat Freddy's Drop, שבוצעו בכל הופעה בסיבוב ההופעות שהסתיים. שניים מהם הם שירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום שיצא לפני כן, "Powder Burns". אבל השיר האחרון הוא זה שמביא סוף סוף את Twilight Singers בחזרה אל תחילת המעגל. הוא נקרא "The Lure Would Prove Too Much" והוא מכיל את כל התחבולות שגרג דולי נוהג להשתמש בהן כדי לכבוש אותנו, המאזינים, ואת תשומת הלב שלנו. המקצב הרופף, השירה והמילים, הטיפוס המהיר והנפילה המהירה עוד יותר על פני הסולמות, בדרך שהופכת את המילה "blue" לעצובה יותר מכל דבר אחר שהלהקה הזו הקליטה אי פעם, יכולים להיות מספיקים כדי להפוך את השיר הזה לראוי להיכנס לאלבום הראשון ההוא – והנה הגיטרה, והנה הסלייד, והנה הקלידים המוכרים מהאלבום – אבל אז גרג דולי מוסיף רכיב חדש לגמרי, שהופך את השיר על פניו – הוא מפזר בחלקו השני של השיר הקלטות של המזכירה האלקטרונית שלו. המילים נבלעות בתוך המוזיקה, מהדהדות מצד אחד של שדה הסטריאו לצד השני, אבל לאט לאט, כשמאזינים ממש ומתרכזים במה שנאמר במזכירה האלקטרונית, אפשר לראות את הפתח לתהום העמוקה שגרג דולי מנסה לספר עליה בשיר. בין כל ההודעות והקלטות שיחות הטלפון אפשר לשמוע את גרג דולי משוחח עם אמא שלו. "אתה שם?" היא שואלת, ושביבים קטנים של פאניקה נשמעים בקולה. "אני כאן," דולי אומר והקול שלו נשמע כמו קול של ילד קטן. בסיום השיר יש הודעה נוספת מאמא שלו. היא מזכירה לוויה, תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ואם זאת הסיבה שלא שמעה ממנו זמן רב, ואומרת שהיא חושבת עליו. רק כשההודעה הזו מסיימת להיות מושמעת והצלילים האחרונים של השיר נמוגים אל תוך השקט, אפשר להבין, אם אפשר להבין, על מה השיר באמת מדבר, ואיפה גרג דולי באמת נמצא כשהוא לא עונה.

הסדרה "הצילו", בנוסף לכל הסיבות האחרות שהיא מצוינת, מעסיקה מפקח מוזיקלי (music supervisor, בתרגום הקלוקל שלי) מאד מוכשר, שיודע להתאים לסצינות רכבת ההרים הרגשיות של הסדרה בדיוק את המוזיקה המתאימה. כראוי, הוא הכניס חמישה שירים שונים של גרג דולי לבדו, של Afghan Whigs ושל Twilight Singers לסדרה, ואי שם בעונה האחרונה של הסדרה, שלצערי אני נאלץ לא לעקוב אחריה, הוא מאפשר לשמוע את השיר במלואו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זכרו, שהסוף הוא לא הכל.