תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

הקרב על הבריטפופ: Blur נגד Oasis

Battle of Britpopאחרי האלבום הראשון, "Leisure", שיצא ב-1992, Blur יצאו לסיבוב הופעות בארה"ב, שהם לא אהבו משתי סיבות – הסיבה הראשונה היתה שהקהל, במקרים שבהם בא להופעות שלהם, לא התחבר למוזיקה שלהם.  הסיבה השניה היתה שהם לא התחברו למוזיקה שהיתה אז נפוצה בארה"ב – גראנג'.  הם חזרו לאנגליה והמצב המוזיקלי מסביב לא היה הרבה יותר מעודד.  לאנגלים, שידם המוזיקלית תמיד היתה על העליונה, לא היה מה להציע מול הגראנג', שהתחיל לתפוס חלקות גדולות וגדולות יותר באוזניים הבריטיות, ולאט לאט, יותר ויותר להקות בריטיות התחילו לקום ולהישמע כמו המוזיקה הרועשת מהצד השני של האוקיינוס.   Blur, כמו להקות אחרות מהתקופה הזאת – Oasis, Pulp, Supergrass – החליטו שהגיע הזמן להציל את הכבוד של המוזיקה הבריטית ולקבל השראה, מצד אחד, מהמוזיקה הבריטית המוקדמת יותר, זו של שנות ה-60 וה-70, ומצד שני, לכתוב על נושאים בריטיים לחלוטין – על החיים הבריטיים, התרבות הבריטית והנופים הבריטיים האורבניים.

המוזיקאים הבריטים הצליחו להפוך את ההיסטוריה על פניה – אחרי שהשיגו את העצמאות המוזיקלית שלהם מהכיבוש האמריקני, הגיע הזמן למלחמת אזרחים בריטית. באוגוסט 1995, כשהגיע הזמן לאלבום הבא אחרי האלבום שביסס את כל אחת משתי הלהקות – Blur ו-Oasis – כלהקות המצליחות והאהובות ביותר בז'אנר הזה – הגיעה גם ההזדמנות להכריע מי מבין שתי הלהקות היא מוצלחת יותר.  אבל הלהקות האלו היו רק קבוצות של מוזיקאים שכתבו שירי פופ מוצלחים.  הן היו גם מייצגים של שני גופים תרבותיים שונים לחלוטין בהווי הבריטי – הקוקנים, תושבי לונדון הקונסרבטיביים שביקשו מקן ליווינגסטון, אז חבר פרלמנט בריטי ומאוחר יותר גם ראש עיריית לונדון שנוי במחלוקת, לקריין שיר אחד באלבום החדש שלהם;  והמנקוניאניים, תושבי מנצ'סטר תומכי מפלגת הלייבור שראש הממשלה הטרי של אנגליה, טוני בלייר, הצהיר על אהבתו להם – המעמד הגבוה, שמעמיד פנים שהוא מעמד הביניים, מול מעמד הפועלים, שמעמיד פנים שהוא לא מעמיד פנים בכלל.  מהר מאד, השנאה ההדדית הפכה להרבה יותר מיריבות מוזיקלית על המקום הראשון במצעד – האחים גלאגר וחברי להקת Blur מזדמנים זכו ליותר מהזדמנות אחת להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מהיכולות המוזיקליות, או האישיות, אחד של השני.  ההזדמנות להכריע באופן סופי מי מבין שתי הלהקות היא מוצלחת יותר הגיעה כשחברת Food, שהוציאה את האלבומים של Blur באותה התקופה, החליטה להקדים את הוצאת הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש שלהם, "The Great Escape", בשבוע – כך שהוא ייצא באותו השבוע כמו הסינגל השני מתוך האלבום השני של Oasis, שיצא מוקדם יותר.  NME, השבועון המוזיקלי שכבר אז התמחה בלהפוך סיפורים מוזיקליים קטנים להרבה יותר גדולים ובעלי משמעות ממה שהם צריכים להיות, הכריז על קרב במשקל כבד – ביום שבו ייצאו שני הסינגלים, ה-14 לאוגוסט 1995, יימצא מענה לשאלה שמטרידה את מנוחתם של כל כך הרבה צעירים בריטיים במשך אותה שנה – מי באמת להקה מוצלחת יותר?

NME הימרו על Oasis. גם Blur, בסופו של דבר, הימרו על Oasis, מחוסר ברירה.  אבל בהפרש של כמה עשרות אלפי עותקים, ובמרווח אדיר של יכולות מוזיקליות, Blur ניצחו בקרב הזה. "Country House", השיר הראשון שיצא מתוך האלבום הרביעי, הוא כל מה שהמוזיקה הבריטית רצתה להיות באותן השנים – קפסולה קטנה בת פחות מארבע דקות שמכילה את תמצית ההוויה הבריטית במוזיקה, באמנות ובתרבות (הקליפ, שבוים על ידי דמיין הירסט, מכיל מחוות לבני היל – לא פאר היצירה הקומית הבריטית אבל עדיין חלק מהמורשת הקומית שלה, ול-Queen).   ומצד שני, "Roll With It", השיר ש-Oasis בחרו להוציא באותו הזמן, היה עוד אחד מהשירים האלה של Oasis – גרסה מחוממת של שיר שנכתב במקור בשנות ה-70, עם מילים שחוזרות על נושא שנואל גלאגר כתב עליו לפחות פעמיים לפני כן ועוד כמה עשרות פעמים אחרי כן.  את השיר הבאמת מוצלח של Oasis הם בחרו להוציא רק באוקטובר של אותה שנה, ואז "Wonderwall" ספג הפסד משפיל יותר – המקום הראשון אז, ובמשך חודש לאחר מכן, היה שייך לשני כוכבי טלוויזיה בריטיים שהחליטו להוציא אלבום של גרסאות כיסוי.  בסופו של דבר, Blur אמנם ניצחו בקרב על הבריטפופ אבל Oasis ניצחו במלחמה – האלבום השני שלהם מכר יותר עותקים, וגם האלבום שאחריו, והם הצליחו לעשות משהו שאף להקה בריטית לא הצליחה לעשות לפניהם בעשור הזה – הם הצליחו להצליח בארה"ב.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סיפור עם רעיון מבריק של פ. סקוט פיצג'רלד הופך לסרט מבריק של דייוויד פינצ'ר.

2 תגובות ל“הקרב על הבריטפופ: Blur נגד Oasis”

  • נמרוד הגיב:

    בסופו של דבר, נדמה לי שאואזיס ניצחה רק לטווח הקצר. העוד כמה עשרות אלפי עותקים כבר לא משנים לאף אחד. ובמבחן ההיסטוריה – רוב האנשים שחיו את אואזיס לפני קצת יותר מעשור כבר לא מסוגלים להאזין להם, ואילו דיימון אלברן יזכר כאחד המוזיקאים הוורסטיליים והמוכשרים שהוציאה בריטניה בעשורים האחרונים. ומבחינת השפעה מוזיקלית, בלר היא כנראה הדבר הכי קרוב לסמיתס של שנות התשעים.

  • דרור הגיב:

    נמרוד – מסכים עם כל מילה (אולי חוץ מהמשפט האחרון). חבל שההמון לא מכיר את בלר מספיק כדי להעריך. השנה נראית כמו השנה של דיימון אלברן: איחוד של בלר (בתקווה לאלבום גם), אלבום חדש לגורילז ואולי עוד שיתוף פעולה עם חברי האלבום The Good, the Bad & the Queen.

    אגב, מישהו מסכים איתי שמאור כהן הוא סוג של דיימון אלברן הישראלי? הרבה הרכבים שונים ומצליחים, גיוון בסגנונות וכו'.

תגובה