תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

Tags

בלוגרול

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה, חלק שני)

1. לפני הכל

פראמונט, שהולכים להוציא את הסרט התיעודי המסקרן של מרטין סקורסזה, "Shine a Light", הסרט הרביעי שלו שעוסק במוזיקה (אם סופרים את "Thriller"), שהוא סרט שמתעד הופעה של ה-Rolling Stones, פתחו אתר בשביל הסרט. אתם יכולים למצוא שם חדשות, קטעים מהסרט, שירים, פירוט של הקטעים שבאלבום הפסקול ועוד כל מיני תופינים. הוא נמצא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים (גם בעקיפין): מייק סמית', הסולן של Dave Clark Five שהיתה אחת מהלהקות המצליחות ביותר בשנות ה-60 המוקדמות (ואפילו העיפה את ה-Beatles מהמקום הראשון במצעד באנגליה פעם), אבל לא עמדה במבחן הזמן. אם אתם מכירים שירים שלהם, קרוב לוודאי שאתם מכירים את "Glad All Over" ו-"Over and Over". ואהרון אמיר, שתירגם את זה יפה לפי מאיר אריאל. זה, במקרה הזה, הוא הספר "איים בזרם" של ארנסט המינגוויי, אחד מתוך שלוש מאות ספרים שתירגם לעברית.

בספירת העונג השבוע (ובשבוע שעבר): Counting Crows, אביתר בנאי (פעמיים), Sigur Ros, Flue, ו-Depeche Mode, וגם ג'ון פרושיאנטה והפסקול של "Mysterious Skin".

2. תחנות התרבות שלי, חלק שני

תקציר הפרקים הקודמים: תחנות התרבות שלי מבוססות על מדור נשכח ממוסף שבועי של מעריב. יש עשר כאלה, והן מתחלקות לחמש בשבוע שעבר – Queen, R.E.M., Radiohead, סקוט ווקר והנריק גורצקי, ולחמש הבאות:

Counting Crows

תחנה שישית: Counting Crows – Round Here

חורף 1997. טירונות. הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא הלילה, השעה שלפני השינה שבה אני יכול לשכב במיטה, לבהות בקצה של האוהל ולהקשיב למוזיקה שהייתי קונה בסופי השבוע שבהם הייתי יוצא הביתה, בווקמן שהיה לי. חבר נתן לי לשמוע קלטת שהוא הביא, עם הקלטה של האלבום הראשון של להקה שכבר שמעתי פעם אחת את כל האלבום שלה, ואת השיר השלישי באלבום הזה, "Mr. Jones", שמעתי כבר הרבה יותר פעמים ממה שהייתי בוחר לשמוע בעצמי. השיר הראשון הוא כבר זה שתופס אותי. הוא קטוע, משום מה, בסוף הצד הראשון, ומתחיל שוב בצד השני. שיר כל כך ארוך, וכל כך פשוט, וכל כך יפה.

אחר כך, כשלמדתי להכיר את הלהקה הזאת טוב יותר, וכשגיליתי שהאלבום הזה, הראשון, כמו גם כל אלו שבאו אחריו, הוקלט כאילו שהוא הופעה – כל שיר בטייק אחד, וכשגיליתי שהשיר האחד הזה, המושלם, הוא רק ייצוג אחד, ושהוא משתנה בכל אחת מההופעות האחרות שלהם – לפעמים הוא מכיל עוד בית אחד, לפעמים יותר, לפעמים אדם דוריץ, סולן הלהקה, מחליט להתעכב על מילה או משפט. לפעמים הוא מפתל את המילים מסביב למנגינה בצורה כזאת שהשיר ממשיך ומתנגן עוד הרבה יותר ממה שהתנגן בגרסה המקורית שלו (או, שלא נכון להגיד "הגרסה המקורית". "הגרסה המוקלטת", זו שנתפסה על הסליל, היא דרך נכונה יותר).

המוזיקה שלי היא בדרך כלל שונה, ובדרך כלל לא רוויה כל כך בהוויה האמריקנית ובשורשים האמריקניים ששלוש הגיטרות והבנג'ו, לפעמים, מציגים בשירי הלהקה הזו, אבל אני מקווה שהשירים שלי רוויים באותה מידה של אמת, ובאותה יכולת למצוא רק את הצלילים הנכונים ולהיפטר מהצלילים הלא נכונים.

תחנה שביעית: Jeff Buckley – Grace

Jeff Buckley

קשה להימנע מהקלישאות המתבקשות כשמדברים על ג'ף באקלי, אז אולי כדאי לצלול ישר לתוך הקלישאות: ג'ף באקלי הוכיח לדור שלם של זמרים, כולל גם לי, שזה בסדר לשיר בפלצטו. אמנם היו זמרים לפניו – מייקל סטייפ, ארתור לי, ניל יאנג – ששרו בקול גבוה, אבל ג'ף באקלי פרש לפני המוזיקאים שבאו אחריו – Radiohead, Geneva, Muze, Coldplay – את כל היתרונות האודיטוריים שבלשיר בקול גבוה, ואת זה הוא עשה בעיקר בזכות ההשפעות המגוונות שלו.

על איך גיליתי את ג'ף באקלי ו-Grace כבר כתבתי כאן בעבר. הדבר שתמיד משעשע אותי הוא שבפעם הראשונה ששמעתי בה את "Grace" (השיר), הוא לא תפס אותי בכלל. מאז, ג'ף באקלי הפך להיות אחד מהזמרים האהובים עליי (על אף שאני משתדל לא לגרוע ממה שאני אוהב במוזיקה שלו ברכישה של כל הווריאציות השונות של האלבום וחצי שהוא הוציא).

Miles Davis

תחנה שמינית: Miles Davis – In a Silent Way

האהבה שלי לג'אז התפתחה באיטיות ובמידה. זה התחיל, דרך לימודי נגינת גיטרה שעושה רושם שכל מוזיקאי עובר בצעירותו (או לא. או פסנתר), אצל מורה שזיהה אצלי חיבה לפיוז'ן וניתב אותי לכיוון מוזיקה מהכיוון הזה – גרג האו, UZEB, ג'ון סקופילד – והמשיך בחיפוש של השורשים של הג'אז בשתי עבודות סיום לשני בתי ספר שונים. בין כל הענקים והחלוצים של הז'אנר הזה, מיילס דייוויס תמיד היה הבן המועדף אצלי. היכולת שלו להצליח לשנות לגמרי את המהות של המוזיקה שהלהקה שלו מנגנת, רק בעזרת כמה צלילים של החצוצרה שלו, היתה מדהימה בעיניי. In a Silent Way, על שני חלקיו, הוא בדיוק כזה – יש שם להקה שלמה ומכובדת שמנגנת – היא מכילה את צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול וטוני וויליאמס בין השאר, ועובר פרק זמן די ארוך (לפחות, ארוך מספיק בשביל לגרום לך לתהות לגבי השם שמופיע על עטיפת האלבום) לפני שהחצוצרה מתחילה לנגן שם. יש שם שני קטעים – שני צדדים – שבכל אחד מהם החצוצרה הופכת להיות כלי דומיננטי רק באמצע הדרך. בכל שאר הזמן, דייוויס משאיר את הבמה לנגנים האחרים. הרבה יותר מאוחר, יצא לי לראות הופעה חיה של האלבום הזה, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע: מיילס דייוויס פוסע מדי פעם למיקרופון, משחרר כמה צלילים והולך אחורה, להישען על אחד המגברים ולהקשיב לשאר הלהקה מנגנת את המוזיקה שההשראה שלה נובעת כולה ממנו.

כשהוצאתי את האלבום הרביעי שלי, "Outreach", הפרטים בתוך חוברת האלבום טוענים (ובצדק) שאני מנגן בכל הכלים, חוץ מבקטע האינסטרומנטלי הראשון, שבו, כתבתי, "רוח הרפאים של מיילס מנגנת בחצוצרה". החצוצרה שם מנגנת קצת יותר צלילים ממה שמיילס דייוויס נהג לנגן בדקות הראשונות של היצירות הארוכות והמפותלות שלו, אבל הכוונה היא אותה כוונה – זאת הדרך שבה מיילס דייוויס לימד אותי, בדרך חרישית, שלפעמים מספיקים כמה צלילים כדי לשנות לחלוטין אווירה של קטע מוזיקלי.

תחנה תשיעית: אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה

אהוד בנאי

כשנסעתי לארה"ב, ורציתי לקחת איתי איזושהי פיסה מישראל, רצוי מוזיקלית, כדי לא להתגעגע יותר מדי, הבחירה (שבסופו של דבר החלטתי לוותר עליה) לא היתה קשה כל כך: כל האלבומים של אהוד בנאי שיצאו עד אותו רגע (שזה אומר, ארבעה ואוסף). זה היה בעיקר מפני שלפני זה, וגם אחרי זה, כשהחלטתי שאני רוצה ליצור מוזיקה, בישראל, ולא בעברית, זה היה בעיקר בגלל האיש הזה וחבר שלו, מאיר אריאל. שני האנשים האלה ביחד מגלמים בעיניי את מה שצריך להיות מוזיקאי ישראלי – טרובדור מקומי ששר בעברית מילים שצובעות את ההוויה המיוחדת שלנו כאן, את החיבור שבין כל הדברים השונים והמנוגדים והלא מתאימים שמרכיבים אותנו כישראלים. אין משהו יותר ישראלי משורות כמו "קונה קפה ושמן זית / נווד ליום אחד / שיער עד הכתפיים / צו גיוס ביד". הסברה הראשונית שלי היתה, שאם אני לא מסוגל לכתוב מילים ישראלית כמו של אהוד בנאי, או כמו של מאיר אריאל, אולי לא כדאי אפילו לנסות. מאז, אמנים אחרים הוכיחו לי שאפשר לכתוב בעברית בכל מיני דרכים, ושיש מקום לכל מיני סוגים של מוזיקה ולכל מיני סוגים של מוזיקאים, ולכן [סוג של סקופ] יכול להיות שבאיזשהו שלב גם אני אחליט ליצור, גם, בעברית [סוף סוג של סקופ]. אהוד בנאי אמנם השתלח בנו באלבום האחרון שלו, בשיר שנקרא "Hebrew Man" שלועג לכל המוזיקאים ששרים באנגלית, אבל אני עדיין אוהב אותו. איך אפשר לא לאהוב מישהו שהכניס באותו אלבום שיר כמו "הופעת מילואים"?

תחנה עשירית: Leonard Cohen – Night Comes On

ליאונרד כהן

יש מעט מאד אמנים שמשתווים בעיניי לליאונרד כהן מבחינת המילים שהוא כותב. אני יכול, נדמה לי, לספור אותם על יד אחת: ניק קייב, פול סיימון, טום ווייטס, טוד איי ורנדי ניומן. ולכל אחד מאלו האחרים, יש את הדקויות שלו, כמו שלליאונרד כהן יש את הדקויות שלו – המעבר על מערכות יחסים ישנות ומאובקות, על דת, על מיתולוגיה אישית וכללית, על מה שרחוק ואפל וסמוי מן העין. מבחינה מוזיקלית, כשליאונרד כהן לא מסתפק בגיטרה אקוסטית, הבחירות שלו הן לפעמים מוזרות. מספיק לציין את העובדה ש"Hallelujah" שלו היא כנראה הגרסה הכי פחות טובה של השיר הזה.

השירים הכי טובים שלו הם השירים שבהם הוא מפליג בתיאורים, עד כדי כך שקשה לדעת איפה הוא נמצא – במרחב המטאפורי או במרחב האמיתי. ב"Night Comes On", למשל, הוא הולך לבקר את הקבר של אמו שנמצא אי שם בערבות הקרח. בית אחר כך הוא נמצא במדבר, במלחמה, ביחד עם אביו שנהרג במפתיע, ואי אפשר לדעת (אולי מפני שהם כולם כרוכים אחד בשני) אם זו מלחמה בתקופת הפרעונים במצרים, או מלחמת העולם השניה, או מלחמת יום כיפור. אחר כך הילדים שלו יוצאים מתוך המים ומזכירים לו שהבטיח לשחק (והשורה "They hide in the world", על חמש המילים שלה, מבטאת את הצער על התבגרות הילדים וההתנתקות שלהם מההורים הרבה יותר מכל המילים שיש בשיר "Cats in the Cradle").

ליאונרד כהן הוא לא ממש תחנה תרבותית במובן של, מה שעיצב את האישיות המוזיקלית שלי, כמו שהוא תחנה תרבותית במובן של מגדלור – איזשהו סמן של אור שאני הולך לקראתו. יום אחד, אני חושב, אכתוב שיר כמו של ליאונרד כהן. אחד לפחות, בכל מקרה. היום הזה עוד לא הגיע. אבל לחיות בתקווה זה תמיד הדרך היותר אופטימית לחיות.

זה הכל להשבוע. להתראות בשבוע הבא (ובתקווה שבטיפה פחות איחור).

2 תגובות ל“יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה, חלק שני)”

  • בועז הגיב:

    אהבתי את הרעיון של "תחנות התרבות". המדור ההוא, ב"תרבות מעריב", היה מדור מעולה. עד עצם היום הזה לא הבנתי מדוע, בעצם, ביטלו אותו. מה היתה הבעיה להשאיר אותו ולתת לאדם ברוך מדור משלו. מה הסתירה בין השניים.

    לגבי ג'ף באקלי:
    יש לי את כל מה שהוא עשה, ועדיין – לטעמי, אבא שלו היה הרבה יותר מוכשר ממנו, ככותב.

    מוזר שדור שלם לא מכיר את טים באקלי, אבל סוגד לג'ף באקלי. זה מוזר.

  • soothsayer הגיב:

    אני חושב שהסגידה לג'ף באקלי מבוססת בעיקר על העובדה שהוא היה, פחות או יותר, בן דורנו. או דור אחד מעלינו, לכל היותר. והמוזיקה שהוא עשה היתה יוצאת דופן באופן יחסי למה שהיה לעולם המוזיקה להציע לנו. בניגוד לו, טים באקלי יצר בתוך תקופה מאד פורה למוזיקאים, והיו הרבה מוזיקאים כמוהו, ולא פחות מוכשרים ממנו – אם ניקח את הבנאליים לגמרי כמו ניק דרייק או את האזוטריים כמו ביל פיי. אני מסכים, אמנם, שהצעד הטבעי לכל חובב מוזיקה שלומד להכיר את ג'ף באקלי, הוא ללמוד להכיר גם את אבא שלו.
    אני חושב שיש משהו אירוני בעובדה שג'ף באקלי חשש כל החיים שלו שאנשים יחשבו שהוא מנסה לחקות את אבא שלו, או שהוא גונב ממנו את התהילה. בתוך החוברת של "Sketches for My Sweetheart the Drunk", כתוב ציטוט שלו מתוך יומן: "All I ever stole from my Father was a feeting glimpse".

תגובה