The gospel according to whom

1.  לפני הכל
אחרי מורפלקסיס ואלבום הבכורה של נדב אזולאי, כל האלבומים של Hiss Records, כולל "הייקו בלוז" הנפלא של דויד פרץ והאלבום של שני קדר שעדיין לא שמעתי, מוצאים את דרכים ל-Bandcamp, שם אתם יכולים להקשיב להם, בחינם, כמה פעמים שאתם רוצים.  הם גם מרכזים אותם ביחד כאן.  בשביל כמה האנשים שזה יעזור להם לעשות את הצעד הנוסף לקראת לקנות את האלבומים, זה רווח נקי בשביל שני הצדדים.

"פרווה חמה", אחת מהלהקות הכי מרתקות והכי מוזרות, בבת אחת, שקמו בארץ, חוזרת להופיע.  בהופעת החזרה הראשונה שלהם, ב"קומפורט 13", ב-9.5, הם יארחו גם את יעל קראוס, פעם סולנית שלהם, היום סולנית של "Panic Ensemble".

2.  במקום שבו גשם אינו יורד יותר

בסרטים, בדרך כלל העימות הגדול בין הגיבור לנבל נשמר לסוף.  אם זה סרט שיש בו קצת מחשבה וקצת מתח, ולא הרבה פעולה, הנבל מנצל את הרגעים הראשונים בעימות הגדול הזה למונולוג ארוך, שמסביר מה התכנית שלו, ולמה הוא נבל, ואיך הוא ישתלט על העולם.  קוראים לזה המהלך האחרון – Endgame.  ב-"Let Love In", שבו ניק קייב הוא גם הגיבור וגם הנבל, הוא חושף בפנינו את המהלך האחרון שלו, הסיבה שבגללה הוא כאן ואנחנו כאן, כבר באמצע האלבום.  "ייאוש ורמיה, שני התאומים המכוערים של האהבה, דפקו על הדלת שלי – ואני הכנסתי אותם פנימה".  שם, בתוך החדר האפל הזה, שבו מתרחש כל הסיפור מתחילתו – החלק הראשון, הרועם והמרתיע, של "Do You Love Me", ועד סופו – החלק השני, המהורהר והמשתהה, של "Do You Love Me", נמצאים שלושה: קייב, אלוהים והשטן.  קייב מנהל רומן עם שניהם כבר תקופה מסוימת, תקופה שנמשכת כמעט מתחילת דרכה של הלהקה שלו, שאפילו השם שלה נשאב מהתנ"ך.  הוא עובר באריכות על הנושאים הגדולים, החטאים הגדולים, הפרס והעונש והדרך הארוכה לגן עדן, וגם זו הארוכה לא פחות לגיהנום.  הוא משרטט את הכל במגוון של מילים שהן ארוכות ואיומות ונפלאות ומטרידות ומנחמות בבת אחת, והוא אורז את הכל בעטיפה מוזיקלית שאחראים עליה הרבה אנשים, מארצות שונות, ממקומות שונים ומסגנונות מוזיקליים שונים, שחולקים ביניהם כולם את אותה אהבה לשושנים הרמוסות בתוך העפר.

כשהאלבום הזה נפתח, אנחנו נשאבים לתוכו, לתוך הסערה שמכיל השיר הראשון, כמעט מיד.   התופים שפותחים את השיר הם כמו הרוח שמעיפה דברים קטנים ממקום למקום לפני שההוריקן עצמו מגיע.  וההוריקן, שמגיע מתוך הקלידים של קונוויי סוואג' והגיטרה של בליקסה ברגלד, מגיע מהר ועוטף את כל השיר.  אחר כך ניק קייב, בקול המטיף שלו, מנופף את התנ"ך שלו וכשזה גם הוא נשאב על ידי הרוח ונעלם הוא נשאר כשרק המילים שלו נשלחות, אחת אחת, כדי להילחם ברוח ולנסות להחזיר אותה למקום שממנו באה.  המילים הזועמות הופכות לתחנונים, העמידה האיתנה מול הרוח הופכת להתרפסות על הברכיים, ובמהלך כל המלחמה הזאת בין החטא שקייב מנסה לברוח ממנו והטוהר שהוא מנסה להיצמד אליו כשהוא מתעקש להבין מה בדיוק הוא עשה, המשפט הזה, שהוא בסיס השיר והשם של השיר, מחלחל בתוך הנקבים של השיר ומטפס על הגגות הגבוהים של השיר, נישא למעלה עם הרוח ונופל בחזרה למטה כמו גשם.  הלהקה מובילה את השאלה הזאת, וקייב חוזר אחריה, כמו מישהו שלא נשאר לו שום דבר אלא לשבת שעון נגד הקיר, להתנדנד קדימה ואחורה ולמלמל שוב ושוב את המשפט הזה עד שהוא מאבד לגמרי משמעות.

בתוך החדר, שבו אלוהים והשטן וקייב, הוא מפרט בזו אחר זו את כל ההזדמנויות שבהן לא היה בטוח אם הוא חוטא או קורבן. בכמה מהסיפורים אלוהים מנצח, בכמה מהם השטן, באף אחד מהם התוצאה היא לא טובה במיוחד בשביל קייב.  "אני לא יודע למה, אני לא יודע איך," הוא מיתמם בשיר השני, "אבל היא לא הילדונת של אף אחד עכשיו."  בחלק מהשירים, כמו "Jangling Jack", שנשמע כמו שיר שמקדים את "Murder Ballads" המאוחר יותר – שיר קצר וחסר משמעות על רצח קצר וחסר משמעות, קשה להבין מה הקשר לשאר השירים ולמה קייב טורח לספר את הסיפור הזה.   חלק מהשירים האחרים,  כמו "Red Right Hand" ו-"Loverman", הם שטניים ואפלים בדיוק כמו שקייב יודע לבצע אותם, והלהקה שמאחוריו מתנדבת לעזור לספר את הסיפור בצורה אפקטיבית במיוחד – עם אורגן האמונד סכיזופרני שברגע אחד מספר סיפור מלודי משלו, וברגע האחר עוטף את הפעמונים שבשיר בכמה צלילים מאיימים, עם תופים שמסייעים לקייב להיכנס לטראנס שלו – באולפן, נשמע, בדיוק כמו בהופעה, ועם בליקסה בלגרד, שטן קטן שלוחש באוזנו של קייב, ובאוזננו שלנו, כשקייב רועם בקולו – "יש שד שמחכה מחוץ לדלת," הוא אומר, וברגלד מוסיף, בשקט, בפינה נסתרת של המרחב הסטריאופוני – "עוד כמה זמן?"

העימות הזה, בין קייב ואלוהים והשטן, בחדר הקטן והאפל הזה שבו שני התאומים הקטנים משתוללים ורצים ושוברים דברים, הולך והופך לקראת סוף האלבום להתמקחות על החיים של קייב.  שלושת השירים האחרונים מרמזים שקייב הוא זה שמפסיד, בסופו של דבר, במיקוח הזה.  "לא יירד גשם יותר," הוא מבין, שלושה שירים מהסוף, "עכשיו כשהילדונת שלי הלכה."  ואחר כך קייב, מבין שהוא הפסיד בקרב על החיים שלו, מתחיל להתמקח על המוות שלו.  הוא רוצה שאנשים ירקעו ברגליהם ויבכו וייללו, הוא רוצה להיות ידוע לשמצה כל כך שמפקד המשטרה ייאנח אנחה של רווחה שכמישהו יספר לו שהוא מת, הוא רוצה שאנשים ישאלו את המורים שלו איזה מין תלמיד הוא היה.  הוא רוצה להיזכר, ולא להיעלם שלוש אמות מתחת לשלג.  כל זה חסר משמעות, בסופו של דבר, ובשיר שחותם את האלבום הוא מתרגם את הסערה שפתחה את האלבום לחצי נחמה – להשלמה עם המצב, הפחות דרמטי ממה שהוא באמת, כמו שהוא באמת.   אלו לא פעמונים שמצלצלים לכאן ולכאן, אלא המטבעות בתוך הכיס שלו, כשהוא פוסע ברחבי העיר, פעם נכנס לתיאטרון רחב ידיים שמקרין לו על מסך את החיים שלו, פעם פוסע לאורך הנהר ומהרהר במשמעות החיים.  "יש זמנים בחיים שבהם אתה לא יכול לקיים את מה שאתה מבטיח," הוא מסכם. "זאת עובדה. זאת האמת הקרה."

ובחדר, בסופו של דבר, נמצאים קייב ואלוהים והשטן, אבל רק אחד ייצא. ונקווה שזה יהיה קייב, טופח על שרוולי החליפה שלו ומנער את האבק ממנה, ממצמץ לעבר השקיעה, מוכן לעוד מאבק.

[אני מתנצל על השימוש הזוועתי במילה "ילדונת" בתרגום לעברית של "baby" במילים של קייב למעלה.  אבל זה היה פתרון קצת יותר טוב – אבל ממש קצת – מלהשאיר את המילה כמו שהיא, "בייבי", שזה מקרה שבו הייתי מצפה שמישהו יירה בי וישליך את הגופה לשלי לאיזשהו נחל מסרטן]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אך הסתיים לו יום כדור הארץ השנה, וב"דיסני" כבר חושבים על מה לעשות ביום כדור הארץ הבא.  ומה טוב יותר מלהחיות את הסדרה הישנה בהנחייתו של וולט דיסני בעצמו שהיתה בטלוויזיה כשהייתי ילד? על המסך הגדול, הם טוענים, זה נראה אחרת לגמרי.