תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

Red Hot Chili Peppers

1. לפני הכל

בשורות משמחות בשבילי, בשורות פחות משמחות לאנשים שגרים מסביב למשכן אמנויות הבמה – Plastic People of the Universe, להקה אוונגרדית נפלאה מצ'כיה שיש לה היסטוריה מפוארת, גם מוזיקלית וגם פוליטית, באה לארץ כדי לתת יד להצגה בשם Rock'n'Roll.  על הדרך, הם גם יופיעו, בחינם, מחוץ למשכן אמנויות הבמה בתל אביב ב-30.4.

2. החיים מתחילים מתחת לגשר
Blood Sugar Sex Magikעל הדיסק הראשון שקניתי אין טעם להתעכב. אני אסתפק בלציין שהמילים "היה במבצע" לא יהיו זרות לנסיבות שבהן הוא נרכש ושאני לא אזכיר את השם שלו, או את שם רשת הטלוויזיה שאחראית על הפקתו, או לא.  הדיסק השני שקניתי היה "Blood Sugar Sex Magik" של Red Hot Chili Peppers.  לא היה לי את המכשיר שמאפשר לשמוע אף אחד משניהם עד לשישה חודשים אחר כך. ובכל זאת, הפרצופים של אנתוני קידיס, מייקל בלזרי (או Flea, כמו שהאיש הנשוי והמהוגן עם ילדים הזה מתעקש לקרוא לעצמו), צ'אד סמית וג'ון פרושיאנטה מסביב לשושנה מעוטרת נחו על אחד המדפים וצברו אבק במשך כל התקופה הזאת.  למה? כנראה מפני שהיה לי הרצון שכשאני אשיג לעצמי את אחד מהמכשירים האלה שמשמיעים דיסקים, זה יהיה הדבר הראשון שייכנס לתוכו.  מעבר לשני השירים הראשונים שיצאו מתוך האלבום ושהפכו את Red Hot Chili Peppers מלהקה מחתרתית ששילבה פאנק, בפ' דגושה, ופאנק, בפ' רפה, ודיברה בעיקר לדור הפאנקיסטים על סקייטבורדים שצמח בתחילת העשור ההוא, ללהקה מוכרת ומוערכת הרבה יותר, לא הכרתי את הלהקה הזאת בכלל, עד שלקחתי חלק במשלחת של חילופי תלמידים עם בית ספר מוזיקלי בדרזדן.  בימים שבהם לא עשינו חזרות או הופענו, יצאנו לבד או ביחד עם תלמידי בית הספר הגרמניים לסיורים בערים גרמניות מעניינות.  על אף הווקמן שהבאתי איתי על שלוש קלטותיו, הדיסקמן שהציעה לי אחת מהזמרות בקבוצת התלמידים המוזיקלית שלנו, ביחד עם הדיסקים שהביאה איתה, נראה לי מעניין יותר.  הדיסקים שבתוך המארז לא היו מלווים בחוברות שלהם, ועל רובם לא היתה שום אינדיקציה של מי האמן או מה האלבום.  אחד מאלה ששם האלבום והלהקה כן היו מצוינים עליהם היה האלבום הזה.  שמעתי אותו פעם אחת, פעמיים, שלוש – למעשה, בכל אחת מהפעמים שיצאנו לטיול כזה והיתה לי ההזדמנות.  באופן מסתורי, לא משנה מה היה המרחק בין דרזדן למקום שהיינו צריכים להגיע אליו, הזמן תמיד היה מספיק בשביל להגיע עד ל-"Under the Bridge", ולא מעבר אליו.  עד שקניתי את האלבום, לא ידעתי שיש בו חמישה שירים נוספים אחרי השיר הזה.

"Blood Sugar Sex Magik", כמו כל כך הרבה דברים טובים אחרים, היה משהו שקרה במקום הנכון ובזמן הנכון בשביל הלהקה, והיה תוצאה של כמה החלטות נכונות.  אחרי שהלל סלובק, הגיטריסט הראשון של הלהקה, נפטר ממנת יתר של סמים, ואחרי שג'ק איירונס, המתופף הראשון של הלהקה, החליט שהוא לא יכול להתמודד עם הקרבן הראשון של הסמים ועם הקרבן הפוטנציאלי הבא שלהם, ועזב את הלהקה, הם צירפו אליהם את ג'ון פרושיאנטה, מעריץ צעיר של הלהקה, ואת צ'אד סמית', והקליטו אלבום נוסף, שהיה דומה מאד לאלבומים הקודמים שלהם אבל חשף אותם לקהל נרחב יותר, במיוחד בעקבות גרסת הסיכוי המוצלחת שעשו ל-"Higher Ground" של סטיבי וונדר.  חברת התקליטים שלהם, EMI, שניסתה לשכנע אותם ליצור את שיר הפופ המושלם לכל אורך הקריירה שלהם לפני כן, היתה מרוצה מאד מההצלחה של השירים שיצאו מתוכו, אבל חברי הלהקה לא היו מרוצים.

אחרי שהצליחו להיחלץ מהחוזה שלהם עם החברה, ולחתום על חוזה עם חברה אחרת (אחרי שכמעט חתמו על חוזה עם חברה שלישית), החברה האחרת החליטה שהדבר הנכון יהיה לצוות אותם, לקראת האלבום הבא שלהם, עם מפיק אחר מהמפיק שעיצב את הצליל הרווי ברעש שלהם עד אותו הזמן.  הם בחרו בריק רובין, שכבר הוכיח את יכולתו להפוך דברים טובים לדברים טובים יותר עם הביסטי בויז.  ריק רובין הציע שתי הצעות שהפכו את האלבום הבא שלהם לאלבום טוב יותר –  הראשונה היתה שיעזבו את הכל ויילכו להקליט במקום מבודד, יחסית – המקום הזה היה "האחוזה" בבוורלי הילס, שהיה פעם ביתו של הארי הודיני ושהיה, לטענת הלהקה, רדוף רוחות.  המקום היה גדול מספיק בשביל להשתמש באחד מהחדרים המרכזיים כאולפן, ולתת לכל אחד משלושת חברי הלהקה שהסכימו להישאר לגור בבית (צ'אד סמית', המתופף, סירב לגור בבית ונסע לשם ובחזרה כל יום) חדר נפרד משלו שהיה בו מספיק מקום לציוד הקלטה.  ההצעה השניה היתה שכשהם מנגנים את השירים שלהם, שינגנו רק את מה שהם באמת צריכים וישאירו את כל הרעש מחוץ לאחוזה.  רוב הקטעים שהוקלטו הוקלטו במכה אחת, בלי עריכה או עיבודים, והאפקטים גם הם הושארו בחוץ והשימוש בהם היה מינימלי.

כשאנתוני קידיס, סולן הלהקה, השאיר מאחוריו את מחברת השירים שלו בחדר האולפן באחת מההזדמנויות, ריק רובין עלעל במחברת ומצא בה שיר, שקידיס לא התכוון להראות ללהקה.  את השיר הזה קידיס כתב באחת מהפעמים שבהן חזר מהאולפן שבו הם הכינו את עצמם להקלטות באחוזה.  בראיון מאוחר יותר קידיס סיפר שהוא הרגיש שהוא מתרחק מחבריו ללהקה ומהמשפחה שלו, שמערכות היחסים המזדמנות שלו הולכות ומתפרקות במהירות, שהלל סלובק הוא לא חלק מהחיים שלו כבר שלוש שנים אבל הכאב לא דועך, ואז הוא נזכר בגשר במרכז העיר.

העיר, לוס אנג'לס, שבה קידיס גדל, קרוב לודאי מלאה בגשרים.  מעליהם, מכוניות עוברות בדרכן לתוך העיר ומחוצה לה, למקומות נעימים יותר. מתחתיהם, החיים האפלים יותר של לוס אנג'לס מתרחשים באזורים שנתחמים על ידי כנופיות.  שנתיים לפני תחילת הקלטות האלבום, כשקידיס היה מכור לסמים, הוא היה צריך להעמיד פנים שהוא מאורס לאחותו של אחד מחברי הכנופיה כדי שהכנופיה תאפשר לו להיכנס לתחום השיפוט שלה, מתחת לאחד מהגשרים במרכז העיר לוס אנג'לס.  זאת היתה רק אחת מהרבה נקודות שפל בחיים המכורים לסמים שלו, קידיס אמר.  כשהוא נסע וחשב על המצב שבו נמצאים החיים שלו עכשיו, על הבדידות שהוא מרגיש, על העובדה שלוס אנג'לס, העיר עצמה, היא החברה היחידה שנשארה לו, הוא הבין שגם במצב הזה הוא לא רוצה לחזור לחיים שהיו לו אז.  כשהגיע הביתה, הוא העלה את הרגשות האלה על דף, אבל לא התכוון להראות אותם לאף אחד.  כשרובין ראה את השיר והיה משוכנע שהוא יכול להפוך להיות אחת מנקודות המפנה של הלהקה, קידיס סירב בתוקף להפוך את השיר שלו למשהו בעל מנגינה, או אפילו להראות את השיר לשאר חברי הלהקה, אבל רובין המשיך לנסות ולשכנע אותו, יום אחרי יום, עד שקידיס נכנע בסופו של דבר.

אחרי שהאלבום יצא והסינגל הראשון, "Give It Away", יצא והפך להצלחה מסחרית גדולה אחרי תקופה שבה תחנות הרדיו לא היו כל כך נלהבות להשמיע אותו, הלהקה וחברת התקליטים לא היו משוכנעים לגבי השיר הבא שהם צריכים להוציא בתור סינגל.  את "Under the Bridge", הבלדה הלא אופיינית שנכללת באלבום, הלהקה לא רצתה להוציא מכיוון שהם החליטו שזה לא הסגנון המוזיקלי שהם רוצים להיות משויכים אליו.  מנהלים בחברת התקליטים החליטו לבקר באחת מההופעות של הלהקה כדי לראות איך הקהל מגיב לשירים.  כשהגיע תורו של "Under the Bridge", פרושיאנטה ניגן את ההקדמה המוזיקלית שלה והתחיל לנגן את האקורדים של השיר, אבל קידיס שכח להתחיל לשיר, ובמקומו, הקהל התחיל לשיר את כל הבית הראשון.  על אף שקידיס היה נבוך על חוסר המקצועיות שלו בפני מנהלים של וורנר, המנהלים היו מאושרים – הם מצאו את הסינגל הבא שלהם.

בסופו של דבר, ההצלחה של האלבום הזה והפיכתו לאלבום הכי מוצלח של Red Hot Chili Peppers, והיכולת של האלבום הזה להפוך את הלהקה מלהקת פאנק (בפ' רפה ודגושה) מחתרתית ללהקה שיש לה מקום בחלק העליון של מודעות לפסטיבלים ובשעות האנושיות יותר של ערוצי המוזיקה,  היו מפני שהלהקה החליטה להפסיק להתמקד במילה השלישית שבשם האלבום והתחילה להתמקד בשלוש המילים האחרות – החיים והאובדן, התקווה, הקסם – שגרמו לפנים אחרים של הלהקה, כמו "Breaking the Girl", "I Could Have Lied" או "My Lovely Man", לצוץ.  להצלחה של האלבום ושל הלהקה היו גם את הצדדים הרעים שלה – ג'ון פרושיאנטה, שהחליף את הלל סלובק גם בתחום ההתמכרות לסמים, לא היה מסוגל להתמודד עם ההצלחה של הלהקה והחליט לעזוב באמצע סיבוב ההופעות שליווה את האלבום.  שמונה שנים אחר כך, אחרי שהצליח לחוות את הרגעים מתחת לגשר שלו, להיגמל מהסמים ולהיפטר מהבעיות הבריאותיות שלו, פרושיאנטה חזר ללהקה כדי להקליט את האלבום הבא המצליח שלהם, והלהקה, שניגנה את "Under the Bridge" בהופעות פחות ופחות בתקופה שבה פרושיאנטה הוחלף בגיטריסטים אחרים, יכלה לחזור לנגן את השיר, ולאפשר לקהל לשיר את כל הבית הראשון בעצמם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הוליווד הפכה את "Fast Food Nation", ספרו של אריק שלוסר על הדרך שעושה ההמבורגר שלכם מהפרה אל המסעדה עם הקשתות המוזהבות, לסרט עלילתי, אולי כדי לרכך קצת את המכה.  הסרט התיעודי החדש הזה, שמדבר על אותו נושא, רק בזווית יותר רחבה, והופק על ידי הסופר, הוא עדיין הרבה יותר מפחיד.

6 תגובות ל“Red Hot Chili Peppers”

תגובה