תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

Tags

בלוגרול

נדב אזולאי: בהופעה, תיאטרון "תמונע", 12.4.2009; וגם: "בצד של הרעים", האלבום

1.  בצד של הרעים: על האלבום

בצד של הרעיםלנדב אזולאי יש רזומה מאד מפואר בכל מה שקשור במוזיקה ישראלית אפילו לפני שהשם שלו מעטר את העטיפה של אלבום משלו.  הוא היה שותף להקמת "קקטוס רקורדס", הלייבל הקטן במדבר, ולהקלטות של רוב הדברים המעניינים שיצאו שם – בלו בנד ולנסז, למשל.  הוא השתתף, בצורה כזאת או אחרת, באלבומים של דויד פרץ, של איתי בלטר, ובכל אחד מהאלבומים האלה שהוא לקח בהם חלק הוא השאיר פיסה מעצמו.  עכשיו, כשהוא מוציא סוף סוף את אלבום הבכורה שלו עצמו, הוא אוסף בחזרה את כל הפיסות האלה, שבינתיים הספיקו לצבור קצת מהאופי המוזיקלי של האנשים שהאלבומים היו שלהם, ובדרך גם אסף אליו פיסות מוזיקליות של דברים ששמע – אביתר בנאי, אולי. אולי בני בשן.  אולי קצת ברי סחרוף, ברגעים הרע מוכיחים שלו.

הדבר הראשון שברור כשמקשיבים לאלבום הזה הוא, שאף על פי כל הפיסות המוזיקליות האלה, זה לא הולך להישמע כמו שום דבר אחר שאני מכיר.  נדב אזולאי משתדל לזהות איפה נמצאת המסגרת ולצאת ממנה כל כמה שהוא רק יכול – הפזמון החוזר שלא חוזר, השיר שכמעט מסתיים ואז נפסק באמצע, השיר האחר שבו גיטרות, תופים וסקסופון מתערבלים בשמחה ועד שכבר התרגלתי לא לצפות לסוף המקובל, הם דווקא מחליטים לסיים בצורה המקובלת.  הצלילים שמרחפים למעלה מגיעים גבוה יותר מצלילים אחרים, ואחר כך נוחתים נמוך יותר מאלו האחרים.  אלו שנשארים במקום חוזרים על עצמם שוב ושוב עד שהם מציבים את המקום שלהם כעובדה. השירים עוברים כמו נופים קטועים מחוץ לחלון רכבת מאובק – רגע הם שם ואז הם הולכים, ואפשר לחזור בדרך ההפוכה ולראות אותם שוב, אבל הם ייעלמו בדיוק באותה המהירות.

יש שירים שמאד רוצים להיות החברים הכי טובים שלך, והם יוצאים מגדרם כדי להיות בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע באותו הרגע.  יהיו אמנים שישימו שיר או שניים כאלה באלבום, בזמן שלכל שאר השירים לא ממש אכפת.  השירים של נדב אזולאי, אלו שפזורים באלבום הזה, הם לא מהשירים האלה.  הם שם, האישיות שלהם מגובשת ומוגדרת, המעלות והמגרעות שלהם פרושות לפנינו, והם לא מנסים להתחבב עליך.  אבל דווקא השירים האלה הם אלו שבסופו של דבר הופכים להיות החברים הכי טובים – והשירים של נדב אזולאי ואני מוצאים את עצמנו מתיידדים כבר אחרי שתי האזנות, והמגרעות שלהם לאט לאט הופכות להיות גם הן מעלות.

אפשר להתחיל להתפעל קודם מהמוזיקה, ואפשר להתחיל גם מהמילים – והשירים של אזולאי הם כמה מצגות של הכתיבה הכי מוכשרת שיצא לי לשמוע במוזיקה הישראלית. הוא מלהטט במילים, לא מפני שהוא רוצה להתחכם, אלא מפני שזה בדיוק המקום הנכון שלהן.  נדמה שהמילים מתחרזות מפני שהן נמצאות שם, תוחמות את השורות, ולא להיפך.  ובעוד שמבחינה מוזיקלית נדב מנסה לצאת מהמסגרת ככל האפשר, דווקא המילים שלו הן אלו שממסגרות את האלבום – "אולי בכלל אני חלום של מישהו אחר," הוא מציע כשהאלבום נפתח, כשצלילי הגיטרה האקוסטית השלמים פורצים את הדרך בתוך הענן של אלו השבורים, והמסלול של האלבום ושל אזולאי עובר דרך המקומות שאותם הוא רוצה להנציח – התחנות שבהן הוא מנסה לבסס את הנוכחות שלו בעולם – ומסתיים, המילים האחרונות נחות על צלילי הגיטרה שעדיין מפלסת את הדרך שלה בתוך האלבום, ב"אל תשכחו".  על סמך השירים שבאלבום הזה ואלו שנדב והלהקה שלו הציגו בהופעה (כאן למטה), עושה רושם שלא נשכח, שלא נזדרז להרפות.

2.  עכשיו זה אמיתי: על ההופעה

לאט לאט מתמלא האולם הלא גדול במיוחד ב"תמונע" באנשים.  האוויר מתמלא בדיבורים ובציפיה, ועל הבמה אין בינתיים כלום.  הכלים נמצאים שם – שתי גיטרות, בס, תופים, פסנתר כנף – מרמזים לגבי מה שהולך לבוא, אבל בינתיים עולה על הבמה מדי פעם רק אחד מהסאונדמנים, נראה לא מרוצה, ויורד.  מאוחר יותר ייכבה האור, וייסגר הווילון הזה בכניסה שמסמן שההופעה עומדת להתחיל.  בסופו של דבר נדב אזולאי וחבר מרעיו – גלעד נמט בבאס, אילון פיש בתופים ונועם [אמן הגיטרה מירושלים שלצערי הספקתי כבר לשכוח את שם  שלו] בגיטרה – עולים על הבמה.  הם עוטים עליהם את הכלים אבל לא מנגנים עדיין.  בינתיים עולה הצליל של כבל גיטרה (באס, במקרה הזה) שלא מתחבר כמו שצריך, שזו המקבילה בעולם הרוק לצלילי כיוון הכלים שפותחים קונצרט קלאסי.  השקט שמסביב גורם לי לחשוב שמה שהולך להיות פה הולך להיות חרישי – כמה טפטופים על מצילה, אקורד גיטרה שמתפתל ונעלם, שלושה או ארבעה צלילי פסנתר – אבל כל זה נעלם כשנדב וחבורתו, כל הכלים שלהם מחוברים ונשמעים טוב, מסתערים על שיר הנושא מהאלבום שלכבודו התכנסנו כאן.  המוזיקה היא רועשת, מהירה וחיובית לחלוטין, וכשהם מסיימים, נדב אומר תודה רבה והם כולם יורדים מהבמה (הנה, תראו).  הנה עוד פטנט יהודי מוצלח – להיפטר מההדרן כבר בהתחלה.

[התמונה מתוך הפליקר של Hiss Records]אחרי דקה או שתיים נוספות בחושך, נדב וגלעד נמט, שמדי פעם עוזב את הבאס ומאייש את הפסנתר, עולים שוב לבמה ונדב מבצע את "ספירלה" ומדגים בדיוק את מה שהיה קורה אם הם כן היו בוחרים במסלול של טפטופי המצילות והאקורדים החרישיים.  במהלך ההופעה הזאת הם יעברו תכופות מהצד הרועש והמהיר יותר של השירים של אזולאי לצד השקט והנסיוני יותר, לפעמים ביחד, לפעמים לחוד.  באיזשהו שלב נדב מציע לאנשים שמביטים בו, כולם ישובים ליד שולחנות בצורה לא אופיינית להופעה מהסוג הזה, להעיף את השולחנות שקרובים לבמה קיבינימט.  הם מעדיפים להתעלם. נדב מעדיף להמשיך והוא והלהקה צולחים עוד שיר, שאחריו הוא מציע שוב לקהל להעיף את השולחנות, והפעם הקהל מחליט להיענות והאולם הופך, לכמה דקות, לקליפ של נירוונה.

אף על פי שההופעה הזאת חוגגת את צאת אלבום הבכורה, ההקלטות וההכנות לאלבום לקחו כל כך הרבה זמן (שלושים שנה, נדב טוען, אף על פי שהוא לא נראה יום יותר מעשרים ושתיים), שהצטברו המון שירים חדשים שלא מצאו את עצמם באלבום.  ולהקת הליווי (גם היא חדשה, מסתבר) מנסה אותם על הקהל.  שיר ועוד שיר, על חלק מהם הוא מתריע מראש שהם חדשים, על חלק לא, ואני, שהגעתי עם לוח חלק להופעה הזו, מוצא את עצמי מקווה שהשיר הזה שהסתיים עכשיו הוא לא שיר חדש (הוא, זאת אומרת "ניצנים", לא).  אני מוצא את עצמי חווה את אותה התקווה לגבי הרבה שירים בהופעה הזאת, מה שאומר שהאלבום הבא לא יכול להגיע מוקדם מדי.

איזו המצאה נפלאה היא ה-Bandcamp הזה – אתם לא חייבים להאמין לי.  אתם יכולים לשמוע בעצמכם את אותה הגיטרה האקוסטית ואת הקול של נדב אזולאי מפלסים את דרכם בתוך ים של צלילים קטנים ונפלאים שממלאים את האוזניים מההתחלה ועד הסוף כאן (מומלץ, אגב, באוזניות. משהו בצלילים הקטנים והנפלאים האלה גורם לרובם להינשא על גבי האוויר ולהיעלם מהר מאד ככל שהמרחק ביניהם לבין האוזן גדול יותר) .  וכשהתרשמתם מספיק, לרכוש את האלבום כאן.

2 תגובות ל“נדב אזולאי: בהופעה, תיאטרון "תמונע", 12.4.2009; וגם: "בצד של הרעים", האלבום”

  • סילבר סטיין הגיב:

    בלובנד? כשהאלבום הזה יצא נדב עוד חגג בר מצוה
    :mrgreen:
    מגיע לו הרבה קרדיט אבל בואו לא נגזים.
    בלי קשר – האלבום שלו מצויין
    :mrgreen:

  • soothsayer הגיב:

    וואו, עברו כבר עשר שנים מאז שהאלבום הזה יצא.
    בכל אופן, זאת באמת טעות, שיכול להיות שמקורה בעובדה שהוא היה חבר בהייקו בלו(ז) בנד, לא בבלו בנד.
    ומצד שני, יכול להיות שזו לא טעות. מאיפה לנו לדעת שהילד נדב לא קפץ לאולפן של דויד פרץ ביום שבו הקליטו את השירים לאלבום ותפס לו איזה גיטרה וניגן בה את שלושת האקורדים שאולי הוא ידע, או לא ידע, בגיל ההוא?

תגובה