תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

Manic Street Preachers

1. לפני הכל

הגענו לשלב בתחילת הקיץ שבו העיתונאים מתחילים לזרוק שמות של אמנים שעשויים להגיע הקיץ ולקוות שמשהו מהם יתפוס. בהתאם למסורת, השמות רדיוהד, ניל יאנג וברוס ספרינגסטין נזרקו וקרוב לוודאי ימצאו את דרכם בחזרה לרצפה בלי שאיזשהו מפיק הרים את הכפפה. דבר אחד בטוח, והשני כמעט בטוח: ליאונרד כהן לא מגיע בסופו של דבר לארץ, מפני שאי אפשר לעשות רינגטון קליט מ"There Ain't No Cure for Love", ופול מקרתני כנראה כן מגיע לארץ – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. חצי נחמה?

The Verve מתאחדים מחדש. שוב. הפעם הם מוציאים גם אלבום, ואם להסתמך על תיאוריית המחזוריות של ההסטוריה, קרוב לוודאי שהם יתפרקו שוב אחרי האלבום הזה. לאלבום קוראים "Forth", הוא ייצא באוגוסט ושיר ראשון מתוכו כבר אפשר לשמוע כאן.

אחד מהדברים היותר מוצלחים שיצאו ממהפכת האינטרנט הוא שידע הופך להיות, יותר ויותר, דבר חופשי וקל להשגה. זאת אומרת שבניגוד למה שאני הייתי צריך לעשות, נאמר, בשביל ללמוד גיטרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד היום (או כל כלי אחר, עד האקזוטי שבהם), צריך רק לחפש בגוגל – אולי אפילו ביוטיוב. קסטה אוספת כמה מקורות מעניינים להתחיל מהם.

2. הריקנות הבלתי נסבלת של אמנות אחזקת האופנוע

Manic Street Preachers

השנה היא 1992. עוד מעט, ישראל תמצא את עצמה בפני מהפכת גלובליזציה מטורפת, וזה קורה בעיקר מפני שקלינטון אמר שזה בסדר, ומפני שישראל בפני הסכמי שלום עם כל שכנותיה הערביות ומזרח התיכון המשומש הופך להיות מזרח תיכון חדש. אחד מהיתרונות של מהפכת הגלובליזציה הזאת, שבאה במקביל למהפכת התקשורת הישראלית, היא ערוץ אחד חדש שלפני כן יכולנו רק לשמוע עליו, ועכשיו יכולנו גם לצפות בו, כל יום. כל היום.

אבל בנקודת הזמן הספציפית הזאת בישראל עוד לא היו כבלים בצורה נרחבת כל כך, לא כל אחד יכל לראות את MTV אירופה מתי שהוא רק רצה, ואני נחשפתי למנות הראשונות של הרשת עתירת המוזיקה הזאת רק בטיול הראשון שלי באירופה. וכך, בכל עיר שביקרנו בה, בכל חדר מלון, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם אחד הערוצים המוצעים בטלוויזיה הוא MTV אירופה. ואם כן, הייתי מתיישב לבהות בטלוויזיה לשעה קלה. נחשפתי להרבה מאד מוזיקה חדשה בטווח הזמן הקצר הזה, בעיקר מפני שבהיעדר MTV אירופה או איזושהי אוטוריטת מוזיקה אלטרנטיבית בחיי, ובעיקר מפני שלא חיפשתי, המוזיקה העיקרית שמצאה אותי היתה מוזיקה מיינסטרימית, כזאת שתמיד היתה שם. אחד מהדברים שגיליתי היה ווידאו קליפ של להקה מטיילת ביפן. הנה הסולן עושה פרצופים קשוחים למצלמה על רקע צומת סואן בטוקיו. הנה המתופף, ארוך שיער וחמוש במשקפי שמש. הנה הגיטריסט והבסיסט, שניהם נראים כמו העתקים, אחד גבוה ואחד נמוך יותר, של השני. הנה אחד מהם מנסה לתקשר עם צב, על גשר באיזשהו מקדש יפני. "כל מה שאנחנו רוצים מכם זה הכיף שנתתם לנו," הסולן חוזר שוב ושוב, ואז הגיטרה הנוסקת הזאת, והפסנתר. לשיר קראו "Motorcycle Emptiness", ללהקה קראו Manic Street Preachers. אז, ב-1992, הם עדיין היו בתחום האפור הזה של מוזיקה אלטרנטיבית שרק אנשים שיכלו להגיד איינשטורצנדה נויבאוטן (כשהייתי צעיר יותר, זה היה מבחן בר סמכא לרמת הידע שלך במוזיקה אלטרנטיבית) בלי להתבלבל, הכירו. באותו הזמן, נחשפתי לעוד דבר שלא היה כל כך קיים בישראל עד אז – אני יכול להיכנס לחנות דיסקים, לחפש את הדיסק האזוטרי ביותר שאני יכול לחשוב עליו, וקרוב לוודאי גם למצוא אותו.

את "Generation Terrorists", דיסק הבכורה של Manic Street Preachers, זאת לא היתה ממש בעיה למצוא. במיוחד בזכות העובדה שהשיר הזה, "Motorcycle Emptiness", היה כבר להיט לא קטן בשבילם. ללהקה היו ציפיות די צנועות מעצמם, עם הוצאת האלבום הזה – למכור יותר עותקים מ-"Appetite for Destruction", למלא את אצטדיון וומבלי, ולהתפרק. בינתיים, הם לא עשו אף אחד מהדברים האלה, אף על פי שהעובדה שהם עדיין מוציאים אלבומים בהפרשי זמן קבועים יחסית, ושד"ר פפר לא מאיימים להפסיד עליהם הרבה כסף, היא לפחות דבר אחד להתגאות בו.

Manic Street Preachers קמו לפני 22 שנה, ובמשך תקופה לא קצרה הם היו בדיוק באותו הרכב שהם נמצאים בו היום. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, החבר הרביעי בהרכב, הספיק לעשות כמעט הכל בשביל הלהקה – להסיע אותם להופעות ומההופעות בחזרה הביתה, לעצב את הפליירים ואת עטיפות הסינגלים שלהם, לייעץ לגבי החזות והאמירה האמנותית שלהם – חוץ מלהיות ממש חלק מהלהקה. הסיבה לכך, שנפתרה באמצעות גיטרה שלא מחוברת למגבר, או שמונמכת מאד בהופעות, היא שהוא לא ידע לנגן בגיטרה. אחר כך, הוא הודה, הוא יכל לנגן קצת יותר טוב, אבל לא בשום צורה טוב כמו הסולן, ג'יימס דין ברדפילד, שהוא גם נגן הגיטרה העיקרי של הלהקה. את האלבום הראשון שלהם הם הוציאו כבר בחברה גדולה יחסית, קולומביה, אחרי כמה אי.פי.יים וסינגלים בחברות אחרות ואחרי שביססו את המעמד שלהם בסצינה האלטרנטיבית כלהקה פרועה – גם בהופעות, גם מחוץ להופעות, גם בראיונות. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, שאולי לא תרם יותר מדי מבחינה מוזיקלית (ניקי ווייר, הבסיסט, בדרך כלל כתב את המילים, ג'יימס דין ברדפילד בדרך כלל כתב את המוזיקה), תרם הרבה לאופי הלהקה בגלל האופי הפרוע והלא יציב שלו. באחת מההזדמנויות – במהלך שהפך את הלהקה למאד מפורסמת למשך 15 דקות – הוא הגיב לטענות של עיתונאי מוזיקה שהחזות הפרועה, המרדנית והאינטלקטואלית שלהם היא הצגה מחוכמת, באמצעות חריטת המילים For Real (המילה For מיוצגת באמצעות מספר) בעזרת סכין גילוח על הזרוע שלו. הוא נזקק ל-17 תפרים, העיתונאי בטח נזקק לאיזשהו טיפול פסיכולוגי, אבל הלהקה זכתה לתהילת עולם.

האלבום היה קשה לתפיסה, בלשון המעטה. בניגוד לאלבומים הראשונים הצנועים יחסית של להקות אחרות, המאניקס החליטו להשתמש בכל התותחים שיש להם, ולהציג אותם בצורה הבולטת ביותר – המוזיקה הכבדה והמהירה, כל ההשפעות המוזיקליות שלהם, בבת אחת, לפעמים מספר השפעות מוזיקליות באותו השיר; אינטלקטואליות (לפעמים יותר מדי אינטלקטואליות) – הלהקה ליוותה כל שיר בציטוט של איזושהי אישיות ספרותית או הגותית; והנטיה המוזרה של בראדפילד לעוות מילים ולשנות הטעמות כדי שיתאימו למוזיקה. האלבום הכיל 18 שירים – כל אחד מהם ייחודי וקליט בדיוק כמו השיר שקדם לו, ונמשך קצת יותר מ-70 דקות. הרבה מוזיקה כבדה ורעיונות טקסטואליים מורכבים – יותר מדי, לפחות, בשביל לממש את המשאלה שלהם למכור יותר עותקים מאלבום הבכורה של להקה קצת יותר גדולה, עם שאיפות קצת יותר נמוכות. האלבום מכר, אמנם, 250 אלף עותקים, אבל רובו היה מורכב מפשרות של הלהקה, לעומת השאיפות הקצת גבוהות יותר שלהם – למשל, כשכתבו את השיר "Little Baby Nothing", הם תיכננו שקיילי מינו תשיר את החלק הנשי בו. אבל קיילי מינו היתה כוכבת פופ גדולה באותם זמנים, והמאניקס לא היו, והם הסתפקו בטרייסי לורדס. מאוחר יותר, כהוכחה שההתמדה משתלמת, שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה מצאו את עצמם כותבים חלק מהשירים לאלבום הקאמבק של קיילי מינו – ומשכנעים אותה להגשים את החלום שלהם ולשיר איתם את השיר בהופעה. עכשיו, למשל, הלהקה נמצאת במעמד שמאפשר לה לשכנע את נינה פירסון, הסולנית של ה-Cardigans, לחלוק איתם שיר – מה שמסתבר כרעיון לא מוצלח במיוחד בכל מקרה. שישה סינגלים שיצאו מהאלבום לא הגיעו רחוק מדי במצעדים – למעשה, השיר היחיד שעבר את מחסום עשרת הגדולים במצעד היה גרסת כיסוי שהם הקליטו, ל"Suicide is Painless", שיר הנושא של MASH.

ההסטוריה של הלהקה אחרי האלבום הראשון הזה היתה מעניינת אפילו יותר – אחרי שני אלבומים בתור רביעיה, "Gold Against the Soul" ו-"The Holy Bible", שנחשב ליצירת המופת שלהם, אבל הוא אלבום כבד מדי בהרבה מאד מובנים ולא מוערך מספיק, כנראה – ורגע לפני סיבוב הופעות גדול, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט שהוא לא יכול להתמודד עם ההצלחה ועם כל מה שכרוך בה, ומאד בדומה למישהו אחר, בזמן אחר וצפונה משם, הוא החליט לוותר על הכל. אחרי שכל הכסף מחשבון הבנק שלו הוצא באותו הבוקר, והמכונית שלו נמצאה נטושה ליד גשר שהיה מאד פופולרי בקרב מתאבדים, הספקולציות ריחפו באוויר לגבי הקבלה יותר צמודה לאותו הסולן ממנצ'סטר. אבל הגורל של ריצ'י ג'יימס אדוארדס נותר בערפל – אף אחד לא יודע ממש איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, ואם הוא מעריך את מה שחבריו ללהקה עשו עם המשך הקריירה שלהם. הלהקה הודיעה בעבר שתתפרק אם תקבל ידיעות מובהקות לגבי מותו של אדוארדס, ומאחר והם עדיין ממשיכים, קרוב לוודאי שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. הקריירה שלהם בהמשך, כשלישיה, כללה עוד חמישה אלבומים, אוסף ואוסף של בי-סיידים, חלקם קרובים יותר למקורות הפאנקיסטיים שלהם וחלקם רחוקים יותר, וקרובים יותר למיינסטרים. עכשיו, אולי כסוג של סגירת מעגל, Manic Street Preachers עובדים על אלבום חדש. אנשים ששמעו חלק מהשירים אומרים שזה הדבר הכי קרוב ל"The Holy Bible" שהלהקה עשתה עד עכשיו.

שש עשרה שנים אחרי האלבום ההוא, שנחתם במילים "אין שום דבר שאני רוצה לראות, אין שום מקום שאני רוצה ללכת אליו", עושה רושם ש-Manic Street Preachers המשיכו וראו, והלכו, והפרו את השקט בכל מקום שבו יכלו למצוא סיבה למרוד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – עכשיו זה רשמי. כל אחד יכול להיות כוכב אקשן.

תגובה