תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Queen

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה לבלוג שלי)

1. לפני הכל

בעוד שלושה ימים – ב-25 לחודש, הבלוג הזה יחגוג שנה לקיומו. או במילים אחרות, שנה שלמה מאז הפוסט הראשון. היות וזה דורש איזשהו סוג של חגיגה, או ציון דרך, הבלוג שלי ואני נותנים אחד לשני (וגם לכם, אלו שקוראים אותו) מתנה אחת קטנה ומתנה אחת גדולה. המתנה הקטנה, כאן למטה, היא הפיכת הפוסט השבוע למגלומני משהו (תוכלו להבין יותר אם פשוט תתגלגלו למטה). המתנה הגדולה תגיע בחלקים לאורך השבועות הקרובים – ככל שהזמן יאפשר לי, אני מתכוון לפרסם כאן גרסאות כיסוי לשירים נבחרים של אמנים נבחרים שכתבתי עליהם כאן. אל תגלו למי שזה לא יהיה שאוסף את התמלוגים שלהם. השירים, כמו שאני אכתוב גם כשהם ממש יהיו כאן, יבליחו למשך שבוע באיזשהו מקום וייעלמו ממש כלאחר שבאו. הישארו מכוונים והיו זריזים, ותוכלו לאסוף את כולם.

ואם בשירים, בחינם, ברשת עסקינן – מורפלקסיס, הוא בנימין איסתרליס, הוא חצי מהצמד שמנהל את הלייבל Hiss, מוציא להורדה חינמית אלבום שמכיל כל מיני חומרים ישנים ומעניינים שלו. את התענוג אפשר להוריד כאן.

עוד חברת תקליטים קורסת, במידה כזאת או אחרת, בגלל השינויים המהפכניים שקורים בתעשייה הזאת בשנים האחרונות – הפעם זאת TVT, פעם הבית של Nine Inch Nails והיום בעיקר של אמני היפ הופ כאלה ואחרים, וגם של The Polyphonic Spree , הודיעה על פשיטת רגל. מה שזה אומר, לפי ההודעה לעיתונות שלהם, זה לא הרבה – הם ימשיכו לפרסם ולקדם את האמנים שלהם ולהוציא מדי פעם אלבומים שלהם, אבל עם הרבה פחות כסף.
2. תחנות התרבות שלי

לרגל השנה הראשונה של הבלוג שלי החלטתי להיות מגלומני מהרגיל ולהקדיש את כל הפוסט השבוע לעצמי. אז ככה.

היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא "תרבות מעריב" (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים "תרבות" ו"מעריב" באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי "תחנות תרבות". אני אקרא לו, לצורך העניין, "תחנות תרבות". המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים. הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה. הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר כדרך לחגוג שנה לבלוג הזה – עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות – חמש הפעם וחמש בשבוע הבא. מי מכם שמכיר אותי כאמן, כמוזיקאי, או לחילופין מי שמכיר ומעריך את הטעם המוזיקלי שלי כמי שכותב את הבלוג הזה, עשוי להעריך את התחנות האלה. אם זה פחות ממעניין, כתבו לי בתגובות ואני אשתדל לא לעשות את זה בפעם הבאה שהבלוג יחגוג יומולדת

תחנה ראשונה: Queen – The Prophet's Song

Queen

בכל מה שקשור לסביבה, קל יחסית לזהות איזה ילד יתפתח להיות מוזיקאי ואיזה ילד לא. כשמושיבים ילד מול "איפה העוגה", למשל, יש סיכוי סביר שהוא לא יגדל להיות מוזיקאי. כשמושיבים ילד מול פטיפון ושמים לו אוזניות על הראש עם Night at the Opera של Queen, הסיכוי גדל קצת.

מבין כל השירים באלבום הנפלא הזה, שהברקים בו הם באדיבות אלוהים ולא נעשה בו שימוש אפילו בסינתיסייזר אחד, השיר שאני הכי אהבתי היה The Prophet's Song, השיר הכי ארוך של הלהקה – יותר ארוך אפילו מ-Bohemian Rhapsodey. מדי פעם הייתי מנסה לחפש על התקליט עצמו איפה השיר מתחיל ונגמר ומנסה להעביר את השיר להתחלה בחזרה – לא תמיד בהצלחה מרובה ולפעמים תוך רעשים שהיו עשויים להקדים את ההיפ הופ בשנה או שנתיים. הבומבסטיות, הקאנון, האלמנטים הקלאסיים בתוך שיר רוק עתיר סולואים, היו כולם דברים חדשים בשבילי – את שלושת האלבומים שקדמו לאלבום הזה גיליתי רק שנים אחר כך. האהבה ל-Queen, שהתחילה בסינגל 12 אינטש של Radio Ga Ga שאבא שלי רכש והשמיע לנו, והסתיימה ברכישה של כל האלבומים שלהם במהלך השנים ועוד אי אילו מרצ'נדייז שלא קשורים ממש למוזיקה (והצטלמות עם הפסל של פרדי מרקורי ב-Rock Circus ועוד כל מיני דברים מעריציים מביכים כאלה, התחילה במקום שבו מתחיל כל מעריץ של Queen – בצלילים הראשונים של קטע מוזיקלי שמוכיח, שוב ושוב ושוב, כמה ארבעת האנשים האלה מוכשרים.

תחנה שניה: R.E.M. – Low

REM

1991. עברתי את המסלול הרגיל לילדים חובבי מוזיקה – פסנתר, אורגן, אורגנית. עוד לא הגעתי לשלב של הרצון לנגן בגיטרה. באותה תקופה, טניס היה התחביב העיקרי שלי ובדרך חזרה מאימון, עם חבר, במכונית של אמא של החבר שלקחה אותי חזרה הביתה, שמעתי את השיר הזה. גם היום, כשאני חושב על זה, אני לא מבין למה השמיעו את השיר הזה בדיוק – זה לא היה אחד מהסינגלים מהאלבום "Out of Time" שיצא באותו הזמן, גם לא אחד מהשירים הקליטים או הרדיואיים יותר שם. אבל כשהשיר ניגן ברדיו, אני לא רציתי לצאת מהמכונית עד שהשיר נגמר. כשהשיר נגמר, הזמן התחלק, כמו רשימה על דף, למוזיקה שלפני Low והמוזיקה אחרי Low. השירים ששמעתי לפני כן היו פופיים, מסודרים, בעלי מבנה מסודר ושירה מסודרת ואקורדים מסודרים והרכבים מוזיקליים מסודרים. השיר הזה, אף על פי שהוא היה מאד דומה לשיר פופ רגיל מבחינת המבנה והשירה, היה שונה בכל כך הרבה מובנים אחרים. הבס והגיטרה החרישיים, שבקושי אפשר לשמוע אותם בתחילת השיר. התחינה השקטה שמטפסת ועולה במהלך השיר, של מייקל סטייפ, שהיא כל כך שונה מ"Losing My Religion", שהיה כבר להיט ענקי באותה תקופה, ועדיין היא כל כך דומה. והמילים – "I skipped the part about love / It seems so shallow and low". מילים מהסוג שאני מפחד לבדוק מה הן באמת אומרות מפני שזה עלול לא להיות זה. לא ידעתי את זה אז, אבל אני יודע את זה עכשיו – ברגע ההוא, כשהשיר נגמר והשדרן אמר איך קוראים ללהקה ואיך קוראים לשיר, ידעתי בפעם הראשונה שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. עברו מאז 16 שנים, ואני עדיין רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול.

תחנה שלישית: Radiohead – True Love Waits

Radiohead

את The Marching Band הקמתי באוגוסט 1998. ובין נקודת הזמן הזאת ליולי 2001, שזו הפעם הראשונה שהופעתי בתור The Marching Band, הקלטתי שלושה אלבומים ושני EPים ובדיוק סיימתי להקליט את האלבום הרביעי (Outreach, שיהיה האלבום הראשון של הלהקה שאנשים ממש יוכלו לקנות ולשמוע), אבל אף אחד חוץ ממשפחה וכמה חברים קרובים לא ממש זכה לשמוע על הלהקה. ביולי 2001 ניצלתי את העובדה ש"בימת הנוער", שהיא בעיקר מקום שלומדים בו תיאטרון ברחובות ומעלים בו הצגות (כל שכבה מעלה הצגה אחת פעם בשנה בנוסף לפסטיבל של הצגות שנקרא "תיאטרונוער", או ששינו כבר את השם שלו, שגם הוא קורה פעם בשנה), החליטה להעלות עוד ערב של להקות צעירות – כחלק מהמאמץ שלהם לקדם תרבות מוזיקלית צעירה ברחובות (שכללה, בין השאר, הופעה חינם של להקה לא מוכרת בשם "היהודים" ברחבת בימת הנוער)ֿ, ואני הוזמנתי להיות חלק ממנו. עליתי עם גיטרה אקוסטית לבמה וניגנתי שלושה שירים – אחד מהם אני מנגן בהופעות עד היום, והוא נמצא באחד מה-EPים שלי. אחד מהם נשכח מאז ואולי יופיע יום אחד באחד מהאלבומים שלי. השלישי הוא דווקא השיר שאנשים אהבו במיוחד – שיר פשוט, שמורכב בעיקר מאקורדים וממלודיה זועקת, מתחננת ושבירה. הבעיה שלי בלקבל את המחמאות על השיר השלישי הזה היתה שהוא לא שיר שלי. הוא של Radiohead. השיר "True Love Waits", שמצא בסופו של דבר את המנוחה והנחלה בגרסה חיה ב-"I Might Be Wrong: Live Recordings", בוצע רק שלוש פעמים בהופעות חיות – אחת מהפעמים האלה היתה בקיסריה, והוא מכיל את כל מה שנשאר מהגרעין של מה ש-Radiohead עושים הכי טוב – ארבע דקות של חשיפה מרוכזת לנפש הפגועה והרצוצה של ת'ום יורק, בליווי גיטרה. מה ש-Radiohead לימדו אותי אז, ומה שאני לוקח איתי עד היום, הוא שהדבר הכי טוב לעשות לשיר הוא להשאיר אותו כמה שיותר קרוב לגיטרה. ולא להוסיף לו שום דבר אחר.

תחנה רביעית: Scott Walker – Tilt

Tilt

באוגוסט 2001 טסתי לארה"ב לשנה כדי ללמוד טכנאות סאונד. הלימודים בבית הספר היו חוויה מאד מעניינת מהרבה מאד בחינות וניצלתי אותם כדי ללמוד עוד הרבה דברים אחרים, וכדי לספוג כמה שיותר השפעות גם על המוזיקה שלי. באחת מהפעמים שניסיתי לחפש בהן השראה, הלכתי לספריה של בית הספר, שבה היה אוסף קטן של דיסקים שהיה אפשר לשמוע (במיוחד בשביל השראה), ובחרתי שני דיסקים – אחד מהם היה ג'וני קאש בהופעה החיה שלו בכלא פולסום. השני היה Tilt של סקוט ווקר. הראשון לא השפיע עליי מאד. המוזיקה היתה מצוינת, וגרמה לי לאהוב את ג'וני קאש, שלא הכרתי ממש עד אז, אפילו יותר. אבל דווקא האלבום השני, אחרי ששמתי אותו במערכת ושמעתי אותו מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, הוא זה ששינה לגמרי את התפיסה שלי לגבי מוזיקה. הוא היה מוזר בדרכים שקשה מאד להסביר במילים. סקוט ווקר, האיש שהיה עוד אחד מהזמרים זכי הקול של שנות השישים, פסע לעבר הצד האפל ונבלע בתוכו בשנות השמונים והתשעים. Tilt הוא השני מתוך שלושה אלבומים שהוקלטו במהלך עשרים שנה שהקשר ביניהם לבין מוזיקה מלודית, פופית, נורמלית הוא מקרי בהחלט. אבל דווקא הבניה המוזרה הזאת של שירים, שעושה רושם שמבוססת על קוביות שונות של צליל, היא שעושה את האלבום הזה להרבה יותר מעורר השראה.

אחרי ששמעתי אותו בפעמיים הראשונות האלה, החלטתי ללכת ולרכוש אותו לעצמי. הלכתי לאחת מהחנויות הקרובות וביקשתי לקנות אותו. המוכר אמר שהוא חסר להם, אבל יהיה להם אותו בשבוע הבא. האם אפשר לשמור עותק? לא. שבוע אחר כך הלכתי שוב לחנות. האלבום בדיוק נמכר יום לפני כן. אני אחזור בשבוע הבא. בשבוע שלאחר מכן חזרתי, האלבום שוב לא היה שם. מישהו, באיזשהו מקום, לא רצה שהאלבום הזה יהיה שלי בדיוק אז. כמה שנים אחר כך, כשכבר התייאשתי מלשמוע את האלבום הזה שוב, מצאתי אותו באיזושהי מכירת חיסול של "האוזן השלישית". פסעתי לעבר הקופה עם הדיסק ביד, מנסה ככל יכולתי להסתיר מהמוכר את העובדה שהאלבום הזה שווה, מבחינתי לפחות, הרבה יותר מהמדבקה שהם שמו על הדיסק.

תחנה חמישית: Henrick Gorecki – Symphony no. 3 (Symphony of Sorrowful Songs)

Basquiat

את הסימפוניה הזאת, או את אחד הפרקים שלה לפחות, זכיתי להכיר בשני סרטים, כמעט במקביל – "ללא פחד" ו"בסקיאט". בשני הסרטים המוזיקה הזו מופיעה בסצינות מפתח לקראת סוף הסרט (הסצינה עם האלרגיה לתותים ב"ללא פחד", סצינת הסיפור של בסקיאט על הילד המלך שדפק עם הכתר שלו על סורגי תא הכלא שהושם בו והצליל שהשמיע היה כל כך יפה שכל אנשי הממלכה היו צריכים להפסיק את כל מה שעשו ולהקשיב), ובשני הסרטים המוזיקה מרימה את הסצינות לגבהים שלא היו יכולות להגיע אליהם בחרישיות.

את הסימפוניה הזאת כתב גורצקי, מלחין פולני בן זמננו, מתוך רצון לתאר באופן מוזיקלי את הסבל של היהודים בשואה ובאופן ספציפי יותר את הסבל של אובדן ילדים ויתמות במהלך המלחמה. היא מורכבת משלושה קטעים, אחד מהם מושר והשאר מורכבים בעיקר ממוזיקה תזמורתית – בעיקר של כלי מיתר. הקווים המלודיים של כל אחד מסוגי המיתרים הולכים ומתחזקים מהעוצמה הכמעט חרישית עד לעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, הולכים ומתערבלים אחד בשני ויוצרים הרמוניות שונות, רובן מקריות. היופי שבמוזיקה הזאת הוא מה שגרם לי להלחין באותה שיטה את רוב הקטעים התזמורתיים שאני מוסיף לשירים שלי – קווים מלודיים שונים שמתחברים לאחד בנקודות שונות, חושפים תמונה אחרת בכל רגע ומכל זווית שבה הם נצפים.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא – חמשת התחנות הבאות. שיהיה לכם שבוע שמשי בינתיים.

עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, חלק שני

אני ממשיך את רשימת עשרה הרגעים המוזיקליים המפתיעים שזנחתי במפתיע בשבוע שעבר:

6 Queen – Back Chat

אחרי שהחזיקו מעמד עשור שלם בלי להשתמש בסינתיסייזרים בכלל (והתגאו בזה בדרך כלל, על העטיפה האחורית), ההשפעות על חברי הלהקה, כל אחד מהם, באופן טבעי, מושך בכיוון אחר, גרמו למיני פילוג במחנה Queen. על רקע עליית (ונפילת) הדיסקו בסוף שנות השבעים, פרדי מרקורי וג'ון דיקון ניסו להשפיע על הלהקה יותר לשלב מקצבי פאנק ודיסקו במוזיקה שלהם ולעשות את המוזיקה יותר רקידה ופחות רוקית. בריאן מיי ורוג'ר טיילור, כמובן, התנגדו והעדיפו להשאיר את Queen במחוזות הרוק. מלחמת ההתשה הסתיימה בנצחון של מחנה מרקורי-דיקון, כשמיי וטיילור יישמו את מילות השיר של עצמם, "If You Can't Beat Them, Join Them". התוצאה היתה האלבום Hot Space, שהוא האלבום האהוב עליי של Queen… אבל לא של אף אחד אחר. התוצאה, שהתבססה הרבה על ההצלחה של סינגל מהאלבום הקודם, "Another One Bites The Dust" , לא קסמה לא למעריצים ולא לקהל הרחב והאלבום והסינגלים שיצאו ממנו זכו ליחס אדיש ולהיעלמות מהירה במצעדים. "Back Chat" הוא אולי השיר הכי שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפני כן, והוא כולו (כמו הרבה סינגלים אחרים שהם שונים מאד ממוזיקה של הלהקה באותם אלבומים) ג'ון דיקון. הוא לא השיר עם הכי הרבה סינתיסייזרים, וגם לא השיר הרקיד ביותר באלבום (לא שניסיתי), אבל אפשר לזהות, ברגע שהשיר הזה מתנגן, את קו התפר שנמשך בין Queen, מפלצת הרוק משנות ה-70, ל-Queen, מפלצת הפופ של שנות ה-80 ותחילת ה-90.

7 Radiohead – Everything In Its Right Place

מגזין בלנדר טרח ומצא, לא מזמן, את מאה הרגעים ששינו את פני המוזיקה בעולם, ever, (ותודה לגיאחה על ששם את הלינק בעונג שבת שלו,) ואחד מהרגעים האלה הוא תאריך ההוצאה של Kid A – "מיליוני חובבי גיטרה ברחבי העולם מתחילים לבכות בבת אחת," כתוב שם על זה. זה גם, טכנית, לא רגע מפתיע – Radiohead הכינו אותנו בהופעות ובסרט ("Meeting People is Easy" ) למה שהולך לבוא. אנחנו רק העדפנו להישאר בשלב ההכחשה ולקוות שהם יחזרו לנסר באופן כל כך יצירתי כמו ב-"The Bends" ו-"OK Computer". רדיוהד רק גיחכו בדרך להתנתקות המוחלטת מכל מה שקשור לרוק מיינסטרימי (היינו "Hail to the Thief" ) והמציאו מחדש את הגיטרה בכל כך הרבה דרכים מעניינות, שקשה לעקוב אחריהן. השיר הפותח את Kid A, מהווה חיץ מוחלט בין מה שהיתה רדיוהד לפני כן למה שהיא הפכה להיות אחר כך – השיר מכיל רק קלידים ואת קולו (בדרגות שונות של עיוות) של תום יורק. אין גיטרות. בכלל. וככה זה. יש להקות שמוציאות אלבומים כמו Kid A, ויש להקות שמוציאות אלבומים עם שמות של צירים במרחב.

8 Bruce Springsteen – Lift Me Up

אין הרבה מה לומר על השיר הזה, בעצם. ברוס ספרינגסטין עוזב לרגע את משרת הבוס של הרוק'נ'רול ומרים את קולו גבוה גבוה כדי לשיר את הפנינה המזוככת הזו, אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם הקליט, לדעתי.

9 Doves – Catch the Sun

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא להקת אינדי, בעצם, לא להקת דאנס. ההרכב Sub Sub, שזכה להצלחה מזערית בתחילת שנות השירים עם להיט דאנס אחד ("Ain't No Love (Ain't No Use)", זכה לתחיה מחודשת אחרי שהסטודיו שבו עבדה הלהקה נשרף. הם הגדירו את עצמם מחדש כ-Doves, אחת הלהקות הכי מוצלחות שיצאו מאנגליה בתחילת המאה הזאת, והסינגל הראשון שלהם, "Catch the Sun", מוכיח שהם שוחים טוב גם בעולם האינדי.

10 The Cure – Friday I'm in Love

אז זו לא דיפרסיה, זו מאניה דיפרסיה. רק שבמקרה של The Cure, היא מבליחה רק אחת לכמה שנים – כמו ב"Close to Me", או " The 13th" – ובמיוחד בסינגל הזה, המפתיע גם בסאונד שלו, גם במילים שלו, וגם בהצלחה שלו. כמובן שאפשר להפליג למקומות אחרים לגמרי, כשמנסים לנתח את השיר הזה – אולי המילים הן בעצם אירוניות, ונועדו לדבר על חוסר-החיוניות של אהבה, ועל הזמניות שלה, ואז המוזיקה מהווה מעין קונטרסט שמח למילים שהן בעצם לא שמחות. מצד שני, אולי עדיף לקחת כמה מהשירים של The Cure על פניהם וליהנות מהם כמו שהם.

זהו. פוסט קצר הפעם – מפאת קוצר הזמן ומיעוט שעות השינה. בינתיים, עלצו ושמחו – הקיץ הגיע!