תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, חלק שני

אני ממשיך את רשימת עשרה הרגעים המוזיקליים המפתיעים שזנחתי במפתיע בשבוע שעבר:

6 Queen – Back Chat

אחרי שהחזיקו מעמד עשור שלם בלי להשתמש בסינתיסייזרים בכלל (והתגאו בזה בדרך כלל, על העטיפה האחורית), ההשפעות על חברי הלהקה, כל אחד מהם, באופן טבעי, מושך בכיוון אחר, גרמו למיני פילוג במחנה Queen. על רקע עליית (ונפילת) הדיסקו בסוף שנות השבעים, פרדי מרקורי וג'ון דיקון ניסו להשפיע על הלהקה יותר לשלב מקצבי פאנק ודיסקו במוזיקה שלהם ולעשות את המוזיקה יותר רקידה ופחות רוקית. בריאן מיי ורוג'ר טיילור, כמובן, התנגדו והעדיפו להשאיר את Queen במחוזות הרוק. מלחמת ההתשה הסתיימה בנצחון של מחנה מרקורי-דיקון, כשמיי וטיילור יישמו את מילות השיר של עצמם, "If You Can't Beat Them, Join Them". התוצאה היתה האלבום Hot Space, שהוא האלבום האהוב עליי של Queen… אבל לא של אף אחד אחר. התוצאה, שהתבססה הרבה על ההצלחה של סינגל מהאלבום הקודם, "Another One Bites The Dust" , לא קסמה לא למעריצים ולא לקהל הרחב והאלבום והסינגלים שיצאו ממנו זכו ליחס אדיש ולהיעלמות מהירה במצעדים. "Back Chat" הוא אולי השיר הכי שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפני כן, והוא כולו (כמו הרבה סינגלים אחרים שהם שונים מאד ממוזיקה של הלהקה באותם אלבומים) ג'ון דיקון. הוא לא השיר עם הכי הרבה סינתיסייזרים, וגם לא השיר הרקיד ביותר באלבום (לא שניסיתי), אבל אפשר לזהות, ברגע שהשיר הזה מתנגן, את קו התפר שנמשך בין Queen, מפלצת הרוק משנות ה-70, ל-Queen, מפלצת הפופ של שנות ה-80 ותחילת ה-90.

7 Radiohead – Everything In Its Right Place

מגזין בלנדר טרח ומצא, לא מזמן, את מאה הרגעים ששינו את פני המוזיקה בעולם, ever, (ותודה לגיאחה על ששם את הלינק בעונג שבת שלו,) ואחד מהרגעים האלה הוא תאריך ההוצאה של Kid A – "מיליוני חובבי גיטרה ברחבי העולם מתחילים לבכות בבת אחת," כתוב שם על זה. זה גם, טכנית, לא רגע מפתיע – Radiohead הכינו אותנו בהופעות ובסרט ("Meeting People is Easy" ) למה שהולך לבוא. אנחנו רק העדפנו להישאר בשלב ההכחשה ולקוות שהם יחזרו לנסר באופן כל כך יצירתי כמו ב-"The Bends" ו-"OK Computer". רדיוהד רק גיחכו בדרך להתנתקות המוחלטת מכל מה שקשור לרוק מיינסטרימי (היינו "Hail to the Thief" ) והמציאו מחדש את הגיטרה בכל כך הרבה דרכים מעניינות, שקשה לעקוב אחריהן. השיר הפותח את Kid A, מהווה חיץ מוחלט בין מה שהיתה רדיוהד לפני כן למה שהיא הפכה להיות אחר כך – השיר מכיל רק קלידים ואת קולו (בדרגות שונות של עיוות) של תום יורק. אין גיטרות. בכלל. וככה זה. יש להקות שמוציאות אלבומים כמו Kid A, ויש להקות שמוציאות אלבומים עם שמות של צירים במרחב.

8 Bruce Springsteen – Lift Me Up

אין הרבה מה לומר על השיר הזה, בעצם. ברוס ספרינגסטין עוזב לרגע את משרת הבוס של הרוק'נ'רול ומרים את קולו גבוה גבוה כדי לשיר את הפנינה המזוככת הזו, אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם הקליט, לדעתי.

9 Doves – Catch the Sun

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא להקת אינדי, בעצם, לא להקת דאנס. ההרכב Sub Sub, שזכה להצלחה מזערית בתחילת שנות השירים עם להיט דאנס אחד ("Ain't No Love (Ain't No Use)", זכה לתחיה מחודשת אחרי שהסטודיו שבו עבדה הלהקה נשרף. הם הגדירו את עצמם מחדש כ-Doves, אחת הלהקות הכי מוצלחות שיצאו מאנגליה בתחילת המאה הזאת, והסינגל הראשון שלהם, "Catch the Sun", מוכיח שהם שוחים טוב גם בעולם האינדי.

10 The Cure – Friday I'm in Love

אז זו לא דיפרסיה, זו מאניה דיפרסיה. רק שבמקרה של The Cure, היא מבליחה רק אחת לכמה שנים – כמו ב"Close to Me", או " The 13th" – ובמיוחד בסינגל הזה, המפתיע גם בסאונד שלו, גם במילים שלו, וגם בהצלחה שלו. כמובן שאפשר להפליג למקומות אחרים לגמרי, כשמנסים לנתח את השיר הזה – אולי המילים הן בעצם אירוניות, ונועדו לדבר על חוסר-החיוניות של אהבה, ועל הזמניות שלה, ואז המוזיקה מהווה מעין קונטרסט שמח למילים שהן בעצם לא שמחות. מצד שני, אולי עדיף לקחת כמה מהשירים של The Cure על פניהם וליהנות מהם כמו שהם.

זהו. פוסט קצר הפעם – מפאת קוצר הזמן ומיעוט שעות השינה. בינתיים, עלצו ושמחו – הקיץ הגיע!

תגובה אחת ל“עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, חלק שני”

תגובה