תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

פאט מת'יני והרביעיה שלו, לייב פארק זאפה, ראשון לציון, 15.6.2016

לפני הכל

הכי כיף כשמגשימים לך חלומות שלא ידעת שיש לך.  ב-12 בספטמבר, כשינחתו בארץ בפעם הראשונה בחיים שלהם ושלי שני החברים המופיעים הנותרים ב-Queen, אני אוכל לראות סוף סוף את הלהקה שהכי אהבתי כשהייתי צעיר יותר.  כמה ממילות השירים אני עדיין יודע בעל פה, זו שאלה שהמענה עליה יבוא רק עוד חודשיים וחצי.

 

פאט מת'יני בלייב פארק, 15.6.2016

pat metheny הופעות ג'אז, במיוחד הופעות ג'אז מחו"ל, אף פעם לא היו חלק מרשימת ההופעות שתיכננתי לראות.  קרוב לוודאי שהסצינה המוזיקלית הספציפית הזו בארץ, במיוחד בכל מה שכרוך בהופעות של אמנים מחו"ל, עובדת בצורה כל כך מסודרת שהיא משדרת שאם פספסת הופעה של אמן ג'אז בינלאומי כזה או אחר, זה בסדר, מפני שעוד שנה או שנתיים אותו אמן יחזור לכאן להופעה אחרת.  אבל, מכיוון שדברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאנחנו מתכננים אותם, ואני למדתי מתקרית ה"אני אראה את פאקו דה לוצ'יה בפעם הבאה שיגיע לארץ" שלי, מצאתי את עצמי ביום רביעי לפני שבועיים, בפעם הראשונה בהופעת ג'אז של אמן מחו"ל.

המיקום של ההופעה הזו היה מעט מוזר ולא שגרתי – במה קבועה במתחם שראשיתו כסאות וסופו תלולית דשא, שהתפאורה שלה היא ווילון אפור שקוף שדרכו אפשר לראות את הגלגל הענק של ה"סופרלנד", וכשנכנסתי אל המתחם ומצאתי בו את מקומי, היה על הבמה רק אדם אחד והקונטרבאס שלו – אדם בן עזרא, ליתר דיוק.  הוא נגן קונטרבאס, בעיקר, שמשתמש בלופרים ואפקטים אחרים כדי להפוך את הבאס שלו למגוון של כלים שונים שמנגנים ביחד, כאילו היה להקה שלמה.  בין השירים שלו הוא משלב גרסאות כיסוי לדברים כמו "Dear Prudence" ו-"Royals" של לורד (קרוב לוודאי הדבר האחרון שהייתי בוחר אם היו שואלים אותי איזו גרסת כיסוי אני הולך לשמוע בשתי הופעות שונות, אבל הנה זה).  בשיר האחרון – גרסת כיסוי בגוון אלקטרוני ל"אדון הסליחות" – הוא הקליט את הקונטרבאס שלו במגוון רחב מספיק של ערוצים, כדי שיוכל להניח אותו בצד ולהתפנות לנגן גם בקלרינט.

אחר כך אדם בן עזרא ירד מהבמה, לוקח איתו את הקונטרבאס שלו ומגוון של כבלים, והבמה נותרה ריקה לפרק הזמן שנהוג בהופעות כאלה.  גם האורות, שכבו ודלקו לחליפין ועודדו אנשים למחוא כפיים ולהריע, הם מהסוג שנהוג בהופעות כאלה.  ואז פאט מת'יני עולה לבמה עם הגיטרה בעלת אלף המיתרים שלו. זה המקום, אולי, להסביר על שלוש הגיטרות של פאט מת'יני ועל הדרך שלהן לבשר לקהל שבקיא במוזיקה שלו, מה סגנון הקטע שהם הולכים להאזין לו עכשיו.  מת'יני הגיע להופעה הזו, כמו להופעות אחרות, עם שלושה סוגי גיטרות (ארבעה, למעשה, אבל נפסח על הגיטרה הקלאסית לרגע):  הראשונה היא גיטרה מיוחדת שהורכבה בשבילו שמכילה, בנוסף לגוף התהודה הסטנדרטי ולצוואר הסטנדרטי של גיטרה אקוסטית, עוד תיבת תהודה וצוואר קצר יותר למשהו דמוי מנדולינה, בצד אחד, ועוד מגוון של מיתרים מתוחים לתדרים של נבל בצד השני. הגיטרה, במילים אחרות, מכילה מיתרים בכל המקומות הפנויים שבהם מיתרים יכולים להיות;  הגיטרה השניה היא גיטרת ג'אז סטנדרטית, זו המכונה חצי נפח בעגת הנגנים; והשלישית היא גיטרה חשמלית שבעבר היה מורכב עליה מין משולש מסורבל כזה שהיה מחובר בחוט לסינת'יסייזר, והיום הסינת'יסייזר, שהוא קרוב לוודאי בגודל של זבוב קטן, בטח נמצא בתוך גוף הגיטרה באיזשהו מקום. בכל פעם שהוא בוחר להשתמש בגיטרה כזו או אחרת, הקהל שמכיר את החומר שלו יודע איזו מוזיקה הולכת להיות מושמעת – ג'אז סטנדרטי ונעים לגיטרת חצי הנפח, משהו הרמוני ומטורף לגיטרה בעלת אלף המיתרים, או אפילו הגיטרה הקלאסית הפשוטה, ופיוז'ן מהיר ועצבני לגיטרה החשמלית. את ההופעה הוא פתח, בכל אופן, ישוב לבד על הבמה עם הגיטרה הראשונה, זו עם המיתרים בכל מקום שאפשרי שיהיו בו מיתרים ועדיין נוח לנגן.  ופאט מת'יני השתמש בכולם.  אני לא בקיא מספיק במוזיקה שלו בשביל לדעת אם זה היה קטע מוסדר שהוא הוסיף לו אלתורים, או אם הוא פשוט ניגן את מה שהראש שלו והלב שלו אמרו לו לנגן, אבל הלילה ירד והיו שם רק מת'יני וגלגל הענק מאחוריו וקהל של כמה מאות (אולי מעט אלפים) של אנשים שישבו בשקט ובתדהמה והאזינו לו.  הקטע היה ארוך, ומגוון, ובכל נקודה שבה היה נדמה שהוא נגמר, הוא נמשך מעט יותר.  ואז מת'יני קם והגיש את הגיטרה שלו לבקליינר שלו, וקיבל את גיטרת הג'אז הסטנדרטית, ושאר חברי ההרכב שלו עלו על הבמה ותפסו את מקומם: גווילם סימקוק, שהפסנתר שלו היה ממוקם בצורה מסורבלת ביחס לקהל, ישב כשגבו לקהל לאורך כל ההופעה, לינדה או, נגנית הבס, נעמדה מאחוריו, ואנטוניו סנצ'ז, שאני יכול לקרוא לו מתופף, אבל זה יהיה מעט כמו לקרוא לחללית כלי רכב, התיישב מאחורי התופים – שהכילו מעט יותר מצילות מהרגיל ועוד סנייר וטום אחד לפחות.

בניגוד להופעות רוק של אמנים מחו"ל, שבהן האמן בדרך כלל מגיע לישראל בפעם הראשונה, לפעמים גם האחרונה, ומבין את החשיבות של המעמד הזה בשביל הקהל, הופעות ג'אז של אמנים שנמצאים פה בפעם המי יודע כמה, מתנהלות בדרך כלל בשקט.  לאמן אין סיבה לתקשר עם הקהל אחרי כל שיר ולספר כמה הוא נהנה כאן, עד כמה הוא תמיד רצה להופיע כאן וכמה הקהל הישראלי הוא הקהל הכי טוב שראה אי פעם, מאחר והוא פה בסיבוב הופעות אחד אחרי שהיה כאן גם בסיבוב ההופעות הקודם, כי ישראל היא מקום לגיטימי לאמני ג'אז להופיע בו.  ולכן, הוא, וההרכב שלו, מתרכזים במה שהם עושים הכי טוב – לנגן ג'אז.  ה-A section מפנה את מקומו במהירות ל-B section, שמפנה את מקומו במהירות לאלתורים, ברוב המקרים של מאת'יני ולפעמים גם של הנגנים האחרים.  מאחר ואני לא בקיא בהרבה מהמוזיקה של מאת'יני יכולתי להתפנות ליהנות מהמוזיקה כמו שהיא, בלי לדעת מה אני שומע ומה מתוך הדברים שמנוגנים על ידי ההרכב הוא החלקים הכתובים של הקטע או החלקים המאולתרים.  אמצע ההופעה, כשמאת'יני התחיל לנגן את הקטע האהוב עליי שלו, "Baby Steps", והפך אותו לקטע האלתור הארוך ביותר בערב, היתה החלק המוצלח ביותר מבחינתי.  בשלב מאוחר יותר של ההופעה, חברי הלהקה ירדו מהבמה ואז עלו, אחד אחד, כדי לאפשר למאת'יני לאלתר איתם אחד על אחד.  קודם זו היתה נגנית הבס, לינדה או, שהתחילה את הערב עם קונטרבאס, המשיכה אותו עם באס חשמלי וסיימה אותו שוב עם קונטרבאס.  אחר כך נגן הפסנתר, גווילם סימקוק, ולבסוף אנטוניו סנצ'ז, שמדי פעם לאורך קטע האלתור הזה וקטעים אחרים לאורך הערב היה נדמה שהוא נוסק ונעלם מעל לקטע המוזיקלי שהוא אמור לאלתר בתוכו, וקומפינג קצר מהגיטרה של מת'יני החזיר אותו למחוזות הקצב והמבנה של השיר שהיו נתונים בתוכו.  בסוף הקטע הזה, האלתור המשותף של מת'יני וסאנצ'ז, שבו מת'יני בחר להשתמש בגיטרה החשמלית שלו, השניים כבר היו נתונים כל כך עמוק בתוך המוזיקה שלהם, שהם הרשו לעצמם להתחיל להיות נסיוניים ולשלב כל מיני חריקות וקרקושים על התופים ועל הגיטרה שהקשר ביניהן ובין ג'אז היה מעט רופף.

אחר כך מת'יני העלה את שאר הלהקה בחזרה על הבמה, ואחרי מספר שירים הם ירדו ועלו בחזרה, תוך זמן קצר יחסית, להדרן.  בשלב הזה מת'יני דיבר, בפעם הראשונה והאחרונה במהלך הערב, והציג את חברי הלהקה.  הוא לא היה צריך לאחל לקהל ערב טוב, כי זה בדיוק מה שהיה להם בשעות האחרונות.  הוא לא היה צריך לומר שהוא נהנה מההופעה שלו כאן, כי החיוך הענקי שלו אמר את זה.  והוא לא היה צריך להגיד שמעכשיו, הוא יהיה כאן בכל סיבוב הופעות שלו, כי זה מה שהוא תמיד עושה.  ובפעם הבאה, לשם שינוי, גם אני אהיה שם שוב.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חובבי טום הנקס יכולים לראות אותו מציל את העולם בשני מקומות שונים בקרוב.

 

תגובה