תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

Tags

בלוגרול

Somebody to Love

לפני הכל

אם חברות ההפקות המוצלחות האלה לא ייזהרו, אנחנו עלולים להתרגל לזה שכל שבוע מחכה לנו הודעה באתרי החדשות הנבחרים ובתיבות הדואר שלנו לגבי הופעה מוצלחת נוספת מחו"ל.  הפעם – נרנג'ה בשני המקרים – אלו בריאן ווילסון, שיופיע עם כל ההרכב שלו שמכיל שני חברי Beach Boys מקוריים מאלו שתומכים בצד שלו בסכסוך, ב-8 ביוני באמפי רעננה, ו-Tame Impala, שמשהו אמר לי תוך כדי שאני קונה את הכרטיס להופעה של Unknown Mortal Orchestra שזה רק עניין של זמן עד שאני אזכה לקנות כרטיס להופעה שלהם.  הם יופיעו ב-11 ביולי בלייב פארק שבראשון לציון, והשמועות אומרות שהכרטיסים כבר הולכים ונגמרים.

קצת פרסום עצמי חסר בושה לא הזיק לאף אחד, אני חושב:  אם אתם רוצים לקרוא עוד ממה שיש לי לכתוב – בנושא אחר לגמרי, הפעם, פתחתי כתב עת (ככה הם קוראים לזה) על הספרים שאני קורא במסגרת פרויקט קטן שהצבתי לעצמי של לקרוא שישים ספרים השנה, במדיום.  אתם יכולים למצוא אותו כאן.

 

Queen מחפשים מישהו לאהוב

Queen singing Somebody to Loveאם היינו משחקים משחק, שבמסגרתו אני הייתי אומר שם של להקה ואתם הייתם אומרים את השם של השיר הראשון שקופץ לכם לראש, ואני הייתי אומר Queen, קרוב לוודאי שהשיר הראשון שהיה קופץ לכם לראש היה "Bohemian Rhapsody".  ואפשר להבין אתכם.  השיר הזה, על 5:55 הדקות שלו, ועל האגדות האורבניות שעוטפות את תהליך היצירה שלו – סליל ההקלטה שהוא שקוף לגמרי במקומות מסוימים, פרדי מרקורי מנגן את כל השיר ללהקה על פסנתר לפני שהם מקליטים אותו, ההתעקשות של הלהקה להוציא אותו כסינגל על אף ההתנגדות של חברת התקליטים – הוא אבן דרך לא רק בקריירה של Queen אלא בהסטוריה של מוזיקת הפופ כולה.  ובכל זאת, בעיניי, הוא לא השיר המייצג של Queen.  את התואר הזה אני הייתי נותן לסינגל הראשון מהאלבום שבא אחרי "Night at the Opera".  גם האלבום ההוא נשא שם של סרט של האחים מרקס, והסינגל הראשון מתוכו קצר רק במעט מהשיר האופראי והבומבסטי שהיה הסינגל הראשון מהאלבום שלפניו (אבל שלאורך האלבום היה צריך לחכות בסבלנות כמעט עד הסוף כדי שהוא יגיע).

גם אותו ניגן מרקורי לשאר חברי הלהקה על פסנתר כשהגיעו לאולפן בבריק ליין, אבל השיר הזה היה מעט פופי יותר ומעט נגיש יותר, ומרקורי וחבריו הוסיפו את החלקים המורכבים להקלטה ולמבנה השיר במסגרות ובמגבלות שהיו להם – הם רצו ליצור שיר גוספל, כדי להוכיח לעצמם ולקהל שלהם שהם יכולים לעשות מוזיקת נשמה באותה מידה שהם יכולים לעשות מוזיקת רוק או מוזיקה קלאסית יותר, והפעם המטרה של המקהלה המורחבת היתה ליצור הרגשה של מקהלת גוספל.  כדי לקבל את האפקט הזה, טכנאי ההקלטות מייק סטון איגד את מרקורי, בריאן מיי ורוג'ר טיילור מסביב למיקרופון אחד ונתן להם לשיר את החלקים שהיו צריכים להישמע כמו מקהלה.  ג'ון דיקון העדיף להישאר בצד ולהקפיד על הבס בשיר, מאחר ולטענתו לא היה לו את הקול המתאים לשיר כזה.   אחר כך סטון הכפיל את הקלטת השירה כך ששלושת הקולות הפכו להיות מאה קולות וקולות הרקע, במיוחד בקטע שבאמצע השיר, נשמעים בדיוק כמו שמקהלת גוספל צריכה להישמע.

קשה מאד להשוות את שני השירים תו לתו.  הם מתחילים במקום מאד שונה, ומסתיימים במקום מאד שונה.  "Somebody to Love" מקפיד להישאר בתוך מסגרת שיר הפופ, או הגוספל, ולא להפוך את עצמו לשיר בסגנון אחר, זר לעולם שבו הלהקה מתנהלת בדרך כלל, כמו "Bohemain Rhapsody".  הפסנתר הוא גם זה שמוביל אותו – מהצלילים הראשונים שמבשרים את המלודיה והסולם, דרך הבתים והסי-פארטים והפזמונים, השיר פוסע על פני כל מבני שיר הפופ של המאה ההיא באנגליה ובארצות הברית ומתייצב על תחילת שנות ה-60 בכנסיה בפטיסטית בדרום ארצות הברית.  זה מסע ש-Queen התחילו לאורך האלבום הקודם שהוציאו, "Night at the Opera", במסגרתו הם הציבו רגל אחת בעולם הרוק המתקדם ורגל אחת בעולם ההשתעשעות האינטלקטואלית בז'אנרים מוזיקליים אנגליים ישנים, כמו סקיפל.  "Day at the Races" היה אלבום הפופ האמיתי הראשון שלהם.  גם הוא הכיל שירים שבהם הם התנסו בז'אנרים מוזיקליים שבלוניים, כמו "Good Old Fashioned Lover Boy" השנות עשרימי או "White Man" – הבי סייד של השיר הזה במקרה, ואחד מהשירים הכבדים ביותר ש-Queen הקליטו, אבל לאורך האלבום הם הקפידו לא להאריך בשירים (ולקצר בשירים אחרים), כמו שעשו באלבום שקדם לזה, והרבה מהשירים באלבום היו נגישים למצעדי הפזמונים (אבל, כפי שהיה נפוץ בשביל Queen באותה תקופה, אף אחד מהם לא הגיע למקום הראשון).  המקום שבו השיר הזה הופך להיות ראוי לקרבה ל-"Bohemian Rhapsody" הוא בסולו הגיטרה שמלווה את המלודיה העיקרית של השיר אבל פוסע בשביל שהוא לגמרי משלו, או הקרשנדו שבסוף שנראה שלא הולך להיגמר, ושבו מרקורי מוצא גבהים ווקאליים חדשים להגיע אליהם.

חמש עשרה שנים אחרי תאריך הוצאת האלבום הזה, פרדי מרקורי כבר היה מת.  חברי הלהקה, שכבר היה להם זמן די והותר לעכל את המוות ההולך ומתקרב כשהם עבדו עם מרקורי על האלבום האחרון שיצא בימי חייו, "Innuendo" (שאתמול חגג עשרים וחמש שנים להוצאתו), ועל השירים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם באלבום האחרון האמיתי של Queen, התחילו כבר לתכנן ערב מחווה שראוי לגודלו של מרקורי ולחותם שהשאיר על עולם המוזיקה.  הם התפשרו על אצטדיון וומבלי, אבל כדי להביא את האמנים בקליבר שהיו צריכים להופיע שם – אמנים שכללו כמה מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעולם באותם רגעים, הם היו צריכים כמה חודשים.

החלק השני של המופע היה המעניין יותר – חברי להקת Queen הנותרים התייצבו (כולל ג'ון דיקון, שזו היתה ההופעה הרשמית האחרונה שלו עם הלהקה) על הבמה ומצעד מסחרר של זמרים וזמרות עלו לאורך הערב כדי לשיר את הגרסאות שלהם לשירים של Queen.  אחד מהאמנים האלה היה ג'ורג' מייקל – שעלה על הבמה חבוט מהמאבקים האחרונים שלו בחברת סוני על מנת להשתחרר מחוזה ההקלטות שלו, אבל מאושש מהמעמד שלו בקרב שאר האמנים שברשימה – בראיון האחרון שהעניק בחייו, מרקורי ציין אותו כאחד מהאמנים האהובים עליו באותה שנה. לפני כן, מאחורי הקלעים, הוא בוודאי היה בפאניקה כמעט עד הרגע שבו עלה לבמה.  הופקד בידיו לבצע שלושה שירים של Queen ביחד עם הלהקה, אחד מהם בדואט עם ליסה סטנספילד. ובעוד שהראשון, "39", הוא סוג של שירה בציבור, והשני, "Those Were the Days of Our Lives", היה אחד מהאחרונים שמרקורי הקליט ולכן נשאר בתחומי האוקטבה האחת, השיר האחרון היה אחד מהשירים המאתגרים והקשים ביותר לביצוע ברפרטואר של Queen לכל זמר שהוא לא פרדי מרקורי. אבל ההופעה, כמו שאמר מי שהתנוסס בגאון, עם המעיל הצהוב של סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, מעל הבמה, חייבת להימשך, ומייקל עלה לבמה וצלח את שני השירים הראשונים בלי בעיות.

ספייק אדני, שהיה הקלידן של Queen מאז התקופה שהלהקה היתה צריכה קלידן, התחיל עם האקורדים המוכרים שמבשרים את השיר והלהקה ומייקל התחילו לטפס במעלה גרם המדרגות הזה אל השמיים, וקרוב לוודאי שההחלטה כבר התחילה להתגבש בראשו של מייקל תוך כדי שהוא שר.  הנה בית, והנה פזמון, והנה עוד בית, ועוד פזמון, והלהקה מגיעה אל החלק שבמקור היה מורכב ממאה קולות שונים של שלושה מחברי הלהקה (והפעם מגובה במקהלה אמיתית).  בשלב הזה ג'ורג' מייקל ניצב בפני ההר שהוא צריך עוד לטפס עליו לפני שהוא מוביל את הלהקה והקהל למטה, בחזרה אל הקרשנדו שחותם את השיר.   הוא שר את שתי המילים הראשונות של שם השיר, שלוקחות את המלודיה למקום הגבוה ביותר שפרדי מרקורי הגיע אליו עם הקול שלו בשיר הזה (אולי בכל הרפטואר של Queen), ואז הוא צועק למיקרופון: "קדימה," ומרים אותו באוויר – והקהל כולו מבצע את הלהטוט הווקאלי הזה של פרדי מרקורי שצונח שתי אוקטבות למטה.

זה היה פתרון גאוני לרגע שבו מייקל קרוב לוודאי לא הרגיש בטוח ביכולות הווקאליות שלו.  הקהל, אחרי הכל, לא אמור לפגוע בדיוק בצלילים הנכונים.   ודרך המיקרופון האחד של מייקל על הבמה, במרכז האצטדיון, אפשר אפילו היה לשמוע את הקהל, שבעים ושניים אלף אנשים, מנסים כל אחד ואחד למצוא את הדרך הנכונה למטה, וכמו בהרבה מקרים שבהם חוכמת ההמונים מכוונת בסופו של דבר אל התשובה הנכונה, התוצאה אפילו נשמעה לא רע.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דון צ'ידל עושה עבודה נאמנה בלגלם את אמן הג'אז האהוב עליי, על האישיות המורכבת שלו, בסרט חדש.

תגובה