תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

Tags

בלוגרול

ג'תרו טול: אופרת הרוק, היכל התרבות, תל אביב, 24.2.2016

לפני הכל

שני פריטי חדשות נפלאים ששמעתי ואני מקווה שיתגבשו לכדי הופעות בישראל:  At the Drive In מתאחדים ויוצאים לסיבוב הופעות השנה!  וסטילי דן גם הם מתאחדים ויוצאים לסיבוב הופעות השנה!

 

ג'תרו טול: אופרת הרוק – ביקורת על רגל אחת

Ian Andersonתל אביב והנוהגים בה התאכזרו אליי ביום רביעי האחרון.  גם בפעם הקודמת שמצאתי את עצמי נוסע להופעה בהיכל התרבות זה קרה, וגם אז איחרתי בחצי שעה להופעה שרציתי לראות שם.  אז אני מתחיל לחשוב שזה קשור באיזושהי צורה לאיזשהו ריב בין הקארמה שלי והאולם הזה.  ומאחר ובשם המקום הזה המילה "תרבות" עדיין מבוטאת במבטא גרמני, מאחרים לא יכולים להיכנס למופע עד ההפסקה בדרך כלל, מה שגרם לי לחשוש שאני עלול לפספס את המקום הטוב במיוחד שלי באולם למשך חצי מההופעה.  למזלי, היכל התרבות ריככו קצת את החוקים בשביל ההופעה הספציפית הזאת, ואיפשרו למאחרים להיכנס ולתפוס את מקומם בדיסקרטיות בין השירים.  כל זה כדי להסביר לכם שאני לא יכול לספר איך היו שלושת השירים הראשונים באופרת הרוק של ג'תרו טול בלילה הראשון מבין שלושה שלה בהיכל התרבות, מכיוון שלא שמעתי אותם.  גם על הרביעי אני יכול לספר לכם רק דרך הדלת.  אני יכול לומר שהוא היה ארוך.  סוף השיר אצל להקה מן הישוב וסוף השיר אצל ג'תרו טול הוא לא בדיוק אותו דבר.

אופרת רוק מבוססת על אותן אבני בניין שאופרה קלאסית מבוססת עליהן – יש עלילה, ויש קטעים מוזיקליים שמקדמים אותה (באופרה קלאסית הם נקראים רצ'יטטיבים), ויש קטעים מוזיקליים שלא מקדמים אותה (באופרה קלאסית הם נקראים אריות), ובאופן כללי קשה מאד לעקוב אחרי העלילה אלא אם כן מכירים אותה מראש.  בבית האופרה הלא רחוק במעוף הציפור מקדימים כל אופרה בהרצאה של שעה בדיוק מהסיבה הזו, אבל במקרה הספציפי הזה אנשים לא באמת באים בשביל העלילה.  הם באים בשביל לראות אדם בן 68 מלהטט בחליל ורץ מצד אחד של הבמה לצד השני תוך כדי שהוא נושף בחליל הזה, לפעמים על רגל אחת.  כל הבנה של בדל עלילה של אופרת הרוק הזו בדרך היא בגדר בונוס.

אבל בשביל להבין את העלילה, אפילו כשמקבלים הסבר מראש, צריך קצת קונטקסט.  ג'תרו טול, האיש שעל שמו נקראת הלהקה שהיום היא הרבה יותר מפורסמת ממנו, היה אדם אמיתי. הוא אפילו לא דמות מספר של דיקנס.  הוא היה חקלאי וממציא במאה ה-17 באנגליה, ובמסגרת השילוב בין שני אלה הוא המציא מכונה שיכולה לשתול זרעים בכמויות (במקום אחד אחד), בשורות ישרות ועמוק באדמה, ומחרשה מאסיבית שיכולה להירתם לסוסים.  שני הדברים האלה היו מאבני הדרך של החקלאות המודרנית באנגליה וברחבי העולם.   אחר כך צריך להוסיף לקונטקסט את העובדה ששטחי חקלאות ומרעה תופסים המון מקום, ויש אנשים שרוצים להשתמש במקום הזה בשביל לבנות בניינים, ודרכים רחבות וענקיות בשביל להביא אנשים מהבתים האלה למקומות אחרים, ומגרשי חניה כדי שיהיה להם איפה לשים את המכוניות שלהם במקומות האחרים.  ולבסוף צריך להוסיף לקונטקסט הזה את העובדה שעדיין יש צורך בכל הפירות והירקות והדגנים והמספוא שהיו מגדלים בשטחי החקלאות האלה, אבל צריכים לגדול אותם בשטחים הרבה יותר קטנים, מה שאומר שהאלמנט של המרחב צריך להיות מוחלף באלמנט של זמן, זאת אומרת צריך לגדל דברים הרבה יותר מהר ובאחוזים הרבה יותר גבוהים של הצלחה, ובשביל כל העניין הזה צריך להנדס זרעים וגורמים מועילים אחרים.   בתוך כל זה היה לאיאן אנדרסון, הכוח המניע מאחורי הלהקה שנקראת על שם החקלאי הזה, ושמבקר אחד כתב עליה פעם שיש להם רק חסרון אחד, והוא שהם יותר מדי פרודוקטיביים, רעיון – "מה היה קורה," הוא חשב לעצמו ברגע אחד של חוסר פעלתנות, "אם ג'תרו טול היה חי היום?  איך הוא היה מתמודד עם השינויים שקרו לעולם החקלאות מאז המאה ה-17?"

ובתור אדם שכתב גם את "Songs from the Wood", וגם את "Farm on the Freeway", שיר מחאה משנות ה-80 שעסק בהידרדרות של החקלאות המודרנית בארצות הברית באותן שנים – שניהם כלולים ברשימת השירים באופרת הרוק הזו – עושה רושם שיש לאנדרסון מה להגיד על הנושא הזה דרך הסיפור של ג'תרו טול, והבן שלו, בעולם המודרני.

ומהסיבות האלה הערב הזה, שנשא את השם "ג'תרו טול: אופרת הרוק" והתייחס במסגרת זו גם ללהקה וגם לאדם שהיא נקראה על שמו, היה מעט שונה ממה שאנשים היו מצפים לשמוע בהופעה רגילה של ג'תרו טול.  "ג'ון ברליקורן חייב למות!" מישהו צעק מאחוריי באחד מרגעי השקט שבין קטע ווידאו לבין תחילתו של שיר נוסף, מתוך חוסר הבנה של איך הערב הזה הולך להתנהל.  השירים מהרפרטואר המאד רחב של ג'תרו טול שהיו שזורים בערב הזה איפשרו למעריצים המזדמנים יותר של הלהקה להיאחז במשהו מוכר, קצת בדומה לחילוני שמוצא את עצמו בבית כנסת עם סידור ביד וקולט באוויר מילה ומתחיל לדפדף בקדחתנות כדי לנסות למצוא אותה בסידור ולהבין איפה בתפילה הוא נמצא.   כמות השירים מהרפרטואר של ג'תרו טול היתה נדיבה, בעצם, ביחס למה שהשירים היו אמורים לשרת לאורך ההופעה, ואיאן אנדרסון, שבהחלט עושה את זה גם בשביל הכסף, הצליח למצוא דרך לשלב את הלהיטים הגדולים שגבה היתה מורמת אם הם לא היו נמצאים שם – "Aqualung", ו-"Locomotive Breath", ו-"Living in the Past", ואפילו גיחה לגרסה שלהם לבורה מתוך אחת הסוויטות התזמורתיות של באך לסיום, בעלילה, באמצעות שינוי של כמה מהמילים כדי שיתאימו לעלילה.  מה שבשביל מעריץ מזדמן כמוני, שלא בהכרח יודע את המילים על בוריין, הוא בסדר גמור.

הקונספט של אופרת רוק – שבמקרה הזה מתבסס בעיקר על העובדה שארבעה זמרים נוספים – שניים מהם, ג'ון או'הרה ודיוויד גודייר, מתפקדים גם כחברי הלהקה שמנגנת מתחת למסך, מהווים את הדמויות המזמרות ביחד עם אנדרסון עצמו – הוא מאד יעיל כדי לאפשר לאנדרסון למצוא דרך יצירתית להתמודד עם המגבלות שיש להופעה שהוא יכול להציע בשלב הזה, מכיוון שאפשר לראות כבר מההתחלה (במקרה שלי, אחרי ארבעה שירים.  אולי הארבעה הראשונים התישו אותו והוא שר נפלא עד אותו רגע) שאיאן אנדרסון כבר לא שר כמו פעם.  שזה מובן, בהתחשב בעובדה שמדובר באדם בן 68 שלא הפסיק להופיע מאז שהתחיל בשנות ה-20 לחייו, ובחליל הוא עדיין מנגן נפלא כאילו אלה היו הצלילים הראשונים באלבום הראשון.  אבל בכל צליל שנמצא מעל לחצי האוקטבה שנוחה לו, אנדרסון צריך למתוח את הצוואר ולשיר למעלה, מה שבטח היה סיוט לא קטן לטכנאי הסאונד. ריאן או'דונל, לעומת זאת, שהוא שחקן וזמר שאנדרסון אסף לשורותיו עוד לפני שאופרת הרוק הזו יצאה לדרך, נשמע בדיוק כמו שאנדרסון נשמע פעם, ומצליח להגיע לכל הצלילים הגבוהים שאנדרסון לא מצליח להגיע אליהם, וביחד הם מצליחים להעניק לקהל ביצוע שהוא אפילו יותר טוב מהמקור ברוב המקרים.  כדי לתת קצת נופך נשי לכל הסיפור הזה, בתפקיד מושא אהבתו של ג'תרו טול הבן, או ג'תרו טול כשהיה צעיר (כמו שאמרתי, קשה לעקוב אחרי העלילה), מופיעה אונור בירנה ביורנסדוחטיר, שהיא זמרת איסלנדית.  זה כל מה שצריך להגיד על זה.

הבמה היתה מסודרת בדרך סמלית מעניינת.  בצד שמאל, שני חברי ג'תרו טול המקוריים (עד כמה שאפשר – חברי הלהקה בהרכב האחרון לפני שאיאן אנדרסון הוציא אותה לגמלאות, בכל אופן), דיוויד גודייר, הבסיסט, וג'ון או'הרה, הקלידן.   בצד ימין, שני חברי להקה צעירים וחדשים – סקוט האמונד בתופים ופלוריאן אופהל בגיטרה.  ובאמצע, מחבר בין שני הדורות, איאן אנדרסון, שמנצל כל הזדמנות כדי לנוע לאורך החלק הקדמי של הבמה תוך כדי שהוא מנגן בחליל.  לזכות לראות את איאן אנדרסון מנגן בחליל עשרה מטרים ממך זו בהחלט חוויה שאפשר לספר עליה לנכדים.

חלק מהשירים במופע הזה נכתבו במיוחד לצורך אופרת הרוק והם לא נופלים באיכות שלהם משירים מקוריים של הלהקה, ומנגד יש את השירים שהם חלק מהרפרטואר של הלהקה שנראה שהיו השירים ששיכנעו את אנדרסון שאפשר לשלב אותם לתוך עלילה קוהרנטית של אופרת רוק, כמו "Songs from the Wood" ו-"Farm on the Freeway", כמו גם שירים שהיה צריך לחבוט בצדדים שלהם קצת כדי שייכנסו לתבנית של אופרת הרוק, כמו "Locomotive Breath" שחותם כמעט את המופע או "The Witch's Promise", או "A New Day Yesterday".

ההופעה מסתיימת באותה הדרך שבה היא היתה בנויה – כאופרת רוק.  הצגה שמונעת על ידי מוזיקה.  השחקנים שמגלמים את הדמויות מורידים את המסיכות מעל פניהם ואלו מהם שנמצאים כאן בעצמם קופצים אל הבמה כדי להשתחוות כראוי לפני הקהל.  אלו שיכלו להגיע לארץ רק על גבי מסך ווידאו נשארים לנופף לקהל רק מעל מסך הווידאו.  וכשאיאן אנדרסון יוצא מאחורי הקלעים כדי להשתחוות, הקהל נעמד על הרגליים ומריע לו כמו שראוי להריע לאדם שאולי הקול שלו קצת מתחיל להיסדק, כמו שצפוי ממישהו בגילו ועם הוותק שלו על הבמה, אבל שעדיין ממשיך למצוא דברים חדשים לעשות גם עם המוזיקה הישנה שלו.

 

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – הסרט האחרון, בינתיים, של אלן ריקמן.

 

 

תגובה