בילי קריסטל והשיר הכי חשוב של המאה ה-20
לפני הכל
דילן תומס כתב שיר בשם "אל תלך בהכנעה אל תוך הלילה הטוב הזה" (בתרגום קלוקל שלי). ג'ון קייל הלחין והקליט לזה גרסה. אבל לא באף אחד משני הוולשים האלה עסקינן. אם יש אדם אחד, רק אדם אחד, שאפשר להגיד עליו שלא הלך בהכנעה אל תוך הלילה הטוב הזה, זה דיוויד בואי. ואף על פי שעברו כבר כמעט שבועיים מאז שנפטר ובעולם התזזיתי שלנו, מלא החדשות, זה כמו נצח – עדיין לא עובר יום בלי שיש איזשהו זכרון חדש, כתבה חדשה, משהו חדש שצף ועולה אל פני השטח מהחיים המלאים והעשירים שלו, שכולנו יכולים לקרוא ולהתנחם בהם. הנה שני הדברים שהכי אהבתי בשבוע האחרון: סיידי דויל, סופרת מתחילה ואזרחית מן השורה שבשנים קריטיות בתחילת האלף הזה גרה בקרבתו של דיוויד בואי בניו יורק, מספרת על החוויה של כמעט לפגוש אותו. זה מאמר ארוך אבל שווה כל רגע – אחד מהדברים הטובים ביותר שקראתי על דיוויד בואי בעשרת הימים האחרונים. ומארק סונדרס, טכנאי הקלטות באולפן שבו בואי הקליט את "Absolute Beginners" ב-1985, העלה ליוטיוב הקלטה ששמר כל השנים האלה של הטייקים האבודים של השיר הזה, שבהם בואי משתטה ומקליט קטע מהשיר בקולות של זמרים אחרים. חלק מהחיקויים לא כל כך תופס, או לא מובהק עד כדי שאני אדע מי אלה בשמיעה ראשונה, אבל הדרך שבה הוא מבצע את השיר כברוס ספרינגסטין, בוב דילן, איגי פופ או לו ריד היא מדויקת בצורה מפחידה.
פירות מוזרים – הקשר היהודי
לפני שנתיים, בילי קריסטל העלה מופע יחיד במשך תקופה בברודוויי בשם "700 ימי ראשון". הוא גם צילם את אחת מההופעות, ששודרה ב-HBO וניתנה לצפיה ב-VOD שאני צופה בו. מעבר לעובדה שאני אוהב את מה שקריסטל עושה בדרך כלל, הנושא של הצגת היחיד סיקרן אותי. הוא מספר בעיקר על הילדות שלו (למעשה, הוא עובר לאורך ההצגה על רגעים נבחרים מהחיים שלו עד הנקודה שבה הוא התחיל לעשות סטנד אפ) ושם ההצגה מרמז על הדגש שהוא שם על הקשר שלו עם אבא שלו, שעבד בשתי עבודות קשות וארוכות לאורך השבוע והיה פנוי לבני המשפחה שלו רק בימי ראשון. הוא נפטר כשקריסטל היה בן 16, ולפי החישוב של קריסטל – כך הוא מספר בהצגה – כל מה שהיה לו מאבא שלו הוא 700 ימי ראשון.
הדרך הייחודית הזאת לתאר את הקשר שלו עם אבא שלו, ומה שעמד מאחוריה, סיקרנו אותי מספיק בשביל לרצות לראות את ההצגה (שחיכתה בסבלנות במכשיר ההקלטה שלי במשך חודשים ארוכים עד שהחלטתי לצפות רק בחלק קטן ממנה לילה אחד, ומצאתי את עצמי צופה בכל ההצגה ברצף), אבל ההנחה הראשונית שלי היתה שקריסטל בא ממשפחה קשת יום כזו, שבה האב עובד באיזו עבודת כפיים אחת, ואז בעוד אחת, ומפרנס את המשפחה בקושי, ובכל זאת קריסטל גדל והתפתח והצליח וכו' וגו'.
אבל הסיפור של קריסטל לגבי שתי העבודות של אבא שלו היה מפתיע במיוחד בשבילי. ובשביל לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, אני צריך לקחת אתכם אחורה בזמן, לשנת 1930.
ארצות הברית ידעה עליות ומורדות, בעיקר מורדות, ביחס שלה לשחורים לאורך השנים, אבל אחת מהתקופות החשוכות והקשות ביותר לזכויות האדם בארצות הברית, ובייחוד בדרום ארצות הברית, היתה בשנות ה-30. החוקים שעודדו, הסדירו וכפו סגרגציה, ביחד עם מערכות החוקים הנפרדות לשני הגזעים והעלמת העין של השלטונות מאובדן הזכויות הבסיסיות של שחורים, הובילו לסיטואציות שמתועדות בתמונות ומהדהדות לאורך ההסטוריה של ארצות הברית, ושגרמו בסופו של דבר לבושה ולחרטה, אבל בתקופה ההיא היו פשוט חלק מהמציאות. באינדיאנה, למשל, ב-1930, המציאות הזו היתרגמה לשלושה בחורים שחורים שהואשמו ברצח ובאונס. השאלה אם הם היו באמת אשמים לא היתה רלוונטית בזמנו, אבל הם נעצרו והושמו בתא מעצר לפי החוק. לתושבי העיר מריון הלבנים היו רעיונות אחרים לגבי סוג הצדק שהיה צריך להיעשות עם הבחורים האלה והמהירות שבה הצדק הזה היה צריך להיות מיושם, והם פרצו לכלא שבו שלושת הבחורים היו מאוכסנים והוציאו אותם משם בכח. הם הובילו אותם לחורשה סמוכה, ושם אחד מהם הצליח לברוח, והשניים האחרים ניתלו על עץ. מישהו מהנוכחים אפילו צילם אותם – זאת אחת מהסיבות שאנחנו יודעים כל כך הרבה על הסיפור הספציפי הזה. לינץ', קראו לזה. היו הרבה כאלה בערים שונות בדרום ארצות הברית בתקופה ההיא. אותו צלם, לורנס בייטלר, התחיל למכור עותקים של התמונה המפורסמת שצילם, ואחד מהעותקים האלה התגלגל לידיו של מורה וכותב שירים יהודי מניו יורק בשם אייבל מירופול, שכתב על התמונה הזו שיר בשם "פרי מר".
"לעצים הדרומיים האלה," הוא כתב שם. "יש פירות מוזרים. דם על העלים, ודם על השורשים. גופות שחורים מתנדנדים מהענפים ברוח הדרומית. פירות מוזרים תלויים מעצי הצפצפה." אחר כך הוא גם הלחין את השיר והתחיל לבצע אותו. הרבה אמנים אחרים ברחבי ניו יורק התחילו גם לבצע גרסאות של השיר הזה, ואחת מהזמרות המפורסמות יותר שביצעו את השיר בהופעות היתה בילי הולידיי. אבל כשהיא רצתה להקליט את השיר הזה לאלבום הבא שלה בחברת התקליטים "קולומביה", המפיק שלה, ג'ון המונד, התנגד. זה היה שיר שהיה בלתי אפשרי לגרום לו להישמע כמו שום דבר שהוא לא שיר מחאה. ולשים שיר מחאה, שמדבר על אובדן זכויות האדם של שחורים בדרום ארצות הברית, באלבום של זמרת שאנשים לבנים הצליחו בינתיים להתעלם מהעובדה שהיא שחורה, לא היה צעד נכון מבחינה פיננסית בשביל חברת "קולומביה". גם לא צעד פוליטי נכון.
להולידיי היה חבר בשם מילטון גבלר, שהיתה לו חנות תקליטים בשם "קומודור" שהוא ירש מאבא שלו. הוא מכר בעיקר תקליטי ג'אז, והרבה מהקליינטורה שלו כללה אמני ג'אז מהשורה הראשונה בניו יורק. הולידיי באה לחנות, שאליה היתה מגיעה כדי לשמוע ולרכוש תקליטים לעתים קרובות, כדי להתייעץ עם גבלר, והוא סיפר לה שהוא בדיוק הקים חברת תקליטים, גם היא בשם "קומודור", שתבצע הקלטות של שירי ג'אז, תטבע מהם תקליטים ותמכור אותם בחנות ודרך הדואר. הולידיי סיפרה לו על השיר שלא נתנו לה להקליט ב"קולומביה". הוא ביקש לשמוע, והיא שרה לו גרסת א-קאפלה של "פרי מוזר", אחד מהשירים המפורסמים ביותר שלה. כשסיימה את השיר, גבלר, עם דמעות בעיניים, הציע לה להקליט את השיר בשביל חברת התקליטים שלו. הולידיי וגבלר הצליחו להשיג התרה חד-פעמית מהחוזה שלה עם "קולומביה", והיא הקליטה את השיר בשביל "קומודור". הסינגל הזה מכר מיליון עותקים, נכנס להיכל התהילה של ה"גראמי" והוכרז על ידי מגזין Time כשיר החשוב ביותר של המאה ה-20.
הולידיי נישאה על כנפי ההצלחה מהשיר הזה ומשירים אחרים מאותה תקופה למעמד האיקוני שיש לה היום בעולם הג'אז ובכלל, וגבלר נישא על כנפי ההצלחה שלו לחברת "דקה", שם הוא היה אחראי על עוד הרבה מהרגעים ההסטוריים של המוזיקה האמריקנית. הוא, למשל, הציע שלואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד ישירו ביחד. והוא החתים לחברה להקה עם סאונד מסקרן שנקראה ביל היילי והקומטס. מאחר וידיו היו עמוסות עד אפס מקום בעבודה שהיתה לו ב"דקה", הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד בחנות ובחברת התקליטים הקודמות שלו, הוא העביר את הניהול של שני אלה לבחור שהתחתן עם אחותו, אדם בשם ג'ק קריסטל. אבא של בילי קריסטל. וזו היתה העבודה הראשונה שלו. גם על העבודה השניה שלו, כמנחה ומארגן ערבי ג'אז במועדון קרוב, קריסטל מספר בהצגה, ועל ימי ההולדת שלו שבהם אביו היה לוקח אותו לביקור בעיר הגדולה ולצפות בו ובאמני הג'אז מבצעים את הדיקסילנד הטוב והישן שהתחיל ללכת ולהיעלם מניו יורק ומהעולם באותה תקופה.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרט אימה ישראלי על סוף העולם בירושלים. אפילו לא נראה עד כדי כך גרוע.
נשלח: 23 בינואר, 2016 נושאים: שירים.
תגובות: אין
| טראקבק