תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

Tags

בלוגרול

Husky Rescue

לפני הכל

אלו יכולות להיות חדשות טובות מאד או רעות מאד, זה תלוי בתוצאה:  רשת "פוקס" הולכת להעלות גרסה טלוויזיונית מחודשת ל"מופע הקולנוע של רוקי".  טים קארי בפנים, אמנם הפעם בדמותו של המספר.  לגבי ריצ'רד אובריאן עוד אין חדשות.

היום הבא

עוד מעט יעבור שבוע שלם מאז ההודעה ממוטטת העולמות הזאת, על מותו של דיוויד בואי, ובינתיים הספיקו להתקבץ ברחבי האינטרנט וגם מחוץ לו הרבה מאד מילים ומחוות.  אני מוצא את עצמי עוקב כמעט במדויק אחרי סולם חמשת השלבים של האבל של קיבלר-רוס.   בימים האחרונים, עושה רושם, אני בשלב המיקוח.  אחרי שאחת הכתבות שקראתי השתמשה בשם התואר "לפני אחרון" כדי לתאר את האלבום "Blackstar", מיהרתי לאינטרנט לחפש אם אמור לצאת אלבום נוסף.  גיליתי שם את הפרטים שהולכים ומתבהרים לגבי החודשים האחרונים של בואי.  היה אמור להיות אלבום נוסף, נאמר שם, כי דיוויד בואי חשב שיש לו עוד כמה חודשים, ואולי טעה, אולי החליט לוותר אחרי שהשלים את כל ההתחייבויות שלו לאלבום ולמחזמר.

מבין כל הדברים שאנשים כתבו וחלקו ברחבי האינטרנט, היו למשל מילים כמו של דן תורן, שהכותרת של מה שכתב ביטאה את מה שאני הרגשתי ביום שני האחרון, או כמו של בריאן אינו שחלק את המייל האחרון שבואי שלח לו, או כמו ריק ווייקמן, שניגן את החלק שלו ב-"Life on Mars" בלי שירה, כי אין יותר מי שישיר.

אבל שני הדברים שהכי נגעו בי היו דווקא לא ממוזיקאים או שותפים לשעבר של בואי – אחד מהם היה ציוץ של משתמש טוויטר אלמוני בשם דין פודסטה שכתב, "אם אתם עצובים, תזכרו  שהעולם קיים 4.543 מיליארד שנים ואתם איכשהו זכיתם להיות כאן באותו הזמן כמו דיוויד בואי."  החלק המעניין יותר לגבי הציוץ הזה הוא שהוא פורסם לפני שההודעה על מותו של בואי התפרסמה.   השני היה קומיקס שחלף על פניי בפייסבוק ואני כבר לא מצליח למצוא (ואם מישהו מכם יוכל להפנות אותי אליו בתגובות, אני אשמח), שמתאר כמעט במדויק את מהלך החיים שלי ביחד עם בואי, וגם אני מצאתי את עצמי באותו מקום כמו בריבוע האחרון – לך תסביר לבן שלך למה אתה עצוב היום.  לא נורא.  גם הוא יכיר את בואי בעצמו, בתנאים שלו, יום אחד, ואז הוא יבין.

 

לישון טוב בפינלנד

Husky Rescueהשנה היא 2002.  בארץ, בחור צעיר שעשה את כספו ותהילתו בתור נגן הקלידים של אמן מפורסם מקליט אמנים שונים ומגוונים בחדר השינה הישן שלו בבית הוריו והופך את זה לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה.  ובינתיים, בקצה השני של העולם, בחור פיני בשם מרקו נייברג שעיקר הקריירה המוזיקלית שלו היתה מורכבת מתכנון סאונד לסרטים ופרסומות, עשה פחות או יותר את אותו הדבר.  אחרי שנתיים וחצי שבהן הכניס לאולפן עשרים אמנים שונים – זמרים, גיטרות, חלילים, תופים, כינורות, וויברפון – את כולם הוא הקליט בנפרד, אף אחד מהאמנים לא נתקל באף אחד מהאמנים האחרים בתקופה הזו, ועומל במשך חודשים ארוכים על להדביק את החלקים אחד לשני ולהפוך אותם לאלבום קוהרנטי.

כשהוא מוציא את האלבום, "Country Falls", באוקטובר 2004, כבר יש למה שהוא עושה שם.  קוראים לזה פולקטרוניקה.  במקרה שלו מדובר במוזיקה אלקטרונית, מעט תזמורתית, שמכילה בתוכה הרבה אלמנטים של קאנטרי ופולק, בעיקר סליידים למיניהם.  התוצאה, ללא קשר לאיך קוראים לסגנון המוזיקלי הזה שיכול להיות שהוא המציא ושאמנים אחרים התגנבו וחטפו ממנו במשך שמונה עשר החודשים שבהם עבד על האלבום, היא יפהפיה.  מהשירים הקצביים והסינגליים יותר כמו "Summertime Cowboy", שההשפעה שלו על "Somebody That I Used to Know" של גוטייה מלפני כמה שנים היא כל כך ברורה שיוטיוב הציע לי את השיר האחרון בצד המסך כשהקשבתי לשיר הראשון, או "My World", שכבר הספיק לשמש רקע למספר פרסומות.

חלק מהקטעים שנייברג הכניס לאלבום נותרו אינסטרומנטליים – המילים לא תמיד הגיעו ממנו ולא תמיד הגיעו במקור, וכשנייברג הרכיב את הקטעים השונים שהוקלטו לקטע אחד, לא תמיד נותר בהם מקום למילים.  אבל גם הקטעים האינסטרומנטליים, כמו "Rainbow Flows", מעבירים את המסר שנייברג רוצה להעביר באלבום הזה בצורה בהירה – "כל קטע באלבום נועד לתפקד כמו רוח חמימה שנועדה להפיג מעט את הקור של החיים היומיומיים, בלי קשר למזג האוויר במקום שבו אתם חיים."  הוא אומר בנסיון להסביר את האלבום, "המוזיקה של Husky Rescue היא מלנכולית, אבל מלאה בתקווה.  כמו קרני השמש הראשונות אחרי חודשי החורף הארוכים והאפלים שאין בהם שמש בהלסינקי."

לאורך האלבום הזה, נייברג וחבריו מנסים למצוא את האיזון בין המוזיקה האלקטרונית, התזמורתית והילדותית מעט, להשפעה של מוזיקת הקאנטרי – גיטרות סלייד ופריטות קופצניות – ובחלק מהשירים זה עובד, ובחלק זה עובד פחות.  אבל בשיר אחד, לקראת סוף האלבום, כל האלמנטים האלה מתחברים ביחד למשהו שמתקרב ליצירת מופת.  יש שם פתיח חצי אלקטרוני וחצי ווקאלי שהופך בבת אחת למשהו אחר, לסט של גיטרות אקוסטיות שמנגנות קטע ליווי לא מתיימר ולגיטרת סלייד אחת, ולכלי המיתר שנייברג תיזמר, ולעוד גיטרות שמצטרפות וזמר אחד ששר (מחקר מקיף לא גילה לי מי הוא בדיוק הזמר, אבל נייברג עצמו לא שר באלבום ויש רק זמר אחד – סם שינגלר – שמקבל את הקרדיט של שירה באלבום, אז זה כנראה הוא).  המילים של השיר הזה, "Sleep Tight Tiger", מרמזות על כך שזה שיר ערש לילד, אולי הילד של האיש ששר, אבל בבת אחת מקבלות תפנית לכיוון מעט אפל יותר בסוף השיר.  זה שיר פשוט ויפהפה שכל מה שתרצו לעשות הוא לחזור ולשמוע אותו עוד פעמיים או שלוש לפני שממשיכים לשאר האלבום.

אחרי שהאלבום יצא ונייברג התחיל לפנות לכיוונים של הופעות חיות, הוא החליט לוותר על חוויית ההופעה שכרוכה בהעלאת לפטופ אחד לפחות על הבמה והתחבאות מאחוריו, ובחר לנסות לשחזר את החוויה של האלבום – הרבה נגנים בכלים שונים, הרבה זמרים, אבל הפעם כולם ביחד באותו המקום ובאותו הזמן.   עם הזמן, ועם האלבומים הנוספים, ההרכב התקבע על שישה אנשים, כשמרקו נייברג עצמו מסתפק בבאס. אחת עשרה שנים ושלושה אלבומים אחר כך, אחרי שחברי להקה באו והלכו, ההרכב התקבע על שלושה אנשים, כשנייברג מוסיף אליו את יוהנה קאלן בשירה ואת אנטוני בנטלי בגיטרה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – איך נראים ה-X Files אחרי 11 בספטמבר 2001?

 

 

 

תגובה