תחנה לתחנה: דיוויד בואי – משהו כמו הספד
לפני הכל
עוד מעט אני אוסיף מהמילים שלי למאות אלפי המילים שנשלחו היום ממאות אלפי אנשים שדיוויד בואי נגע בהם במהלך החיים. אבל יש לפחות שישה אנשים שהיום גיליתי את אורך הרוח שלהם, את היכולת שלהם להתמיד ולהמשיך ולהחזיק את הסוד הזה כדי לתת למאסטר להיפרד בדרך שלו – טוני וויסקונטי, דוני מק'קאסלין, טים לפבוור, ג'ייסון גרדינר, מארק ג'יליאנה ובן מונדר, שהאהבה שלהם לבואי נתנה לנו אלבום מופת אחד אחרון – אני מעריץ גם אותם עכשיו.
אחת. סוף שנות השמונים.
השיר הראשון של דיוויד בואי ששמעתי באמת היה "Rubber Band". זה היה אחד מאותם רגעי החסד של הערוץ החדש והמוזר הזה, ערוץ 2, שמילא את עצמו בכל התוכן שיכל להשיג למשך תקופה מסוימת לפני שהושק כערוץ אמיתי ורשמי. "שידורי נסיון," קראו לזה אז, והאיכות היתה לרוב נוראית, אבל מגוון התכניות היה די מעניין – בין השאר, התכניות כללו שעה שלמה של קליפים, אחד אחרי השני, של אמן מסוים. באותה הצורה הכרתי את Flying Pickets, ואת מדנס ואת ה-Nits, ויכול להיות שדיוויד בואי היה האמן הכי מפורסם באותו הזמן שהקדישו לו שעה כזאת אבל רוב הקליפים היו די אזוטריים. אני לא זוכר ספציפית אף אחד מהם – פרט ל-"Rubber Band", שיר מתחילת דרכו של בואי, לפני שהמציא את עצמו מחדש בפעם הראשונה מני רבות ב-"Space Oddity". דיוויד בואי היה, עד אז, אמן כזה שעבר לי ליד האוזן. היו לו את הלהיטים ברדיו – "Let's Dance" ו-"Modern Love" ו-"China Girl", ולא הכרתי הרבה מעבר להם, ולא התעניינתי בהרבה מעבר להם. אבל השיר הזה סיקרן אותי. הוא לא היה שיר פופ סטנדרטי – היה לו סאונד שונה ואווירה שונה, שמאוחר יותר גיליתי שהם הנסיון של בואי לעשות משהו שיזכיר את המוזיקה הפופולרית של תחילת המאה באנגליה. אבל הדלת נפתחה מאותו רגע, ומאז הייתי הרבה יותר קשוב לדברים שלבואי היה להציע. את השעה כולה הקלטנו באיזשהו שלב, וצפינו בה שוב ושוב, ועדיין אני לא מצליח להיזכר אפילו בקליפ אחד נוסף מעבר לזה.
שתיים. גם, סוף שנות השמונים.
ההתוודעות השניה האמיתית שלי לבואי היתה בסרט מצויר. סרט בריטי שמספר על זוג קשישים ששורדים שואה גרעינית. לסרט, ולשיר של בואי שליווה אותו, קראו "When the Wind Blows", והוא אמנם היה זניח יחסית במסגרת הרפרטואר של בואי, אבל בעיניי הוא היה מייצג לעולם המוזיקלי שבואי הולך לחשוף בפניי בשנים שיבואו. ההתוודעות השלישית שלי לבואי גם היא היתה בסרט מצויר אבל הפעם בואי היה המספר, בסרט על ילד שיוצא לעוף בשמי הלילה עם איש שלג.
שלוש. 1993.
טיול ראשון בחוץ לארץ, מסע דילוגים באירופה. באנגליה אני מגלה את אחד מהדברים שיהפכו להיות האהובים עליי בביקורים באנגליה – ביקור ב-HMV או בחנות דיסקים בעלת שש קומות אחרת. אני מוצא שם ומוסיף לערימת הדיסקים ההולכת וגדלה את אוסף הסינגלים של דיוויד בואי. שני דיסקים עמוסים בשירים שהוא בחר להוציא מהאלבומים שלו, שמכילים גם את השירים שאני מכיר וגם שירים שאני לא מכיר, מתקופות שהיו חסרות לי בהסטוריה המוזיקלית שלו. האוסף מסודר כרונולוגית – הוא מתחיל ב-"Space Oddity" ומסתיים ב-"Day In Day Out", שהיה הסינגל האחרון שהוא הוציא כשהאוסף הזה יצא. וכשמאזינים לאלבום הזה ברצף, מהתחלה עד הסוף, ואז מעבירים לאלבום השני ומאזינים גם לו, מה שעשיתי הרבה מאד פעמים, אפשר לעקוב אחרי ההתפתחות וההתפתלות המוזיקלית והרעיונית של בואי לאורך השנים.
ארבע. 1995.
דיוויד בואי מוציא אלבום חדש. ראשון מתוך מה שמתוכננת להיות סדרה של חמישה אלבומים שמספרים סיפור, עם דמויות והכל. אלבום קונספט, זאת אומרת. בואי כמובן איבד עניין בסדרה הזו מיד אחרי שיצא האלבום הזה והמשיך הלאה לרעיונות המוזיקליים הבאים שלו, אבל האלבום הזה, "Outside", הוא אחד מהכי טובים והכי מאתגרים שלו. כשיצא האלבום, באחת מתחנות הרדיו, מישהו – אני כבר לא זוכר מי – הגיש תכנית צנועה של שעה או שעתיים עם שירים שלו. היו מעט מהשירים באלבום החדש אבל מעבר לזה היתה סקירה כמעט כרונולוגית של השירים הטובים ביותר מאלבומים שלו לאורך השנים, ובמהלך התכנית הזאת למדתי להכיר את כל מה שנמצא בין הסינגלים שהיו באוסף ששמעתי לרוב – שלישיית השירים המרהיבים מ-"Diamond Dogs", ו-"Aladdin Sane" עצמו ושירים מהטרילוגיה הברלינאית, ובין השאר היה שם את אחד מהשירים הכי יפים ששמעתי – "Lady Grinning Soul", שחותם את "Aladdin Sane", שנפתח בארבעה צלילים שנלקחו ממלחין קלאסי ונתמך לכל אורכו בפסנתר של מייק גארסון.
חמש. 2001.
לכל מעריץ של דיוויד בואי יש את הזמן בחיים שבו הוא מוכן להיכנס באמת לטרילוגיה הברלינאית. אצל חלק זה בא מוקדם יותר וחלק צריכים לחכות לגיל מתקדם כדי באמת להעריך את שלוש היצירות האלו, שבואי ובריאן אינו רקחו ביחד בסטודיו שליד החומה, ושמכילות כמות כמעט שווה של שירים סטנדרטיים (באופן יחסי לאלבומים האלה) וקטעים אינסטרומנטליים נסיוניים. במקרה שלי, ההתנסות הזו התחילה לפי הסדר. במהלך הלימודים שלי במיניאפוליס, שמעתי מיותר ויותר אנשים – ארבעה בשלב שבו כבר השתכנעתי והלכתי לרכוש את האלבום – שאם אני אוהב את בואי אני חייב להקשיב לאלבום הזה. הלכתי ורכשתי אותו אחר צהריים אחד (עם האלבום הזה היה לי יותר מזל מעם זה של סקוט ווקר ויכולתי למצוא אותו ממש בביקור הראשון שלי בחנות) והאזנתי לו בדיסקמן שלי כל הדרך חזרה לתחנת האוטובוס. היום היה יום מינסוטי סטנדרטי – זאת אומרת, קפוא ושלג מסביב, ואני הלכתי בעיר שבה אני לא ממש מכיר אף אחד והקשבתי ל-"Warszawa" בפעם הראשונה, ולא היה מקום מתאים יותר מזה להתוודע לראשונה לחלק הזה שביצירה של בואי.
שש. היום.
דיוויד בואי לא זז הרבה בשני הקליפים הארוכים שהוא הוציא מהאלבום האחרון שלו, "Blackstar". באחרון שבהם, "Lazarus", הוא אפילו שוכב במיטה. הוא עומד, למעשה, כדי שיהיה אפשר להראות אותו מתחיל לרחף החוצה מהמיטה, ורמז עבה יותר מזה אין. אבל דיעבד הוא מין מצב כזה שמקבע את כל מה שקורה לפניו והופך את כולנו לחכמים יותר בו, והחדשות של הבוקר היכו בי. לא הצלחתי לעכל אותן בזמן אמת, אני לא בטוח שאני מצליח לעכל אותן עכשיו. יש קבוצה מצומצמת מאד של אנשים שהייתי די משוכנע שלא יכולים למות בכלל, ושניים מהם מתו בטווח של חודש.
אני מדמיין שבואי מצא את עצמו באותו מצב שבו פרדי מרקורי מצא את עצמו ביום שאחרי שהודיע לעולם שהוא חולה – השלווה שמגיעה אחרי שהוא ידע שסיים את הדבר האחרון שתיכנן לעשות, איפשרה לו לעזוב את הכל ולמות. בואי, שתיכנן כל פרט בקריירה המוזיקלית שלו, עתירת הפרסונות וההתנסויות המוזיקליות שלו, תיכנן גם את המוות שלו בקפידה. והוא השאיר מתנה אחת למעריצים – את אחד מהאלבומים הכי טובים שיצר אי פעם.
,
דיוויד בואי לימד אותי איך לעשות מוזיקה ואיך להקשיב למוזיקה ולמה לעשות מוזיקה. הוא הראה לי שוב, ושוב, ושוב שאין גבולות ואין תחומים ואפשר לשלב את כל מה שרוצים ולהתנסות בכל מה שרוצים בעולם הגדול הזה של המוזיקה. ואפילו באמצעות החודשים האחרונים האלה של החיים שלו, הוא הראה לי את המשמעות של לבחור את הדברים הנכונים להתמיד בהם, ואיך כדאי להציג אותם לעולם. אני אתגעגע אליו ולמוזיקה שלו – זה יהיה עולם אחר לגמרי ואפל הרבה יותר כשאין לנו את התקווה שבעוד שיר, עוד אלבום. יש לנו אמנם עוד אלבום אחד פוטנציאלי ועוד מחזמר (וקונצרט המחווה כבר בטוח קורם עור וגידים) אבל הדברים הולכים ומתמעטים ובסופו של דבר לא יישאר לנו שום דבר שהוא לגמרי שלו. אבל המוזיקה שלו תמשיך ותהדהד ותיגע בעוד אנשים – כאלה שהכירו אותו בזמן אמת וכאלו שלא, ויהיו כמה מהם שיעשו עם זה משהו ויצמחו ויהיו מוזיקאים ויוצרים בעצמם, ובואי ימשיך לחיות, בעצם, לנצח.
נשלח: 11 בינואר, 2016 נושאים: פרידה.
תגובות: 2
| טראקבק
יום קשה.
אני לא אשכח את ההופעה שלו בסרט Christiane F – Vir Kinder Vom Bahnhof Zoi מ -1981, סרט שראיתי אולי אלף פעמים. כל הפסקול של הסרט היה שלו, וגם גיבורת הסרט מעריצה אותו, בסצינה זכורה למדי שבו היא מקבלת מתנה ליום הולדת עוד תקליט של דיוויד בואי ושמה אותו במדף עם עוד הרבה תקליטים ליד אחד זהה שכבר יש לה.
והסצינה השנייה, היא הביצוע של station to station שבה דייויד בואי מופיע בתפקיד עצמו. עד היום אני חושב שזהביצוע שנערך בשביל הסרט הוא הכי טוב.
ההיכרות שלי עם בואי היתה דווקא עם האלטר אגו שלו, או לפחות עם המפורסם יותר מביניהם.
כשהייתי בערך בת 11-12 שמעתי עדיין את האלבומים שהיו לאחים שלי. חיפשתי יום אחד משהו חדש ומצאתי קלטת לא מקורית אלא מוקלטת, ועליה רשומות 2 מילים בודדות בכתב של אחי: Ziggy Stardust. לקחתי. והתאהבתי. ככה מיד.
זה היה ישן וחדש, עצוב כל כך, מרגש אפילו בלי שהבנתי את כל המילים ועוד לפני שהיה גוגל לחפש מה הוא אומר ולמה הוא מתכוון.
אחרי שבועיים אחי שאל איפה הקלטת של דייויד בואי ואמרתי שזה לא אצלי. הוא חיפש ואמר "אבל הנה זה!".
ואני בתגובה: "אבל זה לא דייויד בואי, זה זיגי סטארדאסט…"