תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

דיוויד בואי, האזנה מודרכת: מהדורה מיוחדת

 

לפני הכל

בנוסף לאלבום שיוצא היום, דיוויד בואי גם הוציא (אתמול) קליפ לסינגל השני מהאלבום, "Lazarus".  הוא מטריד לא פחות מזה שקדם לו, אבל מקבע את אחת מהפרסונות החדשות של בואי, שמופיעה גם פה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   פייר בולז, מהמלחינים הבולטים של התקופה האוונגרדית של המוזיקה הקלאסית, נפטר בגיל 90 ביום שלישי האחרון;  ונטלי קול, בתו של נט קינג קול וזמרת מוצלחת בזכות עצמה, מתה בגיל 65 מסיבוכים כתוצאה ממחלת ריאות נדירה.

עשר עובדות על Blackstar

Blackstarיום חג היום לחובבי דיוויד בואי – לא רק שזה יום ההולדת שלו, אלא שבפעם השניה בחמש השנים האחרונות הוא מוציא אלבום חדש ביום ההולדת שלו.  בפעם שעברה היה איזשהו אלמנט מפתיע – סינגל מהאלבום אמנם יצא לפני שהאלבום עצמו יצא בינואר, אבל עצם העובדה שדיוויד בואי הקליט אלבום שלם, בשקט, מתחת לרדאר, בלי שאף אחד יידע מזה שום דבר וכשכל הנוגעים בדבר מושבעים לא לחשוף שום פרט מתהליכי ההקלטה תוך שהם חיים כמעט שנה שלמה תחת אימת העיניים הצבעוניות של בואי, הפתיעה מאד את כולנו.

הפעם אנחנו מוצאים דיוויד בואי אחרי עוד אי.פי. שבא אחרי האלבום ההוא, "The Next Day", שהכיל שלושה שירים חדשים ורמיקסים, אחרי אוסף מקיף בשתי גרסאות, שתיהן הכילו שיר אחד (שנמצא גם באלבום הזה – ותיכף נגיע אליו) חדש, ואחרי סינגל שיצא במיוחד ליום חנויות התקליטים בשנה שעברה – והמסר עבר.  דיוויד בואי חזר למשחק, והוא ממשיך להקליט ולפעול במישורים מוזיקליים ואחר כאילו שהוא לא בן 69 היום.  על הופעות, למדנו, קרוב לוודאי שאין מה לדבר (אם כי גם בתחום הזה הוא עשוי להפתיע אותנו), אבל אנחנו בהחלט יכולים להמשיך ולצפות לדברים חדשים ממנו מדי פעם.

הנה עשרה דברים שאנחנו יודעים על הדרך שהאלבום הזה עשה כדי להגיע אלינו:

1 הניצנים של האלבום הזה, כבר ב-2014, נבטו כשבואי תיכנן לעבוד עם מריה שניידר (מוזיקאית הג'אז, לא השחקנית מ"הטנגו האחרון בפריז") והיא הכירה לו את דוני מק'קאסלין, סקסופוניסט ג'אז ניו יורקי.  בואי וטוני וויסקונטי, המפיק המוזיקלי בהרבה מהאלבומים שלו, הלכו לראות הופעה של ההרכב של מק'קאסלין בבאר ניו יורקי, ויום לאחר מכן בואי התקשר אל מק'קאסלין והציע לו לעבוד על שיר שכתב בהשראת ההופעה שראה.  השיר הזה היה "Tis a pity she was a whore".

2 שאר האלבום הוקלט בשני סשנים נפרדים של הקלטות, שהופרדו אחד מהשני במספר חודשים על ידי התחייבויות אחרות של דיוויד בואי.  את שני הסינגלים מהאלבום, "Blackstar" ו-"Lazarus", הם הקליטו בסשן השני.

3 את הקליפ, המוזר אפילו בסטנדרטים של דיוויד בואי, לסינגל הראשון מהאלבום, ביים יוהן רנק, שביים גם סדרה בשם "הפנתרים האחרונים" שחלקים מהשיר משמשים את אות הפתיחה שלה.  הקרנת הבכורה של הקליפ בטלוויזיה היתה בערוץ Sky One ב-19 בנובמבר.  בפעם הקודמת שהקרנת הבכורה של קליפ של בואי היתה בערוץ בריטי מסוים, זה היה ב-1984, כשהסרט הקצר שביים ג'וליאן טמפל בשביל "Jazzin' for Blue Jean" הוקרן ב-Channel 4.

4 הסינגל השני מהאלבום, "Lazarus", הוא בעצם שיר ממחזמר שבואי כתב את השירים והמוזיקה בו (באיזשהו שלב – שמונה מתוך השירים הם עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו), באותו שם, שמתאר את קורותיו הנוכחיות של תומס ג'רום ניוטון, החייזר שנפל לכדור הארץ ושדיוויד בואי גילם אותו בסרט בשנת 1976.  הפעם, במחזמר, מגלם אותו דיוויד סי הול, דקסטר בגימלאות.

5 שברי הכוכבים השחורים המוזרים שמתחת לכוכב הגדול שמעטר את עטיפת האלבום הם בעצם פונט שעיצב ג'ונתן ברנברוק.  הפונט, שנקרא Virus DejaVu, יוצע להורדה בחינם בשלב מאוחר יותר.  מה שכתוב שם הוא bowie.

6 הכוכב השחור שעל עטיפת האלבום מציין את הפעם הראשונה בהסטוריה המוזיקלית של דיוויד בואי שבואי עצמו לא מופיע על העטיפה.

ג'יימס מרפי, שכבר הספיק לאחד את "Love is Lost" מהאלבום הקודם בצורה מאד מוצלחת עם עוד שיר אחד לפחות של בואי ועם יצירה מוזיקלית של סטיב רייך, משתתף גם הוא באלבום – הוא מנגן בכלי הקשה בשניים מהשירים.  בהמשך, קרוב לוודאי, יצוץ איזה רמיקס שלו לאחד או יותר מהשירים.

לשיר "Lazarus" קראו במקור "The Hunger", שהוא במקרה שם של סרט אחר שדיוויד בואי שיחק בו.

9 הבשורות המעודדות מסשני ההקלטה שהובילו לאלבום הזה, שמכיל רק שבעה שירים, הם שהוקלטו שישה עשר שירים – בתקווה חלק מהם ימצאו את דרכם לעוד אלבום.

10  והפרויקט הבא של דיוויד בואי – לכתוב שיר למחזמר שמבוסס על בובספוג.

 

ובאמצע הכל, יש כוכב

בצעד מאד נוח בשביל כותבי הביוגרפיות של דיוויד בואי, הקריירה המוזיקלית שלו מתחלקת לתקופות, כמו אצל ציירים.  בדרך כלל, כל תקופה כזו מיוצגת על ידי פרסונה בימתית או מוזיקלית מסוימת, עם סגנון לבוש ותסרוקת מסוימים.  עם ההוצאה המפתיעה של "The Next Day", בואי נכנס לתקופה המוזיקלית שבמסגרתה הוא עושה מה שהוא רוצה, כי הוא לא מחויב יותר למניעים ולדרישות של תעשיית המוזיקה.  והפעם, מה שבא לו הוא להקליט אלבום עם להקה של אמני ג'אז.

האלבום הוא ניסוי מעניין של בואי עושה צעד כל כך רחוק מחוץ לאיזור הנוחות שלו, שהוא מוצא את עצמו מרחף בחלל כמו מייג'ור טום שלו.  הוא אסף להקת ליווי של נגני ג'אז – דוני מק'קאסלין מנגן בסקסופונים וחלילים, ג'ייסון לינדנר בקלידים, טים לפבוור בבאס חשמלי, מארק גיליאנה בתופים, ובן מונדר בגיטרה חשמלית.  ארבעת הראשונים הם קווארטט ג'ז ניו יורקי די וותיק. הוא טבל את אצבעות הרגליים פעמיים במים בשביל לוודא שהם מתאימים לו – פעם אחת ב-"Sue (in a season of crime)" שהקליט כדי להוסיף לאוסף המקיף שהוציא באמצע 2015, "Nothing has Changed", ופעם נוספת ב-"Tis a Pity She was a Whore", שיצא כסינגל 10 אינץ' מיוחד לכבוד יום חנויות התקליטים.   הוא נתן להם מספיק מרחב נגינה והחלטה משלהם, וניווט אותם מעט, טופח קצת לכיוון הזה או הכיוון הזה כדי שינגנו בדרך שבה הוא רוצה, ומה שיצא הוא אלבום שיש בו הרבה אלמנטים ג'אזיים והרבה אלמנטים פופיים (על אף הטענה שלו במהלך החלק הפופי יותר של שיר הנושא מהאלבום, שהוא לא כוכב פופ).

האלבום נפתח בעשר הדקות המקיפות של שיר הנושא – במסגרתן הבית הראשון, שנשמע לי כאילו שהוא מושפע מהספר "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, מכיל רבדים מוזיקליים שבואי לא התנסה בהם אף פעם – כלי נשיפה, אלמנטים אוריינטליים, ובואי בקול מעוות מאחורי בואי בקול הצפוי והסטנדרטי שלו.  אחר כך, לקראת אמצע השיר, בואי עוטה עליו את הפרסונה החדשה ומציג לנו כמה בתים שמספרים סיפור.  סיפור של מי, אנחנו עדיין לא בטוחים.  החלק הראשון מתחבר לשני בסולו סקסופון של free jazz שנשמע מאד במקום באלבום הספציפי הזה, והסקסופון, חליל וקלידים חוזרים לאלתר גם בסוף השיר.

מיד אחרי שהשיר הזה מסתיים מגיע "Tis a Pity She Was a Whore", עם בואי נושף לתוך המיקרופון, מכין את עצמו למשימה, תוך כדי שהתופים, הקלידים והסקסופון מניעים את השיר קדימה, ובואי וקולות הרקע שולו מצטרפים כדי להעביר את מספר השורות המועט, אבל האפקטיבי, שהשיר הזה מכיל.

"Lazarus", שמגיע אחר כך, משתמש בכלי הנשיפה, בקלידים ובבאס של הרכב הג'אז בדרכים מעט סטנדרטיות יותר – צלילים מלאים וארוכים יותר ממלאים את המרחב הסטריאופוני והשירה של בואי מזכירה הרבה דברים אחרים שהוא הקליט בשנים האחרונות, במיוחד בשני האלבומים האחרונים של הגלגול הקודם שלו.  המילים הן קריפטיות כמו המילים ברוב השירים האחרים באלבום, אבל במקרה הזה אנחנו יודעים שיש להן קשר למחזמר שבואי שוקד על כתיבת המוזיקה בשבילו, ושלזרוס, במקרה הזה, הוא תומס ג'רום ניוטון, החייזר שנפל לכדור הארץ ושדיוויד בואי גילם בסרט בשנת 1976.

הגרסה של "Sue (in a Season of Crime)" באלבום היא שונה מעט מזו שצורפה לאוסף "Nothing has Changed", והיא כבדה ומהירה יותר.  בואי טווה באיטיות סיפור של אהבה ותקווה, ואכזבה ומוות, בשיר שהוא מעין בלדת רצח, ובו הגיטריסט בן מונדר עוטה עליו את החליפה של ריבס גאברלס ונשמע מאד כמוהו לאורך השיר. גם הקלידים באלבום רוויים דיסטורשן וכל השיר מציג אווירה מאיימת ונוירוטית.

עד כאן השירים שאנחנו יודעים מה לעשות איתם מכיוון שקיבלנו הכנה מראש במקומות שונים לאורך הקריירה המוזיקלית של בואי בשנים האחרונות – ומיד אחריהם מגיעים שלושה שירים חדשים שלא שמענו עדיין.  הראשון בהם, "Girl Loves Me", נשמע כמו משהו שבואי ניסה לכתוב כדי לראות אם הוא מסוגל לכתוב משהו שיישמע דומה לדברים שיש ברדיו היום.  המילים לא מאד מובנות – גם אחרי בחינה מקיפה של המילים בחוברת שמלווה את האלבום, הן לא מובנות – וגם הפעם, בואי משתמש ביכולות המוזיקליות של ההרכב שהוא מנגן איתו כדי לבנות שיר פופ מורכב ועמוס יותר, וכלי הנשיפה שמלווים חלקים מהשיר מסתירים את עצמם מאחורי הקלידים ומשתדלים לא להתבלט יתר על המידה כמו בשאר השירים.

הצלילים הראשונים של "Dollar Days" – הפסנתר והגיטרה – מזכירים מעט את "Sail to the Moon" של רדיוהד, ומשבצים את האבנים הראשונות בדרך לבלדה סטנדרטית יחסית של בואי, והסקסופון של דוני מק'קאסלין שפותח את השיר בסולו לא מנסה לעשות משהו מורכב או דיסוננטי מדי, ובהמשך שמור לו סולו ארוך יותר שבו הוא מוכיח שגם בתחומים הסטנדרטיים והרגועים יותר של הג'אז הוא יכול למצוא את דרכו בקלות  – ופה מגיע תורו של ג'ייסון לינדנר, הקלידן, לעטות עליו למספר רגעים את החליפה של מייק גארסון.

מכונת התופים שפותחת את השיר שסוגר את האלבום, "I Can't Give Everything Away", גולשת לתוך השיר הקודם, והקלידים שפותחים אותו מזכירים מעט את "Thursday's Child", כשהמפוחית שמתפרצת פתאום אל השיר, שנשמעת כאילו נלקחה כמו שהיא מתוך "A New Career in a New Town", מובילה אותנו אל הקול של דיוויד בואי, שכשהוא נכנס לשיר ועובר דרך הבית אל הפזמון, גורם לי פתאום להרגיש שהשיר הזה מתאים מאד ל-Blue Nile לשיר (ואולי דיוויד בואי מכיר את הלהקה ורצה לכתוב את השיר הזה כמחווה אליהם).    המסר של השיר הזה, האחרון, מהדהד באוזניים כשהאלבום מסתיים.  אני לא יכול לחשוף את הכל, בואי שר, שוב ושוב, ומה שהוא רוצה לומר הוא – "הנה שבעה שירים בינתיים.  יש עוד הרבה דברים שאני רוצה להגיד אבל הם יצטרכו לחכות."   ולמה לא, בעצם?  חלק מהשירים כאן, במיוחד אלו שיצאו כסינגלים, הם שירים שעוברים את מחסום חמש הדקות ומנפנפים לו לשלום מרחוק.  בשירים אחרים, בואי ממעט בשורות של מילים ומרבה באלתור על גבי המוזיקה שהרכב הג'אז שמאחוריו מספק.   האלבום הזה הוא קו בחול, שדיוויד בואי מסמן עם מקל על החוף.  מי שרוצה להמשיך לשמוע את מה שיש לי ליצור, הוא אומר, שיעבור את הקו ויעמוד לידי.  בואי ימשיך לעשות את מה שהוא מעדיף לעשות, ימשיך להתנסות, ימשיך להפתיע, וגם חלק מהשירים הבאים שלו הולכים להיות מפלצות של עשר דקות.   לבואי יש זמן. ולכם?

תגובה